שבת פרק 19
מִשְׁנָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם לֹא הֵבִיא כְּלִי מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מֵבִיאוֹ בְּשַׁבָּת מְגֻלֶּה, וּבַסַּכָּנָה מְכַסֵּהוּ עַל פִּי עֵדִים.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: עִיר אַחַת הָיְתָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְהָיוּ מֵתִים בִּזְמַנָּם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁפַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת רוֹמִי שְׁמָד עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל הַמִּילָה. וְעַל אוֹתָהּ הָעִיר לֹא גָזְרָה. תַּנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל מִצְוָה שֶׁקִּבְּלוּ (ישראל) עֲלֵיהֶם בְּשִׂמְחָה, כְּגוֹן מִילָה, דִּכְתִיב: (תהלים קיט) "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ" וְגוֹ', עֲדַיִן עוֹשִׂין אוֹתָהּ בְּשִׂמְחָה. וְכָל מִצְוָה שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם בִּקְטָטָה, כְּגוֹן עֲרָיוֹת, דִּכְתִיב: (במדבר יא) "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו", עַל עִסְקֵי מִשְׁפְּחֹתָיו, עֲדַיִן עוֹשִׂין אוֹתָהּ בִּקְטָטָה. דְּלֵיכָּא כְּתוּבָה, דְּלָא רָמוּ בָּהּ תִּיגְרָא.
תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כָּל מִצְוָה שֶׁמָּסְרוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן עָלֶיהָ לְמִיתָה בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד, כְּגוֹן: עֲבוֹדָה זָרָה [וּמִילָה], עֲדַיִן הִיא מֻחְזֶקֶת בְּיָדָם, וְכָל מִצְוָה שֶׁלֹּא מָסְרוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן עָלֶיהָ לְמִיתָה, כְּגוֹן: תְּפִלִּין, עֲדַיִן הִיא מְרֻפָּה בְּיָדָם. דְּאָמַר רַבִּי יַנַאי: תְּפִלִּין צְרִיכִין גּוּף נָקִי, כֶּאֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם. (מאי טעמא?) [מַאי הִיא? אָמַר אַבַּיֵּי]: שֶׁלֹּא יָפִיחַ בָּהֶם. רָבָא אָמַר: שֶׁלֹּא יִישָׁן בָּהֶם. וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ: 'אֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם'? שֶׁפַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת רוֹמִי שְׁמָד עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַמַּנִּיחַ תְּפִלִּין עַל רֹאשׁוֹ, יִקְּרוּ אֶת מוֹחוֹ. וְהָיָה אֱלִישָׁע מַנִּיחַ תְּפִלִּין, וְיָצָא לַשּׁוּק. וְרָאָהוּ קַסְדּוֹר אֶחָד, וְרָץ מִלְּפָנָיו וְרָץ אַחֲרָיו. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלוֹ, נְטָלָן מֵרֹאשׁוֹ וַאֲחָזָן בְּיָדוֹ. אָמַר לֵיהּ: מַה בְּיָדְךָ? אָמַר לוֹ: כַּנְפֵי יוֹנָה. פָּשַׁט אֶת יָדוֹ, וְנִמְצְאוּ בָּהּ כַּנְפֵי יוֹנָה, לְפִיכָךְ הָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ: (אלישע) "בַּעַל כְּנָפַיִם". מַאי שְׁנָא, "כַּנְפֵי יוֹנָה" דְּאָמַר לוֹ, וְלֹא אָמַר לוֹ שְׁאָר עוֹפוֹת? מִשּׁוּם דְּדַמְיָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְיוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים סח) "כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף, וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ". מַה יּוֹנָה זוֹ, כְּנָפֶיהָ מְגִינוֹת עָלֶיהָ, אַף יִשְׂרָאֵל, מִצְווֹת מְגִינוֹת עֲלֵיהֶם.
תַּנְיָא: (שמות טו) "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ", הִתְנָאֶה לְפָנָיו בְּמִצְווֹת; עֲשֵׂה לְפָנָיו סֻכָּה נָאָה, וְלוּלָב נָאֶה, וְשׁוֹפָר נָאֶה, צִיצִית נָאָה, סֵפֶר תּוֹרָה נָאֶה, וּכְתֹב בּוֹ לִשְׁמוֹ, בִּדְיוֹ נָאֶה, בְּקוּלְמוֹס נָאֶה, בְּלַבְלָר אֻמָּן, וְכוֹרְכוֹ בְּשִׁירָאִין נָאִין. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: "וְאַנְוֵהוּ", הֱוֵי דּוֹמֶה לוֹ; מָה הוּא חַנּוּן וְרַחוּם, אַף אַתָּה, הֱיֵה חַנּוּן וְרַחוּם.
אָמַר אַבַּיֵּי: אָמְרָה לִי אֵם: אִסְפְּלָנִיתָא דְּכוּלְּהוּ כִּיבֵי, שֵׁב מִינָאֵי תַּרְבָּא וְחַד קִירָא. רָבָא אָמַר: קִירָא וְקַלְבָּא [רֵישִׁינָא]. דָּרְשָׁהּ רָבָא בִּמְחוֹזָא, קָרְעִינְהוּ בְּנֵי מִנְיָמִין אַסְיָא לְמָנַיְהוּ. אָמַר לְהוּ: שָׁבְקִי לְכוּ חֲדָא, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי מַאן דְּמָשִׁי אַפֵּיהּ וְלָא נְגִיבִי טוּבָא, נִקְטְרֵי לֵיהּ חַסְפְּנִיתָא. מַאי תַּקַנְתֵּיהּ? לִימְשִׁי טוּבָא בְּמַיָּא דְּסִילְקָא.
תַּנְיָא: אֵין טוֹרְפִין יַיִן וְשֶׁמֶן לְחוֹלֶה בְּשַׁבָּת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: אַף טוֹרְפִין יַיִן וְשֶׁמֶן. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: פַּעַם אַחַת, חָשׁ רַבִּי מֵאִיר בְּמֵעָיו, וּבִקַּשְׁנוּ לִטְרֹף לוֹ יַיִן וְשֶׁמֶן וְלֹא הִנִּיחָנוּ. אָמַרְנוּ לוֹ: דְּבָרֶיךָ יִבָּטְלוּ בְּחַיֶּיךָ? אָמַר לָנוּ: אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כָּךְ, וַחֲבֵרַי אוֹמְרִים כָּךְ, מִיָּמַי לֹא מְלָאַנִי לִבִּי, לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי חֲבֵרַי. הוּא נִיהוּ דְּאַחְמִיר אַנַּפְשֵׁיהּ, אֲבָל לְכוּלֵי עָלְמָא, שָׁרִי.
[פִּסְקָא. אֵין עוֹשִׂין לָהּ חָלוּק וְכוּ'. אָמַר אַבַּיֵּי: אָמְרָה לִי אֵם: הַאי חָלוּק דִּינוּקָא, לְפַנְיֵהּ לְסִיטְרָא לְעִילָאִי, דִּילְמָא מִידְבִּיק גַּרְדָּא מִינֵיהּ, וְאַתִּי לִידֵי כְּרוּת שָׁפְכָה. אִימֵיהּ דְּאַבַּיֵּי עָבְדָה כִּסְתָּתָא לְפַלְגָא. אָמַר אַבַּיֵּי: הַאי יְנוּקָא דְּלֵית לֵיהּ חָלוּק, לֵייתִי בְּלִיתָא דְּאִית לֵיהּ שִׂיפְתָּא, וְלִיכַּרְכֵיהּ לְשִׂיפְתָּא לְתַתָּאִי, וְעַיִיף לֵיהּ לְעִילָאִי. וְאָמַר אַבַּיֵּי: אָמְרָה לִי אֵם: הַאי יְנוּקָא דְּלָא יְדִיעַ מַפַּקְתֵּיהּ, לִשַׁיְפֵיהּ מִישְׁחָא, וְלוּקְמוּהָ לַהֲדֵי יוֹמָא, וְהֵיכָא דְּזִיג, לִקַרְעִיתֵּיהּ בִּשְׂעַרְתָּא שְׁתִי וָעֵרֶב. אֲבָל בִּכְלִי מַתָּכוֹת לָא, מִשּׁוּם דְּזָרִיף]. וְאָמַר אַבַּיֵּי: אָמְרָה לִי אֵם: הַאי יְנוּקָא דְּלָא מָיִיץ, מֵיקַר הוּא דְּקַר פּוּמֵיהּ, מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? לֵיתִי כַּסָּא גוּמְרֵי, וְלִינְקְטֵיהּ לֵיהּ לַהֲדֵי פוּמֵיהּף דְּחַיִים פּוּמֵיהּ וּמָיִיץ. וְאָמַר אַבַּיֵּי: אָמְרָה לִי אֵם: הַאי יְנוּקָא דְּלָא מִינְשְׁתִּים, לִינְפְּפֵיהּ בְּנַפְוָותָא וּמִנְשְׁתִּים. וְאָמַר אַבַּיֵּי: [אָמְרָה לִי אֵם]: הַאי יְנוּקָא דְּלָא מַעֲוִי, לֵיתוּ שִׁלְיָתָא דְּאִימֵיהּ, וְלִשַׁרְקֵיהּ עִלוּיֵהּ וּמַעֲוִי. וְאָמַר אַבַּיֵי: אָמְרָה לִי אֵם: הַאי יְנוּקָא דְּקָטִין, לֵיתוּ לְשִׁלְיָתָא דְּאִימֵיהּ, וְלִשַׁרְקֵיהּ עִלוּיֵהּ מִקּוּטְנָא לְאוּלְמָא. וְאִי אָלִים, מֵאוּלְמָא לְקוּטְנָא.
וְאָמַר אַבַּיֵי: אָמְרָה לִי אֵם: הַאי יְנוּקָא דְּסוּמָק, דְּאַכַּתִּי לָא אִיבְלַע בֵּיהּ דְּמָא, לִיתְּרָחוּ לֵיהּ עַד דְּאִיבְלַע בֵּיהּ דְּמָא, [וְלִימְהַלֵיהּ]. דְּיָרוֹק, דְּאַכַּתִּי לָא נָפַל בֵּיה דְמָא, לִיתְּרָחוּ עַד דְּנָפַל בֵּיהּ דְּמָא, וְלִימְהַלֵיהּ. דְּתַנְיָא: אָמַר רַבִּי נָתָן: פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לִכְרַכֵּי הַיָּם, וּבָאתָה אִשָּׁה אַחַת לְפָנַי, שֶׁמָּלָה בְּנָהּ רִאשׁוֹן וּמֵת, שֵׁנִי וּמֵת, שְׁלִישִׁי הֱבִיאַתּוּ לְפָנַי, רְאִיתִיו שֶׁהוּא אָדֹם. אָמַרְתִּי לָהּ: הַמְתִּינִי לוֹ עַד שֶׁיִּבָּלַע בּוֹ דָּמוֹ, הִמְתִּינָה לוֹ עַד שֶׁנִּבְלַע בּוֹ דָּמוֹ, וּמָלָה אוֹתוֹ וְחָיָה. וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ "נָתָן הַבַּבְלִי" עַל שְׁמִי. שׁוּב פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לִמְדִינַת קַפּוּדְקִיָּא, וּבָאתָה אִשָּׁה אַחַת לְפָנַי, שֶׁמָּלָה בְּנָהּ רִאשׁוֹן וּמֵת, שֵׁנִי וּמֵת, שְׁלִישִׁי הֱבִיאַתּוּ לְפָנַי, רְאִיתִיו שֶׁהוּא יָרֹק. הֵצַצְתִּי בּוֹ וְלֹא רָאִיתִי בּוֹ דַּם בְּרִית. אָמַרְתִּי לָהּ: הַמְתִּינִי לוֹ עַד שֶׁיִּפֹּל דָּמוֹ, וְהִמְתִּינָה לוֹ וּמָלָה אוֹתוֹ וְחָיָה, וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ "נָתָן הַבַּבְלִי" עַל שְׁמִי.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל נוֹלָד כְּשֶׁהוּא מָהוּל, שֶׁצָּרִיךְ לְהַטִיף מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית, מִפְּנֵי שֶׁעָרְלָה כְּבוּשָׁה הִיא. עַל מַה נֶּחְלְקוּ? עַל (מי) [גֵּר] שֶׁנִּתְגַּיֵּר כְּשֶׁהוּא מָהוּל, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: צָרִיךְ לְהַטִּיף מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַטִּיף מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית.
[תָּנוּ רַבָּנָן: הַמָּל אוֹמֵר: "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּילָה". אֲבִי הַבֵּן אוֹמֵר: "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ". הָעוֹמְדִים אוֹמְרִים: "כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנָס לַבְּרִית, כָּךְ יִכָּנֵס לְתוֹרָה, לְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים". וְהַמְבָרֵךְ אוֹמֵר: "אֲשֶׁר קִדַּשׁ יָדִיד מִבֶּטֶן, חֹק בִּשְׁאֵרוֹ שָׂם, וְצֶאֱצָאָיו חָתַם בְּאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ, עַל כֵּן בִּשְׂכַר זֹאת, אֵל חַי חֶלְקֵנוּ צִוָּה לְהַצִּיל יְדִידוּת שְׁאֵרֵנוּ מִשַּׁחַת לְמַעַן בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר שָׂם בִּבְשָׂרֵנוּ, בָּרוּךְ אַתָּה ה', כּוֹרֵת הַבְּרִית"]. הַמָּל אֶת הַגֵּרִים אוֹמֵר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּילָה". וְהַמְבָרֵךְ אוֹמֵר: "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לָמוּל אֶת הַגֵּרִים וּלְהַטִּיף מֵהֶם דַּם בְּרִית, שֶׁאִלְמָלֵא דַּם בְּרִית, לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה לג) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי, בָּרוּךְ אַתָּה ה', כּוֹרֵת הַבְּרִית". הַמָּל אֶת הָעֲבָדִים אוֹמֵר: "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּילָה". וְהַמְבָרֵךְ אוֹמֵר: "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לָמוּל אֶת הָעֲבָדִים, וּלְהַטִּיף מֵהֶם דַּם בְּרִית. שֶׁאִלְמָלֵא דַּם בְּרִית, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא נִתְקַיְּמוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי, בָּרוּךְ אַתָּה ה', כּוֹרֵת הַבְּרִית".
גנזי המלך
דף קלג
התנאה במצוות – גבורות השם 188; אגדות א' 71
קולמוס נאה – [אין הכוונה לגוף הקולמוס, אלא כתיבת אותיות בצורה נאה] – בן יהוידע
סוכה נאה שופר נאה – [מדוע הקדים להזכיר סוכה לפני שופר] – בן יהוידע ד"ה סוכה נאה
הוי דומה לו, רחום וחנון – מורה נבוכים, ח"א סוף פנ"ד
התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה, ושופר נאה ציצית נאה, ספר תורה נאה וכו' אבא שאול אומר ואנוהו, הוי דומה לו, מה הוא רחום וחנון אף אתה היה רחום וחנון – [אבא אבא שאול להוסיף ולא בא לחלוק, ומלמד שאף האדם המהדר במצוות בין אדם לקונו, אין השכינה עמו (להיות נוה שלה) אא"כ יש בו באדם מדות חנינה ליהודים אחיו] – ילקוט הגרשוני, על נזיר ב', בשם חתם סופר. מובא ב"לקוטי בתר לקוטי" על נזיר ב ע"ב
דף קלד
מימי לא מלאני לבי לעבור על דברי חברי – ע"ע מהר"ל, נתיב אהבת ריע, סוף פ"ג
נתן הבבלי – הוא שאמר 'חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה' (מכלתא, תשא)
דף קלה
הטפת דם ברית – תקט"ו תפילות לרמח"ל, תפילה ל"ד
הטפת דם ברית – אות חיים ושלום (לאדמו"ר ממונקץ') סי' רסג ס"ק ה'
דף קלז
העומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים – [צ"ע והרי יש מעשים טובים עוד לפני שנכנס לחופה? אלא לפני שנושא אשה הבחור לומד תורה והיא שומרתו. אבל אחרי נישואיו "ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?" והוא ממעיט בלימודו. ולכן מברכים שאעפ"כ יעסוק בהרבה מעשים טובים] – עיון מנחם, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
קדש ידיד מבטן – [שהם מיועדים למצוה, מיד בצאתם מרחם האם] – אגדות א' 70
קדש ידיד מבטן – ערוך השולחן (יו"ד סי' רסה ס"ק ג-ט)
בן יהוידע
{תפלין צריכים גוף נקי כאלישע בעל כנפים ואמאי קרו ליה אלישע בעל כפנים וכו' שנ' כנפי יונה נחפה בכסף. (ק"ל מ"ט) }
בירושלמי ברכות (פ"ב) הבין "גוף נקי", נקי ממדות ודעות רעות ושאלו היו מדותיו של אלישע בעל כנפים ובזכות כך ניצל.
ומהות הנס, נרמזת בכתוב "נחפה בכסף", כי ישראל נמשלו ליונה. ובכל אמצעי הצלה שהצילו עצמם חכמי ישראל מידי אומה"ע ראו בזה נס ויד ההשגחה, כשהצליח למלט עצמו ברצי נחפה בכסף. והראיה, שלא שאלו מה אלו שעל ראשך אשר נראים יותר. שאף אם נאמר שחלצם והחביאם בידו, רמזו לנו שהצלתו היתה ברצי כסף הניתן מיד ליד והנוצץ כנוצות "בירקרק חרוץ". ועי"ז סתם פי הרשע שלא יחרץ לשונו, כי השוחד יעור עיני חכמים וכל שכן פי רשעים.
{זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, סוכה, לולב, שופר, ציצית נאה, אבא שאול או' הוי דומה לו. מה הוא (נקרא) חנון ורחום אף אתה כן (קל"ג)}
לאבא שאול נראה יותר לדרוש הכתוב, על נויי המדות האישיות, יותר מנויי גוף המצות, ועל כוון המעשים וניווים של המדות בדומה לו יתב'. ויהיה ענין "ואנוהו, אני לו אהיה דומה, וזה כעין שיטתו שיש להתרחק מן היבום, כשאין כל הכוונה לשם שמים. (שקרוב לפגוע באיסור ערוה) כי אין ההתנאות וההשתדלות במצוה, מעידים שאין בה פניות צדדיות שלא לשמו יתב'. וכבר הפליגו חז"ל בערך הכוונה לעומת המעשה ואמרו; איזהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוים בה, "בכל דרכיך דעהו", אפי' לדבר עבירה, ואמרו גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. ואמרו "תרי זינו, תמר וזמרי, זו העמידה מלכים כהנים ונביאים, וזה הפיל כ"ד אלף מישראל. ודרשו על יעל, "בין רגליה כרע נפל", ושבחוה – "מנשים באהל תבורך". ללמדך, שהמעשה נמדד לפי הכוונה. ויעוין היטב מה שאמר הר"מ בח' פרקיו על "וכל מעשיך יהיו לש"ש"; שמאמר זה נאמר בכח אלהי.
{אמרה לי אם וכו' (קל"ד)}
כתב המאירי, שכל {אמרה לי אם} שבגמרא, הם רק אמונות נשים, ועל כן נאמרו בשם, {אמרה לי אם}. (עכ"ל).
{בשכר וראך ושמח בלבו זכה לחשן המשפט על לבו (קלט)}
כי לצורך השראת רוה"ק ע"י אורים ותומים, דרושה שמחה, עין טובה ורוח טובה. ושמצבי תאוה וקנאה וכעס, לא יקננו בו כדי שלא יפריעוהו, ולא יעכירו את רוחו.
{האי מאן דעביד מלתא, לא ליתיב במקום זיקא. ליטעום מידי, והדר ליפוק. לישהי פורתא, והדר ליקום. (קכט.)}
כל העצות הללו דשמואל, הן הדרכות רפואיות, כי בעת מיעוט הדם מהגוף, האדם בחולשה ורגיש להצטננות וליפגע ממחלה, כל עוד שלא אכל והתאושש.
{כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליה בעת שמד כע"ז ושקבלוה בשמחה כמילה עדיין מוחזקת בידם, וכל שלא קיבלוה בשמחה במסירות, מרופה בידם כתפילין. (קל)}
כי השפעת התמסרות האבות לה ניטעת ועוברת לדורות ומתחזקת בידם. משא"כ זו שלא התמסרו וחיזקו אותה בקרבם. ועל כן מילה שקבלוה עליהם האבות בחיבה כדי לגדור מעריות, נשתרשה ונתקיימה, ולעומתה איסור עריות שקיבלום בבכיה ובקטטה מחמת שהורגלו בהם, רפויה היא בידם ונכשלים בה גם מחמת תגבורת היצה"ר, ועושים אותה בקטטה, דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא.