משפט שלמה

משפט שתי הנשים היה המבחן הציבורי הראשון של שלמה. כתוצאה ממבחן זה, מספר הכתוב,

נקשיב לדבריה של התובעת, שהכתוב מכנה אותה "האישה האחת"

"בי אדוני אני והאשה הזאת יושבות בבית אחד, ואלד עמה בבית,

ויהי ביום השלישי ללדתי, ותלד גם האשה הזאת, ואנחנו יחדיו.

אין זר אתנו בבית, זולתי שתים אנחנו בבית."

נשים לב לזהירות שנוהגת התובעת בבנה, ולרשלנות שנוהגת הנתבעת: הנתבעת שכבה על בנה וחנקה אותו. אני, לעומת זאת מספרת התובעת בני אצלי, לא בחיקי, כדי שלא אזיק לו. אשה זו, לא זו בלבד ששכבה על בנה והרגה אותו, היא החליפה אותו עם בני, ומה עשתה עם בני? "ותשכיבהו בחיקה". ואת בנה השכיבה בחיקי, כדי שאני אחשוב שאני חנקתי אותו, ואני הרי יודעת כי איני משכיבה את בני בחיקי, אלא אצלי, כדי שלא אזיק לו.

התובעת מבססת את טענתה על כך שהיא מזהה את הילד המת שהיא מחזיקה, ויודעת שאין הוא בנה. אין היא טוענת כי היא מזהה את בנה אצל הנתבעת, שהרי הנתבעת אינה מוכנה לתת לה את הילד, ולו להתבונן בו.

דבריה של הנתבעת קצרים:

"לא כי, בני החי ובנך המת".

והתובעת חוזרת ואומרת:

לא כי, בנך המת ובני החי".

מתוך כל הדברים הארוכים שנאמרו במשפט, חוזר המלך שלמה על משפט אחד:

לאחר ששלמה מלך חוזר על דברי הנשים, מצויה בכתוב הפסקה של פרשה סתומה, כאילו לציין את הרהוריו של המלך, ולאחר מכן החלטתו המדהימה:

בשעת משפט כזה חושבת כל אחת מן הנשים על בנה: אם החי מרוכזת בבנה החי, ואם המת -בילד המת. מסיבה זו מסגירה כל אחת מן הנשים את מחשבות ליבה, כאשר היא מסכמת את דבריה:

לא כי, בני החי ובנך מת.

לא כי, בנך המת ובני החי.

כאשר שלמה מצווה לגזור את הילד החי, יוצאת האמת לאור:

ותאמר האשה אשר בנה החי אל המלך, כי נמכרו רחמיה על בנה,

ותאמר: בי אדוני תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו.



והתובעת קוראת בשמחת הנקמה:

גם לי גם לך לא יהיה, גזורו!

במשפט אחד קטן הסגירה התובעת את עצמה: בקראה "בנך המת ובני החי"– הראתה כי היא אם המת, ולא אם החי.

ומה בדבר הסיפור היפה והמדוייק שסיפרה, על האשה שהחליפה את בנה באישון לילה?

– שקר! הכל שקר! לא החליפו ילדים, וכל אשה החזיקה את בנה האמיתי. התובעת רצתה לקבל ילד לא לה, באמצעות סיפור כזב מחושב היטב ומתוכנן היטב.

חכמתו של שלמה היתה כאשר הבחין כי סיפור בדים סיפרה התובעת, והוא המחזיר את שתי הנשים לביתן, כאשר כל אחת מחזיקה את הילד אתו באה לבית המשפט.


האשה שטענה "בני החי" היתה הנתבעת

ואילו האשה שאמרה "בנך המת ובני החי"- היתה התובעת.


שלמה גילה כי הנתבעת דוברת אמת. דהיינו: סיפורה של התובעת, שהיה מדוייק ויפה ומשכנע – כולו שקר. לא החליפו לה את בנה, היא עצמה חנקה את בנה, וכאשר קמה בבוקר וראתה כי מת בנה, העלילה על חברתה כי החליפה את הילדים.

עיון נוסף בדברי האשה מראה כי בלי להרגיש פלט פיה את האמת:

"ואקום בבקר להיניק את בני, והנה מת"

כאן מקופלת האמת לאמיתה.

"להניק את בני, והנה מת",

וכשהיא מבחינה כי פלטה את האמת, היא ממהרת להוסיף,

"ואתבונן אליו בבקר, והנה לא היה בני אשר ילדתי".

המשפט השלם מסורבל ורק הנסיון לטשטש במחציתו השניה את מה שנאמר במחציתו הראשונה מסביר אותו:

– "ואקום בבקר להיניק את בני, והנה מת,

ואתבונן אליו בבקר, והנה לא היה בני אשר ילדתי".


החזרה על המילה "בבקר" מיותרת, והיא מראה על החרדה שהכשילה את התובעת בספרה את סיפורה.