בבל או מצרים?

נבואת ירמיהו בפרק כה מתרחשת בשנה הרביעית ליהויקים, שהומלך על ידי פרעה נכה מלך מצרים. ארבע שנים אחרי מות יאשיהו עולה נבוכדנצר לשלטון בבבל. והעם מבולבל בין האימפריות העולות ויורדות, ואין יודע לאן לפנות: להיכנע לבבל, האימפריה העולה בצפון, לחבור עם מצרים, אויבתה של בבל מדרום, שהיא עכשיו השליט בארץ, ואשר לא מכבר עברה בארץ במסע מלחמה בו נהרג יאשיהו, המלך האהוב. וזאת לזכור: ארץ ישראל הוא בגבול האימפריות, ואין לדעת עד היכן תגיע שליטתו של מלך בבל, והיכן יהיה הגבול בין מצרים לבבל.

נבין את הדילמה של העם אם נשווה את מצבם למצבנו אנו, בתחילת שנות הקמת המדינה: שתי אימפריות בעולם: ארצות הברית וברית המועצות. מדינת ישראל בין השתים, ואין לדעת איזו מהן תשתלט על האזור. אוריינטציה קפיטליסטית פירושה צרות אם ברית המועצות תשתלט על האזור, ואוריינטציה קומוניסטית תגרום לתוצאות הפוכות. ובמצב זה של אי ידיעה צריך להחליט מה לעשות.

ירמיהו אינו מציג את הבעיה כשאלה פוליטית, אלא כשאלה של שכר ועונש. וכך מציג ירמיהו את הבעיה הפוליטית:

ירמיהו מוכיח את העם על רקע המאורעות הפוליטיים המתרחשים סביבו. אבל בניגוד לדרך בה אנו מנתחים את המאורעות, כאילו המהלך הפוליטי הוא הקובע את התוצאה, מראה ירמיהו את ההפך: ההתנהגות הדתית של העם היא הקובעת את התוצאות הפוליטיות. ועל כן אפשר לקבוע מראש מי ינצח בסיבוב הבא של המלחמה, וגם כמה זמן יארך נצחונו. כי שבעים שנה הוא משך העונש הצפוי לישראל, ולאחר שישראל ישא את עונשו, שוב אין לבבל זכות להיות אימפריה, והיא תיפול ותהיה שממות עולם.

לא הפוליטיקה מוליכה את המוסר, אלא להפך: המוסר הוא הקובע את התוצאות הפוליטיות.