|
|
  לדף ראשי לתוכן הגיליון
החיות האלוקית העולמית
המושג השני בקבלת הרב קוק
עודד דוד
גיליון מס' 5 – אלול תשעב * 9/12
בהקדמת הרב הנזיר לאורות הקודש הוא מציין את החיות האלוקית כמושג השני בקבלת הרב קוק, והוא מציגו כמשתלשל בהמשך הגיוני ואונטולוגי ישותי מהמושג הקודם לו "הקודש".
נפתח בתפיסת האלוקות של הרב וממנה נמשיך לענין "החיות". מונתיאיזם ופנטאיזם
כאן מבדיל הרב בין שתי תפיסות של האלוקות: התפיסה המונתיאסטית והתפיסה הפנתאיסטית. התפיסה המונתיאיסטית תפיסה זו משקפת מבחינה קיומית את הדתיות הנפוצה. האלוקים של ה"דתי" הממוצע אינו נובע מקרבו אלא הוא מצווה אותו לגבור על הטבע האישי. הבעיה בתפיסה זו היא שהיא מרחיקה את האלוקים מהבריאה, והאדם "בציורו" כלומר בדימוי האמונה שלו יראה את עצמו כ"מוגבל, וחלש… רחוק הוא. . " מהאלוקים הגדול והשלם. התפיסה הפנתאיסטית שפינוזה הוא נציגה המפורסם של תפיסה זו, אך יש לה גרסאות עתיקות ואליליות בעולם הפגאני וגרסאות מודרניות בתרבות המזרח אצל הוגי ה"עידן החדש". תפיסה זו רואה את העולם כאחדות אחת והיא עצמה האלוקות. אדם התופס את האלוקות כחלק מהעולם יחוש יותר קירבה לאלוקים אך יתקשה להיכנע למצווה או ל"צו הקטגורי" הבא מחוץ לו. הרב קוק מצדד בתפיסה הפנתאיסטית אך בשל סכנת האלילות שבזיהוי האלוקים עם הטבע הוא טוען שעליה לעבור זיכוך מסיגים. חסידות הבעש"ט הדגישה את העקרון ש"מלוא כל הארץ כבודו". תחושת הנוכחות והקרבה של האלוקות לחיי האדם מועצמת באופן בולט בתפיסת החסידות המדגישה את חשיבות הדבקות. בחסידות הדבקות היא עיקר החיים הדתיים. נראה שהרב קוק בוחר בדרך החסידות האימננטית בשל קירבת האלוהים שהיא מעניקה ולכן הוא מצדד ב"הסברה הפנטאסטית", אך הוא דורש להשתמש בתבונה המנקה את הדמיון כדי להעמיק את התפיסה הזו שיש בה חשש של פשטנות מחד ועבודה זרה מאידך. האלוקות שמחוץ לעולם "המונתאיסטית" נקראת "סובב כל עלמין"., וגילוי האלוקות שבתוך העולם או כנ"ל האלוקות האימננטית נקרא "ממלא כל עלמין". הבורא הוא מעל העולם אך התפשטות אורו מתגלה בעולם כנשמת העולם ותוכנו הפנימי. קישרו המיוחד של הרב להגות החבדי"ת ברור. בקטע הנ"ל הוא מדגיש שהוא מזדהה עם "החלק התבוני של החסידות החדשה" קרי – חב"ד. 2 מושגי הסובב והממלא מתבססים על הזוהר ומורחבים בתורת חב"ד:
כלומר: הסובב הוא ידיעת הבורא המקפת את כל הנבראים והממלא הוא "החיות שמתלבשת "תוך העצם". הסובב רק מתלבש ומצטמצם באופן חיצוני וחלקי בתוך הנבראים אך הוא לכשעצמו אינו מוגבל בהגבלתה של המציאות . מושגי הממלא והסובב קיבלו פיתוח מיוחד בכתבי חב"ד אך גם ב"נפש החיים" המתנגדי טרח המחבר לבאר מוגשים אלה:
זו כמובן תפיסה אחרת מתפיסת חב"ד ואכמ"ל. אין חידוש במונחים אלה (סובב ומקיף) והם מהמונחים הקלסיים של כתבי האר"י הקדוש כמובן שכל שיטה מבארתם בצורה אחרת. . לעניות דעתי חידושו של הרב כאן הוא חידוש באופן ההסברה. זו הסברה המתאימה לחשיבה הפילוסופית המודרנית . הוא לוקח מושג קבלי ונותן לו פנים עכשוויות. פנים אלו מקרבות את המושג לתודעתינו. כאן המושג "סובב" אינו רק תפיסה של האלוקות אלא גם זרם השקפתי תודעתי בתוך המציאות ההסטורית – קרי מונתיאיזם. מציאת ההיבט של ה"סובב" בתוך ההסטוריה והעולם ב"ממלא" היא גילוי האלוקות בעש"ן ( עולם שנה נפש- מקום זמן אדם). יש כאן גם הדרכה כיצד לנוע בין מכלול הדיעות שבדור ללא מכשול או בלבול. מימד נוסף שמופיע כאן הוא הבדיקה של רעיון תיאולוגי בזוית קיומית. הרב טוען שהמונתיאיזם יוצר חווית ריחוק כלפי האלוקות ומחליש את מעמדו של האדם נוכח פני קיומו האישי ונוכח פני השם. מכאן שהוא בוחר לפעמים בהשקפה מסויימת בשל התאמתה להעצמת הקיום האנושי, וזאת בנוסף ובנפרד מנכונותה או אי נכונותה בהיבט הרוחני או האמוני. הקודש והחיות האלוקית החיות האלוקית כנשמת העולם
החיות היא נשמת העולם כלומר ההארה האימננטית והיא עומדת כניגוד להארה הטרנסצידנטית הנעלמת והעצמית שרק ביטויה כלפי חוץ (התפשטות) מתגלה בתוך העולם. כך מנסח הנזיר:
כלומר: הקודש הוא עצמי, הוא מכונס בנקודתו הפנימית ואינו מתפשט כלפי חוץ. 5הוא כביכול מחוץ לעולם. הדבר דומה להבנת המורה שאינה מוענקת לתלמיד אך היא נוכחת כנקודה עצמית נעלמת בתוך הדיבור וההסבר לתלמיד. ההארה שבתוך העולם היא התפשטות כלפי חוץ של ההארה שמחוץ לו. הרב קוק מכנה את הממלא בכינוי המבהיר: "הרוח העליון המלא עולם", 6וגם בכנוי "הקדושה".
החיות האלוהית העולמית במקורות שציין הנזיר לקטע זה ( החיות האלוהית העולמית ) הוא הפנה את הלומד לאידרא8. הקדמת הנזיר שוזרת שורות משני המקורות ברצף אחד כנראה משום שהם משלימים זה את זה. נצטט את הכותרת ונבארה במידת האפשר:
ובהמשך הכותרת:
הטל הוא סמל לשפע היוצא ממידת הרחמים שנקראת אריך אנפין אל מידת הדין שנקראת זעיר אנפין. (כינויו – שמים) טל זה הוא טל של תחיית המתים כי הוא מעל לצמצומים כלומר מעל להבדלה שבין טוב ורע. הוא יוצא מ"מוחא סתימאה" שהוא אחד מ"תלת ראשין" של אריך אנפין, ויורד לראש של זעיר אנפין("ראשי נמלא טל" ראשו של ז"א ) ומזין אחר כך את המלאכים והנשמות שנמצאים בבי"ע כלומר "מתחת" לאצילות. קטעי זוהר אלו מתארים את השפע של פרצוף אריך אנפין שממנו נוטף או מושפע מיתוק לפרצופי זעיר אנפין ומלכות (נוקבא). שפע זה נובע מהאלוקות שמתגלה באצילות ואורה רב מכדי שתוכל להכנס בבריאה יצירה ועשיה. זהו האור המקיף שנכנס באופן חלקי אל הממלא כלומר אל הבריאה. אור זה מחיה את הנשמות בעולם הבריאה ואת המלאכים בעולם היצירה והם "הקדישי עליונין" הנזכרים באידרא שניזונים מהטל. עתה נוכל להבין את דברי הרב בראשית הקטע "החיות האלוקית העולמית"16 :
כאן אנו פוגשים את חידושו של הרב קוק. הוא מבאר מושגי קבלה בעיקר בזיקתם לחוויה של הלומד. . המתוארת בביטוי – "פנימיות תחושת החיים". ביטוי זה הינו הבנה אישית הכרתית וחוייתית כאחד של הרב בביאור מושג קבלי . כלומר לפעמים הרב מתרגם את הקבלה לשפה שירית עכשווית ולפעמים מוסיף הבנה אישית המעבירה את מושגי תורת הסוד דרך ההבנה האישית של ההוגה. 19כאן אנו מוצאים את שני ההיבטים הללו כרוכים יחדיו.
זהו תרגום מקורי להארה של א"א. המימד המעודן והמענג של השלמות שבא"א משפר את החיים. כלומר האדם יודע שקיומו המפוצל בין טוב לרע ( המקביל לז"א)מקבל שפע והשפעה מאחדת מהפנימיות השלמה שבקרבו (מקביל לאריך אנפין)זהו אור של גן עדן. . כלומר מימד מאושר המשפיע על שיפור החיים ועל הנסיון להתאימם ל"פנימיות תחושת החיים" להארה תנועה דינמית של "רצוא ושוב" כלומר גילוי והסתרה הזיו מחיה את העולמים, ומעניק שלוה ושביעות רצון לברואים, אך כיון שמקורו באור המקיף והוא מצטמצם בירידתו את הבריאה עליו לשוב למקורו "ממעל כל ערך עולם ויצור" כלומר אל האצילות ועולמות האין סוף. הסתלקות האור יוצרת חסרון בבריאה והיא כולה "לאה וצמאה… להתגלות אור אלוהי עולם" . צמאון זה מחזיר את ההארה להאיר בעולם וכך חוזר חלילה. תנועה זו מתוארת יפה בקל"ח פתחי חכמה: 21
גם בספר היצירה מתוארת תנועת הרצוא והשוב:
השפע העליון
מחשבות האדם מקבלות מחו"ב שהן המוחין.
זו הארת חו"ב על הדיבור שהוא המלכות.
מחשבות האדם יונקות מחו"ב ודיבורו יונק ממלכות דאצילות וזוהי דוגמא ומבנה אנושי המחקה את העליונים באצילות.
המלכות מתחברת לחו"ב.
המלכות מאירה בב"יע לכל היצורים הרוחניים והגשמיים.
יסוד אבא נכנס ביסוד אמא ויש זיווג של חכמה ובינה. אור זה מאיר למוסר ומשפיע עליו. המוסר מקורו בזעיר אנפין ואחריו השפע יורד למלכות ולבי"ע. בקטע זה הרב רק מתרגם את מינוחי הקבלה לשפת הדור ואינו מחדש דבר . הרב הנזיר בהערותיו לקטע זה23 מפנה אותנו לספר העיקרים. שם מקשר ר' יוסף אלבו את השבת לספירת המלכות וטוען שהיא מקבלת מהתורה כלומר מחכמה . החכמה היא בת הזוג של השבת, ולכן יש לעסוק בתורה בשבת.
החוסר של המלכות הנקבית באור, נפתר על ידי חיבורה לחכמת התורה שהיא שכל נבדל עומד בעצמו:
נראה שקישור זה מאשר ומגבה את פירושינו לקטע זה. הקו והרשימו כסובב וממלא אך בתפיסה הקבלית זהו דיבור יחסי כלומר "בערכין". ניתן לדבר במקביל על אותו נושא בזוית עמוקה יותר והיא מערכת היחסים שבין לקו לרשימו. הקבלה בנויה על הקבלות בין מימדים שונים. מבנים רוחניים דומים מופיעים ברמות שונות. שלושת מושגי יסוד הראשונים של קבלת האר"י קשורים גם הם לסובב ולממלא, ובעקבות כך הם גם מופיעים כחלק מדיונו של הרב קוק על החיות האלוקית. . בראשית הבריאה אור אין סוף היה ממלא את כל חלל המציאות ואז הבורא צמצם עצמו והשאיר חלל פנוי מאורו. בחלל זה יש אור קטן בהרבה מהאור המקורי והוא נקרא בלשון הרמח"ל – הרשימו. הרשימו הוא במדרגת מלכות ביחס לאור שהיה מאיר בעבר במקום הרשימו לפני הצמצום. אור הוא רק זיכרון עבר ששורשו באור שהיה ממלא את החלל והסתלק. היות ועוצמת האור לפני הצמצום היתה בלתי ניתנת להכלה, עתה לאחר שהתגלה הרשימו נכנס האור באופן מצומצם יותר . הארתו חוזרת ומופיעה אך הפעם באופן מדוד יותר כלומר בהתאמה ליכולת הקיבול של הרשימו. הקו נכנס וממלא את הרשימו ויחד הם מהווים את המציאות כולה. הקו הוא נשמת " אדם קדמון", והרשימו הוא גופו. 24 עתה הרשימו הוא הממלא, והקו הוא הסובב. . עקרונות הסובב והממלא חלים גם באצילות כפי שהסברנו מקודם אך הם מקבילים בשורשי הבריאה- הקו והרשימו. דיונו של הרב קוק על החיות העולמית כולל גם אלמנטים מעולם זה. זו הסיבה שבמקורות של הרב הנזיר ל"חיות העולמית" הוא מפנה אותנו להתחלת הספר עץ חיים לאר"י ז"ל. שם עוסקים הקטעים בקו הממלא את הרשימו. גם בהערות הרב צבי יהודה זצ"ל25 הביא כהפניה למקורות המושג: "זיו אור אלוקים" את דברי הרמח"ל בקל"ח26. שם מזהה הרמח"ל את הזיו עם הרשימו הקרוי לפעמים "החלל הפנוי". אור זה הוא רישום או זיכרון מאור הא"ס שמילא את החלל והסתלק בשעת הצמצום. הזיו הוא במדרגת מלכות לעומת תשעת הספירות של אור א"ס שהסתלק27. יוצא שזיו הוא חלק מ"עצם". אור העצמות אינו נראה בשל אין סופיותו ולכן רק הצמצום חושף את היכולת של האור להיראות. כשמדברים ברמת הא"ק כלומר ברמת הקו והרשימו אז הממלא הוא הרשימו וכל האור שיש במציאות כלומר ברשימו שהוא הכלי של כל הבריאה28 הוא "פנימיות תחושת החיים" כדברי הרב קוק. שפע החיים
האור מאיר באופן דיאלקטי. באור ישר מלמעלה למטה כלומר מהאין סוף לסוף ומהבלתי גבולי לגבולי ואז הרשימו (שנקרא גם מלכות, אור חוזר, נוקבא. . וכו') מאיר באור חוזר כלפי מעלה ממלכות ועד לכתר. ובקל"ח פתחי חכמה כתב הרמח"ל 29 :
מוסיף הרמח"ל בביאורו:
תיאור של הרב קוק את התנועה הכפולה הינו המשך לכללי הרמח"ל בקל"ח. ההתאמה לשפע אין סוף
האור מבריק ברגע אחד ואז הבריאה חשה שביעה ונחת אך מיד עם העלמותו ושיבתו למקורו היא מבינה ש:
התוצאה היא "דכדוך נפש… " ו"הכרה עמוקה בהאפסיות של הכל". הכל ב:
ההקשבה העליונה
ולכן אנו חייבים להסתפק ב" הקשבה כללית".
כלומר הרב מחנך את המתלמד בעבודה פנימית להיות מודע לתנועתיות הגלית של העליונים ולזהות את המודעות להם כ"הקשבה כללית". 32. תנועות הרוח שלנו מצבי העליה והירידה השמחה והצער, הבהירות והעמימות וכו' הן מושפעות מהגלים הרוחניים:
כלומר, במסגרת החלוקה של האישיות לנרן" ח"י. הרוח המקבילה לעולם היצירה, מושפעת מהנשמה המקבילה לעולם הבריאה, ושם היא שומעת הדי ם מההתרחשויות שבאצילות (בדרגת חיה). . תפקידנו הוא לא להשאיר את הקשב הרמה כללית אלא לנסות לבררו ע"י השגה והבנה רוחנית כדי ש:
כאשר הלומד התפתח והגיע ליכולת לדבר על הנקשב אז :
כלומר הם מקבלים צורה חיצונית הניתנת להעברה לזולת. כדי לקבל מאורם של המושגים הנ"ל ודיבוריהם יש צורך לגשת אליהם בצורה מיוחדת.
כלומר יש לתפוס את הסוד כמציאות חיה ולא רק כנושא עיוני. חיי האותיות
המאמין הרגיל שמבין באופן הנ"ל את התורה אינו יכול לחוש ב"נשמה התוכית" של האות והמילה:
לתפיסת הרב קוק בעקבות הקבלה, האותיות הן מציאות פסיכופיזית גוף ונשמה:
נשמת האות אינה מופרדת מגופה. הסתכלות כזו על האותיות נותנת משמעות רוחנית למגע עם האותיות. ההגיון והדיבור על תכני התורה אינו רק שכל רגיל או "הגיון קצוב" אלא מערכת רוחנית שהדבק בה דבק בנפש, רוח ונשמת העולם. האותיות הן יצירה אלוקית וכוח אלוקי המחובר לעליונים, שיש בו:
הנזיר בהערותיו לקטע זה37 מציין שזוהי תפיסה קבלית הממשיכה את ספר היצירה שבו נאמר: וצר בהם כל היצור" כלומר האותיות הן כלי הבריאה וההוצאה לפועל של המציאות ויש בהם כוח לברוא ליצור ולהעניק חיים. הדיבור בורא את הבריאה ומשפיע עליה. הערה זו מתאימה גם לנאמר בקל"ח שהאותיות הן מופיעות כאשר יש צורך להוציא דברים מהכוח אל הפועל. הם חיצוניות ולכן נקראות "בר" או "בריאה" כלומר חוץ והחצנה, וכנ"ל… הוצאה לפועל. אותיות רוחניות על פי האר"י המבנה הוא: טעמי התורה- כנגד חכמה, נקודות -בינה, תגין- ז"א, אותיות- מלכות. ספירת המלכות מקבילה ל"דיבור" והיא מוציאה מכוח אל הפועל כמו המלך שמחצין את צורכי העם ומיישמם. הרב הנזיר מפנה אותנו במקורותיו לתפיסת האותיות38 של הרב קוק (בסדרת הקטעים: "חיי האותיות", "אותיות רוחניות", ו"המעין המילולי" ) לקל"ח פתחי חכמה שם כותב הרמח"ל בעניין האותיות:
כאשר מדובר בדרשה קבלית על "אותיות" אנו יודעים שהדרשה עוסקת בגילוי בפועל של הארה. . הנהגת עתיד שאינה בפועל בזמננו נאמר ש"לא נתגלה בזה שום אות, וכשיבוא להנהגה שיש ממנה קצת עכשיו אפילו הוא בהסתר גדול ורק לפרקים נאמר שמתגלה בזה אות או שם"40. כב' האותיות הן כב' וריאציות של פעולות שונות. ישנם 462 צירופים (רלא' שערים פנים ואחור) לאותיות. כל צירוף אותיות מסמל פעולה מסויימת. כלומר א-א, ב-א, ג-א הם שלוש פעולות שונות. כמקובל אצל תלמידי האר"י האותיות הן כלים של כוח החיים:
האותיות הן הכלים של אורות האצילות והן מכילות בתוכן את כוחות חיים שמעליהן:
אך גם משמשות כנתיב וקישור לאורות שאינם יכולים להצטמצם בתוכן:
החלק בתורה ובחיים שמיועד לכל אדם. התוכן שנמצא בעולם האלוקות הוא כללי ואינו מושג לאדם בבהירות אך חלק מתוכנו מושג לנשמת האדם בבהירות ואלו הן הנטיות הפנימיות שקובעות את מהלך החיים של כל פרט. האותיות הן חלק מ"כוח החיים" שנמצא במציאות האישית של האדם ובעולם. בכותרת לסדרת הקטעים "היות העולמית" כתב העורך:
כלומר מתוך כלל "ההקשבה הכללית" שבה האדם שומע שיש תכונה ותנועה רוחנית בעולם העליון "הד האצילות", רק תנועות מסויימות מושגות לאדם באופן מבורר . האופן המבורר יותר הוא נקרא "גילוי אותיות רוחניות בנשמת האדם". ההקשבה פותחת בהקשבה כללית ומסיימת בגילוי ברור יותר. עולם האצילות כולל את כל הספירות. הספירות הנוגעות לאופיו העצמי של האדם שולחות קוים קטנים אל נשמת הפרט:
הלימוד מגלה לאדם את אותיותיו הגנוזות בנשמתו:
ישנה חשיבות גם למחשבות המעורפלות והכלליות כי הן נותנות עומק וחיים למחשבות היותר ברורות. על כך הרחיב הרב קוק בכמה הקשרים. לדוגמא נזכיר את הקטע על " קשב ההרגשות הסמויות" בו כותב הרב לא לדחות את הסמוי והמעורפל אלא לתת להם ללבלב ולהתבהר באיטיות:
תפיסת הרב קוק את האותיות מוסברת בהרחבה ובסגנון קבלי מובהק בספרו ריש מילין. שם בפתיחתו של הספר כותב הרב:
נסביר את הקטע הסבוך והעמוק כמיטב יכולתנו: המחשבות של האדם הן קודמות לאותיות. הן נובעות מ"מקור העליון" המבנה הוא: האותיות עוזרות לגלות בפועל את הנסתר ולהופכו לנגלה. בעולם הבריאה ניצבת נשמת האדם ובה מתבלטות אותיות היחודיות לה. בסיום ספרו ריש מילין הרב קוק כותב על עצמו:
כלומר המחשבות הכלליות מגלות את האותיות האישיות. המעין המילולי – ביטוש, אחדות ההופכים, ודיבור
המפגש בין שני הזרמים החיצוני והפנימי יוצר את הדיבור:
כלומר הקיום של שני עולמות מנוגדים הפנימי והחיצוני יוצר חיכוך ודיאלוג. העולם הפנימי מלא וגדוש. גודש זה יוצר רצון להתגלות על פני העולם החיצוני ומכאן נובע הדיבור:
לדברי הרב הדיבור נוצר במפגש שבין החיצוני לפנימי. העולם הפנימי הוא עולם המחשבה. כאשר יש גודש ומילוי בעולם הפנימי הוא מגלה בקרבו שאיפת השפעה כלפי חוץ והבעה. הרצון להתפשט כלפי חוץ לוחץ על כלי המבטא 50 והדיבור נולד. כמדומה שרעיון זה הוא ביטוי תיאורי מפורט שירי ומורחב לרעיון בכתבי האר"י. ע"פ האר"י כשאור מקיף מבטש את האור הפנימי נוצר כלי. כך מוסבר בכתבי בעל הסולם: 51
האור המקיף שואף להאיר בתוך האור הפנימי כמורה הרוצה להאיר דעתו הרחבה בתלמידו. האור הפנימי אינו יכול להכיל את רוב השפע ולכן הוא מתנגד לאור המנגדות זו נותנת לו מקום אישי ו"ספייס" של מרחב אישי. האור הפנימי מתנגד לאור המקיף אך לאחר שיצר לעצמו אוטונומיה ומרחב אישי הוא מתגעגע לאור וקולט ממנו הארה במידה מועטה יותר המתאימה לו. כך עולה האור הפנימי בהדרגה וגודל. תהליך זה נקרא יצירת כלי ולכן הכאת או ביטוש המקיף בפנימי יוצרת כלי. כך גם בקטע "המעין המילולי" של הרב קוק. הדיבור הוא ההארה המצומצמת באופן יחסי שמאיר המקיף כלומר העולם הפנימי לאור הפנימי כלומר לעולם שנובע מהרשמים החיצוניים. נוסחת האר"י על ביטוש האור משתלבת אצל הרב קוק עם יסוד נוסף והוא איחוד ההופכים. האור המקיף מנוגד והופכי לאור הפנימי ופגישת שני היסודות המנוגדים הללו יוצרת אור שלישי שהוא "ממוצע" בין שני הקודמים. לכן הדיבור הוא הממוצע שבין שני האורות. . המקיף והפנימי. הרב קוק מקשר את כוח הדיבור לאות פ"א. אות זו מסמלת את העושר הרוחני שבהגיעו למילוי הוא שואף לפרוץ כלפי חוץ. כאשר המעיינות המגברים אז "בא הפה למעמד השתלמותו" כלומר הדיבור מתברר ומתבטא:
נשאלת השאלה: מהו הקשר שבין שלושת הקטעים שבהן דנו לעיל (חיי האותיות אותיות רוחניות והמעין המילולי ) לבין כותרת הפרק- "חיות האלוקית העולמית"? עתה לאחר שביארנו את הקטעים התשובה מובנת. נשמת הבריאה היא מלכות דאצילות אך היא גם כתר של עולם הבריאה כלומר נשמת הבריאה. עולמות בי"ע יוצאים ממלכות דאצילות כלומר הם מעין דיבור היוצא מחביון העולם האלוקי כלפי חוץ. לכן בי"ע נקראים – נפרדים53. הם המציאות ה"חוץ אלוקית"54. הנשמות נמצאות בעולם הבריאה כי שם ב"נפרדים" מתאפשרת הנפרדות של קיומם כישות אוטונומית או כ – "אני" הנפרד מהאלוקות. לכן בתיאור הבריאה טורח הרב קוק (באמצעות העורך הרב הנזיר) לדבר על האותיות והדיבור. השפעת האדם בעולם
ההשפעה אינה רק בתחום הנראה לעין כלומר הפיזי:
תפיסה זו מתאפשרת בשל האחדות של היקום
נשמת האדם המצויה בעולם הנשמות עולם הבריאה מעלה את כל "הניצוצות הקטנים" . הניצוצות חשים את גודלו של האדם בתור הכוח העצמי של הבריאה וזרת בזכות "הקוים היחושיים" כלומר הקשר הישותי שלהם לאדם – ראש הבריאה. רעיון העלאת הניצוצות מלמד את האדם לתפוס את השפעתו על כל החיים. אחדות הבריה היא היא הרעיון של "עץ החיים". כל הבריאה היא מציאות אחת. האדם הוא עמם הבריאה ושורש העץ והברואים הם ענפי עץ החיים:
הבריאה כולה היא "סדר שלם מחוטב", והאדם המשפיע עליה מקבל כוח אלוקי להעלותה . הדברים הולכים ומתעצמים עד ההבנה ש:
תפיסת "חיות האלוקית העולמית משפיעה כאן על תפיסת העולם שלנו. האדם משפיע על הבריאה יותר ממה שהיא משפיעה עליו וזהו חידוש מובהק של תורת הרזים. במונחי המקובלים נאמר קטע זה מדבר על עולם הבריאה – עולם הנשמות, העלאת הניצוצות ותפיסת המציאות כעץ החיים. הקטע מבליט את בי"ע כמציאות אחת ואת המשמעות של מיקום עולם הנשמות בראש בי"ע. צרור החיים והדבקות הצורך בדבקות האלוקית נובע מהאחדות של המציאות. הדבקות באלוקות היא מימוש של האיגוד שבו מאוגדים החיים:
אחדות זו של המציאות או של צרור החיים :
כלומר אחדות העם האנושות והיקום היא האחדות של בי"ע כולה:
כלומר אחדות הבריאה שהיא למעשה "החיות האלוקית העולמית" כנ"ל, או בניסוח אחר ה"ממלא" יוצרת את הצורך להדבק באחד המאחדם הבורא ית"ש שהוא אור ה"סובב". כאשר האדם אכן נדבק בבורא ועולה מבחינה רוחנית :
הדבקות של האדם באלוקים היא משפיעה על העולם ומעלה אותו. 1 הראי"ה קוק, אורות הקודש ב, עמ' שצט' ההשקפה האלוקית הכוללת). 32 ההדרכה המעשית מצויה במקומות רבים והיא דורשת מאמר בפני עצמו. עיין אוה"ק ח"א עמ' קכט' "קשב ההרגשות הסמויות". שם מתוארת ההמולה העליונה בדימוי השירי : " קולות הדממה של המית הנשמות ". שם סדרת קטעים העוסקת ביחודים נקראית"קשב היחודים". 33 אוה"ק ח"ב עמ' שלד' ההקשבה העליונה.
|
|
