הויכוח על הוראת התנ"ך בדורות האחרונים - דעת

תוכן המאמר:
מבוא
לימוד המקרא במשך הדורות
רפורמות בהוראת המקרא בימי ההשכלה
השאיפה לתיקונים בהוראת המקרא
בראשית ימי התנועה הלאומית
התנ"ך בחדר המתוקן
הוויכוח על הוראת התנ"ך בגימנסיה היפואית
מלחמת התנ"ך
השלמה ופשרה
הערות

מבוא
הוויכוח על מקומו של לימוד המקרא בחינוך הדור הצעיר תופש מקום רב בתולדות החינוך היהודי בדורות האחרונים. הדיון על היחס למקרא, דרכי הוראתו בבתי הספר והזיקה שבינו לשאר נכסי היהדות, תלמוד, הלכה ומחשבה יהודית, עדיין מתנהל במערכות החינוך בימינו ומשמש מדד להבחנת היחס למסורת ישראל. עדות לכך הם המלצותיה של ועדת שנהר להכניס רוויזיה בהוראת מקצועות היהדות במוסדות החינוך בארץ. בשעה שמוסדות שונים, החל ממכללות למורים וכלה בבתי ספר יסודיים, באים לשנות היום את לימודי היהדות ולארגנם בדרך חדשה ושונה מהמקובל והנהוג עד ימינו. מן הראוי להביא את לקחי העבר, המחשבות לרפורמה, הפולמוסים שהתנהלו והניסיונות שהעלו טעויות ומשגים, קודם שיוכרעו ויבואו לביצוע בבתי הספר ויקבעו נזקים בלב בני הדור הבא.

במאמר זה נסקור את הניסיונות המרכזיים שנעשו במאתיים השנים האחרונות לתיקונו של לימוד התנ"ך, נעמוד על האידיאות שדחפו את יוזמי הניסיונות, נבדוק את השפעתם על חינוכו של הדור הצעיר, וכיצד התקבלו בציבור היהודי.

לימוד המקרא במשך הדורות
בתחילה היה לימוד התנ"ך עיקר בחינוך העם היהודי. עוד בימי יהושפט המלך יצאו השרים ⁽¹⁾ ועמם הלוויים והסתובבו בכל ערי יהודה "ועימהם ספר תורת ה'… וילמדו בעם" (דה"ב יז, ט).

המוסד החינוכי בישראל נקרא בית ספר, כי בו לימדו את ספר הספרים, המקרא. חמש שנות הלימוד הראשונות הוקדשו ללימוד המקרא, אך מראשית ימי הביניים צומצם לימוד המקרא. עיקרו של הלימוד בחדר ובתלמוד תורה הוקדש ללימוד התלמוד, ולימוד החומש יוחד לשלבי הלימוד הראשונים, ואף זה ברפרוף. מטרת לימוד החומש הייתה להכשיר את הילד להיות שותף מלא בבית הכנסת, בעיקר בשעת קריאת התורה. בתחילה נקראו קטעים בתרגום. "טיטש", מפרשת השבוע, ואף הם במקוטע, משידע הילד לקרוא בתורה עבר ללימוד דף גמרא ולהתעמק בסוגיות נזיקין. לימוד סוגיית שור שנגח את הפרה דחה את לימודי הנביא, ולכלל לימוד כתובים לא הגיעו. אמנם יצאו עוררים במשך הדורות.⁽²⁾ המהר"ל מפראג הציע דרך חדשה ומסודרת ללימוד המקרא, והחזיקו אחריו רבים מרבני אשכנז בדורות האחרונים.⁽³⁾

הגאון מווילנא העלה גם הוא רעיונות בכיוון זה, אבל עד סוף המאה הי"ח לא באו יוזמות אלה לידי ביצוע, והחינוך בישראל המשיך להתרכז בד' אמות שלל הלכה.⁽⁴⁾

רפורמות בהוראת המקרא בימי ההשכלה
הראשונים שניסו לממש מחשבות אלו היו מחנכים בימי ההשכלה, כשעלתה שאלת תיקון היהודים לדיון פומבי באשכנז ובאוסטריה. ב- 1772 פנה המחנך יוסף לווין אל פרידריך השני מלך פרוסיה והציע לו תכנית חדשה לחינוך הנוער היהודי בממלכתו.⁽⁵⁾ הוא הציע להפריד בין לימוד התנ"ך ללימוד התלמוד ולהקדיש את שנות החינוך הראשונות להוראת המקרא. המקרא לא יילמד לפי תכניתו על פי הפירושים המקובלים ברוח המדרש והתורה שבעל פה אלא על פי "מפרשים מסורתיים פילוסופיים". לימוד זה יופרד מהוראת פרשת השבוע וספרי המקרא יילמדו על פי הסדר ברציפות היסטורית ובדרגת קושי עולה. שש שנים לאחר מכן, בשנת 1778, נפתח בברלין בית ספר לנערים על ידי דוד פרידלנדר והונהגה בו שיטה זו.⁽⁶⁾

בשנים 1800-1780 נערכו מספר תיקונים בהוראת המקרא במרכז אירופה כדי להרחיב ולהגשים רעיונות אלה. מנדלזון החל בתרגום המקרא לגרמנית צחה כדי לאפשר ללומד להבין פשטות המקרא עד שיגדל ויבין בעצמו (מ' מנדלזון, כתבים עבריים ג, ברסלאו תרפ"ט, עמ ' 251). לידו צירף פירוש ברוח הדקדוק והמחשבה במקום פירוש רש"י המדרשי, שחובר ברוח תורה שבעל פה, כדי לשבור את ההגמוניה של התלמוד בחינוך היהודי "ולהחזיר עטרת לימודי המקרא לישנה". ר' נפתלי הרץ ויזל המשיך את מפעל התרגום והפירוש של משה מנדלזון והציע להפוך את תרגום התנ"ך של מנדלזון ורעיו לספר לחינוך הנוער היהודי מגיל חמש (נ"ה ויזל, דברי שלום ואמת, ברלין תקמ"ד, עמ' 44-43).

החל משנת 1886 נשמעו רעיונות נועזים בעיתונות היהודית, המציעים שינוים קיצוניים בחינוך היהודי. אליהו מורפורגו, מחסידי ויזל, הציע להפוך את "לימוד התורה עם ביאור מספיק" לעיקרו של החינוך בישראל (המאסף, תקמ"א, עמ' סו-עב). בשנת 1889 נשמעו באותו כתב עת הרהורים ראשונים לבטל את לימוד המקרא מספר המקרא ולהציע במקומו ספר מבוא, "סיפורי מעשיות מלוקטים מתורת משה ומדברי הנביאים" (המאסף, תקמ"ט, עמ' קעו-קפז, שע-שעג). ספרי התנ"ך לא יילמדו כסדרם אלא במחזורים קונצנטריים בנוסח רעיונותיו של פסטלוצי. בדרך זו יילמדו ספרי תורת משה בלי עמל ויגיעה.

בראשית המאה השמונה עשרה נפתחו בתי ספר ברוח ההשכלה בצפון גרמניה (אליאב, עמ ' 142-71), ובהם יושמה שיטה זו. בבית הספר חינם בהמבורג נלמדו קטעי תנ"ך במבטא ספרדי לתועלת בני העדה הספרדית, בגילוי ראש ובהדגשה, כי מטרת לימוד זו אינה ללימוד הלכה אלא לחינוך בני הנוער למוסר ולמידות ולהתקרבות לדור ההשכלה. הודגש שבחרו ללמד לימודי תנ"ך, לא לימודי מקרא, כיוון שיש בהם שיתוף דעות עם העולם הנוכרי

,Der Orient) ."Die Mischnayote haben mur wir, die Bibel haben sie auch",(S. 164,1843

לשם הדגמה נביא קטע מספר לימוד שיצא לאור בהמבורג בשנת 1908 לשימוש בית הספר החופשי בקופנהגן, המערב את פרשת גן עדן עם מעשה הבריאה לחטיבה אחת ומשלב בתוך המקרא דברים ברוח תקופת ההשכלה.

"ויפח בו נשמת חיים משכלת, ויחכם מכל אשר בארץ… ויהי אדם ישר וטוב לא ידע רע למאומה". ⁽⁷⁾

פרקי בראשית נלמדו בנוסח מעוות ומשונה עד שכמעט אי אפשר להכיר את המקור ואת רוחו. עד מהרה הוצע לימוד המקרא כמקצוע בתכנית הלימודים בשם "ביבלישע געשיכטע" [=היסטוריה מקראית], והוא בליל של פסוקים עבריים המשולבים ברעיונות מוסריים וכתובים בגרמנית, שמטרתן להציג את היהדות בצורה חדשה וקרובה לרוח תקופת האמנציפציה והמהפכה.⁽⁸⁾

תיקונים אלה שינו במשך מספר שנים את פני החינוך בגרמניה, אך רעיונות אלה לא הצליחו לחדור בקלות אל החינוך היהודי במזרח אירופה.

השאיפה לתיקונים בהוראת המקרא בראשית ימי התנועה הלאומית
דווקא ניסיונותיו המכוונים של המשטר הצאריסטי להחדיר רעיונות אלו על ידי סוכני חינוך כר' יצחק לווינזון ולילנטאהל⁽⁹⁾ ועל ידי ניסיונות כפייה נוספים עוררו התנגדות ברחוב היהודי. היו אמנם ניסיונות מקריים על ידי מורים פרטיים לחדור לשכבות העליונות של הציבור היהודי, שנתפשו לרעיונות של השכלה, נוצרו חוגי אינטליגנציה של קוראים ושל כותבי ספרות עברית ברוח המקרא.

המגמה הרומנטית שרווחה בספרות האירופאית, שדחפה להתרחק מענייני העולם הזה ולהתרפק על זיכרונות העבר, היא שדחפה סופרים כמאפו ליצור יצירות, המחיות את תקופת הזוהר של העם היהודי בימי המקרא. ספר אהבת ציון נקרא בשקיקה על ידי צעירים במזרח אירופה, שחלמו לשוב אל טבע הארץ ואל נופה ולחלום על החיים החופשיים והבריאים בארץ האבות. אך למרות הכל לא חדר לימוד המקרא למסגרות החינוך המסורתי, והחדר המסורתי, האמון על לימוד פרשת השבוע ולימוד דף הגמרא. המשיך להתקיים ברוב קהילות ישראל (א"מ ליפשיץ, החדר, כתבים א, ירושלים תשכ"א, עמ' שז-שפ).

החל משנות השישים של המאה התשע עשרה יצאו סמולנסקין ומ"ל לילנבלאום במשנה לאומית חדשה, השונה במתכונתה מזו המקובלת בישראל מדורי דורות. וכך למשל ביקש סמולנסקין לשוב אל תורת ישראל (פ' סמולנסקין, מאמרים ג, ירושלים תרפ"ז, עמ' 149). אבל אל מערכת החוקים והמצוות, "כי משפט היהדות מעוקל ומעוקש" (שם ב, עמ' 28-26, ג עמ ' 169). לדעת סמולנסקין (שם ג, עמ' 169) תורת ישראל "היא טיפוחו של הרגש הלאומי בישראל, דהיינו יצירת קשר של אחווה והבנה בין חלקי העם היהודי" (שם ב, עמ' 29-28). למטרה זו אין צורך ללמוד תלמוד והלכה אלא להורות את הספרות הלאומית, דהיינו מקרא, תולדות עם ישראל וידיעת עם ישראל. בשנות התשעים הופיע אחד העם והרחיק לכת. הוא ביקש לבחור ממסורת ישראל הישנה רק את ערכי המוסר והרגש הדרושים לקיום הלאומי⁽¹⁰⁾. לדעתו יש להמעיט מחשיבותה של היצירה התלמודית, שנוצרה בגלות בתנאי שעבוד והתאבנה ברבות הימים, ולחזור אל התורה שבלב, שנוצרה על ידי העם בארצו בהיותו חופשי וללא השפעה זרה. יצירה זו מצאה את ביטוייה במקרא ובספרות העברית החדשה שהושפעה.⁽¹¹⁾ למטרה זו הקים אחד העם את "מסדר בני משה" בשנת 1894, שהקים בית ספר ביפו ברוח משנה זו. במוסד זה קיווה לחנך "דור חדש – ילידי הארץ, שתלאת הגלות לא הודבקה עליהם."⁽¹²⁾ במרכז תכנית הלימודים בבית הספר ביפו הועמדו לימודי התנ"ך וההיסטוריה הלאומית⁽¹³⁾. המורים טענו, "שיש לקלף את הלאומיות ממעטפת הדת וההלכה כפי שקבלה זו בשנות הגלות", מיעטו בלימודי דת ובמקום תלמוד הכניסו במשורה קטעי אגדה ותפילה, כדי לצאת חובת ידי ההורים שביקשו לחנך את ילדיהם בחינוך מסורתי.

התנ"ך בחדר המתוקן⁽¹⁴⁾
קצרים היו ימיו של בית הספר הלאומי ביפו. ההתנגדות שעורר מוסד זה מצד היהדות החרדית אילץ את אחד העם לצמצם את פעילותו, ולבסוף נסגר מסדר "בני משה" לצמיתות. ואולם חסידי אחד העם נחלו הצלחה חינוכית מרובה דווקא באירופה. בעקבות בית הספר ביפו הוקמו ברחבי רוסיה ופולין "חדרים מתוקנים". היו אלה מוסדות חינוך חדשים, שנועדו להעניק לצעירים את לימודי הלאום היהודי. בצד שיטות הוראה מתוקנות הוכנס לימוד מוגבר של הלשון העברית. המורים שהורו במוסדות אלה היו משכילים וחופשיים באורחותיהם ובהשקפתם הדתית, ולא מצאו צורך ללמד את המקרא במקורו. הם הסתפקו בליקוטים שהתחברו לצורכי המוסד. נלמדו בעיקר הסיפורים ההיסטוריים, וגם אלה על דרך הקיצור והדילוג. הערך הדתי הובלע והודגשו המומנטים הלאומיים מתוך תולדות עם ישראל. נבחרו הפרקים העוסקים בתולדות כיבוש הארץ ודברי ימי הבית הראשון. האווירה במוסדות אלה הייתה נעימה ונינוחה, ועל כן תמכו ההורים, בעיקר מבני המעמד הבינוני, בחדר המתוקן תמיכה חומרית ומוסרית. אסירי תודה הם היו למורים שגילו רצון עז להורות, מסירות רבה ונכונות להורות לילדים השקפת עולם לאומית. הם היו מוכנים לעצום עין ולוותר גם על סטיות קטנות מתורת ישראל ומן המסורת החינוכית המקובלת לטובת מוסד יוקרתי וחדשני זה.

עד מהרה גברה ההתנגדות ל"חדרים המסוכנים", שכונו כך על ידי מתנגדיהם שהחליפו תיו שאינה דגושה בסמך כפי שנוהגים בתפילה. בקובץ דרכה של תורה, שיצא לאור בווילנא תרס"ב (עמ' 12) פורסם קול קורא מטעם גדולי הישיבות בליטא, המזהיר את קהל המאמינים בפני המלמדים החדשים, המלמדים את תורת ישראל-

"לשם ידיעת קורות ישראל וידיעת הלשון. ועל ידי כך גורמים לבלבול ולהטעיית הלומדים, מדלגים על פרשיות בתורה, מקצרים סיפורי תורה ומעוותים אותם, ומעמידים את לימודי היהדות על ידיעת לשון הקודש וההיסטוריה של האומה" (שם, עמ' 14).

משקמה באותה שנה תנועת המזרחי הוצא קול קורא נגד החינוך המתוקן של החדרים המתוקנים,⁽¹⁵⁾ העושה את ידיעת הלשון וההיסטוריה עיקר ואת לימוד התורה טפל, וממלא את כל תחומי הלימוד במתודות חדשות "מבלי היות מקום וזמן וחפץ ללימוד תורה שבכתב ואצ"ל [=ואין צריך לומר] תורה שבע"פ".

בוועידת המזרחי העולמי הראשונה בפרשבורג נמסרו הנחיות כיצד להפעיל שיטה חינוכית אלטרנטיבית, שתמנע התפשטות לימוד המקרא ברוח החדר המתוקן:⁽¹⁶⁾

יש למסור את החינוך במוסדות המזרחי לאחריותו של רב המקום אשר יפקח על לימודי הקודש, על כשרותם הדתית של המורים ללימודי חול ועל ספרי הלימוד והקריאה בהם ישתמשו התלמידים.

הוויכוח על הוראת התנ"ך בגימנסיה היפואית
החל מתרס"ד ירדה קרנו של החדר המתוקן באירופה ועמו שכך להט הוויכוח על הוראת התנ"ך בציבור היהודי. בשנת תר"ע חזר העימות ובמשנה תוקף ועצמה, והפעם לרגל הניסיון ליישם שיטה מודרנית קיצונית להוראת התנ"ך בגימנסיה העברית החדשה ביפו.⁽¹⁷⁾

הגימנסיה העברית החדשה ביפו הוקמה בשנת תרס"ו ולא עוררה התנגדות מצד החרדים. בשלבים הראשונים לא בלטה בה כל מגמת כפירה, מלכתחילה הצהיר מייסדה ד"ר מטמון כהן כי ילמדו בה תנ"ך במלואו וליקוטי תלמוד. המוסד הזמין הורים חרדים מחוץ לארץ לשלוח את בניהם ללמוד בו תנ"ך במלואו וליקוטי תלמוד. הייתה זו הזמנה להעדיף את הגימנסיה על לימודים בחוץ לארץ. מנהלי הגימנסיה הודיעו. כי בפנימייה יתפללו הנערים בקביעות. הקריאה נשמעה ונמצאו רבנים ברוסיה, ששלחו את בניהם לגימנסיה החדשה.

בשנת תרס"ח עברה הגימנסיה מהפך. הגיעו ללמד בה מורים אקדמאים ממכללת ברן, וביניהם הד"ר בן ציון מוסינזון, מוסינזון סיים באותה שנה את לימודיו אצל פרופסור מארטי, אחד מגדולי חוקרי המקרא בתקופתו, שהעמיד את מחקריו על תורת התעודות ועל הגישה ההתפתחותית בתולדות האמונה הישראלית. מארטי סבר, שקידומה של התרבות הישראלית ודתה באו בהשפעת תרבויות העולם הקדום. מוסינזון הושפע מתורת מרטי, וכשבא להורות בגימנסיה לילדים בני עשר, תיקן בשיעורים את הטקסט המקורי. יתר על כן, הוא נהג במקורות בדרך של ברירה ועירוב. הוא דילג על חוקי התורה "שאין מקומם בחברה מודרנית", והקדיש את רוב הזמן "לתורת הנביאים".⁽¹⁸⁾

גם כאן הוא הוציא קטעי נבואה מהקשרם הרעיוני ותיקן את הטקסט בנימוקים של טעויות סופר והעתקות שגויות מכתבי יד ומלוחות אבן. בתחילה לא עוררה שיטתו התנגדות חריפה. מוסינזון ניחן בהופעה מרשימה, קסם אישי וכושר רטורי, והוא קבע את טון הלימודים במקצועות היהדות במוסד. אך משפרסם מאמר פרוגרמתי בשנת תר"ע על הוראת התנ"ך הוא עורר קצף גדול. הזעם לא יצא רק מחוגים חרדיים אלא גם מאנשי רוח ציוניים, שלא נמנו על מחנה שומרי המסורת.⁽¹⁹⁾

כבר בתחילת מאמרו הוא יצא נגד הגישה המסורתית, המקשרת בין המדרש והתלמוד לבין המקרא, שגרמה לדעתו לעמעום "זוהרו הטבעי של התנ"ך" (מוסינזון, עמ' 23). אם חפצים אנו לשמור את התנ"ך בשביל הדורות הבאים, סבר, יש לשנות את דרך לימודו, יש לשוב אל התנ"ך במקורו הראשון, לשירים המתארים את חיי הטבע ונוף ארץ ישראל, להחיות את עבר העם בשבתו על אדמתו, "ילדינו לא חיים בסביבה תלמודית, החיים השתנו" (שם, עמ ' 110-109).

לדעתו התנ"ך במקורו הוא ספר החינוך היסודי לדור הצעיר החי בארץ ישראל. דרכו אפשר "להעביר לתלמידים את החיים השלמים של עמנו בארצנו". ורק דרך לימוד התנ"ך "ניתן לעורר בלב העברים הקטנים אהבה עזה אל החיים [=חיי החופש] ולשאיפה כבירה לחדש את ימינו כקדם" (שם, עמ' 25-24). הספרות המאוחרת היא "ילידת הגלות אכולת השלילה והנטייה הבריאה", ואין לה לדעתו מקום בחינוך הדור הצעיר. וכך קבע:

יונח הוא [=התנ"ך] ביסוד חינוך ילדינו, ואז לא יפנו צעירנו עורף אל עמם ודור חדש יקום לתחייה, דור שואף לתחייה… דור עברי, (שם, עמ' 120).

משבא מוסינזון לעסוק בפרטי הוראת התנ"ך, קם והניח מספר הנחות שלא היו מקובלות בהוראת התנ"ך עד ימיו, ואלה הם:

1. "יש לברור את הסיפורים הטבעיים הפשוטים הבנויים על הקשר ההדדי שבין העם והארץ המראים את השפעת הרי ארץ ישראל ועמקיה, שמיה וימיה על מקרי החיים של עם ישראל" (שם, עמ' 29-26).

2. יש ללמד את המקרא בדרך ההתפתחות "מעבודת אלילים הגסה עד האמונה באל אחד הצרופה ע"י מוסר הנביאים". ועל כן "באשר לסדר הפסוקים, אי אפשר ללמד כל ספר על הסדר, צריך ללקט בסדר המתאים מבחינת ההתפתחות. צריך להשיב כל דבר למקומו הנכון בזמן הנכון" (שם, עמ' 29).

3. יש להכיר בנביאים, שהם אינם לוחמים דתיים ואנשי אלוקים אלא עסקנים לאומיים, העוסקים בשאלות חברתיות ומדיניות. משום כך למשל יש לפתוח בעמוס בהוראת הנבואה ולהדגיש את משנתו החברתית, ולעומת זאת להדגיש בישעיהו את כשרונו הספרותי פיוטי. רצוי להשוות נביאים אלה לחכמי יוון ולעמוד על הדמיון הרב הקיים ביניהם (שם, עמ' 111).

4. ביקורת קשה הוא הטיח נגד ספרות החוק והמשפט במקרא. רצוי לדעתו להוציאם מתכנית הלימודים בכלל, ואם יתנגדו ההורים יש להסתפק בהוראת חוק המוסר והמצוות התלויות בארץ. מצוות הדת מיותרות בעידן המודרני (שם, עמ' 118).

5. יש לאמץ את דרך התיקונים והשינויים בהוראת המקרא בביה"ס בארץ.

דברי הנביאים באו אלינו לאחר גלגול ארוך של העתקות מכתב יד לכתב יד, ממגילות וקרעי מגילות, ואולי מלוחות אבן וחרס ושברי לוחות. לא תמיד ידעו המעתיקים את המלאכה אשר לפניהם ולא תמיד עשו אותה באמונה, לכן קוימו הספרים בחסר ויתור ולפעמים נפלה מלה משורה אחת לשורה אחרת או אות אחת תחת שניה ושינוי אחד גרר עוד שינויים אחרים… לפי זה ישנם מקומות רבים בתנ"ך שאי אפשר לעבור עליהם בלי לשנות אות, מלה או גם שורה של מלים, וערך הספר וקדושתו אינם נופלים על ידי זה בעיני התלמידים כי אם להפך (שם, עמ' 120-117)

מלחמת התנ"ך
מאמר זה פתח את מלחמת התנ"ך בארץ ישראל. בחוצות ירושלים ויפו הודבקו כרוזים נגד "חורבן החינוך" וההורים הוזהרו נגד המחנכים החדשים, "הרוצים לנטוע בליבות הילדים כפירה לכל קדשי ישראל כי משה רבנו לא היה ולא נברא, יציאת מצרים לא היה ולא נברא, כך דורש ומחנך מוסינזון וחבריו וכן יגררו אחריהם כל המתחברים עימהם."

צוטטו בכרוז זה גם דברי תמיכה במוסינזון מצד מנהל הגימנסיה ד"ר בוגר ומורי ישראל, שהיו קשים לדרך הלימוד המסורתית, כדלהלן:

אנחנו מורי ישראל בא"י… עומדים על המשמר ועמלים… בכל כוחנו להפשיט את הקדושה מעל ספרי הביבליאה שלנו, שלא תהא זו מעוטפה בעיני תלמידנו באיזה מעטה קדש אלא יהא דינה כספרות של חול ממש בכל פרטיה, ישעיהו שלנו, למשל, אינו לובש אצלנו צורה של אחד הנביאים הקדושים אלא של סופר גדול, מעין שקספיר שלהם (בן יהודה, עמ' 103-102)

דעות אלה של ראשי הגימנסיה עוררו התנגדות מצד אישים מרכזיים בעולם היהודי, חרדים ושאינם חרדים כאחד. וכך כתב ז' אפשטיין :

"עם ישראל עוד לא כתב ספר כריתות לאלוהיו, הרועה אותו מיום היותו לעם עד היום הזה, ובית הכנסת עדיין עומד במרכז החיים" (השילוח כה, תרע"א, חוב' קמה-קן, עמ' 360-351).

במאמרו דברי שלום ואמת בהשילוח⁽²⁰⁾ הוא יצא נגד הוראת מדע המקרא לילדים קטנים:

לפני בוא תור המדע צריך הילד העברי לחיות את חיי האומה בקדושתה המסתורית ודרך צינורו של הר סיני ועל כל מוראו ולהבת אישו, ונוגה זרחו ימשיך לכל קמטי נפשו ונימי ליבו את הרטט הרלגיוזי.

הוא יצא נגד המדע האבולוציוני, המבקר, מנתח וסותר את המקרא, ואשר שולל "ביד חזקה מלבו הרך של הילד העברי את הקדושה האלוהית ואת הפיוט העליון של הנביאים". לימוד ברוח ביקורת המקרא נדמה למורה המראה לתלמיד "שושנה פורחת בחינה וביופייה ודווקא לאחר שהפרידה ליסודותיה הכימיים." בחודש חשוון תרע"ב הגיע אחד העם לארץ ישראל לתהות על קנקנה של הגימנסיה החדשה, ואף הוא הזדעזע עמוקות משיטת התיקונים הנהוגה בהוראת המקרא (אחד העם, עמ ' תטו-תכ):

אין התלמידים מוכשרים לקרוא פרשה בנביא מתוך הספרים [=שיש בהם הנוסח המקובל], הרי הם יודעים שהוא [=נוסח המקרא] מלא שיבושים, וכך הם עושים, מקדישים לכל ספר מחברת מיוחדת ובה רושמים את כל השינויים ומעבר השני כותבים את הספר כולו על הסדר החדש, ואם אבדה לו המחברת אבד לתלמיד ספר מן הנביאים, ואין תמורתו בלי אם יודע אשכנזית, אז יוכל גם בלי עזרת המורים לכתוב עוד הפעם את הספר בנוסח המתוקן, ואינו צריך אלא לקרוא בקובץ פירושי המקרא שהוציא הפרופ' מארטי מברן וללקט את התיקונים הנחוצים.

אחד העם סיפר, שאחד מבני יפו הביא לו סידור עם תהילים, שתלמיד הגימנסיה הניח בבית הכנסת ובו ציין את תיקוני הספר שנלמדו בשיעוריו של מוסינזון, "והיה המחק שבספר תהילים מרובה על הכתב". מובן מאליו שתופעה זו עוררה תרעומת מרובה בקרב המתפללים (שם, עמ' תיח).

אחד העם בחן את התלמידים וגילה, כי אין הם שולטים בתנ"ך. הם ידעו את הנביאים, אך לא את ספרי הנביאים, וכשהעיר לאחדים על כך הם הצהירו, "איך אפשר לזכור? הלא הדברים מבולבלים כל כך". רוב התיקונים שנעשו במשך לימודם בגימנסיה ייאש אותם להבין פרשה מתוך ספר הנביאים.

עתה דרש גם אחד העם לשוב אל הנוסח המקובל בהוראת התנ"ך בלא קשר למסקנותיו של מדע המקרא. יש לקבל את המתכונת הקיימת, אמר, כי הוא התנ"ך הלאומי שלנו ואין לחטט ולחפש מה הייתה נוסחתו הראשונית:

אי אפשר לפסוח על אלפי שנות היסטוריה ולחנך עכשיו יהודים קדמונים כאילו חיו בדורו של ישעיהו…

מרוב השתדלות לטהר את הילד מרשמי הגלות ולקרבו אל המקור הקדמוני עשו את הדברים מבולבלים כל כך עד שלא ידעו [=הלומדים] מה מקומו של המקרא בעולם שבו הם חיים עיין השילוח כה, תרע"א, חוב' קמה-קן, (עמ' 360-351)

וויכוח על הוראות התנ"ך בגימנסיה התעורר בצורה חריפה על במות התנועה הציונית ובעיקר בשנת תרע"א בקונגרס הציוני העשירי. ראשי המזרחי מחו נגד רוח הכפירה הנושבת ממוסד זה. ד"ר דייכס, נציג המזרחי באנגליה, יצא גם הוא נגד לימוד ביקורת המקרא כפי שהונהג בגימנסיה:

אם ברצוננו ללמוד ביקורת המקרא, נלך ללמוד בגטינגן אצל וולהאוזן או אצל צימרמן בלייפציג או אצל דליטש בברלין, אך ביפו יש ללמוד את התנ"ך האמיתי, לפי רוח היהדות.⁽²¹⁾

השלמה ופשרה
תמיכתם של המוסדות הציוניים בגימנסיה ביפו הביאה לפרישת מרכז המזרחי בפרנקפורט מהתנועה הציונית ולהקמת אגודת ישראל יחד עם ראשי הישיבות ברוסיה, באדר תרע"ב התכנס ועד חובבי ציון באודסה, האפוטרופוס של הגימנסיה, ורבים מהנוכחים בישיבה זו התנו את המשך התמיכה במוסד בשינוי הגישה להוראת התנ"ך.

הרב קוק יצא גם הוא נגד תכנית הגימנסיה בחירוף נפש. לדעתו "היא עוקרת בידיים את שורש האמונה, ומכבה את זיק אש הקודש שבלב חניכיה". הוא יצא נגד הניסיון ליצור "לאומיות כופרת. מנהג זה לא יצליח זה פשוט בחירת אלוקים חדשים".⁽²²⁾

בשלהי תרצ"ב הוא יצא באסיפה רבת משתתפים שהתקיימה ביפו נגד שיטת החינוך, הוא יצא נגד קלות הראש שגילו מחנכי הגימנסיה נגד ספר הספרים, שהחליטו ללמדו על פי "מבקרי הביבליא היותר חצופים והיותר מושרשים בשנאת ישראל.⁽²³⁾ "ביקורת המקרא נובעת לדעתו מאנטישמיות גלויה, ולא מטעמים של שנאה לדת. מבקרי המקרא הגרמניים מגלים "בוז לקודש השנואה להם" (ראה הערה 23). ובעלי הגימנסיה גילו טיפשות כאשר "בדרכים אלה חושבים בעלי מחשבה אלה לבנות את רוח האומה."

גם כשהתברר לרב קוק כי קיימת מגמה בגימנסיה לשנות את היחס, לא קיבל את הנעשה בסיפוק ובשביעות רצון (קוק, עמ' קמד):

אומרים שרוכך קצת קשיות ערפם של המורים ביחש ללימוד התנ"ך, אבל עדיין לא זו הדרך… המלחמה הדרושה לנו נגד מוסדות הגימנסיה, הוא לייסד לאלה המוכרחים לתת לבניהם לימודי חול בתי ספר ערוכים ומסודרים ברוח התורה והיהדות הנאמנה (שם, עמ' קסא).

המזרחי לחץ לערוך שינוים במבנה המוסד ולהוציא ממנו את מוסינזון ותומכיו.⁽²⁴⁾ גם הורי התלמידים, שנאלצו בינתיים להגדיל את שכר הלימודים, לחצו לערוך שינויים, והנהלת המוסד ראתה כי מוטב להם להפסיק להורות ביקורת המקרא ולתקן את תכנית הלימודים במקצועות היהדות. החל משנת תרע"ה למדו תנ"ך מלא כסדרו בגימנסיה והוכנסו לימודי הלכה ותלמוד. סיבה נוספת סייעה לדבר. משנת תרע"ג נזקקו ראשי הגימנסיה להכרת השלטון העותומני במוסד. השלטון היה רגיש לרעיונות של חינוך לאומי, ובעיקר של בני המיעוטים, ועל כן החלו ראשי הגימנסיה להתרכז בלימודי לשונות ומדעים, ולהצניע נטיות לאומיות, גם אם למדום בשיעורי מקרא. קיצוניותה הלאומית של השכבה הבוגרת, הביאה אף היא להנמכת הטון בנושאים אלה ולהליכה לקראת התביעות שיצאו מן המזרחי.⁽²⁵⁾

מלחמת התנ"ך ביישוב החדש בארץ ישראל שככה, ועם הקמת החינוך הלאומי בראשית ימי הבית הלאומי ניתן שוב מקום להוראת התנ"ך בנוסח המקובל והמסורתי אף במסגרות החינוך הכללי. תכנית הלימודים שפורסמה על ידי ועד החינוך בשנת תרפ"ג, המכירה עדיין בסיפורי המקרא, מפרטת לימודי תנ"ך על פי הסדר⁽²⁶⁾. במחזורי הלימודים של התלמידים בכיתות הגבוהות מדגישה התכנית את הקשר בין התנ"ך לתחייתו של עם ישראל בארצו ועומדת על הצורך בהמחשת המאורעות על ידי הצגת הגיאוגרפיה וההיסטוריה של ארץ ישראל, אך אינה חוזרת על הדרישה להכנסת ביקורת המקרא לבית הספר בארץ. מדי פעם בפעם מבצבצים רעיונות לדרך חדשה בהוראת המקרא, בעיקר בתוך מוסדות זרם העובדים ובתי חינוך בהתיישבות העובדת, אך לידי מימוש מלא אינם באים.

הערות:
1. ש"י טשרנא, לתולדות החינוך בישראל א, ירושלים תרצ"ט: י' קאופמן, תולדות האמונה הישראלית, ת"א תשכ"ט, עמ' 127-119.
2. י' קלינברגר, המחשבה הפדגוגית של המהר"ל מפראג, ירושלים 1961, עמ' 12.
3. ע' אטקס, הגר"א וההשכלה – תדמית ומציאות, פרקים בתולדות החברה היהודית, ספר יובל ליעקב כ"ץ, ירושלים תש"מ, עמ' קצב-רז.
4. ב"צ דינור, במפנה הצורות, ירושלים תשט"ו, עמ' 243-223.
5. .M. Stern, Der Jugendunterricht in Berliner Gemeinde, Berlin 1840 S. 14-20
6. מ' אליאב, החינוך היהודי בגרמניה בתקופת האנציפציה וההשכלה, ירושלים תשכ"א, עמ' 211-209 (להלן: אליאב).
7. גדליה בן הרב משה, ספר גבורות אלוקי ישראל ונפלאותיו, ליקוטים מתוך ספר משה איש האלוקים ומשרתו בן נון לביה"ס החופשי בקופנהגן, המבורג תקס"ח. והשווה לספרו של פרנק בער, אור האמונה, וינא תקפ"א, שבו הטכסט הגרמני הוא העיקר ושולבו בו פסוקים עבריים אחדים. ספר זה שימש להוראת מקרא בבתי הספר החדשים באוסטריה.
8. גם במאה העשרים אומצה שיטה זו על ידי תנועת בית יעקב, אך ברוח מסורתית ואדוקה, עיין למשל ספרו של מ' במברג, שול בוק פאר יודישע געשיכטע, בית יעקב, קראקא תרצ"ה.
9. אז"ר, לתולדות החינוך וההשכלה של יהודי רוסיה, החינוך, תרע"ב/ג, עמ' 116-102, 261-248.
10. נ' רוזנבלום, גישתו של אחד העם לדת וליהדות המסורת, ספר היובל למ' וכסמן, תל אביב תשכ"ז.
11. אחד העם, כל כתבי, ירושלים תשכ"ה, עמ' תו-תט.
12. אחד העם, בתי הספר ביפו, השילוח ז, שבט-ניסן תרס"ו, עמ' קט.
13. שם, ועיין בתכנית הלימודים שנקבעה מטעם אסיפת המורים בשנת תרנ"ב, ספר היובל להסתדרות המורים תרפ"ט, עמ' 69.
14. ח"א זוטא, בראשית דרכי, ירושלים תרצ"ד, עמ' כא: "עד שאתה מלמד גמרא ויורה דעה, שבוודאי נפשך קצה בלימוד זה, הרי מוטב שתלמד תנ"ך שאתה בקי בו, וגם יהודי חופשי כמוך מאמין בקדושתו ובערכו לחיי עמנו".
15. מילואים לקול קורא, המליץ, 1902, גיליון 75; הצפירה, 1902, גיליון 76; היהודי )לונדון), תרס"ב, גיליונות 30-29.
16. דו"ח פרסבורג, גנזך הציונית הדתית, עמ' 18; המצפה, תרס"ד, גיליון כ; ממזרח, תרס"ד, חוברת י.
17. ב"צ מוסינזון, התנ"ך בביה"ס, החינוך, תרע"א, עמ' 120-110,30-21.
18. שם, 105-102.
19. ב' בן יהודה, סיפורה של הגימנסיה הרצליה, תל אביב תש"ל, עמ' 105-102.
20. עיין ביקורתו של נ' פינס, החינוך, תרע"א, עמ' 380-378.
21. פרוטוקול הקונגרס הציוני העשירי (גרמנית), עמ' 209,155-154.
22. אי"ה קוק, אגרות הראי"ה ב, ירושלים תשכ"ב, עמ' כז.
23. אספת מחאה ביפו, המודיע, כח תשרי תרע"ב, עמ' 7.
24. ארכיון ציוני מרכזי,A349/7 מכתבו של פויכטונגר, ב שבט תרע"ב, ו,A349/3 -מכתבו של ריינס לפויכטונגר, ר"ח אדר תרע"ב.
25. השווה תכנית הגימנסיה העברית ביפו לשנת תרס"ט לדו"ח הגימנסיה העברית בשנת תרע"ט.
26. בתי הספר העירוניים שיצאה מטעם ההנהלה הציונית בא"י, מחלקת החינוך, ירושלים תרפ"ג. והשווה תכנית זרם העובדים בקווים, תכנית לסיפורי המקרא בכיתות ב-ה וקווים להוראתם, תל אביב 1953. והשווה עוד לתכנית לימודי התנ"ך במוסדות השומר הצעיר, אופקים ז, חוברת 2, 1953, עמ' 181,177-171.