נבואות יחזקאל מיוחדות בשני עניינים עיקריים: בדברי יחזקאל מרובים החזונות שהוא חוזה: הוא טס לירושלים, הוא רואה בחזונו את הזקנים, במדור סתרים בבית המקדש, עובדים עבודה זרה. הוא רואה את העצמות היבשות לובשות עור וגידים. ועניין שני: המעשים הסמליים שיחזקאל עושה: מגלח את שערו, שוכב על צדו, אוכל את המגילה, עושה כלי גולה. וכבר דנו בשאלה אם מעשים אלה התרחשו בפועל ממש, או שהיו נבואות המתארות מעשים, ועיקרן תאור מילולי של מאורע, ולא תאור התרחשותו בפועל. רמב"ם, כאמור, מפרש את המעשים הנבואיים כתיאור מילולי של אירוע, שהשומע צריך להסיק ממנו את המסקנות שהנביא חותר אליהם, אך לא תאור מעשים שאירעו במציאות. חלילה לאלוה, כותב רמב"ם, מעשות את נביאיו שוטים ומשוגעים, כאשר הם עושים מעשים בלתי מובנים.
מבחינה פוליטית תקופת יחזקאל מסמלת את המעבר מן האימפריאליזם המצרי, ששלט בכל האזור, לאימפריאליזם הבבלי, שהחליף אותו. לאחר הניצחון הראשון של בבל על מצרים, על נהר פרת, בוטל השלטון המצרי על אזור הצפון. הבבלים עסקו בחיזוק ממלכתם, ובתקופת ביניים זו היו ישראל, ואף סוריה, יכולים לחתור לעצמאות כל שהיא. לאחר ששלטון בבל התחזק, ירדו הבבלים דרומה, וכבשו את ארץ ישראל. למצרים לא הגיעו, וכך היה הגבול בין שתי האימפריות באזור שלנו. והדבר גרר אחריו תככים ואינטריגות, כאשר האוריינטציה המצרית הייתה נחלתם של המלך יהויקים ושל צדקיהו, ואילו הנביא ירמיהו טען לכניעה לבבל, ולא לסמוך על משענת הקנה הרצוץ הזה, על מצרים. גם יחזקאל, שהיה בבבל, היה נאמן לאוריינטציה הבבלית, ונבואותיו על מצרים קשות וחריפות.
חז"ל מתארים את נבואות יחזקאל ביחס לנבואות ישעיהו, ואומרים דברים אלה:
בספר יחזקאל יש ביטויים שאין כמוהם במקרא כולו. ביטויים שמטרתם לזעזע את השומע, להדהים אותו, להכות על קדקודו. דבריו של יחזקאל אינם דומים לניסוחים הדיפלומאטיים של ישעיהו, אף לא לדבריו המרוסנים קמעה של ירמיהו. יחזקאל מכה את הראש, באלה, מהמם את השומע, השואל את עצמו: זה דבר הנביא?! הנה דברו:
ובכל אשר עגבה בכל גילוליהם נטמאה.
ואת תזנותיה ממצרים לא עזבה,
כי אותה שכבו בנעוריה, והמה עישו דדי בתוליה.
וישפכו תזנותם עליה" (כג, ח).
ותתעבי את יפיך, ותפשקי את רגליך לכל עובר,
ותרבי את תזנותיך [טז, א. כה]
הלוך וטפוף תלכנה, וברגליהם תעכסנה.
וספח ה' קודקוד בנות ציון, וה' פתהן יערה" [ב, טז].
על דרכים ישבת להם, כערבי במדבר.
ותחניפי ארץ בזנותיך וברעתך" [ג, ב].
מרכיב נוסף מודגש בדברי יחזקאל, וייתכן שאפשר לקשור אותו לקהל שומעיו ולסיטואציה שהוא עומד בה. אחריות האדם על מעשיו. הלא הם נבואות הצופה, המזהיר ומתריע, אבל האדם אחראי למעשיו. לא זכות אבות, אף לא עונש אבות. אתם אחראים למעשיהם. וכאשר יהודי היושב בגולה בבבל שומע כי גורלו בידיו, וכי העונש שבא עליו אינו סבל הירושה, אלא פרי התנהגות אישית – ישמע האיש את דברי הנביא. על כן מדגיש יחזקאל חזור והדגש: איש בעוונו. ומכאן – לכל איש שכרו.