חטא משה במי מריבה – ביאור פילוסופי

והרבה נבוכו המפרשים בביאור החטא במי מריבה, עד שהרמב"ם ז"ל נדחק בזה מאוד, ואמר שהחטא היה הכעס שכעס משה על חינם על ישראל, שלא מצינו שכעס הש"י עליהם, שלא יכעס ה' על שישאלו דבר המצטרך אליהם כמים והמן.

והנה היה בזה חילול השם יתברך לפי דעתו, שיחשבו הרואים שהשי"ת כעס עליהם על ששאלו המים, עם היותם הכרחיים להם, שאם לא כן לא היה כועס משה עליהם על לא דבר. שהכעס מידה פחותה, ולא תמצא באדון הנביאים מידה פחותה כזאת על לא דבר חלילה, ויבואו לחשוב על ה' תועה שכעס על לא דבר.

זהו תורף דבריו בזה, והם רחוקים מהדעת.

וכבר סתר הרמב"ן ז"ל זה הדעת בפירוש התורה, אלא שיראה מדבריו גם הוא שהוא מסכים עם הרמב"ם ז"ל שלא היה החטא על שלא דברו אל הסלע. וזה:

– אם מפני שאין הסלע בעל שכל שיבואהו ציווי מהשם יתברך,

– ואם מפני שאחר שנאמר למשה קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע וגו' (שמות י"ז), יראה שהיה צריך להכות בצור אחר שצווה לקחת את המטה, שאם לא כן למה היה צריך להזכיר המטה.

וזו אינה ראיה, שהרי נאמר לו בחורב: ומטך אשר הכית בו וגו', ואף על פי כן הוצרך לומר לו אחר כך והכית בצור. ואף כאן היה ראוי שיאמר לו והכית בצור אם היה דעתו שיכה אותו כמו שאמר בפעם הראשון.

ולקיחת המטה אינו ראיה שיצטרך להכות, שאין המטה פועל הוצאת המים מכוח ההכאה, שאין מדרך מטה המכה בסלע שיבקענו ויוציא מים בכוח ההכאה אלא בדרך נס, שבהיות המטה נמצא אצל הסלע יוצאים המים כמו שיגזור השם, כמו שנאמר למשה בתחילת נבואתו: ואת המטה הזה תקח בידך וגו', (שם ד').

הנה ביאר בפירוש שהקנהו סגולה שיעשו באמצעותו האותות כפי מה שיגזור השם יתברך, ויצווה על ידי משה.

וראיה לדבר, שהרי במכת הברד נאמר למשה: נטה את ידך על השמים ויהי ברד (שם ט'), ואחר כך כתיב: ויט משה את מטהו על השמים וה' נתן קולות וברד ותהלך אש ארצה, ולא היה הברד מתחדש בהכאת המטה באוויר. אלא שבהיותו נמצא ביד משה אצל האוויר היה מתחדש אות הברד ברצון השם יתברך.

ואף כאן אין לקיחת המטה ראיה להצטרך להכות בו.

גם הטענה הראשונה שאמרו שהשם יתברך לא יצווה אלא לבעל שכל, ואין הסלע בעל שכל שיבואהו ציווי מהשם יתברך לתת מימיו, וזהו דעת הרמב"ם כמו שנראה בפרק כ"ה מפרקי משה, אינה ראיה.

שהחומר לא יתפעל מעצמו אלא ממניע יניעהו ויכינהו לקבל הצורה. וכשיצווה השם על החומר שיקבל צורה מה, או שישתנה שינוי מה, כאומרו: תוצא הארץ נפש חיה וגו' ישרצו המים שרץ נפש חיה וגו', (בראשית א'), וכיוצא בו, אין הציווי ההוא אל החומר, אלא אל המניע שיכין החומר לקבל הצורה ההיא או השינוי ההוא שה' גוזר. והנה הציווי שהוא אל המניע הוא אל בעל שכל בלי ספק.

ומה שיראה לי בזה הוא שהחטא במי מריבה היה על שלא דברו אל הסלע כפשט הכתוב ויורה על זה לשון הכתוב שאמר: על אשר מריתם את פי למי מריבה, (במדבר כ'). ולא ייפול זה הלשון על אומרם: שמעו נא המורים, ולא על היותו כועס אלא על שעברו על הציווי, ואולם עיקר החטא שעליו באה השבועה, היה על שהיה בעניין ההוא מיעוט אמנה, כמו שאמר הכתוב: יען לא האמנתם בי וגו', לכן לא תביאו (שם).

וביאור זה הוא על זה הדרך: שעיקר גדול אל התורה ושורש אל האמונה שהוא מסתעף מאמונת ההשגחה הוא, שהשי"ת מכריח הטבע תחת כפות רגלי המאמינים, כמו שאמר משה רבנו ע"ה אחר התפילה שסדר במזמור תפילה למשה איש האלוהים (תהילים צ"א) אמר: שהיושב בסתר עליון ומתלונן בצל שדי הנה הוא מבטיח אותו בעבור השי"ת שיצילהו מפח יקוש ומן הדבר ומן הפגעים הטבעיים, עד שידרוך על שחל ופתן וירמוס כפיר ותנין.

ונמצא זה בקצת הצדיקים. כמו שאמרו (ברכות ל"ד) על רבי חנינא בן דוסא, שהניח רגלו על חור הערוד ונשכו הערוד ומת הערוד, הפך מה שהיה ראוי מדרך הטבע להיות.

ואמר לתלמידיו:

וכן אמרו על רבנו פנחס בן יאיר במסכת חולין (כ"ג), שנחלק הנהר במאמרו פעמים הרבה, עם שאין הנהר בעל שכל, ונחלק למקיימי מצווה ולהולכים עמהם.

וכן בנחום איש גם זו ושאר הצדיקים שנזכרו במסכת תענית (כ"ג), עצמו מספר הנסים שהיו נעשין על ידם בדבורם הקל, מזולת שיביאם בזה נבואה או דבור או ציווי מהשי"ת.

וכן אמר אליפז לאיוב: ותגזור אומר ויקם לך וגו' (איוב כ"ב), שיראה שזה דבר מוסכם מהנביאים והמדברים ברוח הקודש כאליפז, שהטבע משתנה על פי הצדיקים כפי מה שירצו, וכל שכן על פי הנביאים, שהיו הנסים מתחדשים על ידם ככל היוצא מפיהם.

אמר אליהו: חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי (מ"א ט"ז).

ועוד אמר: אם איש אלוהים אני תצא אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמשיך (מ"ב א'), והיה כן.

וכן אלישע אמר: כעת מחר סאה סולת וגו' (מ"ב ז'), והיה כן.

וכן ויצף הברזל (שם), ושאר הנסים שנעשו על ידו מבלי שיקדם לו נבואה או ציווי השי"ת על זה, וכן שאר הנביאים.

ומשה עצמו אמר: אם כמות כל האדם וגו' ואם בריאה יברא ה' וגו' ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם ותפתח הארץ את פיה וגו' (במדבר י"ז). ולא נמצא שיצווהו השם יתברך על כך.

וכן אמר ישעיה: מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים. (ישעיה מ"ד)

ומי שיספק שהשם יתברך לא ישלים רצון הנביא או הצדיק הראוי לכך, הנה הוא כמטיל ספק בתורה ובשורש משורשיה, וכל שכן במקום שיש בו קידוש ה', שראוי ומחויב לפרסם שהטבע משועבד ומוכרח לעשות רצון שומרי התורה ומקיימי מצוותיה.

ומי שיראה הנביא שראוי שיעשו על ידו נסים בלתי עושה אותם להצלת אומה אחת או כלל אחד, הנה הוא בלתי ספק גורם להטיל ספק באמונה, שהרואה יחשוב שאין האמת כמו שהכתוב מיעד בתורה במקומות הרבה, שהטבע הוא נכנע ומשועבד למקיימי מצוות התורה ויבואו להטיל ספק בתורה.

וכל שכן כשיראו הנביא עצמו, שנתנה תורה על ידו, שאינו נשען על האמונה הזאת לגזור אומר ולדבר דבר כנגד הטבע לשנותו ממנהגו או לחדש אות או מופת, עם היות הנביא ההוא ממי שראוי שיעשו על ידו נסים יותר מעל ידי זולתו.

וזה בלי ספק גורם לחילול השם ולהטיל ספק באמונה, וכאילו הנביא עצמו הוא מסופק אם הדבר אמת שישתנה הטבע על פי דברו כפי שתיעד התורה.

ועל זה נאמר: יען לא האמנתם וגו', כי כששאלו המים, אילו היה משה ואהרן גוזרין שיבקע הצור ויזובו מים, היה השי"ת בלי ספק מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים, והיה השי"ת נקדש בזה לעיני כל העם.


ובעבור שלא עשו כן משה ואהרן אבל באו מפני הקהל כדמות בורחים אל פתח אהל מועד, כמו שפירש החכם ראב"ע ז"ל, כאילו אין להם עצה מה לעשות, והיה זה בלי ספק חילול השם וגורם מיעוט אמונה בו ובתורתו לרואים, ולפיכך אמר: לא האמנתם בי. שאילו הייתם מאמינים, הייתם גוזרים על הטבע שישתנה, כדי שיתקדש שמי על ידיכם, שיראו הכל שאני מקים דברי עבדי ועצת מלאכי אשלים.

והם עליהם השלום אף על פי שעשו זה לרוב ענוותנותם, שלא היו רוצים ליטול עטרה לעצמן מבלי מצוות ה', מכל מקום נחשב להם לעוון ולמיעוט אמונה מפני חילול השם שנמשך מזה כמו שביארנו.

ולזה תמצא יהושע כשנצטרך לכמו זה הדבר לא המתין ליטול רשות מהשם ולימלך בשכינה, אבל נשען על השם שיעשה רצונו. ומעצמו אמר: שמש בגבעון דום וגו', כמו שהעיד הכתוב: אז ידבר יהושע לה' לאמר ויאמר לעיני כל ישראל: שמש בגבעון דום וגו' (יהושע י'), וקיים השם דברו, עד שהעיד הכתוב עליו שלא היה דבר גדול כמוהו אפילו בימי משה, שיאמר משה מעצמו ויתקיים דבר גדול כזה ואמר: ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש וגו' (שם), כלומר שיקיים השם דבר גדול כזה שיגזור האיש מעצמו.


וזהו חטא מיעוט האמונה שייחס הכתוב למשה ולאהרן על שלא עשו דבר מעצמן בזולת רשות השם, וגם אחר שנאמר להם ודברתם אל הסלע, והם לא דברו אלא הכו, חטאו גם כן בשעברו פי השם, שאילו דברו היה השם מתקדש והיו מתקנים קצת ממה שחטאו, ובעבור שלא דברו הוסיפו לחטוא.

וסיבת החטא היה בעבור שחשבו שכמו שבחורב יצאו המים ע"י הכאה, גם בפעם הזאת לא יצאו אלא על ידי הכאה. וה' צבאות לא כן יעץ, שבפעם הראשונה עדיין לא נתנה התורה ולא היה הטבע משועבד לישראל כל כך, אבל עכשיו בשנת הארבעים, ראויים הם שיעשה להם נס, ושייכנע הטבע מפניהם בדיבורו של משה בלבד.

ובעבור זה היה בכאן מרי על שלא דברו אל הסלע כמו שנצטוו, ומיעוט אמונה וחילול השם על שלא גזרו מעצמן על הסלע שייתן מימיו בזולת ציווי השי"ת.

וכן תמצא שבפרשת האזינו, כשאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים והאסף אל עמיך (דברים ל"ב), יזכיר הכתוב השני דברים על אשר מעלתם בי… ועל אשר לא קדשתם אותי לרמוז על שני מיני החטא הללו.

ולפי שהיה בחטא מיעוט האמונה וחילול השם כמו שביארנו, לא נתן לכפרה. כמו דאמרינן במסכת יומא:

והשי"ת ברחמיו יצילנו משגיאה אמן.