הפרק כמו כתוב בשני מישורים:
המישור השני, האלוקי, מתאר מדוע היו תוצאות הקסם כפי שהיו.
התיאור מתחיל בנבואה המתרחשת בירושלים.
מארץ אחד יצאו שניהם…
(כה) דרך תשים לבוא חרב:
את רבת בני עמון ואת יהודה בירושלים בצורה.
יחזקאל הנביא צייר את הדרכים המובילות מבבל. הנבואה עוברת עכשיו לתאר את מלך בבל על פרשת הדרכים. כיצד הוא מחליט לאן ללכת?
"כי עמד מלך בבל אל אם הדרך, בראש שני הדרכים" – מלך בבל מגיע אל אם הדרך, אל פרשת הדרכים, "לקסום קסם: קלקל בחצים, שאל בתרפים, ראה בכבד". ההחלטה לאן לפנות היא החלטה שנקבעת על-ידי עושי קסמים. שלושה סוגי קסם מנסה מלך בבל:
(1) קלקל בחצים. המלה "קלקל" אינה ברורה כל צורכה. יש המפרשים אותה כמו "נחושת קלל", דהיינו: הבריק את החצים, ובתוך הברק שבהם היה רואה מראות המרמזות לו מה לעשות. פירוש אחר: ירה חצים וראה לאן הם פונים. החצים שירה נבוכדרצר כלפי מעלה עפו כולם אל מול ירושלים.(2) שאל בתרפים. התרפים הם האלילים, ואנו זוכרים את רחל שגנבה את התרפים של לבן אביה. מלך בבל שואל בתרפים אם ללכת ימינה לירושלים, או שמאלה לרבת בני עמון.
(3) "ראה בכבד". קסם זה ידוע לנו ממקורות נוספים, ובקהלת רבא (יב, ח) אנו מוצאים שגם הערבים היו נוהגים לזבוח כבש ולהתבונן בכבד. במקומות שונים אף נמצאו תבניות של כבד עשוי חמר. החוקרים מניחים כי האמונה הבבלית סברה כי הכבד הוא מקומה של הנפש, והניחוש בכבדו של הקורבן עשוי לגלות את רצון האלוהים. מלך בבל מפעיל שלוש מערכות קסם: חצים, תרפים, כבד. וראה זה פלא: כל הקסמים פונים לימין, פונים לירושלים. "בימינו היה הקסם ירושלים, לשום כרים, לפתוח פה ברצח, להרים קול בתרועה, לשום כרים על שערים, לשפוך סוללה, לבנות דייק". הקסמים מוליכים כולם לאותה מסקנה: יש לעלות למלחמה על ירושלים. יש לרצוח; לשפוך סוללה כדי להרוס את החומות; לבנות דייק ולהעמיד מצור. שתי תמונות היו בנבואה עד כה: התמונה הראשונה היא תמונתו של יחזקאל הנביא הבונה שתי דרכים ביציאה מבבל; והשנייה – תמונתו של מלך בבל העומד בפרשת דרכים זו וקוסם קסמים.
ועכשיו מגיע הנביא לפתרון הנבואה. מדוע כוונו כל הקסמים של מלך בבל אל ירושלים? מדוע עפו כל החצים שירה אל עבר ירושלים? אנשי ירושלים אינם מאמינים בקסמים, אינם מתייחסים ברצינות למעשי מלך בבל. והנביא קורא באוזניהם: "והיה להם כקסם שוא בעיניהם…" מעשי מלך בבל הם כמעשי קסם, מעשי שווא. אבל אין הם יודעים כי "הוא מזכיר עוון להתפס". לא הקסם הוא המחליט לאן ילך מלך בבל, אלא עוונם של יושבי ירושלים.
והנביא מסיים: "יען הזכרכם עוונכם בהגלות פשעיכם, להראות חטאותיכם בכל עלילותיכם – יען הזכרכם – בכף תתפשו".