שיחות בספר תהלים

כ׳ באב תשפ״ו · תנ"ך

גרבנזיא הדוהי

"לארשי לוק"ב ורדושש תוחיש רחבמ
במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"

תהילים סה: לך דומיה תהילה


אנו מכירים את הקשר באמצעות הדיבור. אנו חיים בחברה שרעש ורוב מילים הם מרכיביה
העיקריים. גם הקפנו את עצמנו במכשירים שכל עיקרם להשמיע רעש, להעביר מילים. מה
יקרה אם הרדיו ישתתק לפתע, בני אדם ירגישו שמשהו אינו כשורה, הם יכו במכשיר, יחשבו
.הלועפ ללכמ אציש ,לקלקתהש

אנו חיים את המילה, את הדיבור, את הרעש. השקט מעורר בנו מבוכה, חרדה, אי נחת. אך
נבדוק נא: מה מכיל יותר, השתיקה, או הדיבור? מתי אפשר להעביר רגשות עמוקים יותר,
בשתיקה או בדיבור? האמנם מכילה שפתנו מילים כדי להביע באמצעותם את עומק
ההרגשות? אריך פרום טען פעם, כי דלה היא שפתנו בדברים החשובים באמת: לתאר את
.תחא הלימ קר – הבהאל וליאו ;תומש תורשע וננושלב שי ,תוינוכמה יגוס

.אטבל הלוכי הקיתשהש קומעה רשקה תאו ,הקיתשה תיווח תא ראתמ ונרומזמב ררושמה
השתיקה היא ביטוי לדרגה עליונה של קשר; לשלב בו אין עוד צורך במילים; לרגע בו הכל
מובן, וכל מילה וכל צליל יכולים רק להפריע.


"לך דומיה תהילה אלוהים בציון
ולך ישולם נדר."
התהילה היא בדומיה. אין מילים היכולות להכיל את התהילה שהמשורר רוצה להלל בהם
את אלוקיו. והוא שותק. ושתיקתו כוללת את התהילות כולן, את עומק רגשותיו.

במסכת ברכות מובא סיפור על אדם שירד לפני התיבה, להתפלל כשליח צבור. כאשר חזר על
ול רמא ."זוזעהו יואריה קזחהו רידאה ,ארונהו רוביגה לודגה ל-אה" רמא ,הדימעה תליפת
רבי חנינא: סיימת למנות את כל שבחיו של בוראך? אותם שלוש שאנו אומרים בתפילתנו
"הגדול הגיבור והנורא" – אילו משה רבנו לא אמרם בתורה, ואנשי כנסת הגדולה לא תיקנו
אותם כחלק מן התפילה – לא היינו יכולים לומר אותם. ואתה אומר וממשיך ומונה כל כך
הרבה שבחים? משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם, שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב,
ומקלסים אותו בשל כסף. והלא גנאי הוא לו! (ברכות לג:).

רבי חנינא לימד את תלמידו את סוד השתיקה. בקשר האמיתי שבין האדם לאלוקיו – אין
מקום למילים, אין משמעות למילים. הקשר הוא קשר של הלב והרגש, בלי מילים, בלי אומר.
"אמרו בלבבכם על משכבכם, ודומו סלה" (תהילים ד, ה). הרגשת הלב בדומיית הלילה,
ושתיקה. זהו הקשר העמוק שבין האדם לאלוקיו. לא עוד.

ובמזמור ס"ב, כאשר מתאר המשורר את הביטחון באלוהים, תולה הוא את הרגשת הביטחון
:הווקתה תיימודב


"אך לאלוהים דומי נפשי, כי ממנו תקוותי,
אך הוא צורי וישועתי, משגבי לא אמוט".
הנפש פונה אל האלוהים בדממה, ומן הדממה מגיעה היא אל שלוות הנפש של הבוטח.

:ושפנ תוונע תא ררושמה ראתמ א"לק רומזמב ,בושו


יבל הבג אל"
יניע ומר אלו
."ינממ תואלפנבו תולודגב יתכלה אלו
וכיצד מבטא המשורר את היחס אל האלוהים?

"אם לא שויתי ודוממתי נפשי,
ומא ילע למגכ
."ישפנ ילע לומגכ
יחסו של המשורר אל האלוהים הוא כיחסו של היונק אל אמו: בדממה, בלא אומר.

המשורר המהלל את האלוהים בדומיית השתיקה, מצליח להבחין בתשובת האלוהים. הוא
מתבונן בטבע, והתבוננות זו מקרבת אותו קרבה נוספת לאלוהים. כל הוויתו משתתפת
בשירת הטבע, בתודה לאלוהים:


"פקדת הארץ ותשוקקה, רבת תעשרנה
פלג אלוהים מלא מים, תכין דגנם כי כן תכינה"
הוא מבחין בגשם את תשובת האלוהים לתהילה שהוא מהלל אותו. האלוהים פוקד את
הארץ בגשם, כשם שהוא פוקד את האדם, כשם שהוא פקד את שרה. הגשם הוא תשובת
האלוהים לשתיקתו של המשורר.

הדודג תחנ ,הוור הימלת"
ברביבים תמוגגנה צמחה תברך"
ולבסוף: התמזגות כללית עם הטבע. המשורר מהלל את האלוהים בעומק רגשותיו ובמיצוי
הוויתו, כשם שההרים והעמקים וכרי המרעה מהללים. הוא מצטרף לשירה הכללית, לשירה
של העולם כולו, המודה לאלוהים על בריאתו:

רבדמ תואנ ופערי"
הנרוגחת תועבג ליגו
לבשו כרים הצאן
ועמקים יעטפו בר
יתרועעו אף ישירו."
המשורר שלמד את סוד השתיקה, יכול עכשיו לשמוח עם הגבעות החוגרות גיל; להריע ולשיר
עם כרי המרעה המלאים צאן, והעמקים העטופים בשדות החיטה. כולם, כל בני אדם, עם הבהמות
והחיות, יתרועעו אף ישירו. לכולם שפה אחת עכשיו: שפת הרגש העמוק, שאין בו צורך
במילים, שהמילים אך מפריעות ויוצרות מחיצה.

"לך דומיה תהילה אלוהים בציון";
"דום לה' והתחולל לו".

חזרה לתוכן תהלים