צער בעלי חיים / מדריך למורה

כ׳ באב תשפ״ו · תושב"ע



מדריך למורה להוראת הספר" צער בעלי חיים"



פרק :10סוגיית "צער בעלי-חיים"


היגוסה לע

הסוגיה שלפנינו עוסקת בשאלה, אם צער בעלי-חיים הוא דאורייתא או לא.

אם צער בעלי חיים הוא דאורייתא, תהיינה החובות המוטלות על האדם רחבות יותר, וגם
יאשר אהי לבא) הל רוזעלמ הלבסב התוא האורה תא ררחשת אל המהבה-לעב לש ותונלשר
לדרוש את שכר טרחתו). אם צער בעלי חיים אינו דאורייתא, תהיה החובה לעזור מוטלת רק
במקרים, שהחכמים הגדירו אותם במפורש (עיין בתוספות לב, ע"ב, ד"ה: מכלל).

בסיכום הסוגיה נביא מקורות נוספים, המראים, כיצד יש לבעיה זו השלכות על תחומי הלכה
אחרים, כגון חליבה בידי נכרי בשבת בגלל צערה של הבהמה, שהחלב מצטבר בעטיניה.

מסוגיה זו יוצא, כי אכן צער בעלי-חיים היא דאורייתא, שכן כל הניסיונות להפריך את קביעת
רבא "מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא" נדחו לבסוף (ראה כסף משנה, הלכות
רוצח ושמירת הנפש, פרק יג, הלכה ט, פרק 11בחוברת לתלמיד). אולם אין הדבר נאמר
במפורש בסוגיה עצמה. דיוננו במסקנה ההלכתית ייעזר במקורות מקבילים, מפורשים יותר.



היגוסה תארוהל

דומה שבהוראת סוגיה זו (כמו גם בסוגיה שבפרק הקודם) צריכה לעמוד בראש מגמתנו –
המטרה הפורמטיבית שבהוראת התלמוד: הבנת מבנים אופייניים למשא-ומתן התלמודי,
דרכי חשיבה תלמודיות והכרת המונחים המיוחדים, שבהם משתמשת הגמרא לכל סוג של
.ןועיט

בסוגייתנו ילמדו צורות אופייניות ושכיחות בתלמוד, כגון הוכחת טענות האמוראים
ממקורות תנאיים באמצעות דיוקים (לעתים שרשרת דיוקים מורכבת משלבים אחדים)
וצורת דחייתן על-פי הטענה, שבמקור הנידון מדובר על מקרה שונה או שהוא מייצג דעה של
תנא מסוים בלבד, וכיוצא בזה.

בסוגיה, כפי שהיא נתונה בחוברת לתלמיד, ישנן חמש ראיות: שלוש – כדי להוכיח שצער
בעלי-חיים הוא דאורייתא, ושתיים – כדי להוכיח שצער בעלי-חיים אינו דאורייתא. הסוגיה
שבגמרא כוללת ראיות נוספות, שהושמטו בגלל היותן מסובכות. בכיתות טובות במיוחד יכול
המורה, כמובן, ללמד גם קטעים אלה.

בהוראת הסוגיה נשים לב לאופי הראיות והדחיות: מתי ההוכחה מתקבלת וניסיונות דחייתה
נכשלים (הוכחה א'); ומתי ההוכחה אינה מתקבלת, והשאלה נשארת פתוחה (הוכחות ב'-ה').
במקרים שהשאלה נשארת פתוחה, מנוסח הטיעון בדרך של "דלמא": "דלמא משום דאיכא
חסרון כיס" (שלב )2; "דלמא בתחת משאו פליגי" (שלב )5; "דלמא פטור בחינם וחייב בשכר"
(שלב .)7לעתים מנוסח הטיעון בניסוח מוחלט, ובכל זאת הוא מציע רק אפשרות נוספת
להבנת המקור: "התם משום איבה" (שלב )9; "הא מני רבי יוסי הגלילי" (שלב .)13

לפעמים גם ההוכחה מנוסחת בדרך של "אפשר": בשלב 4מסיקה הגמרא, כי ת"ק סבור, שיש
לפרוק בהמה הטעונה יתר על משאה: "מאי טעמא? לאו משום צער בעלי-חיים דאורייתא".
הטענה מנוסחת בדרך של הסתברות: סביר להניח, שטעמו של ת"ק בגלל צער בעלי-חיים
.אתיירואד

אנו מציעים ללמד את הסוגיה כך, שנקודת המוצא ללימוד תהיה המשנה בדף לב, א. כיוון
שרוב הראיות שבגמרא מבוססות על קטעים ממשנה זו, אפשר יהיה לפתח בכיתה דיון, שבו
יעלו התלמידים ראיות בעד או נגד ההנחה "צער בעלי-חיים דאורייתא".

קטעי המשנה השייכים לענייננו, הם אלה:

'ג החכוה – א. הלך וישב לו ואמר: הואיל ועליך מצווה, אם רצונך לפרוק – פרוק. פטור, שנאמר:
."ומע"
'א החכוה – ב. מצווה מן התורה לפרוק, אבל לא לטעון. רבי שמעון אומר, אף לטעון.
'ב החכוה – ג. ר' יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו יתר על משאו, אין זקוק לו, שנאמר "תחת
.ול יוארה אשמ – "ואשמ

בניתוח הקטעים האלה אפשר להביא את התלמידים להבנת ההוכחות האלה:

אם צער בעלי-חיים הוא מן התורה, הרי זוהי חובה קבועה, שיש לה תוקף בכל מקרה, בלי
להתחשב באשמתו של בעל הבהמה. לפי הנחה זו מוכיחים הקטעים א' ו-ג', שצער בעלי-חיים
אינו מן התורה, שכן נאמר שם שאדם משוחרר מהחובה לעזור במקרים מסוימים.

קטע ב' נלמד בסוגיה הקודמת, ולכן אפשר להעמיק בו יותר:

.1חכמים מבחינים בין חובת פריקה וחובת טעינה, ומחייבים פריקה בחינם בגלל צער בע"ח.
.2חסרון כיס, כפי שנאמר, קיים הן בפריקה והן בטעינה.
.3רבי שמעון טוען, ששניהם חינם, רק משום שניסוח הפסוקים אינו החלטי. אילו היו
הפסוקים מפורשים והחלטיים, היה מסכים לדעת חכמים, שהפריקה קודמת.


שלוש הוכחות אלה הן, כאמור, הוכחות רבא בגמרא. שיחת רקע זו תיתן לתלמיד ידיעות
בסיסיות להמשך הלימוד.

במקום זה יקראו בכיתה את הסוגיה.

הוכחה א (שלבים )3-1

בהוכחה זו שלושה שלבים, שתיאורם הגרפי ייראה כך:

(5-4 בלש) 'ב החכוה

הוכחה זו יכולים התלמידים לפענח בכוחות עצמם, בעזרת העבודות שבחוברת לתלמיד.

היופי של ההוכחה הזו הוא בכך, שהיא בנויה כולה על הנחות לא כתובות:

– אם ר' יוסי הגלילי אומר "אין זקוקים לו" – בוודאי חכמים אומרים "זקוק לו" (אחרת
הייתה זו דעת כולם ולא דעת ר' יוסי לבדו).

– אם חכמים אומרים "זקוק לו" – בוודאי הם אומרים זאת, משום שצער בעלי-חיים
.אתיירואדמ


אחרי הדחייה מתבטלת ההוכחה של חכמים: אי-אפשר להוכיח, שהמחלוקת היא בנושא צער
בעלי-חיים; אפשר שהמחלוקת היא בפירוש הפסוק "תחת משאו".

(7-6) 'ג החכוה

בהוכחה זו באה לידי ביטוי ההנחה שהוזכרה: אם צער בע"ח הוא מהתורה – הריהו תקף בכל
.ארמגב תשרופמ הניא וז החנה .הרקמ

גם כאן נבחין, כי הדחייה (שלב )7איננה מוחלטת, אלא בבחינת פירוש אפשרי נוסף:

(11-8) 'ד החכוה

בהוכחה זו כלולים שני מושגים שיש לעמוד עליהם:

" .1איבה" – חכמים התירו כמה איסורים מדרבנן, וכן הטילו כמה חובות כדי למנוע איבה בין
ישראל לנכרים. לפרטים נוספים ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך א', עמוד רכ"ט, ערך
."הביא"
קרוב לזה המושג "משום דרכי שלום", המוזכר במסכת גיטין סא, א. שם נאמר: "תנו רבנן,
מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרים חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברים מתי
נכרים עם מתי ישראל משום דרכי שלום".
בהסבר העניין כדאי לעמוד על הצד החינוכי שבו.

" .2יין אסור" – יין נסך, האסור על ישראל, אנו מבחינים בין יין שנתנסך לעבודה זרה, והוא
אסור בהנאה, לבין יין שנגע בו נכרי, והוא אסור בשתייה (עיין שו"ע יורה דעה קכג, א).

יש להבחין, כי מן הסוגיה שלנו עולה, כי איבה מצד הנכרי יכולה להיות רק אם הישראלי נמנע
מלעזור בשעה שהחמור נושא משא מותר. אם החמור נושא יין אסור, מבין הנכרי, כי אין
.ול עייסל לוכי ילארשיה

נדון גם כאן בעצמתה של הראיה (המספרים מציינים את שלב הדיון שבגמרא):

(16-12) 'ה החכוה

גם כאן כדאי להרשות לתלמיד להשיב על השאלות בכיתה לפני לימוד ההוכחה. מדרש ההלכה
שרדנ דימלתה .ונכותב ול ההז לבא ,ארמגבש הזמ וחוסינב הנוש דימלתה תרבוחב אבומה
– יכ תולגל

.ילילגה יסוי 'ר תטיש וז – "ואשמ לע רתי אלו ואשמ תחת"
"תחת משאו ולא משאו בצדו" – זו שיטת חכמים, המפרשים, כי הטעינה היא בשכר.
כיוון שהסוגיה "פריקה וטעינה" נלמדת לפי הסוגיה הנוכחית, יש להניח, שהתלמידים יוכלו
לגלות, כי אין אפשרות לפרש שהמשפט "ולא משאו בצדו" פוטר לחלוטין מהחובה לעזור
.הניעטב

אם מצא התלמיד את שני אלה – יילמדו ההוכחה והדחייה בנקל.

הכלהה קספ :11 קרפ


11.1 הלאשל

"כסף משנה" בהלכה ט' (לפני ד"ה "כתב הטור") מוכיח כי "על כרחך לומר, שהוא פוסק
כרבנן, דצער בעלי-חיים דאורייתא". אחת מהוכחותיו היא מהלכה א', שבה פוסק הרמב"ם
שחייב לפרוק גם ביתר על משאו ("דילמא בתחת משאו פליגי" נאמר בגמרא דרך דחייה בלבד,
אך לפי המסקנה – מחלוקתם ב"צער בעלי-חיים").

ישנה לכאורה סתירה מסוף הלכה ט', שבה פוסק הרמב"ם שבהמת גוי ומשאו כשגם המחמר
הוא גוי – אינו זקוק לה. ואם צער בעלי-חיים דאורייתא – למה לא יטפל בבהמה גוי? כסף
משנה מפרש: אינו זקוק לטעון, אבל חייב לפרוק. בכך עוסקת שאלה 11.4המיועדת
.םימדקתמל

שאלה 11.3עוסקת בהוכחה מסוגייתנו שצער בעלי-חיים דאורייתא.

הציור הסכימטי של מבנה הסוגיה (בחוברת לתלמיד פרק )10יבהיר לתלמיד, כי הראיות לכאן
או לכאן נדחו, פרט לראשונה: דברי רבא וראייתו, נשארו אפוא בתוקפם דבריו: מדברי
שניהם נלמד – צער בעלי-חיים דאורייתא.

המיועדת למתקדמים בלבד, נדרש התלמיד לעקוב אחרי דברי ה"כסף משנה", המציע את
ההוכחה שכבר בסגנון תלמודי בארמית.

שאלה 11.5מחזקת את פסק-ההלכה שצער בעלי חיים דאורייתא ע"י ההפניה אל סוגיית
תמאל הלפנש המהב יבגל שרופמב רבדה רמאנ הבשו ,6 קרפב הדמלנ רבכש ,ב"ע ,ח"כק תבש
המים. תוצאה מעשית אחרת מכך שצער בעלי-חיים הוא מדאורייתא היא היתר חליבת
.(ג"ל רוקמ) ירכנ י"ע תבשב תורפה

על שאלות 11.11-11.6ישיבו התלמידים בעבודה עצמית, באמצעות עיון בדברי הרמב"ם.
בשיחה המסכמת בכיתה רצוי לעמוד על ההשלכות המעשיות של דינים אלה בימינו.


חזרה לתחילת המדריך