עיון בפרשת רצפה בת איה

בית שאול לבדו נאשם בהשמדת הגבעונים. הסיבה לעונש הכלל נאמרת בפסוק ב:

למעשה, ידעו הגבעונים, כי מפיבושת בן יהונתן, יורש שאול החוקי, לא יימסר בידם משום שבועת דוד לשאול ויונתן, ואין אלת-שבועה רחוקה דוחה שבועה קרובה. לכן הסתפקו בשבעת הצאצאים הביולוגיים הנותרים.

מדברי הגבעונים:

ושמא בעבירה האחרונה אין להאשים את הגבעונים, שמא קבורת המומתים הייתה מוטלת על משפחותיהם, והלא על נחלת המשפחה הוקעו. עכ"פ ברור, שלאחר מעשה עיכבה רצפה את קבורתם ³²; אף הניחה את הגויות על הצור, לבל יתמסס ויתערב רקבונם בתוך האדמה. לא היה זה מעשה סנטימנטלי, ואף לא הפגנה צבורית, אלא הגשמה ריאלית של הרעיון:

גם לשונות "מים אשר בשמים" או "מן השמים", אין משמעותם במקרא, מטר של [39] ברכה. המים שבשמים מסמלים בשירה המקראית את סתר מושבו של ה', כגון:

עתה נזדרז דוד לקבור את המומתים, פן יוסיף אף ה' להנתך. משום שעתה הכיר דוד את גדל העוון שבמניעת קבורה נאותה, וכן כדי לפייס את רוח שאול ⁴⁸ שבעטיו ובזרעו נעשה העוול, נפקדו גם שאול ויהונתן להיקבר עם אבותיהם ⁴⁹.

פרק כ"ד פותח:

מתוך הסבר זה יתברר לנו שינוי לשון בין ס' שמואל לדברי-הימים.



בברירות העונש לדוד מנויים בדבה"י ^51א שלוש שנות רעב, מספר סביר משום ההקבלה לשלשת החדשים נוסך ולשלשת הימים דבר.

לעומת זאת גורס ס' שמואל שבע שנות רעב. כשפרק כ"ד ממשיך את פרק כ"א, מצטרפות שלוש שנות הרעב שבעוון המניין אל שלוש השנים שכבר היה רעב משום הגבעונים. יחד עם השנה שביניהן, שבה ברך ה' את הארץ בזכות הקבורה, מתקבלות שבע שנות הרעב ⁵² והלא כולן מחמת עוון שאול בגבעונים באו.

בדבה"י רק נזכרו שלוש השנים העתידות של רעב, כי שם לא סופר כלל מעשה ההוקעה, ולפי מבנהו ותכליתו של ספר דבה"י בא שם מעשה המניין ועונשו בקונטקסט אחר: בהכנות לקראת בניין ביהמ"ק. לפיכך באה המגפה, כדרשת חז"ל "משום שלא תבעו (העם) את בניין ביהמ"ק" ⁵³. התכליות שם, הן קניית המקום, דהיינו כל השדה שעליו ייבנה בית הבחירה, וכן הקרבת קרבן שם ע"פ הוראה ה'. משום כך, סיום הפרשה בדבה"י הוא הפסוק:

וכנגד זה נמסר בגירסת ס' שמואל רק על קניית בקר ומקום למזבח, על בניינו ועל העלאה חד-פעמית של עולות ושלמים עליו. בכך מגיעה פרשת הגבעונים ונקמתם לסיומה האמיתי, המלאך הניצב עם גרן היבוסי והנביא גד, הם שהורו לדוד את הדרך הרצויה של כפרה: לא בהמתת נקיים, אלא בכסף-כפורים ⁵⁵ למען מקדש ה', ובהעלאת ריח נחוח לה'.

הקשר בין שתי הפרשות, הרעב והמגפה, מודגש בסיום הזהה לשתיהן. שתיהן מסיימות:

האנצ' המקראית ⁵⁹ קובעת אותו בשנת שלשים ושלוש למלכות דוד, כפי סדר הכתובים; ואין שום עילה רצינית לערער על כך ולהוציאו ממקומו ⁶⁰. פסוק ז בפרק כ"א מוכיח, שהדבר קרה אחרי שמפיבשת בן יונתן יצא ממקום מחבואו והושב לשלחן המלך, דהיינו, אחרי גמר "המלחמה הארוכה" ⁶¹ שבה הושמד רוב בית שאול, כעדותו של מפיבשת עצמו ושל שמעי בן גרא ⁶². בני עדריאל בן ברזילי ובני רצפה לא נהרגו במלחמה זו, כי אינם נמנים על "בית שאול" ואינם כשרים למלוכה, כפי שביררתי לעיל; לכן הם היחידים היכולים להימסר לגבעונים.


פרשת ההוקעה צמודה לפרשת המניין והמגפה, שהם לפי דברי הימים תחילת ההכנות המעשיות לבניין ביהמ"ק.

אין בכך סתירה לקישור העניין שבס' שמואל, כי מאורעות ומעשים שבתחום הדתי יכול ויהיו מיוסדים על יותר מטעם אחד, ורק מתוך צירוף-טעמים יזכו למלוא משמעותם. מסתבר שלהכנת בניין המקדש נפנה דוד רק בסוף ימיו, כשוך המלחמות החיצוניות והפנימיות. הרעב ומעשה ההוקעה חלו אפוא בסמוך לפני-כן, כסדר הכתובים.

28. השוה יהוש' ט', כ: ולא יהיה עלינו קצף על השבועה אשר נשבענו להם.

29. חז"ל (במ"ר ח' ד, מדרש שמוא כ"ח ומקבילות) דורשין את הכתיב לי: משסרבו הגבעונים להסתפק בכופר לפי התורה (עמ' כ"א, ל) חשב דוד אולי הם מתביישים זה מזה לוותר, ולקח כל אחד מהגבעונים לחוד לפייסו.

30. דב' כ"ד, טז, עכן נתחייב בחרם שבו יושמד המועל וכל אשר לו לא רק בניו אלא גם רכושו כחרם יריחו שתושמד כליל. בגבעונים הייתה שבועה ללא אלה מפורשת וללא חרם, לכן רק המפר לבדו ייענש. (יהוש' ז', טו, כד-כה) אשת עכן לא נהרגה, כי אינה קוראת שם בעלה על נחלתו.

31. דב' כ"א כג, יהוש' ז' כט, י' כז.

32. אין להניח שהגבעונים שמרו לבל ייקברו המוקעים. אין לגבעונים, ככל שידיעתנו מגעת, סיבה סבירה לעכב קבורתם, אדרבה, היה להם לחשוש שאם לא ייקברו, תפגע בהם זעקת הדם. אילו היו שם שומרים גבעוניים, בודאי לא היו מניחים לרצפה לעשות מעשיה, ואף היו פוגעים בה, כדי להרבות בזיון המתים ע"י אכילת החיות, השוה תהלים ע"ט, ב-ג.

הכתוב מתאר את רצפה לבדה עם הגויות. כוחה הפיזי והנפשי היו מאפשרים לה לקבור את המתים בעזרת קרוביה אנשי גבעת שאול. אלא שהיא עכבה קבורתם, תוך שמירה על כבוד המתים ע"י גירוש החיות. יש להניח, שאדרבה, הגבעונים ועבדי דוד היו מעונינים בקבורת המוקעים, כדי להסיר זעקתם ונקמתם. אך זכות המשפחה על גויות-קרוביה הייתה מקודשת ולא העיזו לפגוע בה.

33. איוב ט"ז, יח.

34. יחז' כ"ד, ז-ח והשווה בר' ד', י-יב.

35. הוראת המשנה: נתך (= יצק) מתכת היא נייטרלית, אך גם היא תשמש לפורענות: יחז' כ"ב כ-כב.

36. ירמ' ד', ו, דב"ה ל"ד, כה, נחום א', ו.

37. דנ' ט', יא.

38. ירמ' מ"ב יח השוה ז', כ: אפי וחמתי נתכת… ועל עץ השדה ועל פרי האדמה.

39. איוב ג', כד.

40. שמ' ט', לג.

41. שמ"ב כ"ב, יב; תהל' י"ח, יב.

42. תהל' ק"ד, לב.

43. תהל' קמ"ח, ד.

44. שופט' ה', ד.

45. ירמ' י', יג, נ"א, טז.

46. בר' ו', יז.

47. שמ"א י"ב, יז. הקולות, ברד ומטר שניתך ארצה במכת מצרים, משתלב גם מצד אחד עם הקולות ומטר שבימי שמואל, ומאידך עם המים הניתך ארצה בפרשתנו. בכך קשר בין שלוש הפרשיות.

48. כי עד כה נקברו שלא בקברות אבותיהם, ובעבה"י שהיא "ארץ טמאה" ביחס לא"י. (יהוש' כ"ב יט) בלשון המדרש: והוא נקבר בחו"ל (במ"ר ח' ד) ועי' סגל לשמ"א כ"ו כ.

49. רק שאול ויהונתן נקברו בקבר המשפחה. בפסוק יד, עם קבורת שאול ויהונתן בקבר קיש, מוסיפים השבעים (וסגל מסכים עמם): ואת עצמות המוקעים. אך זו תוספת לשם הרמוניזציה וללא הבנה. פלגשים ובניהן אינם נקברים באחוזת המשפחה (כגון: הגר, זלפה ובלהה); חוץ מבנים שאומצו וגודלו ע"י הגבירות. ובני עדריאל, קבר-אבות שלהם הוא במחולה.

50. "אחרי" יכול להביע קשר-סיבתיות, כגון בר' מ"ו לט. "אחרי כן" מורה על סדר הדברים, אך לאו דווקא על תכיפות ביניהם, כגון: שופט' ט"ז ד; שמו"ב ח' א, י' א; דבהי"ב כ' לה, ל"ג יד. הלא ההעתרה חלה רק בתחילת החורף, כחצי שנה אחר הקבורה.

51. שמ"ב כ"ד, טו. שבעים ושבעה (אלף) לעומת "שבעתים" (שבעתם ק') הגבעונים. אותו עימות בבר' ד' כד: כי שבעתים יוקם קין, ולמך שבעים ושבעה. גרסת דבה"י, לא דייקה וסתמה "שבעים אלף", כי אין לה עניין בעימות זה.

51א. דבהי"א כ"א, יב.

52. ההדגשה בשמ"ב כ"א, א "שלוש שנים שנה אחרי שנה", מניחה אפשרות של רצף שנות רעב שלא "שנה אחרי שנה", אלא בהפסקה. ושוב, שבע שנות רעב כנגד שבעת המוקעים.

53. מדרש שמואל לשמ"ב כ"ד פרשה ל"א.

54. דבה"י א' כ"ב, א. בחלוקת הפרקים (הנוצרית) תחולת פרק חדש; נכונה חלוקת המסורה הנותנת פסוק זה סיום למעשה-המניין, בציינה אחריו סתומה.

55. כפר-נפש למי שנתחייב מעין מיתה ולא מיתה ממש, שמ' כ"א, כט-ל. באותו עקרון מפרש בנו יעקב את כסף הכיפורים למשכן שמ' ל', יא-טז; הלוחמים היוצאים להרוג נותנים מראש כפר נפש על הריגתם.

56. שמ"ב כ"א יד; כ"ד כה. שם לכאורה מיותר סיום זה, שהרי כתוב שם ותעצר המגפה מעל ישראל ומכה לארץ (= אדמה) לא הייתה שם. מכאן, שזה סיום כולל לשתי הפורענויות: הרעב בכ"א והמגפה בכ"ד.

57. במדבר רבה ח' ד' ומקבילות.

58. השוה בבלי שבת נ"ו: "כל האומר שדוד חטא אינו אלא טועה, לעניין בת שבע, והלא מפרטים הכתוב והנביא את חטאו. שם מפורש אופיים הסובייקטיבי של אגדות אלו: אמר רב, רבי שהוא מבית דוד מהפך ודורש בזכותו.

59. אנצ' מקר' ב' עמ' 641.

60. "בימי דוד", שמ"ב, כ"א, א מודגש, כי סיבת הרעב במלכות שאול.

61. שמ"ב ג', א.

62. שמ"ב ט', א; י"ט, כט כאמור, בני מיכל ורצפה החיים עדיין, אינם בכלל "בית שאול" שבפסוקים אלה.