מעניין הדבר כי הביטוי "ארץ צפון" מופיע במקרא 12 פעמים, בפי שני נביאים בלבד: ירמיהו וזכריה. 8 פעמים בפי ירמיהו, ושאר הפעמים בשני פסוקים בזכריה.
ארץ צפון היא האיום. וכך אומר ירמיהו:
(כב) כּה אָמַר ה' הִנֵּה עַם בָּא מֵאֶרֶץ צָפון וְגוי גָּדול יֵעור מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ:
פרק י פסוק כב
(כב) קול שְׁמוּעָה הִנֵּה בָאָה וְרַעַשׁ גָּדול מֵאֶרֶץ צָפון
לָשוּם אֶת עָרֵי יְהוּדָה שְׁמָמָה מְעון תַּנִּים:
(י) וְהַיּום הַהוּא לַאדנָי ה' צְבָאות יום נְקָמָה לְהִנָּקֵם מִצָּרָיו
וְאָכְלָה חֶרֶב וְשָׂבְעָה וְרָוְתָה מִדָּמָם
כִּי זֶבַח לַאדנָי ה' צְבָאות בְּאֶרֶץ צָפון אֶל נְהַר פְּרָת:
פרק נ פסוק ט
(ט) כִּי הִנֵּה אָנכִי מֵעִיר וּמַעֲלֶה עַל בָּבֶל קְהַל גּויִם גְּדלִים מֵאֶרֶץ צָפון
וְעָרְכוּ לָהּ מִשָּׁם תִּלָּכֵד חִצָּיו כְּגִבּור מַשְׁכִּיל לא יָשׁוּב רֵיקָם:
(יח) בַּיָּמִים הָהֵמָּה יֵלְכוּ בֵית יְהוּדָה עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל
וְיָבאוּ יַחְדָּו מֵאֶרֶץ צָפון עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת אֲבותֵיכֶם:
(ז) הִנְנִי מֵבִיא אותָם מֵאֶרֶץ צָפון וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ
בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְילֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדול יָשׁוּבוּ הֵנָּה:
וְלא יֵאָמֵר עוד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(טו) כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפון
וּמִכּל הָאֲרָצות אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה
וַהֲשִׁבתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבותָם:
וְלא יאמְרוּ עוד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ח) כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפונָה
וּמִכּל הָאֲרָצות אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם:
בפרק כג מופיעה נבואה זו בהקשר יותר ברור. לאחר שתי נבואות המדברות על המלך יכניה שהוא "כלי אין חפץ בו", ועל הרועים המאבדים ומפיצים את צאן מרעיתם, באה הבטחה: "הנה ימים באים נאום ה' והקימותי לדוד צמח צדיק". ובהמשך להבטחה על חידוש מלכות דוד, הבטחה לקיבוץ גליות: "לכן הנה ימים באים נאם ה', ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם".
מצאנו, אם כן, את המקום הטבעי של הנבואה. בפרק כג משווה ירמיהו את המנהיגים הדואגים לעצמם אל המנהיגים מבית דוד, שיעשו משפט וצדקה. לאחר הקמת מלכות בית דוד, יבוא עת קיבוץ גליות.
אך מה מקום נבואה זו בפרק טז, בין נבואות תוכחה ונבואות חורבן? דומה כי ניתן להבין את מקומה של הנבואה אם נזכור את המבנה הכולל של נבואות ירמיהו. הנביא נקרע בין נבואות זעם נגד העם, לבין אהבתו לעמו. ובכל עת שהוא מדבר נגד עמו, ממתיק הוא את דבריו בנבואת נחמה ועה'. אם נבדוק את סוף פרק טז, נמצא את הטלטלה שירמיהו מיטלטל בין עה' ותוכחה פעם נוספת. לאחר שירמיהו מסיים את דברי הזעם, ואומר "ושילמתי ראשונה משנה עוונם וחטאתם על חללם את ארצי.." חוזר הוא שוב לנבואת נחמה: "ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה, אליך גוים יבוא מאפסי ארץ…"
חוסר הסדר שמצאנו בנבואות ירמיהו הם הביטוי לסערת רוחו של הנביא, העושה את הקשה מכל: לנבא רעה על העם שהוא כה חפץ בשלומו.