על חלוקת הפרקים במקרא

כדי להבין עניין זה, עלינו לעסוק בפרק היסטורי קצר, באותה תקופה בה חולק התנ"ך לפרקים שאנו מכירים אותם.

הקונקורדנציה הנוצרית שימשה בויכוחים עם הנוצרים כלי מלחמה שאי אפשר היה לוותר עליו, וכך נכנסה החלוקה הנוצרית של התנ"ך לקפיטלים לעולם הלימוד היהודי – ומשנכנסה, שוב אי אפשר היה להוציאה משם.

החלוקה הנוצרית של התנ"ך גם חילקה את שמואל, מלכים ודברי הימים לשני ספרים – דבר שאין לו זכר במקורות פרשניים יהודיים. אך עיקר הבעיה היא בחלוקה לפרקים, שניתן לסווגה לשלשה סוגים:

הסוג הראשון – פרקים שחולקו בדרך הגיונית, ואלה הם הרוב, אם כי הבודק את החלוקה ימצא כי בבסיסה מונח רעיון של יצירת פרקים באורך שאנו מכירים אותו, לא יותר מדאי קטנים, אף לא יותר מדי גדולים. אורך פרק ממוצע הוא בין שלשים לחמישים פסוקים. באיוב ניכר הדבר באופן ברור: נאומים נקטעים לפרקים, רק כדי ליצור פרקים בעלי גודל סביר.

הסוג השני – פרקים שחולקו מתוך אי הבנת הנושא.

הסוג השלישי – פרקים שחלוקתם נועדה להדגיש רעיון נוצרי. פרקנו הוא מקבוצה זו, ובהמשך נראה מהו הרעיון הנוצרי הטמון בחלוקה משונה כזו של הפרקים בהושע.

מכאן עולה עניין ברור אחד: לפרק בתנ"ך אין "תוכן". פרק הוא יחידה טכנית, לפעמים הגיונית, לפעמים לא. מלבד, כמובן, תהילים, שם החלוקה היא יהודית מקורית.

לפני שאנו ניגשים לברר את צורות החלוקה של התנ"ך לפרקים – ואנו רשאים לקרוא לילד בשמו – לפרקים נוצריים, כמה מילים על החלוקה היהודית של התנ"ך.

אך יש חלוקה נוספת לתורה: חלוקת הפרשה לשבעה קרואים לצורך העלייה לתורה. חלוקה זו אינה לפי נושאים, ועיקרה לסיים בפסוק שתוכנו "טוב". הניסיון ליצור יחידה הגיונית מיחידה של עליה לתורה לא יעלה יפה.

התנ"ך מחולק אף הוא בחלוקה היהודית, והחלוקה היא לפרשיות פתוחות וסתומות. בפרשה סתומה יש רווח בתוך השורה, והפסוק הבא ממשיך בהמשכה, ובפרשה סתומה ממשיך הפסוק הבא בשורה חדשה, בדומה לפסקה בכתיבה המודרנית.

פרשת בלק, בספר במדבר פרק כב, מתחילה בפסוק ב'! האם טעה מחלק הפרשיות? נראה מה קורה שם. בסוף פרקת חוקת מסופר על מלחמות ישראל בעבר הירדן המזרחי. מסופר על כיבוש חשבון, יעזר, הבשן. לאחר כיבוש צפון עבר הירדן מדרימים ישראל לכוון יריחו, אזור הכניסה לארץ. וכך מסתיימת הפרשה: "ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב מעבר לירדן ירחו" (כא,א). לאחר מכן מתחיל סיפור בלק ובלעם: "וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי". מחלק הפרקים לא שם לב כי הפסוק "ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב" הוא סיום פרק המלחמות, והצמיד אותו לפרשת בלק, כפתיחה לסיפור בלעם. אם ירצה הרוצה לטעון כי יש הגיון בחלוקה זו, אביא דוגמה אחרת:

פרשת מטות, בספר במדבר, מתחילה אף היא בפסוק ב'. הקורא את פרק ל בספר במדבר מתחילתו, מוצא ניסוח משונה זה:

בפרק ל"א שבספר בראשית מסופר על הפגישה של יעקב ולבן. הנה סופה של הפגישה:

[יש לציין כי החלוקה שדברנו בה היא לפי התנ"ך בהוצאת המסיון, המוגהת בידי המומר דוד גינצבורג, ויצאה לאור בלונדון תרס"ו 1894, ואחר כך במהדורות צילום רבות. כמו כן מופיעה חלוקה זו במהדורת הרב ברויאר, בהוצאת מוסד הרב קוק. לעומתם, בתנ"ך הוצאת קורן, מסתיים הפרק פסוק אחד מאוחר יותר, ופסוק א של פרק לב כלול בסוף פרק לא.]

פרשת בחוקותי מתחילה בפסוק ג'. הנה, כך מתחיל פרק כו בספר ויקרא:

ודוגמה אחרונה:
פרשת וארא מתחילה גם היא בפסוק ב'. נראה את מבנה הפרק:

נפתח את פרק א' של ספר בראשית. פרק מוכר, שיש בסופו בעיה שספק אם עמדנו עליה עד כה. הפרק מתאר את ימי הבריאה: יום ראשון ושני, שלישי ורביעי, חמישי ושישי – ו… הפרק מסתיים. היכן שבת? בפרק ב! לו הוסיפו שלשה פסוקים נוספים לפרק א', היו מארגנים את הפרק באופן ברור יותר: שבעת ימי הבריאה בפרק א', ובפרק ב' מתחיל התיאור המקביל של הבריאה: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם". מדוע הופרדה השבת מששת ימי המעשה? את התשובה נמצא אם נזכור כי הנוצרים הפרידו את השבת מששת ימי המעשה, והעבירו את סוף השבוע ליום ראשון. בשפות האירופיות הדבר ניתן לביצוע בקלות, כי בהם אין ימות השבוע מסומנים במספר סודר, אלא בשמות משלהם. לא ראשון שני ושלישי, כמו בעברית ובערבית, אלא SUNDAY MONDAY באנגלית, או "זונטג מונטג" בגרמנית וביידיש. ואכן, הבודק טבלאות של חברות טיסה, או לוחות שונים שמקורם בעולם הנוצרי, ימצא את השבוע מתחיל ביום שני ומסתיים ביום ראשון. וכל כך למה? כדי להינתק מן השבת היהודית. בשנותיה הראשונות של הנצרות היו נוצרים ששמרו שבת ביום שבת, וכדי להבדילם מן היהודים, העבירו את השבת ליום ראשון, ואת השבוע החלו ביום שני. סיום פרק א' בבראשית לאחר ששה ימים, והעברת היום השביעי לפרק ב' – מבטא רעיון נוצרי זה.

גם סיום פרק ב' ותחילת פרק ג' כוללים בחובם רעיון נוצרי. החלוקה מעוותת את הפרק ומשנה את הדגשיו. נראה את סוף פרק ב' ותחילת פרק ג'.

אם נמשיך לעיין בפרשת הנחש, נמצא את הפסוקים הבאים:

ומדוע הפריד מחלק הפרקים הנוצרי את הפסוק ממקומו הנכון, ושיבץ אותו בסוף פרשת בריאת האישה? התשובה טמונה באחד מיסודות הנצרות: עניין החטא הקדמון, שהוא יסוד מוסד בנצרות. האנושות כולה סובלת מן החטא הקדמון לפי האמונה הנוצרית, ועל כן חטא זה צריך להיות מודגש. פסוק הפתיחה לפרשת הנחש מפריע להדגשת רעיון זה, ועל כן הוא סולק ממקומו, וכך נוצרה פרשה חדשה, בהדגש חדש: לא היות אדם אשתו ערומים, ותקנתם הוא נושא הפרשה, אלא הנחש, המפתה, מעורר החטא הקדמון.

עכשיו הגענו להושע י"ב. הצמדת פסוק א של פרק יב בהושע לנבואת "שובה ישראל" – מקורה ברעיון נוצרי. מהו?

כדי להסביר את הרעיון, נקרא את הפסוקים הכתובים על לוח שיש גדול המוצב מעל פתח הכנסייה הנוצרית ברומא, בגטו היהודי, אל מול בית הכנסת היהודי העתיק. וכך כתוב על לוח זה:

התפיסה הנוצרית קובעת כי עם ישראל הוחלף: ישראל בבשר, הלא הוא עם ישראל הגנטי, אנו בני אברהם יצחק ויעקב, הוחלף בעם ישראל ברוח – הלא הם הנוצרים, המאמינים בברית החדשה. ורעיון זה הוגנב לנבואת הושע.

קשות ומרות הן נבואותיו של הושע. ישראל שמח אל גיל כעמים, כל שריהם סוררים, סבבוני בכחש אפרים, ועתה יוסיפו לחטוא… ועוד – נבואות זעם ואבדן. ולאחר כל הנבואות הקשות האלה, מופיעה לפתע נבואת נחמה, נבואה המבטיחה כי כל מה שנאמר עד כה בגנות העם, הוא על תנאי. רק תשובו בתשובה – והכל מתכפר.

אבל לא כן דיבר הושע. הוא הבטיח ניחומים לעמו. לעם ישראל בבשר. לעם ישראל הגנטי, היסטורי, לנו, בני אברהם יצחק ויעקב, לנו אמר: