הרועים הרעים - דעת

פרק לד ביחזקאל הנו תאור יפיפה על עבודתם של הרועים. יחזקאל מדמה את הרועים – מנהיגי העם – לרועי הצאן, והוא מתאר בפרוטרוט את התנהגותו של הרועה הרע, אותו הוא מדמה למנהיג הרע.

ברצוני לבאר פרק זה, על סמך ניסיוני כרועה צאן, לפני שנים רבות מאוד, בשדות שעלבים.

הרועה מקבל את כל הדרוש לו מן העדר שהוא מוציא למרעה. יש כאן פעולת גומלין: הרועה נותן לעדר את האוכל, הצל והביטחון, והעדר נותן לרועה מזון, בשר ולבוש. ומה קורה כאשר האיזון נשבר?

(ב) כה אמר אדני ה' הוי רעי ישראל אשר היו רעים אותם
הלוא הצאן ירעו הרעים:
(ג) את החלב תאכלו ואת הצמר תלבשו הבריאה תזבחו הצאן לא תרעו:

במקום שהרועים ירעו את הצאן, התהפך הדבר: הצאן רועים את הרועים. הכיצד? כל מה שמעניין את הרועים, הוא ההנאות האישיות שלהם: את החלב תאכלו ואת הצמר תלבשו הבריאה תזבחו הצאן לא תרעו. הרועים הדואגים לעדר, ישחטו את הכבשים החלשות, שהן אמנם פחות טעימות, אבל אין להם סיכוי לשרוד. הבריאות דרושות כדי להגן על העדר, להובילו, ולהרבותו. הרועים הרעים – זובחים את הכבשים הבריאות, החזקות, כי בשרן טוב יותר, ואין הם חושבים על העדר.

(ד) את הנחלות לא חזקתם ואת החולה לא רפאתם
ולנשברת לא חבשתם ואת הנדחת לא השבתם ואת האבדת לא בקשתם
ובחזקה רדיתם אתם ובפרך:

העדר כולל כבשים חולות וכבשים שבורות רגלים. הרועה צריך לחזק את הנחלה, את החולה ישאיר בדיר, כדי שתרפא בלא להתאמץ.

לכבשים יש חוש עדרי, והן הולכות תמיד יחד. לעתים נשארות כבשים מעטות בקצה העדר, ואין הן מבחינות כי העדר כולו המשיך בדרך. כבשים נידחות אלה קל להשיב, צריך רק לעורר את תשומת לבן כי העדר המשיך בדרכו והן רצות אחרי העדר. אם הדבר לא נעשה, הכבשים הנידחות הולכות לאיבוד. הם מתנתקות מן העדר, ומתחילות לחפש את דרכן לבד. הן מתרחקות, וכדי להשיב אותן – יש לבקש אותן בשדות.

הרועים הרעים, אינם משיבים את הנידחת, וכשהיא אובדת, אין הם מבקשים אותה בשדה.

קל לגרום לנזקים לעדר. די שהרועה יתחיל לרוץ, והעדר בעקבותיו. במקרה כזה רבים הסיכויים שכבשים יפגעו מאבנים וסלעים, יפצעו או ישברו רגלים. גם החלב של העדר יהיה מועט. הרועה הרע לא ישים לב לכל אלה, כאשר השמש שוקעת, והוא ממהר לשוב לכפר. הוא ירדה בעדר בחזקה, יזיק לו, ובלבד שישוב מהר לביתו.

ומה התוצאה של התנהגות זו של הרועה?

(ה) ותפוצינה מבלי רעה ותהיינה לאכלה לכל חית השדה ותפוצינה:
(ו) ישגו צאני בכל ההרים ועל כל גבעה רמה
ועל כל פני הארץ נפצו צאני ואין דורש ואין מבקש:

עד כאן היה הנושא התנהגותם של הרועים ומה שקורה לצאן. ועכשיו עובר הנביא לנמשל. וכאן – המשל והנמשל מעורבים זה בזה. תחילה העונש לרועים הרעים:

(ט) לכן הרעים שמעו דבר ה':
(י) כה אמר אדני ה' הנני אל הרעים ודרשתי את צאני מידם
והשבתים מרעות צאן ולא ירעו עוד הרעים אותם
והצלתי צאני מפיהם ולא תהיין להם לאכלה:

את הדברים האלה יכול גם לומר בעל העדר לרועים ששכר לעבוד בשבילו. הוא יפטר אותם על שמעלו בתפקידם. אבל המשך הפסוק משלב נמשל במשל, ומתגלה מי הוא המדבר אל הרועים:

(יא) כי כה אמר אדני ה' הנני אני ודרשתי את צאני ובקרתים:
(יב) כבקרת רעה עדרו ביום היותו בתוך צאנו נפרשות
כן אבקר את צאני והצלתי אתהם מכל המקומת אשר נפצו שם ביום ענן וערפל:

ימי המרעה הקשים הם ימי החורף. הכבשים נוהגות לברוח מן הגשם, והם רצות לכוון הפוך מכוון הרוח. תפקיד הרועה בימים כאלה קשה: עליו לרוץ עם העדר, לכוון אותו שלא יתפזר, לאסוף את הצאן האובדות, ולשלוט בעדר עד שתעבור הסערה, הרוח תירגע, והכבשים ישובו לאכול את העשב. הרועה הטוב נמצא בתוך צאנו ביום ענן וערפל, והוא שומר על הצאן המתפזר ונפרש בשדות.

לפתע הופך הצאן להיות עם ישראל. לפתע יש לאסוף את הצאן, לא מן השדות והגאיות שם הם נפוצו, אלא מן הארצות אליהם גלו:

(יג) והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות
והביאתים אל אדמתם ורעיתים אל הרי ישראל באפיקים ובכל מושבי הארץ:
(יד) במרעה טוב ארעה אתם ובהרי מרום ישראל יהיה נוהם
שם תרבצנה בנוה טוב ומרעה שמן תרעינה אל הרי ישראל:

כאשר ה' יהיה הרועה, תהיה פעולתו של הרועה שונה ממה ששמענו עד כה:

(טו) אני ארעה צאני ואני ארביצם נאם אדני ה':
(טז) את האבדת אבקש ואת הנדחת אשיב ולנשברת אחבש
ואת החולה אחזק ואת השמנה ואת החזקה אשמיד ארענה במשפט:

הביטוי "ארענה במשפט" מרמז על דרך ניהול העדר על פי עקרונות של צדק: צדק לעדר, ולא נוחיות לרועה. הרועים הרעים זבחו את הבריאה. ואילו ה' מבטיח: את השמנה ואת החזקה אשמיד ארענה במשפט.

בכל עדר יש כבשים חזקות במיוחד. החזקות הן בדרך כלל השמנות. כבשים אלה דוחפות את הכבשים האחרות, משתלטות על מקורות המזון והמים, ומזיקות לעדר כולו. לעתים הן גם נוגחות ופוצעות את הכבשים האחרות. הן מסוגלות לאכול את ראשי העשבים, ולהשאיר לעדר כולו את החלקים שאינם נוחים לאכילה, ובכך להרעיב את העדר. את אלה מבטיח ה' להשמיד, ואת העדר, לרעות במשפט.

אין צורך לתאר מהו הנמשל לכבשים שמנות וחזקות אלה. הנביא אף לא טורח להסביר מהו הנמשל. כל אחד מכיר אותם, כל אחד יודע למי הכוונה: מיהם הרועים הרעים, ומיהם הכבשים השמנות האוכלות את מיטב המרעה.

והנה מגיע יום הדין:

(יז) ואתנה צאני כה אמר אדני ה'
הנני שפט בין שה לשה לאילים ולעתודים:
(יח) המעט מכם המרעה הטוב תרעו ויתר מרעיכם תרמסו ברגליכם
ומשקע מים תשתו ואת הנותרים ברגליכם תרפשון:
(יט) וצאני מרמס רגליכם תרעינה ומרפש רגליכם תשתינה: ס
(כ) לכן כה אמר אדני ה' אליהם הנני אני
ושפטתי בין שה בריה ובין שה רזה:
(כא) יען בצד ובכתף תהדפו ובקרניכם תנגחו כל הנחלות
עד אשר הפיצותם אותנה אל החוצה:

המשפט המתואר כאן עדיין הוא משפטו של הרועה הטוב, הדואג לעדרו, ומשמיד את הכבשים המזיקות לעדר. ניתן לקרוא לפעולה זו "משפט", כי הרועה מייצג את הכבשים החלשים, ומעניש את המזיקים להם. המשפט הוא בין שה לשה, לאילים ולעתודים. האילים הם החזקים ביותר בעדר, וכאשר הם משתלטים על מקורות המזון והמים – העדר נשאר רעב וצמא. לכן המשפט הוא נגד האילים והעתודים.

והנה – הנמשל. כל התיאור היפה הזה מטרתו להראות את שחרורו של עם ישראל ממנהיגיו. יהויקים וצדקיהו, נביאי השקר ועשירי העם – כל אלה מתגלים עכשיו כנושא הנבואה. והנביא מתרגם את נבואתו:

(כב) והושעתי לצאני ולא תהיינה עוד לבז ושפטתי בין שה לשה:
(כג) והקמתי עליהם רעה אחד ורעה אתהן את עבדי דויד
הוא ירעה אתם והוא יהיה להן לרעה:
(כד) ואני ה' אהיה להם לאלהים ועבדי דוד נשיא בתוכם אני ה' דברתי:…
(כז) ונתן עץ השדה את פריו והארץ תתן יבולה
והיו על אדמתם לבטח וידעו כי אני ה'
בשברי את מטות עלם והצלתים מיד העבדים בהם: …
(ל) וידעו כי אני ה' אלהיהם אתם והמה עמי בית ישראל נאם אדני ה':

וכדי שלא יישאר צל של ספק במי מדובר, חוזר ומודיע הנביא מיהו הצאן שדובר בו:

(לא) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אני אלהיכם נאם אדני ה':