נזכור את המצב הפוליטי של העם: נבוכדנצר ניצח את יהודה, והגלה את יושביה באזיקים לבבל. צדקיהו, שהיה מלך חזק ומנהיג האזור – נמצא בשבי כשהוא עור, לאחר שבניו נשחטו לעיניו. מלך בבל נתן רשות לחקלאים מעטים להישאר בארץ, כדי להקל על צבאו השולט באזור.
ישמעאל בן נתניה הרג את נציגו של נבוכדנצר, והרג גם את חיל המצב הבבלי שהיה בירושלים. (מא, ג). העם בחרדה: האם יבין נבוכדנצר כי היה זה מעשה של מלך עמון, וכי הנשארים בירושלים מוכנים להיות נאמנים לו, או שמא יחשוב כי העם ממשיך במרד, וכמו שמרד בו צדקיהו כך מורד בו שארית העם שבירושלים. ואם כך הדבר – הרי שאין להם תקומה תחת שלטון בבל, ועליהם לברוח.
וזאת לזכור: מלחמות, אז כן עתה, אינן מתנהלות באהבה ובהתחשבות. נבוכדנצר ידע למתוח את מידת הדין כלפי אויביו. אם יחשוד בעם הנשאר כי כוונות מרד בלבו – אין לו תקומה.
ובשעה קשה זו פונים העם אל ירמיהו:
(א) וַיִּגְּשׁוּ כָּל שָׂרֵי הַחֲיָלִים
וְיוחָנָן בֶּן קָרֵחַ וִיזַנְיָה בֶּן הושַׁעְיָה וְכָל הָעָם מִקָּטן וְעַד גָּדול:
(ב) וַיּאמְרוּ אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא תִּפָּל נָא תְחִנָּתֵנוּ לְפָנֶיךָ
וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדֵנוּ אֶל ה' אֱלהֶיךָ בְּעַד כָּל הַשְּׁאֵרִית הַזּאת
כִּי נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה כַּאֲשֶׁר עֵינֶיךָ ראות אתָנוּ:
(ג) וְיַגֶּד לָנוּ ה' אֱלהֶיךָ אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נֵלֶךְ בָּהּ וְאֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה:
שָׁמַעְתִּי הִנְנִי מִתְפַּלֵּל אֶל ה' אֱלהֵיכֶם כְּדִבְרֵיכֶם
וְהָיָה כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם אַגִּיד לָכֶם לא אֶמְנַע מִכֶּם דָּבָר:
(ה) וְהֵמָּה אָמְרוּ אֶל יִרְמְיָהוּ יְהִי ה' בָּנוּ לְעֵד אֱמֶת וְנֶאֱמָן
אִם לא כְּכָל הַדָּבָר אֲשֶׁר יִשְׁלָחֲךָ ה' אֱלהֶיךָ אֵלֵינוּ כֵּן נַעֲשֶׂה:
(ו) אִם טוב וְאִם רָע בְּקול ה' אֱלהֵינוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ שׁלְחִים אתְךָ אֵלָיו נִשְׁמָע
לְמַעַן אֲשֶׁר יִיטַב לָנוּ כִּי נִשְׁמַע בְּקול ה' אֱלהֵינוּ:
האם יש תקדים לדבר כזה? מבחן דומה עבר שאול המלך, כאשר נמשח למלוכה. וכך היה המעשה: לאחר שמשח שמואל את שאול, מסר לו כמה הוראות, ובהם דברים אלה:
(ח) וְיָרַדְתָּ לְפָנַי הַגִּלְגָּל וְהִנֵּה אָנכִי ירֵד אֵלֶיךָ
לְהַעֲלות עלות לִזְבּחַ זִבְחֵי שְׁלָמִים
שִׁבְעַת יָמִים תּוחֵל עַד בּואִי אֵלֶיךָ
וְהודַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה:
(ו) וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר לו כִּי נִגַּשׂ הָעָם
וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם בַּמְּעָרות וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים וּבַבּרות:
(ז) וְעִבְרִים עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ גָּד וְגִלְעָד
וְשָׁאוּל עודֶנּוּ בַגִּלְגָּל וְכָל הָעָם חָרְדוּ אַחֲרָיו:
(ח) וַיּוחֶל שִׁבְעַת יָמִים לַמּועֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל
וְלא בָא שְׁמוּאֵל הַגִּלְגָּל וַיָּפֶץ הָעָם מֵעָלָיו:
(ט) וַיּאמֶר שָׁאוּל הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיַּעַל הָעלָה:
(י) וַיְהִי כְּכַלּתו לְהַעֲלות הָעלָה
וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל בָּא וַיֵּצֵא שָׁאוּל לִקְרָאתו לְבָרֲכו:
(יא) וַיּאמֶר שְׁמוּאֵל מֶה עָשִׂיתָ
וַיּאמֶר שָׁאוּל כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי
וְאַתָּה לא בָאתָ לְמועֵד הַיָּמִים וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ:
(יב) וָאמַר עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל וּפְנֵי ה' לא חִלִּיתִי
וָאֶתְאַפַּק וָאַעֲלֶה הָעלָה:
(יג) וַיּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל נִסְכָּלְתָּ
לא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת ה' אֱלהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ
כִּי עַתָּה הֵכִין ה' אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עולָם:
(יד) וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לא תָקוּם
בִּקֵּשׁ ה' לו אִישׁ כִּלְבָבו וַיְצַוֵּהוּ ה' לְנָגִיד עַל עַמּו
כִּי לא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ ה':
אבל שאול לא עמד בלחץ, ומלכותו ניתנה לאחר.
יוחנן בן קרח ואנשיו המתינו עד לבוא דבר ה'. עשרה ימים תמימים שהו במחנה, וחיכו לדבר ה'. לא אבדו עשתונותיהם. לא החלו לרדת מצרימה לפני שתבוא הנבואה.
והנבואה מגיעה. אבל הנביא אומר דברים שאינם מתאימים לצפיות שלהם. והם נשברים. הם טוענים נגד ירמיהו "שקר אתה מדבר…".
גם שאול וגם יוחנן בן קרח נתנסו בניסיון כבד מנשוא: ניסיון ההמתנה. להמתין לדבר ה', ולא לפעול לפני הגיעו. שניהם נכשלו. הראשון – סבלנותו לא עמדה לו, ולא המתין למועד. האחרון – המתין עשרה ימים, אבל כאשר דבר ה' לא התאים למה שחיכה – סרב לקבלו.