ד. לא יתנו מעלליהם לשוב אל אלהיהם כי רוח זנונים בקרבם ואת ה' לא ידעו:
ה. וענה גאון ישראל בפניו וישראל ואפרים יכשלו בעונם כשל גם יהודה עמם:
ו. בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה' ולא ימצאו חלץ מהם:
ז. בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם:
וישראל ואפרים יכשלו בעונם
כשל גם יהודה עמם:
ולא ימצאו חלץ מהם:
הושע משתמש בזיכרון הפסוק כדי להראות את הניגוד בין תקופתו לבין יציאת מצרים. בני ישראל סרבו לצאת ממצרים, אם לא ייקחו עמם את הצאן והבקר, לזבוח לה'. פרעה הסכים לשחררם, והויכוח נשאר על עניין שולי: האם ייקחו או לא ייקחו את הצאן. וישראל יצאו עם צאנם, לעבוד את ה'.
ואילו כאן, בימי הושע, הם עם צאנם:
המדרש מבין את הנבואה כמרמזת ליציאת מצרים, וכך מפרש מדרש תנחומא את המשך הנבואה:
ז. בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם: ס
אמר הנביא "בה' בגדו כי בנים זרים ילדו" (הושע ה ז). שהיו מולידים ולא מלים. עתה יאכלם חודש (הושע ה' ז'), חדש כתיב, הוי "ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף". ולא היה מכיר את יוסף שאמר "אשר לא ידע את יוסף"? אמר ר' אבין הלוי ב"ר למה הדבר דומה? לאחד שרגם איקונין של מלך.. אמר המלך טלו אותו וחתכו את ראשו, עכשיו עשה לזה כך, למחר עושה לי. כך פרעה עכשיו אמר אשר לא ידע את יוסף, למחר אמר לא ידעתי את ה' (שמות ה ב).
ומשהזכיר לנו הדרשן את ישראל במצרים, מפרש הוא את דברי הושע, כמתבארים על רקע שעבוד ישראל במצרים.
האם הדרשה היא דרשת נחמה, או דרשת זעם? המלך החדש חותך את ראשו של האיש שפגע בפסלו. היום הוא חותך את ראש פסלי, אומר המלך, מחר הוא ירצה לחתוך את ראשי. את מי מדמה הדרשן למלך, ואת מי לאיש החותך את ראש הפסל? התיאור הוא תאור התדרדרות אפרים. הם בה' בגדו, והם דומים לאיש שפגע באיקונין של מלך. לאחר שבנים זרים ילדו, הם ימשיכו, והם יפסיקו לעבוד את המלך.
האסוציאציה ליציאת מצרים הוליכה את הדרשן להשוואות מפליגות: תחילה הצאן והבקר שהפעם אינם מועילים לעבודת האלהים. ולבסוף: הבגידה והזנחת ברית המילה מדמים את ישראל לאיש הפוגע באיקונין של פרעה, המתחיל בפגיעה בדמות המלך, אבל עשוי לפגוע במלך עצמו.