נבדוק את תאריכי נבואות יחזקאל על מצרים: ירושלים נפלה בשנה האחת עשרה
לצדקיהו המלך. נבואות יחזקאל על מצרים מתרכזות בשתי שנים: בשנה שלפני
החורבן, ובשנה שאחריו.

ביחזקאל כט מופיעה נבואה שנמסרה בשנה העשירית, בחודש העשירי, בשנים עשר
לחודש. המצור על ירושלים התחיל בשנה התשיעית לצדקיהו, בחודש העשירי.
,רוצמה תליחת ירחא ,הערפ תדיגב רחאל וירבד תא אשונ לאקזחי .[א טל והימרי]
ולפני החורבן. וכך אומר יחזקאל על מצרים:

'ה ינדא רמא הכ תרמאו רבד (ג)
הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרבץ בתוך יאריו
…:ינתישע ינאו יראי יל רמא רשא
(ה) ונטשתיך המדברה אותך ואת כל דגת יאריך על פני השדה תפול
לא תאסף ולא תקבץ לחית הארץ ולעוף השמים נתתיך לאכלה:
(ו) וידעו כל ישבי מצרים כי אני ה' יען היותם משענת קנה לבית ישראל:
(ז) בתפשם בך בכף תרוץ ובקעת להם כל כתף
ובהשענם עליך תשבר והעמדת להם כל מתנים:

יחזקאל מרמז רמיזה כפולה: התנים הגדול – הלא הוא מצרים – רובץ בתוך
יאוריו. הוא הבטיח לצאת מארצו, ולעזור לישראל, אבל הוא נשאר רובץ בתוך
היאור. והעונש: "ונטשתיך המדברה, אותך ואת כל דגת יאוריך"..לא רצית לצאת
מן היאור כדי לעזור לישראל, תצא מן היאור, למדבר, ושם תיפול.

פרק לד ביחזקאל הנו תאור יפיפה על עבודתם של הרועים. יחזקאל מדמה את
הרועים – מנהיגי העם – לרועי הצאן, והוא מתאר בפרוטרוט את התנהגותו של
.ערה גיהנמל המדמ אוה ותוא ,ערה העורה

ברצוני לבאר פרק זה, על סמך ניסיוני כרועה צאן, לפני שנים רבות מאוד,
בשדות שעלבים.

הרועה מקבל את כל הדרוש לו מן העדר שהוא מוציא למרעה. יש כאן פעולת
גומלין: הרועה נותן לעדר את האוכל, הצל והביטחון, והעדר נותן לרועה מזון,
בשר ולבוש. ומה קורה כאשר האיזון נשבר?

(ב) כה אמר אדני ה' הוי רעי ישראל אשר היו רעים אותם
הלוא הצאן ירעו הרעים:
(ג) את החלב תאכלו ואת הצמר תלבשו הבריאה תזבחו הצאן לא תרעו:

במקום שהרועים ירעו את הצאן, התהפך הדבר: הצאן רועים את הרועים. הכיצד?
כל מה שמעניין את הרועים, הוא ההנאות האישיות שלהם: את החלב תאכלו ואת
הצמר תלבשו הבריאה תזבחו הצאן לא תרעו. הרועים הדואגים לעדר, ישחטו את
הכבשים החלשות, שהן אמנם פחות טעימות, אבל אין להם סיכוי לשרוד. הבריאות
דרושות כדי להגן על העדר, להובילו, ולהרבותו. הרועים הרעים – זובחים את
הכבשים הבריאות, החזקות, כי בשרן טוב יותר, ואין הם חושבים על העדר.

(ד) את הנחלות לא חזקתם ואת החולה לא רפאתם
ולנשברת לא חבשתם ואת הנדחת לא השבתם ואת האבדת לא בקשתם
ובחזקה רדיתם אתם ובפרך:

העדר כולל כבשים חולות וכבשים שבורות רגלים. הרועה צריך לחזק את הנחלה,
את החולה ישאיר בדיר, כדי שתרפא בלא להתאמץ.

נבואת יחזקאל על שעיר היא המשך לשרשרת נבואות העוינות את אדום, היא שעיר.

תחילת האיבה בהולדת יעקב ועשו, ובתחרות שבין האחים. עשו הוא שעיר הוא
אדום – וחז"ל הוסיפו לו כינוי נוסף, כדי להגדיל את האיבה ולהסבירה: אדום
הוא רומי, ורומי – היא העולם הנוצרי, שלחם בישראל מלחמת חרמה.

אברבנאל מסביר את פרקנו, כשהוא מדמה לכל אורך הפרק את רומי הנוצרית
לשעיר שבדברי הנביא יחזקאל. אברבנאל מוצא בפרק רמזים לבית ראשון ולבית
שני, לאחרית הימים ולגאולת ישראל, ובעיקר: למפלת אדום, שתהיה במקביל
.לארשי תלואגל

חז"ל ראו את אדום כמייצגת את החיה הרביעית שבחלומות דניאל, היא המלכות
הרביעית המשעבדת את ישראל לאורך דורות רבים. ואת נבואות החורבן של אדום,
ראו כמילוי משאלת לב כנגד העולם הנוצרי שרדף אותם עד חורמה.

תירצונה הייסנכה לש הסחי תא ורשב לע שח אוהשכ ושוריפ תא בתכ לאנברבא
ליהודים. כמי שעמד בראש הגולים מספרד, לאחר שהשאיר את כל רכושו לכנסיה,
בפקודת המלכה אזבלה והמלך פרדיננד, ידע אברבנאל לנסח את כעסו ואת כאבו,
בבואו לפרש את נבואת החורבן של יחזקאל לאדום.

ואולי נזכיר אנקדוטה אחת כדי להבין על פיה את עוצמת הניכור, הקיימת עד
היום הזה. המבקר ברומא, יגיע בוודאי אל הגטו היהודי. שם עומד בית הכנסת.
לוח שיש המוצב על פתחו מציין את הפסוק "כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו
כצאן טבחה". מול בית הכנסת, במרחק לא גדול, עומדת כנסיה עתיקה, גם בחזית
הכנסייה לוח שיש, וגם עליו כתובת בעברית. פסוק מישעיהו. וכך כתוב על
הלוח: "פרשתי ידי כל היום אל עם סורר, ההולכים הדרך לא טוב, אחר
מחשבותיהם" (ישעיהו סה, ב). זו בשורת הכנסייה ליהודים ההולכים לבית
הכנסת, בגטו היהודי ברומא, במאה העשרים, לאחר ההבנה, הפיוס והשלום.

ועכשיו נקרא את נבואות הנביאים על אדום, נתחיל ביחזקאל:

(ד) עריך חרבה אשים ואתה שממה תהיה וידעת כי אני ה':
(ה) יען היות לך איבת עולם
ותגר את בני ישראל על ידי חרב בעת אידם בעת עון קץ:
(ו) לכן חי אני נאם אדני ה' כי לדם אעשך ודם ירדפך
אם לא דם שנאת ודם ירדפך:
:בשו רבע ונממ יתרכהו הממשו הממשל ריעש רה תא יתתנו (ז)

התפיסה כי אדום אויב לישראל איבת עולם, מופיעה בדברי חז"ל ברמיזה על
העולם הנוצרי. רבן שמעון בן יוחאי אומר: "הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב".
גם ישעיהו הנביא מנבא נבואות זעם כנגד אדום:

דל והיעשי
(ה) כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד ועל עם חרמי למשפט:
(ו) חרב לה' מלאה דם הדשנה מחלב מדם כרים ועתודים מחלב כליות אילים
כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום:

נשים לב כי הביטוי "דם" הופיע בדברי יחזקאל ארבע פעמים, ובדברי ישעיהו –
!םיימעפ

(ח) כי יום נקם לה' שנת שלומים לריב ציון:
:הרעב תפזל הצרא התיהו תירפגל הרפעו תפזל הילחנ וכפהנו (ט)
(י) לילה ויומם לא תכבה לעולם יעלה עשנה מדור לדור תחרב לנצח נצחים אין
.רבע

וירמיהו הנביא שופך בפרק מט את זעמו על אדום, בנבואה החוזרת גם בספר
.הידבוע

(ז) לאדום כה אמר ה' צבאות
האין עוד חכמה בתימן אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם: …
(טו) כי הנה קטן נתתיך בגוים בזוי באדם:
(טז) תפלצתך השיא אתך זדון לבך שכני בחגוי הסלע תפשי מרום גבעה
כי תגביה כנשר קנך משם אורידך נאם ה':
(יז) והיתה אדום לשמה כל עבר עליה ישם וישרק על כל מכותה:
(יח) כמהפכת סדם ועמרה ושכניה אמר ה' לא ישב שם איש ולא יגור בה בן אדם: .

ומשורר תהילים קלז זוכר את בני אדום:

(ז) זכר ה' לבני אדום את יום ירושלם האמרים ערו ערו עד היסוד בה:
(ח) בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו:
(ט) אשרי שיאחז ונפץ את עלליך אל הסלע.

דומה כי עוינות כה קשה אינה מצויה בנבואות לעמים אחרים. נבואות חורבן,
שמחה לאד, הכרזה "אשרי שיאחז וניפץ עולליך אל הסלע" – אלה שמורים לאדום.
וכך ניתן להבין את הקישור ההיסטורי בין אדום המקראית, לבין האומות
.ויתורודל לארשי תא תופדורה

בנבואות יחזקאל, המתנבא לעם הנמצא בגלות, בולט יסוד מעניין: חשש מפני
תגובתם של הגויים. החרדה מפני הבנה לא נכונה של מהות העונש חוזרת בפי
יחזקאל שוב ושוב, וחרדה זו היא הגורמת בסופו של דבר לגאולת העם.

את דבר יחזקאל הנביא נבין כאשר נקרא אותם על רקע דברי משה רבנו. משה דיבר
על אותו נושא אבל בסיטואציה הפוכה: משה מדבר בפני עם העומד לסיים את
גלותו ולהיכנס לארץ, ואילו יחזקאל מדבר אל עם שעזב את ארצו וזה עתה ירד
.תולגל

מה אומר משה? "כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה…" –
וכאן מופיעים דינים שונים בהתייחסות לאלילי הארץ. וההמשך:

כי עם קדוש אתה לה' אלהיך,
בך בחר ה' אלהים להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה

וכאן מגיע משה לעיקר: מדוע, בעצם, נבחר ישראל? תשובת משה:

לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם, ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים. כי
מאהבת ה' אתכם, ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם…" (דברים ז א-ח).

שתים סיבות מוצא משה לבחירת ישראל: .1אהבת ה' אתכם; .2ומשמרו את השבועה
אשר נשבע לאבותיכם.
:ומצע אשונ ותוא לע ,ול קרפב ,לאקזחי רבדמ דציכ הארנ

לכן אמור לבית ישראל, כה אמר ה' אלקים:
לא למענכם אני עושה, בית ישראל!
כי לשם קדשי אשר חיללתם בגויים אשר באתם שם.
וקדשתי את שמי הגדול, המחולל בגויים אשר חיללתם בתוכם,
וידעו הגויים כי אני ה'. נאום אדוני אלהים,
בהקדשי בכם לעיניהם".

במקום שתי הסיבות שהזכיר משה לבחירת ישראל, מונה יחזקאל סיבה אחת בלבד
לגאולת ישראל. והסיבה כל כך מעליבה: לא זכות ישראל; אף לא זכות השבועה
שנשבע ה' לאבות. הסיבה לגאולת ישראל: כדי שהגויים לא יבינו הבנה לא נכונה
את התהליך האלוקי העובר על העם. כדי שהגויים לא יחשבו שארץ ישראל היא ארץ
"אוכלת אדם"; מפני שהגויים אמרו על ארץ-ישראל "משכלת גוייך היית" (לו יג).

חזון העצמות היבשות הוא מן הנבואות המרשימות והמזעזעות שבדברי הנביאים.
.הרשיפ לעו וז האובנל ומצע לאקזחי איבנה לש ותוסחייתה לע דומענ וז החישב

יחזקאל מובל לבקעה, והיא מלאה עצמות. ה' עדיין אינו מדבר אליו.

"והעבירני עליהם סביב סביב, והנה רבות מאד על פני הבקעה, והנה יבשות מאד".

יחזקאל עובר סביב סביב, המראה המבעית של שלדים ועצמות לאלפים ולרבבות
עובר לנגד עיניו – ופשר אין. והנה ה' מדבר אליו:

"בן אדם, התחינה העצמות האלה?"

יחזקאל הוא שצריך לקבוע אם תחיינה העצמות! ותשובתו:

"אדוני אלהים, אתה ידעת!"

."תעדי התא" .רעשל ברסמ ;בישהל ברסמ ומכ איבנה

נבואות אחרית הימים שבפי הנביאים כוללות מספר רעיונות עיקריים: תיאור
השלווה שתבוא על עם ישראל בשעת גאולתו מחד; ותיאור הפורענות שתבוא על
החוטאים, ובעיקר על אומות העולם שעלו למלחמה על ישראל והצרו לו, מאידך.
הנבואה על גוג מארץ המגוג שייכת לנבואות הזעם המכוונות נגד מעצמות
אימפריאליסטיות שניסו לכלול את ארץ-ישראל בתחומי ממלכתם.

הנביא מתאר את עלייתו של גוג לארץ ישראל. היסוד הבולט בדברי הנביא הוא
:גוג לש והשעמבש לוועה תשגרה

והיה ביום ההוא, יעלו דברים על לבבך, וחשבת מחשבת רעה.
ואמרת: אעלה על ארץ פרזות, אבוא השוקטים יושבי לבטח,
כולם יושבים באין חומה ובריח, ודלתים אין להם.

הנביא כמו מעמיד זה מול זה את גוג, המכין חיל סוסים ופרשים לבושי צינה
ומגן, תופסי חרבות – בקיצור: צבא רב ומאומן המוכן למלחמה; ומולם עם ישראל
.ודגנ הפקתה לכ הפוצ וניאו החטבב ול בשויה

מעמדו של עם ישראל בקרב הגויים – כבודו או שפלותו – הם מנקודות הוויכוח
המרכזיות שבין היהדות לנצרות. הגישה הנוצרית טוענת: היהודים צריכים להיות
חלשים ובזויים, וחולשתם וביזיונם יהיו עדות לכך שהדת היהודית אינה דת
האמת; צריך בית-כנסת ברומא, אבל על בית-הכנסת להיות קטן ועלוב מול
תדה איה וזיאו תרחבנה תדה איה וזיא היח תודע שמשיש ,תראופמה הייסנכה
.תלפשומה

בוויכוח שבין היהודים לבין העמים שהיהודים גלו לתוכם עלה רעיון זה שוב
ושוב: אם אתם מושפלים, משמע שאתם גם טועים. האמת נמצאת בצדו של החזק, של
המכובד. וכל כך הייתה טענה זו חריפה, עד כי רבי יהודה הלוי חיבר את ספרו
הז רפסב ."תלפשומה תדה לע הנגהה רפס" איה ולש הנשמה תרתוכש ,"ירזוכה"
מתווכח החבר היהודי עם מלך מחפש אמונה, וגם מלך זה חוזר על הטענה ואומר
כי מתוך מצבם המושפל של ישראל אפשר להסיק כי אין הם העם הנבחר. תשובתו של
:וז איה ידוהיה רבחה

רואה אני כי אתה מגנה אותנו על דלותנו ועל רוע מצבנו. האין טובי אנשי
הדתות מתפארים בכמו אלה? …הנוצרים… מאות בשנים באו… עליהם בוז
ויסורים והרג… ובאלה מתפארים כעת כל בני דתם! וכדבר הזה קרה גם למיסד
דת האיסלם ולחבריו" (כוזרי א, קיג).

החבר היהודי דוחה את השאלה, אך לא משיב תשובה של ממש. כאשר הוא נשאל מדוע
היהודים מושפלים, עונה הוא כי כל דת גאה באלה שמסרו נפשם עליה, ומכאן
הוכחה כי אין קשר בין הצלחה לבין השגת האמת. ייתכן שאדם ישיג את האמת
ויסבול בגללה, אבל אין זו סיבה שיוותר על האמת שבלבו.

בדרך זו בדיוק מתאר יחזקאל את גאולת ישראל. באחרית הימים יבוא גוג למלחמה
על ירושלים, וכישלונו במלחמה יהיה עדות לכישלון דרכו. כיצד יבינו הגויים
את כישלונו של גוג? בדיוק כמו שהבינו שפלותם של ישראל:

ונתתי את כבודי בגויים,
וראו כל הגויים את משפטי אשר עשיתי ואת ידי אשר שמתי בהם (לט, כא).

ומצד שני, גאולתם של ישראל:

(כה) "לכן כה אמר ה' אלהים, עתה אשיב את שבות יעקב,
ורחמתי כל בית ישראל, וקנאתי לשם קדשי…
(כז) ..וקבצתי אותם מארצות אויביהם, ונקדשתי בם לעיני הגוים רבים.
(כח) וידעו כי אני ה' אלהיהם בהגלותי אותם אל הגוים,
וכנסתים על אדמתם, ולא אותיר עוד מהם שם".

גאולת ישראל נותנת ממד חדש להיסטוריה. עכשיו הכול מבינים כי "בעוונם גלו
בית ישראל"; וכי גאולתם של ישראל הינה עדות כי גם העונש וגם השכר הם גמול
על מעשי העם; הגלות אינה ראיה כי אמונת ישראל אינה נכונה, אלא ראיה כי עם
ישראל משרך דרכו. הגאולה מעידה על קשר מתחדש שבין עם לאלוקיו. הקשר שבין
עם לאלוקיו אינו באמצעות הצלחה חומרית אלא באמצעות קשר רוחני:

"ולא אסתיר עוד פני מהם, אשר שפכתי את רוחי על בית ישראל,
נאום ה' אלהים".

בפרק מ מתחיל הנביא יחזקאל לתאר את בית המקדש השלישי. שלושה פרקים
מוקדשים לתיאור בית המקדש, ובפרק מג מתואר המזבח, ועבודת הכוהנים.

,שדקמה תיב רואת אוה השק דחוימב .תולפרועמו תושק לאקזחי רפסבש הלא תושרפ
הכולל מילים, מונחים ומושגים שאין אנו יודעים את פשרם.

בית המקדש השני נבנה אחרי נבואת יחזקאל, ולכאורה צריך היה הבית השני
להבנות על פי תבנית הבית בספר יחזקאל. אך לא כך היה הדבר, והרמב"ם,
:יכ ,בתכ ד ,א הריחבה תיב תוכלהב

"בנין שבנה שלמה מפורש במלכים, וכן בניין העתיד להבנות, אף על פי שהוא
והונב ,ארזע ימיב ונבשכ ינש תיב ישנאו ,ראובמו שרופמ וניא ,לאקזחיב בותכ
כבנין שלמה, ומעין דברים המפורשים ביחזקאל".

גם הפרשנים, כמו בוני בית המקדש השני, לא הצליחו להסביר את האמור בספר
יחזקאל. רש"י חוזר ואומר במהלך פירושו שאינו מבין את הכתוב, ואינו יכול
להסביר את המתואר. וכמוהו רבי יוסף קרא, המסיים את פירושו בתחילת פרק מ,
ומניח את המשך הפרקים ללא פירוש.

כאשר יחזקאל הנביא מתאר את חידוש העבודה בבית המקדש, מבדיל הוא בין שני
סוגי כוהנים: הסוג האחד הוא הכוהנים "אשר רחקו מעלי בתעות ישראל" (מד,
י). כוהנים אלה יהיו שומרי משמרת הבית אבל לא יעבדו את עבודת הקודש.

לעומתם מוזכרת משפחת כוהנים אחרת: הכוהנים הלויים בני צדוק. אלה:

.(וט ,דמ) "ילעמ לארשי ינב תועתב ישדקמ תרמשמ תא ורמש"

כוהנים אלה:

,ינתרשל ינחלש לא וברקי המהו ,ישדקמ לא ואובי המה …ינתרשל ילא וברקי"
."יתרמשמ תא ורמשו

מיהם הכוהנים בני צדוק הנאמנים לה'? בספר יחזקאל הם מוזכרים כמה פעמים,
ובכל פעם הם זוכים לתיאור אוהד. בפרק מ מוזכרת לשכה המיועדת "לכהנים
שומרי משמרת המזבח, המה בני צדוק הקרבים מבני לוי אל ה' לשרתו" (מ, מו).
בפרק מ"ג מתוארת עבודת קורבן העולה, וגם שם מוזכרים "הכהנים הלויים בני
צדוק אשר הם מזרע צדוק, הקרובים אלי" (מג, יח). ושוב מוזכרים בני צדוק
לשבח בפרק מח, כאשר נאמר עליהם כי "לא תעו בתעות בני ישראל, כאשר תעו
הלויים" (מח, יא).

על פי התאריכים הגלויים בספר, יחזקאל ניבא עשרים ושתים שנה: מחודש תמוז
בשנה החמישית לגלות יהויכין, שש שנים לפני החורבן, ועד לראשון בניסן בשנה
העשרים ושבע לגלות יהויכין, שש עשרה שנים לאחר חורבן הבית.

נבואות יחזקאל מיוחדות בשני עניינים עיקריים: בדברי יחזקאל מרובים
החזונות שהוא חוזה: הוא טס לירושלים, הוא רואה בחזונו את הזקנים, במדור
סתרים בבית המקדש, עובדים עבודה זרה. הוא רואה את העצמות היבשות לובשות
עור וגידים. ועניין שני: המעשים הסמליים שיחזקאל עושה: מגלח את שערו,
שוכב על צדו, אוכל את המגילה, עושה כלי גולה. וכבר דנו בשאלה אם מעשים
אלה התרחשו בפועל ממש, או שהיו נבואות המתארות מעשים, ועיקרן תאור מילולי
של מאורע, ולא תאור התרחשותו בפועל. רמב"ם, כאמור, מפרש את המעשים
הנבואיים כתיאור מילולי של אירוע, שהשומע צריך להסיק ממנו את המסקנות
שהנביא חותר אליהם, אך לא תאור מעשים שאירעו במציאות. חלילה לאלוה, כותב
רמב"ם, מעשות את נביאיו שוטים ומשוגעים, כאשר הם עושים מעשים בלתי מובנים.

מבחינה פוליטית תקופת יחזקאל מסמלת את המעבר מן האימפריאליזם המצרי,
ששלט בכל האזור, לאימפריאליזם הבבלי, שהחליף אותו. לאחר הניצחון הראשון
של בבל על מצרים, על נהר פרת, בוטל השלטון המצרי על אזור הצפון. הבבלים
עסקו בחיזוק ממלכתם, ובתקופת ביניים זו היו ישראל, ואף סוריה, יכולים
לחתור לעצמאות כל שהיא. לאחר ששלטון בבל התחזק, ירדו הבבלים דרומה, וכבשו
את ארץ ישראל. למצרים לא הגיעו, וכך היה הגבול בין שתי האימפריות באזור
שלנו. והדבר גרר אחריו תככים ואינטריגות, כאשר האוריינטציה המצרית הייתה
נחלתם של המלך יהויקים ושל צדקיהו, ואילו הנביא ירמיהו טען לכניעה לבבל,
ולא לסמוך על משענת הקנה הרצוץ הזה, על מצרים. גם יחזקאל, שהיה בבבל, היה
נאמן לאוריינטציה הבבלית, ונבואותיו על מצרים קשות וחריפות.

חז"ל מתארים את נבואות יחזקאל ביחס לנבואות ישעיהו, ואומרים דברים אלה:

.היעשי האר לאקזחי הארש לכ ,אבר רמא"
למה יחזקאל דומה? לבן כפר שראה את המלך.
ולמה ישעיה דומה, לבן כרך שראה את המלך".

:שרפמ י"שרו

"שלא חש [ישעיה] לפרש את הכל, שהיה בן מלכים וגדל בפלטין.
ובן הכרך הרואה את המלך אינו נבהל ואינו תמה ואינו חש לספר."

רמב"ם נותן אינטרפרטציה אחרת לדברי רבא אלה. הוא כותב:

"והמשילו על כך משל לשני בני אדם, שראו את המלך בהיותו במרכבתו. אחד מהם
מבני העיר, ואחד מבני הכפר. זה שמבני העיר, ביידעו כי בני העיר יודעים את
תכונת מרכבת המלך, לא תיאר תכונת רכיבתו, אלא אמר ראיתי את המלך בלבד.
והשני, מפני שהוא רוצה לתאר לבני הכפר, שאין להם ידיעה במאומה מתכונה זו,
פירט להם היאך תכונת רכיבתו, ותיאור צבאותיו ושמשיו, והמוציאים לפועל את
פקודותיו… ישעיהו דומה לבן כרך שראה את המלך. יחזקאל דומה לבין כפר
שראה את המלך… ישעיהו לא היו בני דורו זקוקים לבאר להם אותו הפירוט,
אלא הספיק להם אמרו "ואראה את ה'". ובני הגולה היו זקוקים לפירוט זה."

אני מבקש למשוך את ההבחנה הזאת של רבא, על פי הפירושים שקראנו, ולתת להם
.רתוי הבחר תועמשמ