צער בעלי חיים / מדריך למורה

וייח תודלות

:הלאשה אשונ

מהם בעלי החיים שחל עליהם איסור "צער בעלי חיים"? האם האיסור חל על בעלי חיים
גדולים בלבד, כמו אווזים ותרנגולים, פרות וסוסים, או שהוא חל גם על רמשים, זבובים
ובעלי חיים מסוגם.

הבושתהו הלאשה

צריך לעיין בהא דצער בעלי חיים דאורייתא, אם הוא כלל עובר לכל אשר נשמת רוח חיים
באפיו, גדול וקטן, ואפילו שקצים ורמשים (ובלבד שלא יהיו ממיתין, כי כל המזיקין נהרגין
אפילו בשבת) ושלשול קטן שבים במשמע לכאורה.

ויראה שאינו באמת אלא בבעלי חיים דבני מלאכה נינהו, כעניינא דקרא דכתיב בבהמה
הנושאת משא. ואפשר שאפילו כלב וחתול בכלל, לפי שגם המה בני תרבות ובעלי מלאכה, כמו
שכתבתי במקום אחר לעניין להקדים להם האכילה כבהמה (ע"ל סי"ז). אבל הקטנים שאינם
ראויים למלאכת אדם, לא מיבעיא זבובים ופרעושים ושאר שקצים ורמשים דמאיסי, וגם יש
בהן חשש מכשול ואף קצת סכנה וצער לבני אדם, דלית לן בה ושפיר דמי למיקטלינהו. והא
ר"נ דאמר קטלן להו ואשמען קלא דסנותי, ולא תימא הנהו משום דלית בהו משום נטילת
נשמה דמשום הכי אפילו בשבת שרי. אבל שארא דאית בהו משום נטילת נשמה, דילמא אית
בהו נמי משום צער בעלי חיים, כי לא מזקי ודאי.

אלא ודאי כל הני דאמרן, אין להם סמך מן התורה להקפיד על צערן ועל הריגתן. ואין צריך
לומר פרעושים דקמצערו טובא. (אע"פ שהאר"י ז"ל ממידת חסידות וע"פ הסוד ודברים בגו
משום גלגול נגע בה) ציוה לתלמידיו שלא להרוג אפילו כינה.

והא דאשכחן לרבי בפרק "הפועלים" דחזי לאמתיה דכנשה בני כרכושתא דשדיין, ואמר לה:
.ביתכ "וישעמ לכ לע וימחרו" ,והניקבש

מלבד שאינה ראייה להטיל חובה על כל אדם, ואפילו ממידת חסידות, דהא רבי גופיה משמע
קצת דמקמי הכי לא אקפיד בהכי, ושוב אחז במידת רחמנות יתרה שלכן רחמו עליו משמים
להקל ייסוריו. תדע, שהרי אמרו שם דמעיקרא ע"י מעשה באו, כדאיתא התם מעובדא דעגל.
ותמה על עצמך, וכי לא זו מדת כל אדם, ואפילו חסיד שבחסידים? מי יחוש ויחוס על בהמה
שסופה לשחיטה, שבודאי לכך נוצרה והיא טובתה ותקנתה בלי ספק. ומה טיבה של מדת
רחמים בזה? כל שכן שאין שייכות לעונש על האכזריות ההוא. אם כן בכך ימלטו כל בעלי
חיים חייהם מיד השוחט. אלא פשיטא שאני רבי דרב גובריה.

ומי עמד בסוד ה' לידע מה טיבו של עגל ההוא, ואם אולי איזה נפש מישראל שנתגלגל בו, והיה
מבקש תיקונו מרבי, שלא יצטרך למות מותא תנינא בבהמה והמ"י.

עוד יש לומר שמא בני חולדת הסניים היו שעשוין לנקר הבית, ויש לבני אדם צורך בהם. אלא
שעדיין היו קטנים שנולדו עכשיו, ולא היו ראוין לתשמישן עד שיגדלו. ואעפ"כ מידה של
רחמים גדולים הייתה שם.
כן נראה לי, יעב"ץ ס"ט.

:הלאשה אשונ

כדי לנסות תרופות חדשות יש לבדקן תחילה על בעלי-חיים, לבדוק את השפעתם ואת מידת
הנזק שהן גורמות. השאלה היא אם מותר לערוך ניסויים אלה, שכן בעלי-החיים סובלים מן
הניסויים. הדיון נסוב סביב הבעיות האלה: האם הריגת בעל-חיים נחשבת לאיסור צער בעלי-
חיים? האם התועלת העולה מן הניסוי מצדיקה לצער בעלי-חיים? האם גרימת צער לאחר זמן
– כאשר החיה תתחיל לעכל את התרופה שאכלה – נחשב צער בעלי-חיים?

הלאשה

מהרב החסיד מורנו הרב רבי מנחם מן דיין זצ"ל מורמייזא וזה לשונו:
הנה נשאלתי מרופא מומחה, ה"ה ר' דוד וויזל נר"ו, אם מותר לעשות רפואה, דהיינו להמית
בהמה טמאה, כגון כלב או חתול מפני ספק פקוח נפש, לפי שאותה [רפואה] עדיין אינו בדוקה
ומנוסה, ויש לבחון אותה ע"י שמשקה כן לחתול או לכלב, לראות אם ימותו מזה.

ואמרתי אחכמה מדברי רז"ל בחולין דף פ"ה ע"ב, דרבי חייא נפל ליה יאניבא בכיתנא, אתא
.היל קיבשו המד חרומד אימד אתיכוב לע טחשו ,אפוע ליקש היל רמא ,יברד הימקל
ומקשה הש"ס, והיכי עביד הכי, והתנן השוחט וצריך לדם חייב לכסות. וכיצד יעשה? או נוחרו
.ורקוע וא

ומתרץ הש"ס הכי נמי, או נוחרו או עוקרו קאמר.
אך יש לומר דדוקא התם משום הפסד מרובה התירו, ויש לך אדם שממונו חביב מגופו וכל
שכן ספק גופו.

אבל כל המוסיף גורע בשאלתו, דקולא זו חומרא היא, דמוסיף בצער בעלי חיים. מה שאין כן
המתה, ליכא צער בעלי חיים, רק "בל תשחית". כדאיתא שם: "קטלינא להו – איכא בל
תשחית". ולא קאמר משום צער בעלי חיים. עד שמצאתי קצת מתוספות דב"מ דף מ"ב ע"ב,
זה מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא, יע"ש.

.בקעיל ויטפשמ ורוי וז הארוהב יניע ריאהל ונברו ונרומ דוה ינפל הסורפ יתשקב כ"ע

הק' מנחם מנלי בן ה"ה מהור"ר אלעזר פייס אונא, דיין פה ווירמייזא:

הבושת

עיקרא דהאי דינא כבר אמורה בתשובת משאת בנימן, ובט"ז בי"ד סימן קי"ח, בעניין נחירת
התיישים. גם בתשובת עבודת גרשוני סימן י"ג, והבית יעקב סימן מ"ב, והעלו הלכה למעשה,
דכל שיש בו שום צורך, או לרפואת הגוף, או שום הנאת ממון – דאין בו שום חשש איסור "בל
תשחית" או צער בעלי חיים, ואפילו משנת חסידים אין כאן.

וכמו שכתב בספר חסידים עצמו בסימן תרס"ז, כן סתם רמ"א בש"ע לא"ה ס"ס ה' בהג"ה,
וזה לשונו: כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה משום איסור צער בעלי חיים,
(או"ה סימן נ"ט) ולכן מותר למרוט נוצות מאווזים חיות, וליכא משום צער בעלי חיים (מהר"א
סימן ק"ס) ומכל מקום העולם נמנעין משום אכזריות. עכ"ל רמ"א.

ומקור הדין הוא ממה שכתבו תוספות בע"ז פ"ק גבי עוקרין על המלכים יע"ש. אף דלכאורה
יש לפקפק על ראיה זו, דכבוד מלכות שאני, ומכל מקום כיון שאפשר לעשות עיקור שאין בו
.הפרט וב שיש רוקיע תושעל רוסא הפירט

ברם נראה לי להביא עוד ראיות לדין זה.
חדא, מהא דאיתא בשבת דף ע"ז ע"ב אמר רב כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא נברא דבר
'וכו ימכוא יתיימ ?דיבע יכיה 'וכו שחנל שותי ,העריצל בובז ,תיתכל לולבש ארב :הלטבל דחא
ושם דף ק"ט ע"ב האי מאן דטירקה חיויא [נחש] וכו' ההוא בר קשא דפומבדיתא וכו', הרי
דמותר להמית בעלי חיים משום רפואה, ולא חיישינן ל"בל תשחית"/ וצער בעלי חיים אפילו
ספק רפואה מותר, כל שיש בו צורך בני אדם, בל תשחית דגופו עדיף, דהא אפילו משום פיקוח
נפש מחללינן שבת, וכל שכן בזה.

וגדולה מזו מצינו פ"ק דע"ז דף י"ג ע"ב במתני' להדיא, אסור למכור להם תרנגול לבן, בזמן
שהוא בפני עצמו קוטע את אצבעו וכו'. הרי דמותר לקטוע לבעל חי, שהוא צער גדול, משום
ריווח כל שהוא, כדי למכור לו תרנגול לבן קצת ביוקר.

וכן מבואר שם דף ל' ע"ב, דמותר ליתן לחתול דידיה משקים מגולים, אע"פ שמכחישין אותו.
וכ"כ התוספות בב"ק דף קט"ו עכ"ל ע"ש. הרי דכל כה"ג אין חשש איסור כלל.

ותמה אני על כל גדולי אחרונים שלא הרגישו כלל בראיות הללו. ואל תשיביני דאיך אפשר
לומר דהיכא דאיכא שום צורך בני אדם, הן לרפואה או להנאת ממון אין בו משום איסור "בל
תשחית" או צער בעלי חיים, הרי להדיא איתא בחולין פ"ק דף ז' ע"ב, דרבי פנחס בן יאיר
.יתרווח אדתיינדוכ היב ימייק יוהד ,יברד יחתפב לאעד ימרתא

אי משום הא לא תברא, דהא בלאו הכי קשה, למה לא קאמר 'אסגור אותם בחדר סגור
ומסוגר', בעניין שאי אפשר להיזקן עוד, וכיוצא בזה לקשור אותם בשלשלאות של ברזל, דאין
צריך כלל לעבור על "בל תשחית" וצער בעלי חיים. אלא צריך לומר, דרבי הבין מדברי רבי
פנחס בן יאיר שלא רצה לסעוד אצלו בשביל שכבר עבר ושם דמים בביתו. אע"פ שהיה צריך
להם לאיזה צורך דבר, מכל מקום היה לו למנוע המזיק ממלאך המות שבביתו. לכך אמר
"ואני אסעוד אצלו?". ועל כן היה רוצה לעשות על זה תשובת המשקל, על מה שכבר עבר, אף
שהיה לו בהם צורך, למכרם ולהעבירם מביתו. ורבי פנחס מאס ולא רצה בתשובה כזו, כיון
שיש בהם חשש איסור, ואפשר לקשרם בשלשלאות או לסגרם, אך שאין זה תשובה שלמה.
לכן לא היה רוצה לסעוד אצלו מפני חסידותו.

אבל ודאי להלכה למעשה נראה לי ברור כמו שכתבתי, דאין חשש איסור ד"בל תשחית" או
צער בעלי חיים כל שיש לו צורך בו, ומותר לעשות אפילו לכתחילה.

אף שסיים רמ"א שם בא"ה סוף סימן ה' במריטת נוצות, שהעולם נמנעים משום אכזריות,
היינו דווקא במריטת נוצה, שעושה מעשה בידים, והעוף מרגיש מאוד הצער בשעת כל מריטה
ומריטה. משא"כ בנדון שלפנינו של השואל, שאינה מרגשת כלל צער בשעת אכילה ושתייה
זאת, רק שאח"כ גורמות חולי ומכאוב, והוא לרפואת אדם, נראה לי פשוט דאין כאן חשש
.תודיסח תודממ וליפא רוסיא

.בקעי 'קה ,יל הארנ