שאול ודוד – השוואה

דרכי התשובה שבהם יטהר האדם מעונותיו ויזכה מחטאתו לפני אדוניו, הנה הם שיתקן המחשבה והדיבור והמעשה.


המחשבה – שיתרחק אדם מעונותיו,

הדבור – שיתוודה על פשעיו,

המעשה – שיקבל עליו שלא ישוב עוד לכסלה, אבל יעשה מעשים שיורו שהמעשים הראשונים היו בטעות ובבלי דעת.

והדברים המונעים והמעכבים את התשובה הם שלושה שהם:

ולפי שהייתה תשובת שאול כשחטא בעמלק חסרה אלו השלושה תנאים, אף על פי שהודה חטאו לשמואל שני פעמים ואמר: חטאתי, לא נתקבלה תשובתו כלל.

וזה שבתחילה היה מכחיש החטא ולא היה מכיר שחטא.

כי כשאמר לו שמואל: ולמה לא שמעת בקול ה'? (ש"א ט"ו)

השיב: אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני ה' וגו',

וכשאמר לו שמואל שהיה חוטא בהפצר ההוא יותר ממה שחטא במרי הראשון עצמו שהיה עיקר החטא, ואמר לו: כי חטאת קסם מרי ואין ותרפים הפצר, כלומר שהמרי שהוא עיקר החטא הוא כמו חטאת קסם שהוא לאו בלבד; וההפצר שהיה מפציר לומר לא חטאתי הוא כמו אוון ותרפים שהוא חטא עבודה זרה, והוא יותר קשה מהקסם שהוא עיקר החטא;

– מתוך דברים הללו הודה שאול שחטא ואמר חטאתי.

אבל התנצל על החטא בדברי שקר ואמר: כי יראתי את העם וגו'.

ולפיכך לא אבה שמואל לשוב עמו כשאמר לו: ושוב עמי והשתחוויתי לה',

והשיב לו: לא אשוב כי מאסת את דבר ה', ויסוב שמואל ללכת.


לפי שהודאת חטאתו לא הייתה הודאה כלל, שהיה מתנצל בדברי שקר, וכשהודה שאול אחר כך שחטא ואמר: חטאתי סתם, הסכים שמואל לשוב עמו, אבל לפי שגלה שאול דעתו שתשובתו זו הייתה בעבור הכבוד, כמו שאמר: ועתה כבדני נא וגו' (שם ט"ו), ולא לאהבת השי"ת, לא נתקבלה תשובתו ונאמר לשמואל מיד שימשח את דוד למלך.

ולזה לא נמנו בכלל שני מלכות שאול השנים שמלך משם ואילך.

תדע שהרי שתי שנים או יותר היה דוד בורח מלפני שאול, שהכתוב אומר שהיה בשדה פלשתים שנה אחת וארבעה חדשים, מלבד זמן רב שהיה מסתתר בא"י במדבר זיף ובמצודה ובכרמל עם רועי נבל.

והכתוב אמר: בן שנה שאול במלכו, ושתי שנים מלך על ישראל, ויבחר לו שאול שלשת אלפים וגו' (שם י"ג).

ופירושו שאחר שנה שנמשח למלך, בחר לו השלשת אלפים, והתחיל לעשות המלחמות.

ואומר שמלך אחר כך על ישראל שתי שנים ולא יותר, ואי אפשר לו שיעשה כל המלחמות שהזכיר הכתוב וילחם סביב בכל אויביו במואב ובבני עמון ובמלכי צובא ובפלישתים וגו' (שם י"ד), בשתי שנים בהיותו רודף אחרי דוד גם כן!

אלא שמיום שנמשח דוד למלך לא נמנה מלכות לשאול אף על פי שהיה מלך, שכן תמצא באיש-בושת שמלך על ישראל כל השנים שמלך דוד בחברון על יהודה שהיו ז' שנים, ואף על פי כן לא נמנו לו אלא שתי שנים, שעמד מלך בלא מלחמה.

כמו שכתוב: בן ארבעים שנה איש-בושת במלכו ושתי שנים מלך וגו' (ש"ב ב'). שלאחר ב' שנים שמלך, והתחילה המלחמה בין בית שאול ובין בית דוד, והיו בית שאול הולכים ודלים ובית דוד הולכים וחזקים, לא נמנו בכלל שני מלכותו.

וכן לשאול לא נמנה לו מלכות אחר שנמשח דוד למלך.

ואולם למה נענש שאול שתוסר המלכות ממנו מפני חטאו, ולא נענש עונש אחר, כמו שנענש דוד על עניין בת שבע ולא הוסרה המלכות ממנו?

הטעם בזה לפי דעתי הוא:

שדוד לא חטא במצווה פרטית שנצטווה בה אחר שהיה מלך,

או במצווה פרטית שנצטווה בה בתורה מצד שהוא מלך, אלא במצווה כוללת אותו עם כל האנשים. כי איסור אשת איש או רציחה כוללת כל האנשים, ולכן ראוי שיהיה עונשו שווה לעונש כלל האנשים.

אבל שאול חטא במצווה פרטית אליו מפי שמואל, אחר שהיה מלך, או מצד שהיה מלך.

שאמר לו שמואל: שבעת ימים תוחל עד בואי אליך (שמואל א' י'),

ואמר גם כן: לך והכיתה את עמלק וגו' ולא תחמול עליו וגו' (שם ט"ו),

ובעבור זה נענש בהסרת המלכות מזרעו ושימות בלא עתו.

ועל כן כשעבר על דבריו והעלה עולה בגלגל קודם שבא שמואל, נאמר לו: ועתה ממלכתך לא תקום (שם י"ג), כלומר שיפסק המלכות מזרעו, אבל לא אמר לו שימות בחצי ימיו.

וכשחטא בדבר עמלק נאמר לו: כי מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך, כלומר שימות בלא עתו ולא יחשב לו מלכות משם ואילך. שהדבר הנמאס לא יקימנו האדם.

ועל כן כשהעלה שאול את שמואל על ידי בעלת האוב אמר לו שמואל: אשר לא שמעת בקול ה' ולא עשית חרון אפו בעמלק וגו', מחר אתה ובניך עמי, רמז שבעבור היות אלו מצוות פרטיות אליו היה מת בלא עתו, והייתה המלכות נפסקת ממנו.

ויורה על זה הטעם מה שיעד ה' יתברך ליהוא, שיתקיים המלכות ביד זרעו עד דור רביעי, בעבור ששמר המצווה הפרטית שנצטווה להשמיד בית אחאב ועובדי הבעל.

וכן שלמה בעבור שחטא במצוות לא ירבה לו נשים.


והמצוות הפרטיות שנצטווה עליהן המלך מצד שהוא מלך, הוסרה מזרעו מלכות עשרת השבטים, ולא נשאר לו רק שבט יהודה ובנימין, בעבור השבועה שנשבע ה' יתברך לדוד.

זהו דעתי בדבר הזה.

ויש מי שכתב בזה טעם אחר. והוא ששאול חטא באומנות המלכי, וראוי שיאבד המלכות ההוא. אבל דוד לא חטא באומנות המלכי, ולכן ניתן למחילה.

והרי זה דומה לשני סופרים, שאחד חטא שעשה שטר מזויף, ואחד חטא שבא על הערווה. שכאשר נתן המלך לכל אחד עונשו כפי חטאו, והעניש למי שבא על הערווה להלקותו, שאחר שלקה אין ראוי שיפסיד אומנתו, והרי זה נשאר באמונת אומנתו, כמו שהיה קודם זה.

אבל הסופר שעשה שטר מזויף, אף לאחר שקיבל עונשו על מה שחטא הנה ראוי להעבירו מאומנתו, ולא יינתן לו אומנה כלל באומנתו.

וכן שאול, לפי שחטא באומנות המלכי, שחמל על אגג ולא עשה נקמה בעמלק כראוי, ראוי להעבירו ממנו.

וזה הטעם אינו מספיק אם לא יאמר בו יותר מזה, לפי שקודם מלחמת עמלק נאמר לו: ועתה ממלכתך לא תקום, על שהעלה העולה בגלגל קודם שבא שמואל.

ואפשר לתקן זה הדעת ולהשיבו אל הדעת הראשון על זה הדרך, כשנבאר המידות הראויות להיות במלך עד שיוכלל באחד מהם החטא הקודם.

ולפי הנראה שהמידות ההכרחיות למלך מצד המלכות הם שישה: וזה שהכוונה בהקמת המלך הוא:

האחד צריך שיהיה המלך אכזרי לזרים ורחמן לעמו, ומוסר נפשו להצילם, כמו שמדרך הרועה לסכן נפשו להסיר המזיקים ולהלחם עם הארי והדוב לשמור הצאן ולרחם עליהם: בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל.



והשני שייטיב למטיבים אליו ולעבדיו ולאנשי מלחמתו, שאם לא יעשה כן, מי ימסור נפשו בעבור כבודו, מי יקנא בעדו אם יבגדו בו.

והשלישי שיהיה שונא בצע ולא יהיה חמדן, שהרועה שהושם לשמור הצאן אין ראוי לו לגזול עורם מעליהם ובשרם מעל עצמותם, שאז ישוב העניין בהפך, שיהיו הצאן לפרנס הרועה ולא הרועה לשמור הצאן. ולזה אמר הכתוב: וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד (דברים י"ז). שאם ישתדל לקבץ כסף וזהב, אפילו מן האויבים, כשלא ימצא בהם ייקח מעמו.

והרביעי שיהיה איש חיל אמיץ כוח לבו בגיבורים, לשבר מלתעות עוול, ולא ישא פני דל ולא יהדר פני גדול ולא יירא לעשות משפט.

והחמישי שיהיה מדבר אמת ולא ימצא עוולה בשפתיו וישפוט משפט צדק, שמי שהוא מכחש או דובר שקרים, הנה הוא אם מפני היראה או מפני שאינו יכול להשיג רצונו בזולת זה, והשופט אין לו לירא משום אדם. אמר הכתוב: לא תגורו מפני איש (שם א'). וכל שכן המלך שאין מי שיעכב על ידו מעשות רצונו. ועל כן אין ראוי לו שישקר, ועוד כי לא יבטח האדם בדברי המלך אם תדברנה שפתיו עוולה ולשונו תהגה רמיה.

והשישי שיהיה ירא שמים וחרד על דבריו ויהיה נכנע לעובדי השי"ת וישמור מצוותיו שנצטווה עליהן מצד שהוא מלך או אחר שהוא מלך. ואף בשאר המצוות ראוי לו שלא יתגאה על אחיו לחשוב שהוא בן חורין מן המצוות יותר מהם.

אמר הכתוב: לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל (שם י"ז),

וזה כמאמר החכם: המלך והדת אחים נאמנים.

ואם יראו העם את המלך מזלזל בתורה ובמלמדיה, יבואו כל העם להקל בה, ותפול התורה בכללה.

וכשנחפש מידות שאול נמצא אותו חסר בכולן.

אולם בראשונה שחמל על אגג עד שאמרו רבותינו ז"ל:

בשנית שלא הטיב לדוד שסיכן נפשו בהריגת גלית.

ודוד בהפך שציווה בשעת מותו ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד. (מלכים א' ב').

בשלישית אמר הכתוב על שאול: ותעט אל השלל (שמואל א' ט"ו).

ודוד בהפך שהיה נדיב לב ומחלק השלל ואומר: הנה לכם ברכה משלל אויבי ה' (שם ל').

ברביעית אמר שאול: כי יראתי את העם ואשמע בקולם (שם ט"ו).

ודוד לא היה ירא מעשות משפט, אמר הכתוב: ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו (שמואל ב' ח').

בחמישית שהיה שאול משקר לשמואל ומכסה פשעו.

ודוד הודה מיד ואמר חטאתי בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע (תהילים נ"א).

בשישית שלא היה נשמע לשמואל ועבר על דבריו במצוות הפרטיות שנצטווה.

ודוד היה נשמע לנתן הנביא ולגד החוזה ולשמואל בכל מה שנצטווה מפיהם.

ולפי הדברים הללו הוא מבואר שמצד זאת המידה היה אפשר שישוב זה הטעם השני אל הטעם הראשון.

גם כשיחופשו הכתובים נמצא דוד שלם בכל המידות הללו ושאול חסר בכולן, בעבור זה הייתה נסיבה מאת השם יתברך שלא יישאר המלכות לשאול, ושלא יישאר ממנו זרע הגון למלוכה.

וגם אבנר שר צבאו מת, כדי שיתקיים המלכות קיום יפה ביד דוד וזרעו, כדי שיהיה משל ודוגמא למלכים הבאים אחריו, כדי שלא יתגאו על השם יתברך למרות עיני כבודו, שהמלכות שלו היא.

ולזה אין ראוי למלך בשר ודם לזלזל בעובדי השם יתברך ושומרי תורתו שהוא לבדו מלך הכבוד.

ואמר הכתוב: והוא מהעדה מלכין ומהקים מלכין (דניאל ב').

ונשוב לעניין הפרק ונאמר, שכמו שלא נתקבלה תשובה שאול להיותה חסרה השלושה תנאים שזכרנו, כן בעבור זה נתקבלה תשובת דוד על עניין בת-שבע לפי שהיו בה השלושה תנאים שזכרנו.

ויתבאר זה ממה שהזכיר בתשובתו על עניין בת-שבע.

ואמר: חנני אלוהים כחסדך, לרמוז שהתשובה לא תקובל אלא על צד החסד כמו שזכרנו,

ואמר: כרוב רחמיך מחה פשעי (תהילים נ"א),

כלומר: אף על פי שפשעי גדולים ורבים, מחה אותם כרוב רחמיך שהם בלתי בעלי תכלית, כדי שלא יהיה כוחי לחטוא, יותר גדול מכוחך למחול.

ואמר: כי פשעי אני אדע (שם), לרמוז על התנאי הראשון, ולומר שלא היה החטא נעלם ממנו.

וחטאתי נגדי תמיד, לרמוז שלא היה מתנצל על חטאו ולומר שלא חטא, שתמיד הוא חושב שחטא.

ואמר: לך לבדך חטאתי (שם), לרמוז על התנאי השלישי, שלא הייתה תשובתו מפני הכבוד או הנאת ממון או פחד בני אדם שלא יענישוהו, אלא מפני אהבת השי"ת. שהעברות היו בין אדם למקום, כלומר: בסתר שלא היו האנשים יודעין בהם אלא השי"ת.

וכפל לומר: והרע בעיניך עשיתי, להתוודות על שני מיני העברות: על העברות שבין אדם למקום, ועל העברות שבין אדם לחברו.

על העברות שבין אדם למקום אמר: לך לבדך חטאתי

ועל העברות שבין אדם לחברו, כמו לא תגנובו ולא תונו וכיוצא בהן, אמר: והרע בעיניך עשיתי. וזה, שאף על פי שהן מצוות שבין אדם לחברו, אחר שציווה השם יתברך, הנה הוא רע בעיני השם מי שיעשה הפך מצוותו.

ואמר: למען תצדק בדברך, שב אל מה שאמר: מחה פשעי והרב כבסני מעווני וגו'.

כלומר: בעבור שתצדק במה שאמרת שאתה מקבל בתשובה לשבים מוחל וסולח לחטאתם – מחה פשעי.

וכדי שתזכה במה שתשפוט את האדם על חטאו, אחר שהוא יכול לשוב בתשובה ואינו שב – טהרני מחטאתי, אחר שאני שב בתשובה לפניך.

ויש אומרים שבדוברך ובשופטך שב למה שנאמר לקין: הלא אם תיטיב שאת (בראשית ד'), ואל מה שנשפט עליו.

ולפי שהעבירה היא אם במחשבה ואם בדיבור ואם במעשה, או בכולן, צריך שתהיה התשובה בשלושתן.

אם במחשבה החרטה,

ואם בדיבור הוידוי,

ואם במעשה שלא יספיק עזיבת החטא בלבד, אבל שיעשה המעשים הפך העברות שעשה.

לפיכך היה דוד מתפלל על כולן.

על המחשבה אמר: לב טהור ברא לי אלוהים.

על הדבור אמר: ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך.

ועל המעשה אמר: אלמדה פושעים דרכיך וגו' (תהילים נ"א).

כלומר: שיעשה מעשים הפך העבירה, כדי שיראו האנשים ויקחו מוסר, וילמדו לשוב אל השם יתברך.