תכנית כיבוש הארץ בספר יהושע

וחירי שוביכ

יעה שוביכ

בית און מקדם לבית אל

הר אפרים

יעל וחירימ עשוהי תא הלעה המ

רשימת הערים במלחמת הדרום

מלחמת הצפון

כיבוש הארץ, מבנה ספר יהושע :חתפמ תולימ

תא תמאותה הנומת ,שוביכה לש תינויער הנומת ,עשוהי רפס לש רבחמה יניע דגנל התייהה
השכל הישר ואת מציאותה של התקופה ההיא, תמונה שאפשר לתרגמה ללשון ההיסטוריה,
?הנודינה הפוקתה לש היגטרטסאהו היפרגואיגה

תיאור ברור וממצה של קרב אחד, ואפילו לא מכריע, מחייב כתיבת מאמר ארוך פי כמה מכל
פרשת הכיבוש שבספר יהושע. הוא מצריך צירוף של תרשימים, מבואות והערות ונספחים וכו'
.'וכו

מובן אפוא, כי כדי לתאר כיבוש ארץ בשנים-עשר פרקים קצרים יש להפוך את כל הפרשה
לתמצית מרוכזת, מצומצמת ומחושבת היטב. תיאור מעין זה חייב לנקוט סכימטיזציה גמורה
תויושחרתהה לש דואמ הרצק תיצמת ,יתעדל ,איה שוביכה תשרפ .תוערואמה תכרעמ לכ לש
הערוכות בתוך סכימה מחשבתית-ספרותית שקולה.

הבה נתבונן באותה סכימה.

: חתופ ה קרפ

תגובתם של יושבי הארץ על חדירת ישראל היא כאן תדהמה.

השלב הראשון

הכלממ ירע ,(ח-ז) יעהו (ו) וחירי תדיכל :שוביכה לש השלב הראשון לח וז המהדת לש הנמיסב
שהמתינו באפס מעשה לבואם של ישראל, ומשהגיעו ישראל לשעריהן, הרי עמדו על נפשן כל
.ודכלנו ולפנש דע המצעל תחא

ינשה בלשה

פותח בניסוח דומה לפסוק הפתיחה הנ"ל של השלב הראשון, ללמדך כי בשני שלבים של עלילה
:רבדמ בותכה תחא

בשלב זה, אחרי שהתאוששו מתדהמתם, היא התארגנות. הם תגובתם של יושבי הארץ

מתקבצים יחדיו פה אחד, הם יוזמים, מחבלים תחבולות, הם אומרים לצאת לקראת ישראל,
להציל עצמם במאורגן ובמחושב.

שלב שני זה מתחלק לשלושה שלבי משנה, הפותחים שלושתם באותה מילה, המקשרת
.עמשוהמבריחה את עלילת הכיבוש מן הקצה אל הקצה, הלא הוא הפועל

יושבי גבעון (כלומר: ארץ גבעון על כל עריה, הש' ט, יז) מקדמים פני הרעה ומחבלים תחבולת
.לצניהל ידכ המרע

כאן מתאחדים חמשת מלכי ההר בדרום, כדי להציל את עצמם ואת ארצותיהם.

כאן מתאחדים יושבי הצפון, בהנהגת יבין, להדוף את ישראל ולמגרו.

ףיקמ תנגרואמהו המוזיה הבוגתה בלש מקיף, כאמור, את הפרקים ה-ח. המהדתה בלש

ןאכ .הנכה לש בלשאת הפרקים ט-יא. לעומת אלה משמשים ארבעת הפרקים הראשונים
מעביר הכתוב לנגד עינינו את המתרחש במחנה ישראל פנימה, המחנה המתכונן לחדור אל
ארץ כנען: התמנותו של יהושע בדבר ה' ובהסכמת העם, פרטים ארגוניים, כריתת הירדן וכו'.
כללו של דבר, פרקים אלה מכוונים את מבטו של הקורא כלפי פנים, אל מחנה ישראל, אגב
הצצה חטופה לעבר הצד שכנגד (המרגלים ביריחו, פרק ב).

נמצא, שלפנינו כאן שלושה פרקים של עלילת הכיבוש:

נראה לי, כי מבנה ספרותי-סכמטי זה מסתבר בהחלט. זהו מהלכן הטבעי של מרבית
ההסתערויות והפלישות מסוג זה. התגובה הראשונה היא, בדרך כלל, תדהמה, ואילו אחר כך
מתאוששים הנתקפים ומשיבים מלחמה שערה.

מבחינה ספרותית-אמנותית מחייב ההיגיון לפתוח את העלילה בתמונת מחנה ישראל העולה
על כנען. גם שלושת סעיפי-המשנה של ההתאוששות הכנענית ערוכים במסגרת של סכימה
המקיפה את דרום הארץ, את צפון הארץ וסוג שונה של תגובה בלתי-מלחמתית (הגבעונים),
אך יזומה ושקולה ומאורגנת. שלושת שלבי-משנה אלה נכתבו, כפי הנראה, לפי סדר התרחשותם,
אך ייתכן שיש כאן גם הדרגה סכמטית. הגבעונים נכנעו. מלכי הדרום נלחמו, אך מלחמתם –
בכלי הנשק הרגילים – היתה מכוונת מלכתחילה כנגד הגבעונים "הבוגדים" (י, ד-ה), ולא
כנגד ישראל במישרין. מלכי הצפון נועדו מלכתחילה להילחם ביהושע (יא,ה) והם נלחמו בסוס
.בכרו

עתה אני בא לדבר על ההיגיון האסטרטגי.

יורשה לי בפתח הסעיף הזה להקדים, כי מרגיש אני היטב בכובד ההעזה לדבר על עניין זה
כאן, באוזני המומחים הראשונים במעלה, שאין אני כדאי והגון לבוא בסודם, באשר כל ימי
בשירות צבאי לא הייתי אלא אחד מחייליהם הפשוטים. מביא אני לפניכם, רבותי, את דעתי
אנוס על-פי הנושא. ויהי רצון שלא אכשל בלשוני.

תחילה לכיבוש היתה יריחו, והרי זה אינו צריך הסברה רבה. כבר אמרו חכמים (במדבר רבה,
טו): "יריחו ניגרה של ארץ ישראל". איש חברון, דביר או אדוריים, ואפילו ערד ובאר שבע,
שרצה ללכת לדיבון או לערוער אשר על שפת נחל ארנון בעבר הירדן, לא הלך מעולם היישר
בכיוון הקו האווירי הקצר, כי אם עלה לירושלים וירד ליריחו, עבר את הירדן ועבר דרך "ארץ
מידבא" למחוז חפצו, בדרך ארוכה פי-שלושה וארבעה – למען לא יצטרך לעבור דרך מדבר
יהודה התלול והצחיח, לחצות את ים המלח ולעלות במעלה הר העברים או הר מואב הקשה
והמסוכן. יתר על כן, גם צפונה מירושלים אין מעבר נוח לעבר הירדן עד אדם העיר. אף שם
המורדות משני עברי הירדן תלולים וקשים, ואין דרכים טובות. נמצא, שכל מחציתה הדרומית
של הארץ מתקשרת עם עבר הירדן דרך יריחו. המחזיק ביריחו מבטיח לעצמו את הקשר
(וקשר הוא תנאי קודם לכל התקדמות צבאית). במקרה דנן הבטיח אפוא יהושע לעצמו את
הקשר בין אוכלוסי ישראל (והצבא שהופקד, בלא ספק, לשמרם), שנשארו בעבר הירדן, לבין
צבאות ישראל המתקדמים מערבה. מאידך, ניתק את הקשר בין יושבי כנען (שנטו אחר כך
להתאחד ולהיעזר זה בזה מול יהושע) לבין בעלי ברית אפשריים בעבר הירדן (גם עמון ומואב
ומדין התאחדו בשעתם).

שנייה לכיבוש היתה העי. נעיר כאן בשולי הדברים, כי לבטי הארכיאולוגים המקראיים בעניין
כיבוש העי אינם אלא לבטי שווא.

אמת, כי הגב' קראוזה-מרקה חפרה באתר א-תל, הסמוך לבית אל, ולא מצאה שם שרידים
מתקופת יהושע. נאמנה עלינו מסקנת החופרת, כי בא-תל עמדה עיר באלף השלישי לפה"ס,
שחרבה סמוך לשנת .2000בימי יהושע לא היתה זו אפוא אלא תל חרבות קדום. ברם, מי זה
מחייב לומר, כי שם הייתה העי? להשערת אולברייט-גרסטנג קדמו שלוש-ארבע הצעות זיהוי
אחרות באותה סביבה. ארנסט סלין, שסייר שם כ- 30שנה לפני החפירות הנ"ל וספר יהושע
פתוח בידו, הגיע לידי המסקנה, כי אין להכריע אם עמדה העי בא-תל או בחירבת-חיאן הסמוכה
.תוריפח יפ-לע אלא –

הנה חפרו והוכרע הדבר, כי לא בא-תל היתה העי, כי אם בחרבת-חיאן או בתל אחר מן התלים
.הביבסב ועצוה

" לא תיבל םדקמ בית און אשר עם יעההנה אומר הכתוב בפרק ז: "וישלח יהושע אנשים…
(שם, ב). הרי שלושה מקומות מנויים. לקמן בפרק ח, כשהצליחה תחבולת יהושע, נאמר:

תומוקמה ינשב קר יכ ,רמוא הווה ?ופדר אל עודמ בית אוון יבשויו .דבלב תומוקמ ינש ירה
הנזכרים היו יושבים, ואילו בית אוון לא היתה נושבת.

היא הייתה חרבה בתקופת יהושע. הכתוב מציין: "העי אשר עם בית און", ללמדך שהעי היתה
סמוכה לחורבה גדולה ובולטת ששמה בית אוון. אם חפרה יהודית קראוזה בא-תל הגבוה
והבולט וגילתה, כי היה שם תל-חרבות בימי יהושע, אות היא, כי מצאה את שרידי בית אוון,
שגם לפי רמז הכתוב חרבה הייתה באותה שעה.

מכל מקום אין ספק, שהעי היתה אי-שם מזרחה לבית אל (לא בא-תל) בסביבות דיר-דבואן,
ויהושע עלה לשם דרך ואדי-נועימה. ברם, השאלה היא, מה ראה לעלות מיריחו אל העי. אין
ספק שכל צבא בימינו היה עולה מיריחו לירושלים, ולא היה מייחס כל חשיבות לכיבוש העי.

רה לע שוביכה תשרפ תחסופ ,עודיכ .הפוקתה לש תיבושייה תואיצמב הצוענ הבושתה
באפרים . פרקים ו-י הגבול הצפוני של הכיבוש הוא העי, ואילו בפרק יא מתחיל הכיבוש בקו
נגב-כנרות-דור. כל השטח הגדול שביניהם אינו נזכר בעלילת הכיבוש. טעמה ונימוקה של
עובדה זו אנו למדים מפרק יז. יהושע אומר שם לבני יוסף, שנאחזו בשטח הנידון: "כי הר
.(חי ,זי) "ותארבו אוה רעייהיה לך, כי

הר אפרים לא היה נושב ברובו בתקופת הכיבוש. הייתה זו ארץ יערות בעיקרה. ראיה לכך גם
מפרשת מכירת יוסף, הדנה בשטח שכם-דותן. כאשר נמסרה ליעקב הכתונת הטבולה בדם,
אמר (והאחים עשו את אשר עשו, כי ידעו מראש, שזו תהיה המחשבה-המסקנה): "חיה רעה
אכלתהו טרף טרף יוסף" (בר' לז, לג). מסקנה ספונטנית זו נבעה, כמובן, מן המציאות הידועה
של התקופה. משלחת האריות, שהתרבו אחרי חורבן שומרון (מל"ב יז, כד-כו) הייתה, כנראה,
ההתפרצות-המרידה האחרונה של היער הקדום ביישוב הדוחק את רגליו. מציאותה של ארץ
יערות לא נושבת ברובה בתחומי מרכז הארץ משתקפת יפה גם במקורות חוץ, כגון רשימות
כיבושיהם של מלכי מצרים בתקופת הממלכה החדשה ואגרות תל אל-עמרנה. ואין כאן מקום
להאריך בזה.

מעתה נבין מה העלה את יהושע מיריחו לעי דווקא ולא לירושלים. מבצע צבאי – כמו כל פעולה
אנושית – נמדד ונבחן בשניים:

במקרה של הצלחה, מהם ההישגים הצפויים? עיר ממלכה אחת והשטח המצומצם של מדינת
.םילשורי

לעומת זאת העי אינה חזקה ביותר. כלשון מרגליו של יהושע: "אל יעל כל העם, כאלפים איש
או כשלושת אלפים איש יעלו ויכו את העי, אל תיגע שמה את כל העם כי מעט המה" (ז, ג).

מה שיעור ההישגים הצפויים מכיבוש העי? עצומים.

כל הר אפרים, כל ארץ היערות שבין העי לבין עמק יזרעאל תיפול בידי כובשי העי. על-ידי כיבוש
העי הושלם למעשה חלק נכבד של כיבוש הארץ ונפתח פתח רחב להתנחלות הישראלית,
.שוביכה תילכת איהש

יתר על כן, תפיסת הר אפרים ניתקה את הקשר בין הדרום לצפון. גם מלכי הדרום המתכוננים
להתגונן וגם מלכי הצפון האומרים לעמוד על נפשם במאורגן, יוצרכו לעשות זאת לחוד, ולא כולם
יחד מקצה ועד קצה. כשם שניתק יהושע את חבל ההר הדרומי מעל עבר הירדן, כן ניתקו עתה
מעל צפון הארץ.

חשיבות יתרה נודעת גם לרשימת הערים במלחמת הדרום (י,כח-לט): תחילה מקדה, לבנה,
לכיש, עגלון. לבנה-תל-צאפי היא משלט בולט לעין במבואו של היובל הצפוני של נחל סוכריר
(= נחל לכיש) בואך מן החוף לעמק האלה ומשם בית לחם.

לכיש היא עיר מפתח ידועה במבוא היובל הדרומי של נחל סוכריר. היא שולטת בדרך אשקלון
-חברון העוברת באותו יובל, במקום שהיא מצטלבת עם דרך בית-חורון-עזה. לגבינו חשובה
כאן העובדה, כי גם היא עיר מבוא מארץ החוף אל ארץ ההר.

דומה להללו – אעפ"י שאינה חשובה כמוהן – היא עגלון-תל-חסי, עיר מבוא על שפת נחל חסי
(= נחל שקמה). הצד השווה בשלוש הערים הנזכרות, שהן שומרות מבואות ההר. כולן עומדות
במקום שאחד הנחלים פותח שער מן החוף אל ההר. מסתבר, כי גם הרביעית, שאין מקומה
ידוע ומוסכם – מקדה – היא מן הסוג הזה. ייתכן שהיא תל-בטאשי, שלא זכה עד כה לזיהוי
מוסכם, מערבה לבית שמש במבוא נחל שורק.

שורה זו של כיבושי מבואות ההר אינה מקרית, וכבר עמד רייט על ההיגיון הצבאי-הגיאוגרפי
.הבש

לדעתי, זהו רק חלק של כל המערך, כשם שניתק יהושע את מערב הארץ מעל מזרחה, כך
ניתק אחר כך את הדרום מעל הצפון. הצעד האחרון לקראת גמר הכיבוש היה ניתוק חבל ההר
הדרומי מעל ארץ החוף על ידי כיבוש ערי המבוא.

עתה, משבודד חבל ההר מעל כל אפשרות של עזרה מן החוץ, לכד יהושע את חברון ואת
כל עריה, את דביר ואת כל עריה (י, לו-לט) וחסם את כל פנים הארץ עד קדש ברנע (י, מא).

עם סיומה של מערכה זו שלט יהושע בכל ארץ ההר מקצות הנגב ועד עמק יזרעאל.

מלחמת הצפון, המתוארת בקיצור נמרץ (יא, א-טו), שברה את ההתנגדות המאורגנת בקנה
מידה גדול. מה היו הכיבושים הממשיים, לא פירט הכתוב, אולי משום שאחיזתם של ישראל
בצפון הייתה בדור הכיבוש רופפת יותר מבדרום. מכל מקום, יש היגיון היסטורי צבאי רב
בהדגשת העובדה, כי ישראל כבשו את חצור והחריבוה, "כי חצור לפנים היא ראש כל
הדמעמו המוקמ לש תידוסיה הקידבה רואלו רוצח תוריפח רואל .(י ,אי) "הלאה תוכלממה
ערב הכיבוש – אין כיום צורך להאריך בנושא זה – מובן היטב, כי המחץ הישראלי והמאמצים
של הכובשים כוונו דווקא לחצור, כדי להתיז ראשו של האויב ולשתק את התנגדותם
המאורגנת ויזמתם של ערי הכנעני המרובות, שנשארו קיימות אחרי מלחמת הצפון.

ספר יהושע הוא, אמנם, אחד מספרי המקרא, הטבוע כולו בחותם הנבואה ורעיונותיה. ספר
יהושע לא נכתב לשם הוראת היסטוריה ואסטרטגיה. אולם יש, לפי עניות דעתי, בדברים
האמורים כדי להוכיח, שלנגד עיניו של מחבר הספר, כמות שהוא לפנינו, עמדה תמונה הגיונית
סבירה של כיבוש הארץ. תמונה זו תואמת את ההיגיון הצבאי של התקופה ומציאותה של
הארץ בימים ההם.