צער בעלי חיים / מדריך למורה

:הלאשה אשונ

השאלה עוסקת בטיפולים שונים הנעשים לבעלי חיים, שמטרתם ניצול חלקי גוף בלי להרוג
את החיה, או חיתוך איברים מטעמי יופי ואסתטיקה. האם פעולות אלה דומות לשחיטת בעלי
חיים, שהיא מותרת, או שהן אסורות כי החיה סובלת.

הבושתהו הלאשה

אם למרוט נוצות לאווזות חיים, אי דומה לגיזת כבשים או אי הוו צער בעלי חיים? גם לחתוך
לשון העוף כדי שידבר, ואוזניים וזנב מכלב כדי לייפותו.

נראין הדברים דאין אסור משום צער בעלי חיים אם הוא עושה לצורכיו ולתשמישיו. דלא
נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם, כדאיתא פרק בתרא דקידושין /דף פ"ב ע"א/.

ותדע דבפרק ב' דב"מ /דף לו עמוד א'/ חשיב פריקה צער בעלי חיים, ואם כן היאך מותר משא
כבד על בהמתו להוליכו ממקום למקום, הא איכא צער בעלי חיים? וכ"ת אין הכי נמי, הא
אמרינן התם דרבנן דר"י הגלילי סברו דאפילו תחת משאו שאין יכול לעמוד בו חייב לפרוק
וכי ברשיעי עסקינן? ואמרינן נמי בפרק "שמונה שרצים" (שבת קו ב) דאמר ר' יוסי, הרוצה
שיסתרס תרנגולו יטול לכרבלתו, והשתא תיפוק ליה דאסור משום צער בעלי חיים. ואמרינן
נמי בפרק "אין דורשין" [חגיגה יד:] אמרו ליה לבן זומא מהו לסרוסי כלבא? משמע הלשון
דלכתחילה קבעו, והשתא תוכל לומר דמשום צער בעלי חיים מותר.

ואל תשיבני מהא דאמרינן פ"ק דחולין /דף ז:/ מהא דר' פנחס בן יאיר, "עקרינא להו – איכא
צער בעלי חיים". דהתם לא קעבד לתשמישו ולייפותו, אלא כדי שלא יזיקו, וההיא היזיקא
לא שכיחא כ"כ, דמסתמא רבינו הקדוש לא הוה מגדל מזיק תוך ביתו, כדתניא שילהי פ"ק
דב"ק /דף טו:/ "מנין שלא יגדל אדם כלב כו' ת"ל לא תשים דמים בביתך". אלא דרבי פנחס
בן יאיר מתוך רוב חסידותו הוה קפיד.

ומתוך הלין ראיות הוה נראה קצת דליכא איסור בכה"ג, אלא שהעולם נזהרים ונמנעים,
ואפשר הטעם לפי שאינו רוצה העולם [לנהוג] מדות אכזריות נגד הבריות, שיראים דילמא
יקבלו עונש על ככה. כדאשכחן בפרק "הפועלים" /ב"מ פה ע"א/ גבי רבנו הקדוש, בההוא
עגלא דתלא לרישה בכנפיה, דרבי אמר זיל לכך נוצרת. ואע"ג דהיתר גמור הוא לשחוט העגל
לאכילתו, אפילו הכי נענש וקבל יסורין על ככה.

אח"כ הגידו לי שנמצא כן בפסקי ר"י בפ"ק, ועוד דליכא איסור צער בעלי חיים אלא אם כן
אין לו ריווח, והיינו דלעיל.

:הלאשה אשונ

יהודי עשיר, שיש לו יערות רבים, רוצה לחקות את מנהג סביבתו, ולצאת למסעות צייד
ביערות. צייד זה, אין מטרתו לאסוף את בעלי החיים שיורים בהם, וכל כולו הנאה מן
הקליעה, הריגת בעלי החיים והצייד עצמו. השאלה היא אם ראוי לעשות כן, ואם יש במסעות
.רוסיא הלא דייצ

הבושת

שלום להאי צורב, העוסק בחוקי חורב, ה"ה כבוד אהובי האלוף התורני מוהר"ר גומפריכט
:ץ"י םייהנפא

מכתבו קבלתי, ואם אינני מכירו ולא ידענא ליה, אך אשר בא לשאול שאילתא ומשתעי
.לאוש לכל בישמ יננה אתמכחד אנשילב

ושורש שאלתו: איש אחד, אשר זיכהו השם בנחלה רחבה, ויש לו כפרים ויערות, אשר ביערות
תרמוש כל חיתו יער, אם מותר לו לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד, או אם אסור
לישראל לעשות דבר זה: אי משום צער בעלי חיים, אי משום "בל תשחית", ואי משום שנהגו
בו איסור צער בעלי חיים כמבואר בתוספות במסכת ע"ז דף י"א והיינו בפסקי תוספות.
ובאו"ה כלל נ"ט סימן ל"ו כתב בשם הרא"ש כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי
אמורי, וכתבו התוספות בע"ז אע"פ שצער בעלי חיים דאורייתא, ואם יועיל לאיזו דבר מותר,
.'וכ

ובאמת בתוספות בע"ז דף י"א ע"א, בד"ה "עוקרין", משמע היפך. וז"ל התוספות שם:
וא"ת אמאי לא פריך והא איכא צער בעלי חיים, בשלמא משום "בל תשחית" ליכא, כיון
דלכבודו של מלך עושין כן אין כאן השחתה, והוי כמו תכריכין של מאה מנה. אלא צער בעלי
חיים היאך הותר?

ויש לומר דשאני כבוד המלך שהוא כבוד לכל ישראל, ואתי כבוד דרבים ודחי צער בעלי חיים
.תופסותה ל"כע

ואם כן משמע מדבריהם, דצער בעלי חיים חמור מ"בל תשחית", ואינו מותר אפילו לצורך, רק
משום כבוד רבים. ופוק חזי שהתוספות קורין אותו "דחייה", שכבוד הרבים דחי צער בעלי
חיים. ואם כן איך נימא שיהיה מותר לצורך דבר הרשות? אבל בפסקי תוספות שם כתבו, צער
בעלי חיים אינו אסור אלא כשמצערה בלי ריוח. עכ"ל.

ובאמת דברי התוספות גופייהו כאן במסכת ע"ז, שמוכח מדבריהם שאיסור צער בעלי חיים
חמור טפי מאיסור "בל תשחית", סותר לדברי התוספות במסכת ב"מ דף ל"ב ע"ב בד"ה
מדברי שניהם כו' שכתבו וא"ת אם כן אמאי עוקרין על המלכים כו' ויש לומר דמשום כבוד
מלך ונשיא עדיף, כמו "בל תשחית" דנדחה מפני כבודן כו', הרי שמדמים איסור צער בעלי
חיים ל"בל תשחית".

ובאמת דברי התוספות בב"מ הם נגד דברי הרמב"ם, דהרי שם במסכת ב"מ קיימו התוספות
בהאי מ"ד דסבר צער בעלי חיים דאורייתא, והרי "בל תשחית" בדבר שאינו קציצת אילנות
הוא רק מדרבנן.

וזה לשון הרמב"ם בפ"ו מהל' מלכים הלכה ח':
אין קוצצין אילני מאכל כו', וכל הקוצץ לוקה. ולא במצור לבד, אלא בכל מקום כל הקוצץ
אילן מאכל דרך השחתה לוקה.

ובהלכה י' כתב: ולא אילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בנין וסותר
מעין ומאבד מאכלות דרך השחתה – עובר על "בל תשחית", ואינו לוקה אלא מכות מרדות
.םהירבדמ

הרי ששאר השחתות שאינן קציצת עץ מאכל הוא רק מדבריהם, באיסור "בל תשחית":

ואמנם אין לנו להאריך בזה, כי כבר האריך מהרא"י בפסקים וכתבים סימן ק"ה, שכל דבר
שיש בו צורך לאדם לית ביה משום צער בעלי חיים, וגם לא שייך צער בעלי חיים אלא לצערו
ולהניחו בחיים, אבל להמית בהמות וחיות וכל מיני בעלי חיים – לית ביה משום צער בעלי
חיים. וכן מוכח בחולין דף ז' ע"ב: עקרנא להו – איכא צער בעלי חיים. קטלנא להו – איכא
משום "בל תשחית". הרי אף שהשיב לו על עקרנא – דאיכא צער בעלי חיים, אעפ"כ אמר
קטלנא להו. ואם כן אין בנדון שאלתו משום צער בעלי חיים.

ומשום "בל תשחית" ודאי ליכא, דהרי נהנה בעור, וגם אינו עושה דרך השחתה. וגם עיקר
איסור "בל תשחית" אף שהוא מדרבנן, מכל מקום שורשו הוא ממה שאסרה התורה בקציצת
עץ מאכל. והנה שם כתיב כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות וגו'. ואם כן כל דתיקון רבנן כעין
דאורייתא תיקון, שלא ישחית דבר שיכול האדם ליהנות ממנו, לא ישחית ויפסיד אותו
ההנאה. ואולי אפילו בדבר של הפקר שייך זה. אבל דבר שאין בו הפסד לשום אדם, לא שייך
."תיחשת לב"

ואם כן הני חיתו יער, כל זמן שהם בחיים אין בהם שום הנאה לאדם, רק עיקר הנאה במותן
בעורותיהם ובבשרם, ואיך נימא שיהיה אסור להמיתם משום "בל תשחית".

ולומר שאסור מצד דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור ג"כ ליכא למיחש, דדבר דלא
שכיח לא שייך בו למימר שנהגו בו איסור.

והנה עד כה דברנו מצד הדין.

ואמנם מאוד אני תמה על גוף הדבר, ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו, ואין זה דרכי בני
אברהם יצחק ויעקב.

ופוק חזי: לומר "תבלה ותחדש", כתב מהרי"ו בפסקיו, הביאו רמ"א בא"ח סוף סימן רכ"ג,
שאין לומר כן על הנעשה מעורות בהמה, משום "ורחמיו על כל מעשיו". ואף שרמ"א כתב עליו
שהוא טעם חלוש, היינו מצד שאינו חיוב שבשבילו ימיתו בהמה, וכמה עורות יש שכבר
מוכנים, וכמה מתים מאליהם ויכולים להשתמש בעורותיהם. ועם כל זה סיים רמ"א שרבים
מקפידים על זה. ואיך ימית איש ישראלי בידים בעלי חיים בלי שום צורך, רק לגמור חמדת
?הדיצב קסעתהל ונמז

ואי משום שדובים וזאבים ושאר חיות הטורפים מועדים להזיק, והרי אמרו שהזאב והארי
כו' כל הקודם להרגן זכה, גם זה טעות הוא מתרי טעמי:
חדא שאין הלכה כר"א בזאב וארי ודוב ונמר וברדלס, ואפילו בנחש נחלקו הרמב"ם והראב"ד
בפ"ה מהלכות סנהדרין הלכה ב'.
ועוד, אפילו לר"א, הרי אנן קיי"ל כריש לקיש דדוקא כשכבר הרגו, וכמבואר ברמב"ם שם,
ועיין בכ"מ שם.

ואמנם אכתי יש לבעל הדין למצוא מקום ולומר, דהיינו כשיש להם בעלים ויש להם תרבות,
וכמבואר בסנהדרין דף ט"ו ע"ב, דמסיים על דברי רשב"ל "אלמא קסבר יש להם תרבות ויש
להם בעלים", וכן הוא לשון הרמב"ם שם, "ארי ודוב וברדלס שיש להן תרבות ויש להם
בעלים" כו'. ואם כן אותן שלא נתגדלו בבתים, אינם בני תרבות ודרכן להזיק, והרי אפילו
בשבת עכ"פ מותר לדרסן לפי תומו, כמבואר בשבת דף קכ"א ע"ב ובשולחן ערוך סימן שי"ו
סעיף יו"ד.

ואמנם גם זה אינו עניין לנדון דידן, דהתם כשבאו לישוב במקום בני אדם, והם באו לידם
בחול יהרגם, ובשבת ידרסם לפי תומו, והרי כך אמרו שם במסכת שבת, תנו רבנן: נזדמנו
נחשים, הרגן בידוע שנזדמנו לו להרגן כו'. אבל לרדוף אחריהם ביערות מקום מעונתן כשאין
רגילין לבוא לישוב, אין כאן מצווה, ואין כאן רק לרדוף אחר תאוות לבו ועצת הנדמה כטביא.

ומי שהוא איש הצריך לזה, ופרנסתו מצידה כזו, בזה לא שייך אכזריות, והרי שוחטין בהמות
וחיות ועופות וממיתים דגים לצורך האדם, ומה לי טהורים שיאכל מבשרם, ומה לי טמאים
שיאכל ויפרנס עצמו מדמי עורותיהן, וכל בעלי חיים ניתנו לאדם לכל צרכיו. אבל מי שאין זה
לצורך פרנסתו, ואין עיקר כוונתו כלל בשביל פרנסתו, הוא אכזריות.

ועד כאן דברתי מצד יושר ההנהגה שראוי לאדם להרחיק מזה.

ועכשיו אני אומר, אפילו איסורא איכא. שהרי כל העוסקים בזה צריכין להיכנס ביערות
ולהכניס עצמם בסכנות גדולות במקום גדודי חיות, ורחמנא אמר "ונשמרתם מאוד
לנפשותיכם". ומי לנו גדול ואומן בקי בצידה יותר מעשו, שהכתוב העיד עליו "ויהי עשו איש
יודע ציד" וכו', ופוק חזי מה אמר הוא על עצמו: "הנה אנכי הולך למות" וגו'. ואין מקרא
יוצא מידי פשוטו, שהיינו שהוא מסתכן בכל יום בין גדודי חיות. וכן פירשו הרמב"ן.
ומעתה איך יכניס עצמו איש יהודי למקום גדודי חיות רעות? ואף גם בזה, מי שהוא עני ועושה
זו למחייתו, לזה התורה התירה כמו כל סוחרי ימים מעבר לים, שכל מה שהוא לצורך מחייתו
ופרנסתו אין ברירה, והתורה אמרה ואליו הוא נושא את נפשו, ואמרו רז"ל מפני מה זה עלה
בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה לא על שכרו כו', אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו,
ומתאוות לבו הוא הולך אל מקום גדודי חיות ומכניס עצמו בסכנה, הרי זה עובר על
"ונשמרתם מאוד" כו'.

וז"ל הרמב"ם בפרק י"ב מהל' רוצח ושמירת נפש הלכה וי"ו, וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר
נטוי כו' וכן כל כיוצא באלו ושאר הסכנות אסור לעבור במקומן:

ומעתה אני אומר שיש בדבר זה איסור וגם סכנה, ועוד בו שלישיה, שעכ"פ מזכירין עונותיו,
שאין זה פחות מקיר נטוי. ואולי לזה כיוונו חכמי המשנה במסכת ברכות פ"ד משנה ד', ר"י
אומר המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה, ואומר הושע השם את עמך כו' בכל פרשת
העבור כו', ואמרו שם בגמרא דף כ"ט ע"ב מאי פרשת העבור, אמר רב חסדא אמר מר עוקבא,
אפילו בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כו'. איכא דאמרי כו' אפילו בשעה שהם עוברים על
.ש"ע 'וכ הרות ירבד

ולדרכנו יובן, דזה המהלך במקום סכנה, הוא עובר על דברי תורה דכתיב "ונשמרתם מאוד
לנפשותיכם", וגם מזכירין עונותיו, וממילא הקב"ה מתמלא עליו עברה. דאילו בשאר איסור
שאדם עושה, לא בשביל עבירה זו יתמלא הקב"ה עברה עליו. אבל זה שגורם להזכיר כל
.הרבע וילע אלמ ה"בקה ויתונוע

ימ לבא ,ומצע לע ללפתיש הלפת ל"ז ונימכח ול ורוה ,ותסנרפ תמחמ הזל חרכומש ימב הנהו
שעושה כן בשאט נפש, איך תקובל תפלתו? ולכן יש בדבר זה מידה מגונה דהיינו אכזריות, וגם
איסורא וסכנתא, וגם הזכרת עונותיו.

ולכן השומע לי ישכון בטח השקט ושאנן בביתו, ולא יאבד זמנו בדברים כאלה.

ולולא אהבתי להגביר המפורסם במדות טובות לא הייתי מזדקק להשיב על שאלה כזו. אבל
להיותי יודע שהגביר וכל ביתו שפיר שמעיהו, ולכן צריך אני לשמור בכל כחי את כל בני ביתו
שלא יתנו מקום לשונאי הגביר שנאה מחמת קנאה שימצאו מקום להתלונן.

והיה זה שלום. מנאי הטרוד.