שיחות בספר תהלים

כ׳ באב תשפ״ו · תנ"ך

גרבנזור עשוהי

"לארשי לוק"ב ורדושש תוחיש רחבמ
במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"

תהלים יד: אין עושה טוב, אין גם אחד


במזמור הקודם ביטא המשורר את הביטחון שליווה את ישראל לאורך כל ימות
החושך, ימות הגלות. עם ישראל שמר תמיד על התקווה, כי בסופו של דבר תבוא
ישועת ישראל. המשורר סיים את הפרק בהבעת תקווה כי בעתיד יזכה לשיר לה' על
:ומע למגש לומגה

"ואני בחסדך בטחתי, יגל לבי בישועתך, אשירה לה' כי גמל עלי".
הביטחון הזה של עם ישראל ושל היחיד בישראל הופך ללעג בעיני האויבים והשונאים.
הביטחון הזה נראה להם כסכלות.

"אמר נבל בלבו אין אלוהים".
האדם הנובל, המתנוון, אמר מאז ומעולם: אין אלוהים. נבל כמוהו ככמש מציין את
אפיסת הכוח המוסרי. האדם מאבד את יכולת השליטה בתאוותיו ויצריו ואת יכולתו
לעשות טוב. כעלה כמוש ונובל הוא נותן לדחפים פנימיים וחיצוניים להשפיע עליו.
הנבילה היא גם ריקבון. בהשאלה מכונה האדם הרקוב, המאוס: 'נבל'. מעשי הנבל
מכונים 'נבלה'.
:בותכה רמוא ילמרכה לבנ לע

"והאיש קשה ורע מעללים."
:דודל תרמוא ותשא ליגיבא

"אל נא ישים אדוני את ליבו אל איש הבליעל הזה על נבל,
כי כשמו כן הוא,
…"ומע הלבנו ומש לבנ
על מעשה שכם בן חמור בדינה נאמר:

"כי נבלה עשה בישראל, לשכב את בת יעקב, וכן לא יעשה".
זימה ונבלה קשורות לעתים זו בזו. על אנשי פלגש בגבעה נאמר:

."לארשיב הלבנו המיז ושע יכ"
המשורר מתאר את מחשבות הנבלים ואת מעשיהם. התוצאה של המחשבה – 'אין
אלוהים' – היא:

"השחיתו, התעיבו עלילה, אין עושה-טוב.
הכל סר יחדיו נאלחו, אין עושה-טוב, אין גם אחד".
:בותכה רמוא חנ לש ורוד לע .תירסומ הדירי לש רואית אוה 'תיחשה'

"ותשחת הארץ לפני האלוהים, ותמלא הארץ חמס.
וירא אלוהים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ."
כאשר שואל אבימלך את אברהם:

"?הזה רבדה תא תישע יכ תיאר המ"

(?איה יתוחא הרש לע תרמא עודמ)
משיב לו אברהם:

"כי אמרתי רק אין יראת אלוהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי".
במקום שאין בו יראת אלוהים יש חשש שיגיעו לרצח.
בשני פסוקים בפרקנו מופיע הצירוף: "עושה-טוב". הוא מופיע כמושג אחד. אין
לקרוא: "אין עושה טוב". קריאה שמשמעה: אין עוד אדם העושה טוב. מצב כזה שבו
לא קיים כלל מי שעושה טוב הוא בלתי אפשרי. גם בעת השחיתות הגדולה ביותר עדיין
נעשה טוב בעולם. תמיד יימצא מי שיעשה מעשים טובים. אבל לא את כל מי שעושה
מעשים טובים אפשר לכנות: "עושה-טוב". עושה-טוב הוא כינוי למי שתכונתו היא
לעשות את הטוב, ואת הטוב לבדו. במקום שקובעים "אין אלוהים", לא יימצא איש
."בוט-השוע"
הפרק המתחיל בלשון יחיד: "אמר נבל בלבו", ממשיך בלשון רבים: "השחיתו,
התעיבו עלילה. יחדיו נאלחו." כאשר אומר המשורר "אמר נבל", אין כוונתו לאדם
מסוים, אלא לכלל הנבלים. כל נבל אומר בלבו "אין אלוהים", או שלפנינו שם קיבוץ.
הנבלים אומרים "אין אלוהים", אך ה' משקיף משמים לראות האם יש בבני האדם
משכילים המבינים כי האלוהים שופט את הארץ, והדורשים את ה'. אך האלוקים אינו
.ותוא שרודה דחא וליפא אצומ

"וחלאנ וידחי רס לכה"
כולם סרים מן הדרך הישרה, דרך ה' כולם נאלחים. בעלי מידות נשחתות.
:זפילא רמוא ו"ט קרפ בויא רפסב .בעתנל ליבקמ אוה חלאנ

"אף כי נתעב ונאלח, איש שותה כמים עולה".
כנגד בני האדם האומרים "אין אלוהים" אומר ה':

"אין עושה-טוב".
למרות המצב החמור הזה לא מאבד המשורר את ביטחונו בה'. הוא פונה אל הגויים
שהוא מכנם "אוכלי עמי" ואומר להם:

".והסחמ 'ה יכ ושיבת ינע תצע"
העצה שאתם, פועלי האון, יועצים על העני להרע לו, לא תצליחו בה, אלא תיכשלו בה,
ותביאו על עצמכם בושה. כיוון שה' הוא מחסהו של העני. המשורר אומר לגויים
שכוחי האלוהים שעליהם ללמוד ממה שאירע בעבר לגויים שהרעו לישראל ובאו על
:םשנוע

"שם פחדו פחד, כי אלוהים בדור צדיק".
המשורר מסיים בתפילה:

"מי יתן מציון ישועת ישראל,
".לארשי חמשי בקעי לגי ,ומע תובש 'ה בושב
פרק י"ד מסיים קבוצה של מזמורים שהתחילה בפרק ט', קבוצה שבה תיאורי
הרשעים המחרפים ומגדפים כלפי מעלה, ותלונה על הצלחתם. בכולם מבוטאת
התקווה שהעונש יבוא בסופו של דבר על הרשעים וכי הסובלים מהרשעים ישתחררו
.וליגיו

"ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך, אשירה לה' כי גמל עלי".
".לארשי חמשי בקעי לגי ,ומע תובש 'ה בושב"


תהלים טו: עושה אלה לא ימוט לעולם