שבועות פרק 1
תַּנְיָא, (שמות כא דברים ט) 'מַרְצֵעַ', אֵין לִי אֶלָּא מַרְצֵע, מִנַּיִן לְרַבּוֹת הַסּוֹל, וְהַסִּירָה, הַמַּחַט, וְהַמַּקְדֵּחַ, וְהַמִּכְתָּב? תַּלְמוּד לוֹמַר: (שם) "וְלָקַחְתָּ", כָּל דָּבָר הַנִּלְקָח בַּיָּד, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אוֹמֵר: 'מַרְצֵעַ', מַה מַּרְצֵעַ מְיֻחָד שֶׁל מַתֶּכֶת, אַף כָּל שֶׁל מַתֶּכֶת.
אָמַר מַר: "וְנֶעְלַם", מִכְּלַל שֶׁיָּדַע, [מַאי מַשְׁמַע?] אָמַר רָבָא: מִדְּלָא כְּתִיב: "וְהִיא עֲלוּמָה מִמֶּנּוּ". אָמַר לֵיהּ: אַבַּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה גַּבֵּי סוֹטָה דִּכְתִיב: (במדבר ה) "וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ", מִכְּלַל דַּהֲוָה יָדַע מֵעִיקָרָא? אִי הֲוָה יָדַע, מִי בָּדְקֵי לָהּ מַיָּא! וְהָתַּנְיָא: (שם) "וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן, וְהָאִשָּׁה הַהִיא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ", בִּזְמַן שֶׁהָאִישׁ מְנֻקֶּה מֵעָוֹן, הַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ, אֵין הָאִישׁ מְנֻקֶּה מֵעָוֹן, אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ. וְתוּ, גַּבֵּי תּוֹרָה דִּכְתִיב: (איוב כח) "וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי, וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה", מִכְּלַל דְּאִיכָּא דַּהֲוָה יָדַע בָּהּ, וְהָכְּתִיב: (שם) "לֹא יָדַע אֶנוֹשׁ עֶרְכָּהּ"? אֶלָּא אָמַר אַבַּיֵי: קָסָבַר רַבִּי: יְדִיעַת בֵּית רַבּוֹ שְׁמָהּ יְדִיעָה.
"וְתֵאכֻל כָּל אַרְעָא, וּתְדוּשִׁנַּהּ, וְתַדְּקִנַּהּ" (דניאל ז). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ רוֹמִי [חַיֶּבֶת] שֶׁטִּבְעָהּיָצָא בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. וְכִי תֵּימָא: אֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְיֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף, שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא: [נֵיפּוּךְ מֵיפַּךְ, אָמַר קְרָא: (ויקרא יז): "לְכָל חַטֹּאתָם", מִכְּלַל דִּבְנֵי חֲטָאוֹת נִינְהוּ, וְנִתְכַּפְּרָה כַּפָּרָה גְּמוּרָה. אִי כְּתִיב: "מֵחַטֹּאתָם", כִּדְקָא אָמַרְתְּ, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב: "לְכָל חַטֹּאתָם", לְהַנָךְ דְּאַתּוּ לִכְלָל חַטָּאת]. וְכִי מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ מְכַפֵּר, לָמָּה תּוֹלֶה? אָמַר רַבִּי זֵירָא: לוֹמַר: שֶׁאִם מֵת, מֵת בְּלֹא עָוֹן. אָמַר לֵיהּ רָבָא: אִם מֵת, מִיתָה מְמָרֶקֶת!אֶלָּא אָמַר רָבָא: לְהָגִין עָלָיו מִן הַיִּסּוּרִין.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַה נִּשְׁתַּנָּה שָׂעִיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "לַה'"? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שָׂעִיר זֶה יְהֵא כַּפָּרָה (עלי) [עַל] שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ.
אָמַר רַבִּי יוֹנָה: אָמַר קְרָא: (במדבר כט) "אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם", הוּקְשׁוּ כָּל הַמּוֹעֲדִים כֻּלָם זֶה לָזֶה, וְהָא רֹאשׁ חֹדֶשׁ לָאו מוֹעֵד הוּא? אִיבְרָא, רֹאשׁ חֹדֶשׁ נַמִּי אִיקְרִי מוֹעֵד, כִּדְאָמַר אַבַּיֵי, דְּאָמַר אַבַּיֵי: תַּמּוּז דְּהַהִיא שַׁתָּא, מַלְיוּהָ מַלְיָיה, דִּכְתִיב: (איכה א) "קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי".
[פִּסְקָא. וְעַל זְדוֹן טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים מְכַפֵּר וְכוּ']. מְנָא הַנֵּי מִילֵי? דְּתָנוּ רַבָּנָן: (ויקרא טז) "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וְגוֹ'. 'פְּשָׁעִים', אֵלּוּ הַמְּרָדִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (מ"ב ג) "מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי", וְאוֹמֵר: (שם ח) "אָז תִּפְשָׁע לִבְנָה בָּעֵת הַהִיא". 'חַטָּאוֹת', אֵלּוּ הַשְּׁגָגוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (ויקרא ד) "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה".
מִשְׁנָה. עַל שְׁאָר עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת וְכוּ'. עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, כְּרִיתוּת וּמִיתוֹת בֵּית־דִּין. עַל כֻּלָּן שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר. גְּמָרָא. הַאי עֲשֵׂה, הֵיכִי דָּמִי? אִי דְּלָא עָבַד תְּשׁוּבָה, (משלי כא) "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה"! אִי דְּעָבַד תְּשׁוּבָה, כָּל יוֹמָא נַמִּי, דְּתַנְיָא: עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ. אָמַר רַבִּי זֵירָא: בְּעוֹמֵד בְּמִרְדּוֹ. וְרַבִּי הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר: עַל כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין עָשָׂה תְּשׁוּבָה, בֵּין לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, חוּץ מִפּוֹרֵק עֹל וּמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה וּמֵפֵר בְּרִית בַּבָּשָׂר, שֶׁאִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, וְאִם לָאו אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? דְּתַנְיָא: (במדבר טו) 'כִּי דְבַר ה' בָּזָה', זֶה הַפּוֹרֵק עֹל, וּמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה. 'וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר', זֶה הַמֵּפֵר בְּרִית בַּבָּשָׂר. 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת', 'הִכָּרֵת', לִפְנֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, 'תִּכָּרֵת', לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים. יָכוֹל אֲפִלּוּ עָשָׂה תְּשׁוּבָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: 'עֲוֹנָה בָהּ', לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁעֲוֹנָהּ בָהּ. וְרַבָּנָן: 'הִכָּרֵת', בָּעוֹלָם הַזֶּה, 'תִּכָּרֵת', לָעוֹלָם הַבָּא. 'עֲוֹנָה בָהּ', שֶׁאִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה וּמֵת, מִיתָה מְמָרֶקֶת.
תַּנְיָא: יָכוֹל לֹא יְהֵא יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר אֶלָּא אִם כֵּן הִתְעַנָּה בּוֹ, וּקְרָאוֹ מִקְרָא קֹדֶשׁ, וְלֹא עָשָׂה בּוֹ מְלָאכָה. לֹא הִתְעַנָּה בּוֹ, וְלֹא קְרָאוֹ מִקְרָא קֹדֶשׁ וְעָשָׂה בּוֹ מְלָאכָה, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: (ויקרא כג) "יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא", מִכָּל מָקוֹם! אָמַר אַבַּיֵי: לָא קַשְׁיָא, הָא, רַבִּי, וְהָא, רַבִּי יְהוּדָה וְכוּ'.
גנזי המלך
דף ח'
ע"ז גלוי עריות ושפיכת דמים נקראו "טומאה" – דרך חיים 244 (פרק ה' סוף משנה: ז' מיני פורעניות)
דף ט
הביאו עלי כפרה – ב"ר פ"ו, פרקי דר' אליעזר פנ"א, ילק"ש ח"א רמז ח; זהר ח"א דף כ
הביאו עלי כפרה – מנהיג, הל' הלל סי' מ'
הביאו עלי כפרה – אשכול ח"ב סוף ד'
הביאו עלי כפרה – המאירי, חיבור התשובה, שבר גאון ח"ב פסקא ה 631
הביאו עלי כפרה – שבלי הלקט, קעו
הביאו עלי כפרה – רבנו בחיי, במדבר כח, טו
הביאו עלי כפרה – עקידה, שער לז
הביאו עלי כפרה – רמ"א, תורת העולה, ח"ג פכ"ב, פמ"ז, פמ"ט
הביאו עלי כפרה – י' מאמרות, אם כל חי, ח"א פרקים יא, יד, כ, כא, כח ; מאמר העתים, פרק כה
הביאו עלי כפרה – של"ה, דף שעה (פ' ראה)
הביאו עלי כפרה – ספר "חידוש לבנה" של בעל תוספות יום טוב
הביאו עלי כפרה – [לשון "כפרה" הוא סילוק התרעומת של הירח. וביאור הקטרוג במה שהשמש והירח לא נבראו ביחד] – אגדות ד' 10-13; דרך חיים 114 (פ"ג, מתפלל בשלומה של מלכות); באר 54 (ד); גור אריה, במדבר כח, טו
הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח – [ירח הוא סמל לישראל, והם מוקטנים בעולם הזה, ויהיו גדולים בעולם הבא. ועוד ביאורים] – מהרש"א על חולין ס ע"ב
הביאו עלי כפרה – סידור ר"י עמדין 451-452 (מעמדות, ליום רביעי)
הביאו עלי כפרה – תורת חיים על חולין ס'
הביאו עלי כפרה – גר"א, קול אליהו, בראשית קטע ב
הביאו עלי כפרה – אמת ליעקב
הביאו עלי כפרה – לב אריה (לחולין נט:)
הביאו עלי כפרה – פרי צדיק (ח"א 138 חנוכה, א'); רסיסי לילה, כה
הביאו עלי כפרה – [אמנם כתוב "עלי" אבל הכוונה "אלי", כמו שמצאנו שהיו מחליפים אות א' בע'] – הרי"ף על עין יעקב
הביאו עלי כפרה – [עיין דברי הרי"ף הנ"ל. ויש בזה סוד בענין החלפת אותיות א' בע'] – בן יהוידע
הביאו עלי כפרה – ר"א דסלר, ח"ד 205
הביאו עלי כפרה – מהר"ץ חיות על חולין ס:
הביאו עלי כפרה – משך חכמה (דברים כח, טו)
הביאו עלי כפרה – תורה תמימה, בראשית א, טז (ס"ק נא)
הביאו עלי כפרה – ר"ח שמואלביץ (ח"ג ד)
על שמיעטתי את הירח – ע"ע חולין ס:
ותאכל כל ארעא – מהרש"א ב"ק ג ע"ב ד"ה מבעה
דף יג
כל העבירות יוה"כ מכפר, חוץ מפורק עול – [ביום כפור חוזרים אל השורש ו"העיקר". לכן הכופר ב"עיקר" אינו חוזר לשם] – מהר"ל, תפארת ישראל, 33 (ט); אגדות ד' 13; דרשה על תשובה 68
כל העבירות יוה"כ מכפר, חוץ מפורק עול, ומגלה פנים בתורה והמיפר ברית – [כי יש החוטא מבחינת הקב"ה שהוא העילה (פורק עול) ויש החוטא מצד האדם שהוא העלול (מיפר ברית) ויש החוטא באמצעי שביניהם (מגלה פנים בתורה)] – מהר"ל, דרשה לשבת תשובה 68
זה המפר ברית – אגדות ד' 13
מגלה פנים בתורה – נתיב א' 47 (תורה, יא); גור אריה, במדבר טו, כב (מהד' מכון ירושלים, פסקא יח); ע"ע סנהדרין צט:, והענין מבואר בחידושי אגדות ח"ד 13; בנצח ישראל 57 פרק ט; תפארת 33 פרק ט; דרשה לשבת תשובה 68
דף יד
מוסיפין על העיר ועל העזרות, ארוממך – [כי תוספת לעיר היא גם תוספת למעלת נשמת ישראל] – אגדות ד' 13
שיר של פגעים, שיר של נגעים – [זה לנפש וזה לגוף] – אגדות ד' 14
אסור להתרפאות בדברי תורה – [כאשר הגוף חולה, זה כי יצא מהשיווי. וירידה היא לתורה השכלית לשמש לצרכי הגוף] – אגדות ד' 14
שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה – [כי הרוקק מסמן בזה שאין בדבר ממש כלל, ואסור לעשות כך על דברי תורה] – אגדות ד' 14
בן יהוידע
{מה נשתנה שעיר ר"ח שנא' בו לה', אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמעטתי את הירח (ט)}
ענין הירח שמקבל אורו מהשמש, הוא משל לנשמת האדם שמקבלת אור שכלה להאיר דרכה מאור ה' שמאיר אותה מאור תורתו, אשר עי"ז תדבק באור החיים. וכמו שהירח ילקה אורו חלקו או כולו חליפות, מסיבת כדור הארץ שמצל עליו ומיסך בעדו מהגיע אור השמש אליו, כך יצרי הגוף ותאותיו שמכח החומר, יחשיכו זוהר הנפש וטהרתה. וזהו ענין שמעטתי הירח כענין אמרם על הפסוק "ואשר הרעותי" אני גרמתי שבראתי יצה"ר. ובשל הטענה הזו של בריאת יצה"ר ששולט בב"א ומחטיאם, אמרו שע"י הבאת קרבן ר"ח שבא עם התחדשות הזמן שעל ידו הם מתעוררים ומתקרבים יכופר להם. ונראה שכך התכוון הרמב"ם לפרש מאמרם זה כשפירש (במונ"ג מו) מה שנאמר בו לה', כדי להרחיק מטעות, מלחשוב שזה קרבן למזל של ירח. ומגירסת המד"ר (ברא' ו') משמע, שכל כוונתם אך ללמד מוסר שאדם הפוגע בכבוד חבירו, כבודו עצמו נפגם, ונפגמת מעלתו וגדולתו, וכן הגורם מכשול לחבירו, חייב גם הוא כפרה על חטא מה שהכשיל לחברו. וכדרכם, לא נמנעו מלהסמיך את מוסרם זה בדרש הנוגע אפי' בכב' של מעלה.וכעין זה פירש, הרי"ף "הביאו עלי כפרה" – הקריבו קרבן ר"ח הקשור בחדוש הלבנה כדי שתשלימו (כביכול עבורי) את הכבוד והמעלה שאמרתי לעשות לירח בשביל שמעטתיו {מעיקרא.} וכמו"כ פירשו התוס' בשם הערוך, שעיר זה כפרה לישראל ועלי לקבוע זמן כפרה זו. וקבעתי בר"ח להפיס דעתה של ירח. והכותב בשם הרשב"א פי', בזה שקבעתי שתביאו בר"ח קרבן כפרה עליכם, הרי זה כאילו שלמתם במקומי פצוי לירח על מיעוטה, וכל הענין הוא רק להוכיח ולהזהיר על מדת השווין הראויה בין הבריות.
{זכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ולא האוזן יכול לשמוע. (כ)}
כבר הבהירו אבן עזרא והרמב"ן, שלא על המלים שמור וזכור נתכוונו חז"ל, שנשמעו בדרך פלא כאחת, אלא, שמצווי ה' בשמור או בזכור, הושגו שני המובנים כאחד לזכור במחשבה ולשמור במעשה. משא"כ בדבור בן אדם, שרצונו מצומצם, והוא מוגבל לא יובן מדיבורו רק ענין אחר זולת משנהו. וכן לא יסתור טעם זה שבזכור, (כי ששת ימים) את זה שבשמור (כי עבד), כי בהבנת תכנם, (דבור פנימי) בשמיעת הלב והתבוננות המחשבה, יודע, כי דבור אחד המה, וכלולים זה בזה. שכשנאמין בחדוש העולם שה' בראו יש מאין ברצונו, נוכל להאמין ג"כ בנסים ונפלאות שכר ועונש והשגחה וכן כשנאמין ביציאת מצרים ובנסים, נוכרח להאמין בחידוש העולם כרצונו, שרעיונות אלה קשורין זב"ז. וראיה לזה מאמ' בירושלמי נדרים, "שוא ושקר", גדילים ולא תלבש", "מחלליה ושני כבשים", בדבור אחד נאמרו, דהיינו, שבאמרו "לא תלבש", היה מובן שלא נכלל ציצית שהיא לבישה של חובה, וכן כל כיוצ"ב.
{דביתיהו דר"ה היה לה דינא קמי ר"נ. אמר היכי אעביד איקום מקמה כאשת חבר, מסתתמן טענתיה דבעל דינה. אמר לשמעיה צא ואפרח בר אוזא ושדי עלואי ואיקום (ל.)}
פשטו כפי שפרש"י להפריח עוף אליו כדי לגרום לו לעמוד כאילו בגלל העוף עמד, ומחמת כבוד ר"ה שהיה גדול וחשוב עליו עשה כל טצדקי כדי לעמוד מפני אשתו, אף שהיה לכאורה פטור מהדבר הן מחמת שעתה הוא דיין והן כדי שלא יסתתמו טענותיו דבעל דינה.