שני הנביאים מנבאים לשני חלקים שונים של העם. יחזקאל מנבא לעם שגלה לבבל, וירמיהו לעם שנותר בירושלים. אמנם, כל אחד מהנביאים מנבא גם לקבוצה האחרת: יחזקאל מנבא נבואות רבות לאנשי ירושלים, וירמיהו מנבא נבואות ליושבי בבל. היה קשר בין יושבי ירושלים ליושבי בבל, הן קשר של נביאי האמת, וגם קשר של נביאי השקר: אלה שולחים מכתבי תלונה מבבל לירושלים נגד ירמיהו הנביא.
אם נשווה את נבואות ההקדשה של ירמיהו ויחזקאל. נראה כי תאור העם שונה בכל אחד מהם: כאילו ירמיהו מדבר לעם אחד, ויחזקאל – לאחר. כך מתואר העם בפרק א של ספר ירמיהו:(יז) ואתה תאזר מתניך
וקמת ודברת אליהם את כל אשר אנכי אצוך
אל תחת מפניהם פן אחתך לפניהם:
(יח) ואני הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל
ולחמות נחשת על כל הארץ
למלכי יהודה לשריה לכהניה ולעם הארץ:
(יט) ונלחמו אליך ולא יוכלו לך כי אתך אני נאם ה' להצילך:
לא כן מתואר העם בדבר ה' ליחזקאל:
(ג) ויאמר אלי בן אדם
שולח אני אותך אל בני ישראל
אל גוים המורדים אשר מרדו בי
המה ואבותם פשעו בי עד עצם היום הזה:
(ד) והבנים קשי פנים וחזקי לב אני שולח אותך אליהם
ואמרת אליהם כה אמר אדני ה':
(ה) והמה אם ישמעו ואם יחדלו כי בית מרי המה
וידעו כי נביא היה בתוכם:
(ו) ואתה בן אדם אל תירא מהם ומדבריהם אל תירא
כי סרבים וסלונים אותך ואל עקרבים אתה יושב
מדבריהם אל תירא ומפניהם אל תחת כי בית מרי המה:
(ז) ודברת את דברי אליהם אם ישמעו ואם יחדלו כי מרי המה: פ
מתי התוכחה נאמרת כדי לשנות את השומע, ומתי היא נאמרת כדי לשחרר את המשמיע מחובותיו כלפי החברה? מדוע ירמיהו מדבר אל העם, ומקווה שדבריו ישפיעו, ואילו יחזקאל מדבר כדי להגן על עצמו, וכדי למנוע מהעם תרוץ בנוסח "לא הזהירו אותנו"? מדרש קצר יסביר את ההבדל. וכך נאמר בספרי:
אל כל ישראל, מלמד שהיו כולם בעלי תוכחה ויכולים לעמוד בתוכחות.
אמר רבי טרפון: העבודה אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח.
אמר רבי אלעזר בן עזריה: העבודה אם יש בדור הזה מי שיכול לקבל תוכחות.
אמר רבי עקיבה: העבודה אם יש בדור הזה שיודע היאך מוכיחים.
אמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ שיותר מחמשה פעמים נתקנתר על ידי עקיבה לפני רבן גמליאל ביבנה, שהייתי קובל עליו והיה מקנתרו, וכל כך יודע אני בו שהיה מוסיף בי אהבה על כל אחת ואחת, לקיים מה שנאמר [משלי ט ח] אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך.
ירמיהו מדבר אל המון העם, פשוטי העם, שנותרו בירושלים. אלה נקרעים בין תקווה ויאוש, בין נביאי השקר לנביאי האמת. לאלה פונה ירמיהו, ובלבו תקווה: אולי ישמעו לדבריו, אולי ישנו את דרכם.
דבריו של יחזקאל להמוני בית ישראל בבבל, דומים להגדרות ההלכיות של מצוות תוכחה. נקרא את תאור המצווה כפי שסיכם אותה הרמב"ם, בהלכות דעות פרק ו הלכה ז: