הנבואה על גוג מארץ המגוג שייכת לנבואות הזעם המכוונות נגד מעצמות אימפריאליסטיות שניסו לכלול את ארץ-ישראל בתחומי ממלכתם.
הנביא מתאר את עלייתו של גוג לארץ ישראל. היסוד הבולט בדברי הנביא הוא הרגשת העוול שבמעשהו של גוג:
ואמרת: אעלה על ארץ פרזות, אבוא השוקטים יושבי לבטח,
כולם יושבים באין חומה ובריח, ודלתים אין להם.
ומה מטרתו של גוג? "לשלול שלל ולבוז בז; להשיב ידך על חרבות נושבות, ואל עם מאוסף מגויים…". לגוג מטרה אחת בלבד: לשלול שלל. אין הוא מונע מכוחן של אידיאולוגיות חברתיות; אין הוא רוצה לתקן את הועלם ולחדש את פניו. אולי גוג העמיד פנים כי אידיאלים הם הדוחפים אותו לצאת למלחמה. אבל הנביא קורא לאידיאלים אלה בשמם: "לשלול שלל ולבוז בז". ונגד מי מכוונת מלחמתו של גוג? "להשיב ידך על חרבות נושבות" – נגד עם שזה עתה הצליח לבנות את ארצו מחורבותיה; "ואל עם מאוסף מגויים" – עם שזה עתה הצליח להתקבץ לארצו מכנפות הארץ.
הנביא מעמיד את שני הצדדים הלוחמים זה מול זה: גוג, ששאיפתו היחידה היא לשלול שלל; שתאוות הבצע היא היחידה המוליכה אותו למרחקים; ולעומתו: עם ישראל, המנסה לבנות את הריסותיו, המנסה לשקם את ארצו.
זוהי תמונת המצב הארצית. כך, אם מותר להתבטא, היו מתארים את המאורעות "אמצעי התקשורת" – לו היו מתארים מלחמה זו.
כנגד תמונת מצב זו והדרך שבה היא מובנת לצופה השטחי שאינו יודע את חשבונות האלוקים, מגלה יחזקאל את הסיבות למלחמה; את המניעים האלוהיים להתרחשות ההיסטורית:
יש מטרה למסע המלחמה של גוג – לא המטרה שגוג שם לעצמו. גוג והעמים הבאים אתו אינם מבינים את ההיסטוריה ואינם מסוגלים לקרוא את מפת המלחמה האמיתית. מטרת המלחמה: להראות לעולם ומלואו כי יש משמעות להתרחשות ההיסטורית; כי יש תכלית גם למלחמות.
תיאור הקרב נורא מאוד:
אם לא ביום ההוא יהיה רעש גדול על אדמת ישראל…
ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש,
אש וגפרית אמטיר עליו, ועל אגפיו ועל עמים רבים אשר אתו.
וידעו כי אני ה'".