בין בני אדם, או מחוצה להם?

הנביא מבכה את גורל המתים, אבל אינו מוכן לחיות עם החיים. רוצה הוא לעזוב את עמו וללכת למדבר.
בסגנון של בני דורנו, הנביא קרוע בין שני רצונות: לפעול מתוך העם, ולנסות לשפר את דרכיו, או לעזוב, להתייאש, להוריד מסך.
השאלה אם לפעול מתוך העם או מחוצה לו הנה שאלה שהטרידה מאז. כל המנזרים לסוגיהם הבנויים במדבריות מראים את האנשים העוזבים את עמם, ויוצאים לגור "במדבר מלון אורחים".

וכך כותב רמב"ם על תופעה זו:

רבנו בחיי מתחיל את דיונו בפרישות כאשר הוא מקטלג את הפרושים לסוגיהם. שיטה זו של חלוקה וקיטלוג קיימת בכל הספר חובות הלבבות כדרך ניתוח קבועה.

המיון הראשון הוא חלוקה של הפרושים על פי התורה, אל מול הפרושים המתחזים. הפרושים על פי התורה הם אלה שפרישותם אמיתית, והם פורשים מן העולם בגלל שאיפתם לשלמות אישית. הפרושים המתחזים פורשים מן העולם לא מפני שנפשם קצה בו, אלא להפך: מרוב תאוותם לעולם ולהנאותיו. התופעה מוכרת לנו: אדם הרוצה דבר מאוד, ואינו יכול לקבלו, מפתח תיאוריה כי הדבר מאוס עליו, ואין הוא רוצה אותו. חוסר יכולתם לקבל את הנאות העולם גורם לכך שהם פורשים ממנו, בהעמידם פנים כי אין הם רוצים בהנאות אלה.

וכך כותב רבנו בחיי:

נסכם את גישתו של רבנו בחיי לפרישות ולנזירות – תופעה שרבנו בחיי מוצא בדברי ירמיהו ומפתח אותה עד לקיצוניות רבה מאשר הוגים אחרים. רבנו בחיי מתאר את חייהם של רודפי התענוגות – אלה שהוא מעמדים מול הפרושים. מה מעניין שרדיפת התענוגות במאה האחת עשרה הייתה כה דומה לחיינו אנו. דומה כי צילם רבנו בחיי את רחובות ערינו, ולא את הנעשה בספרד הרחוקה.

מול כל אלה עומדים "אנשי התורה". ואלה, "אנשים יחידים, נושאים הפרישות המיוחדת, ומקבלים תנאיה, להועיל בה אנשי התורה..".

שיטתו של רבנו בחיי היא אפוא זו: הבריחה למדבר, והניתוק מהתרבות הסוגדת למאכל, ללבוש ולדירה המרווחת – היא לא להגן על היחיד, אלא להגן על החברה כולה. חברה שאין בה יחידים יוצאי דופן, המצהירים במעשיהם כי אין הם משתלבים במרדף אחרי המכונית האחרונה, האפנה האחרונה, – חברה כזאת אין לה עתיד, ואף הווה אין לה.