תהלים ל"ד: נצור לשונך מרע! / יהודה איזנברג

על רקע סיפור תמים זה חיבר יהודי תמים אחר ספר שנדפס לפני פחות ממאה שנים. שם
המחבר היה: רבי ישראל מאיר הכהן מראדין. ושם הספר – "חפץ חיים". כותרת המשנה של
הספר אומרת: על שם הפסוק "מי האיש החפץ חיים… נצור לשונך מרע".

בספר "חפץ חיים" ניסה רבי ישראל מאיר לנסח בצורת כללים משפטיים את ההנחייה
הכללית שבפסוק. הפסוק במזמורנו אומר "נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה". הספר
"חפץ חיים" מנסה להגדיר את הדברים במדויק.

אנו חיים בתרבות האומרת כי זכות הציבור לדעת הנה ערך עליון, כי חובת העיתונות לדווח
הנה כמעט מצוות עשה. הבה נבחן כיצד הייתה חובת הדיווח נעשית על פי העקרונות של
"נצור לשונך מרע":

נבחר דוגמה מן החיים: אומרים שראובן גנב מביתו של שמעון רכוש. האם מותר לי לפרסם
את הדבר? רבי ישראל מאיר הכהן קובע כי כמה תנאים דרושים כדי שיהיה מותר לי לפרסם
:רבדה תא

.תוקודב אל תועומש יפמ אלו ,ימצעב רבדה תא האראש .א

שאשקול פעם נוספת אם אמנם החשד אמת. .ב

.הבינגה תא ריזחהל ול עיצאו בנגה לא הנפאש .ג

כאשר אספר – לא אפריז על מה שאמנם קרה..ד

שכוונתי אמנם תהיה להביא תועלת לנפגע..ה

שלא אגרום לאיש נזק רב יותר משהיה נגרם לו אילו ניתן יהיה להעמידו לדין. .ו


יש לציין שמגבלות אלה לגבי פרסום ידיעות על חשודים נראות לנו נוגדות כמעט את אשיות
החברה שאנו חיים בה. איזו עיתונות משעממת תהיה לנו אם תפעל בהתאם להנחיות אלה!