פרשת נדרים

(א) ומפני שאין בכל העבירות כולן עבירה חמורה כעובר על השבועה, וייצר לב האדם

רע מנעוריו, והוא כועס תמיד ומתוך כעסו קופץ ונשבע – לכך הוצרכה התורה להקדים

רפואה למכה ולצוות על התר הנדרים על פי יחיד מומחה או שלושה הדיוטות.

(ב) מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו, הרי זה זריז ומשובח. כיצד?

כגון מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה, או אסר השכרות לעולם.

וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה

זו, וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו – כולן דרך עבודה

לשם הם, ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות. ואף על פי שהן

עבודה לשם, לא ירבה בנדרי אסור ולא ירגיל עצמו בהן, אלא יפרוש מדברים שראוי

לפרוש מהן בלא נדר. אמרו חכמים: כל הנודר כאילו בנה במה, ואם עבר ונדר, מצווה

להישאל על נדרו, כדי שלא יהיה מכשול פניו. במה דברים אמורים, בנדרי איסור.

אבל נדרי הקדש מצווה לקיימן, ולא ישאל עליהן אלא מדוחק, שנאמר נדרי לה' אשלם.

(ג) ועם מה שציוותנו התורה מאיסור המאכלים האסורים, ציוותנו גם כן בנדרי איסור,

והוא כי כשיאמר אדם זה הלחם אסור עלי, או זה הבשר אסור עלי, נאסר עליו לאכלו.

כל זה להרגיל לקנות מידת ההסתפקות, ולחסום תאוות המאכל והמשתה. אמרו;

הנדרים סייג לפרישות.

(ד) מה שהסמיך השם לנדר, ואמר "נדר לה'" – ללמדך שנדר חל אפילו על דברים שהם

לה', כגון מי שנדר לבטל את המצווה, שאסור לו לעשותה אלא אם כן יתחרט ויתירו לו.

וכן אמרו חז"ל: "נדר לה' – מלמד שהנדרים חלין על דבר מצווה כדבר הרשות".

ובשבועה אינו כן, שהנשבע לבטל המצווה לוקה משום שבועת שוא, ויקיים המצווה.

(ה) כשאתה מתבונן בכתוב תמצא שהדברים מראין כן כמו שקיבלו חכמים מפי השמועה.

ומכ ,תושרה ירבדב (4 ,ה ארקיו) "ביטיהל וא ערהל" יוטיב תעובשב רמוא ירהש

שביארנו, שיאכל וישתה היום או שיצום וכיוצא בהן. ובנדרים הוא אומר "ככל היוצא

מפיו יעשה" – ולא חלק בין דברי מצווה לדברי הרשות.

(ו) באמרו "ואם בית אישה נדרה … והחריש לה'" ( – )9הנה זאת החלוקה כבר נזכרה

למעלה, בפסוק "ואם היו תהיה לאיש … ושמע אישה ביום שמעו והחריש" ()9 – 7

והוא, אם כן, דיבור כפול ומיותר!

(ז) "ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה" ( – )7זו ארוסה. אתה אומר זו ארוסה, או אינו

מדבר אלא בנשואה? – כשהוא אומר "ואם בית אישה נדרה" ( – )11הרי נשואה אמורה.

הא מה תלמוד לומר "ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה" ( – )7זו ארוסה. דברי רבי

יאשיה. רבי יונתן אומר: אחת זו ואחת זו לא בא הכתוב לחלק אלא רשותו. שכל זמן

שהיא בבית אביה – אביה ובעלה מפירין נדריה. נישאת – אין האב מפר את נדריה.

(ח) וכן זכר שיש לה מבטל אחר, והוא הבעל. כי אם האישה לא היתה נערה בבית

אביה פנויה, "אם היו תהיה לאיש" ( )7שאז אין רשות וממשלת אביה עליה,

"ונדריה עליה" – כלומר: לקיימן; עדיין ישאר לבעל יכולת אליה. וכן אם "שמע

אישה" ( )8אותו הנדר והשבועה שעשתה אשתו, ו"ביום שמעו החריש לה" – הנה אז

,ותשא התשעש איהה העובשבו רדנב לעבה הצרתנש הרומש יפל ,הירדנ לכ ומוקי

כיון שבשמעו החריש ולא הפרה. אבל "אם ביום שמוע אישה" ( )9שהיא עשתה את

קפס ילב זא הנה – והריסיו רדנה לטבי :רמולכ ,התוא ריסיו איני ,אוהה רדנה

אל רשא תא הל חלסי 'הו ,ורמשל בייחתת אלו ,היתפש אטבמו הרדנ רפויו רסוי

קיימה נדרה, כיון שהרוח המושל עליה הפרו.

(ט) לשון המקרא מסייע לדעת רז"ל, כי למעלה בפנויה אמר "וקמו כל נדריה וכל איסר" ()5;

ובנשואה אמר: "וקמו כל נדריה וכל אסר" ( .)12וכאן, (פסוק )8השמיט "כל" ואמר: "וקמו

נדריה ואסרה". וכן בהפרת אב אמר "כל נדריה" ()6; ובהפרת בעל "כל מוצא" ( )13ובארוס

."לכ" טימשהו (9) "הרדנ תא רפהו" רמא

וזה נכון מאוד לדעת חז"ל שבעלה הארוס אינו מפיר אלא בשותפות האב, ואם מפר לבד –

מופר ואינו מופר, רצונם לומר ב"מופר" שהנדר הוקל והוקלש … שאין עליה חיוב מלקות …

ו"אינו מופר" לגמרי, כי עדיין איסור נדרים עליה מחסרון הפרת האב. וכיון שלא הופר

לגמרי לא הזכיר מילת "כל". והסתכל עוד, כי בפנויה ובנשואה אמר "לא יקום" ()13 ,6

… כי באב ובעל אחר שהפרו – מיד בטל הנדר לגמרי. וכאן, אפילו הפר הארוס עוד הנדר

תלוי וקיים … עד שיפר האב.

(י) רבי יונתן (בספרי, מקור ז) הכריח זה (שפסוקים 9-7עוסקים בארוסה) ממה שראינו שכוונת

החלוקה הזאת הוא רק לחלק בין בית אביה ובית אישה. שחלוקה אחת היא "כי תדור נדר

בבית אביה" ( )4וחלוקה מקבילה לה "ואם בית אישה נדרה" ( .)11אם כן, עד פסוק 11מדבר

מנדרים שנדרה בבית אביה, כי גם ארוסה עדיין ברשות אביה. ומפסוק 11מתחילה חלוקה

מקבילה לה, "ואם בית אישה נדרה", שהיא הנשואה.

(יא) "ואם בית אישה נדרה" ( )11פירש רש"י … שמה שאמר הכתוב "ואם היו תהיה לאיש" ()7

מדבר בארוסה, וכאן ( )11בנשואה. ואינו נכון בעיני, כי הכתוב אינו מחלק בין ארוסה ובין

.האושנ

אבל פירושו אצלי, שחוזר לנדר אלמנה וגרושה, שאם בית אישה קודם שמת הבעל או גירשה

נדרה, ואחר כך נתאלמנה או נתגרשה, מה יהא דינה?

הנה לא תוכל לומר … כיון שבעלי כבר מת או גירשני, והיום אינו בעלי, לא תהיה הפרתו

לנדרי הפרה מוחלטת … ונתן הסיבה בזה באמרו "כל נדר וכל שבועת איסר … אישה יקימנו

ואישה יפירנו" ( )14ולכן … אם הפר – הותר הנדר, ומה לנו אם אחר כך מת?

(יב) אף שהדין אמת, שאחר זמן נדרה הולכים … מכל מקום הפסוק אינו סובל פירושו. שאם

כן היה לפסוק לומר לשון עבר: "ואם הפר אותה אישה", כיון שההפרה היתה מקודם בזמן

היותה תחת בעלה. למה לו לומר בלשון עתיד "יפר"? אלא ודאי בנשואה לחוד קרא משתעי

(=עוסק) ולהשמיע שהבעל אינו מפר אלא נדרים שנדרה בעודה תחתיו, ואינו מפר בקודמים.

ואף ראב"ע, ראש הפשטנים, הבין פרשת "ואם היה תהיה לאיש" בארוסה, … וכדעת חז"ל.

אינהו בדידהו לפרש המקראות על פי פשטן, ואנו בדידן ללכת בעקבות רבותינו ז"ל, מקבלי

התורה, לבלי גלות פנים בתורה שלא כהלכה, ולהשתדל להתאים תורת הפה עם תורת הכתב.

(יג) באב לא כתב בפירוש "בשבועה", רק בבעל (פסוק .)11וכן בארוסה כתוב "מבטא

שפתיה" – ומבטא היינו שבועה (כדאיתא במסכת שבועות כ). והיינו: שאף על פי שהאב

יכול להפר שבועה גם כן, מצווה שלא יפר, כדי שלא יהיה הזכרת שם שמים לבטלה.

והווי כמו התרת נדרים שהוא מצווה, לא כן שבועה… מה שאין כן בעל, שנדרים

שבינו לבינה או נדרי עינוי נפש נוגע להקמת שלום בית – על כן רשאי להפר אפילו

.הליחתכל – העובש

(יד) "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל" ( – )2אין פירושו שלימד המצווה הזאת

ראשונה את ראשי המטות, ואחר כך אל בני ישראל, כמו שכתב רש"י, אלא שלימד אותם

אל ראשי המטות להנהגת והישרת בני ישראל, כי הם יהיו במקומו לענין הפרת נדרים

.'ה והוויצ רשאכ

השא ומכ ,תרדונ איה היבא (תעד לע=) תעדא תרדונ איהשכו ,היבאל החפש ומכ הרענה (וט)

אדעת בעלה. ומשום הכי (=כך) בידם להפר.

(טז) וכיצד מפר (את הנדר)? אומר "מופר" או "בטל" או "אין נדר זה כלום" וכיוצא בדברים

אלה שענינם עקירת הנדר מעיקרו … וכיצד מקיים? כגון שיאמר לה "קיים ליכי" או "יפה

נדרת" וכיוצא בדברים שמשמעם שרצה בנדר זה. המבטל נדרי אשתו או בתו אינו צריך לומר

כלום, ונתבטלו כל הנדרים. ומהו הביטול? שיכוף אותה לעשות דבר שאסרה אותו. אבל

ההפרה אינו כופה אותה אלא מפר לה ומניחה אם רצתה עושה, ואם רצתה אינה עושה. כיצד?

נדרה או נשבעה שלא תאכל או שלא תשתה, ואמר לה: "מופר לך" – הרי זה הפר ומותרת

לאכול ולשתות. נטל ונתן לה ואמר לה "טלי ואכלי", "טלי ושתי", הרי זו אוכלת ושותה,

.וילאמ לטב רדנהו

(יז) באב כתוב "יניא" אותה לחוד. בבעל נשואה כתוב "ואם הפר יפר". ובארוס כתוב "יניא

אותה והפר לה". והענין: שהפרת נדרים בשני אופנים, כמו שכתב רמב"ם:

.1שאומר "מובטל ליכי" ו"איני רוצה בנדריך", ואז תעשה כמו שתרצה, רק שיהיה בלי נדר.

וזה קרוי "הניא" בלשון תורה. ומכל מקום צריך לומר "מופר ליכי", ולכן קרוי זה הלשון

בלשון חכמים "הפרה", כמבואר בלשון רמב"ם.

.2שכופה אותה לבטל דבריה ולעשות ההיפך, וזהו "הפרה" בלשון תורה. ודרך האב שאינו

חושש לקיום רצונה אלא שלא תהא נדרנית, כי גנאי הוא לו. אבל הבעל בנדרים שיש בהם

עינוי נפש ובינו לבינה, מקפיד על שמירת דברים שנדרה, וכופה אותה שלא לנהוג כלל כפי

שנדרה לעשות בדברים שבינו לבינה או לענות נפש – משום כך כתיב "הפרה". ועיין פסוק 16

שמבואר שכך הכוונה. והנה הבעל שאשתו ברשותו ממש – כופה אותה כמשמעו. אבל הארוס

אין אשתו ברשותו. ואינו יכול אלא לומר שאינו רוצה בנדרה. אבל היא אסורה לנהוג בנדרה

משום שאין זה רצונו, ויהיה בזה העדר שלום בינו לבינה. לכך כתיב "יניא אותה והפר" – במה

שהוא יניא ממילא "והפר" שתעשה להיפך ממה שנדרה.

(יח) "וה' יסלח לה" ( – )6מה שנדרה לשמו, כיון שהניא אביה אותה כי היא לא נתחרטה

.הירדנ תא לטיבו ריסה הילע לשומה היבא לבא .המצעמ

(יט) הפרת הנדר כל היום, ואינה מעת לעת. כיצד? נדרה בתחילת ליל שני, הרי מפר כל אותו

הלילה וכל יום שני. נדרה ביום שני בתחילת היום, מפר כל אותו היום. נדרה בסוף היום עם

חשכה – אם הפר לה עד שלא תחשך – מופר. ואם לא הפר לה עד שחשיכה – אינו יכול להפר.

ומהו זה שכתוב בתורה "מיום אל יום"? מלמד שמפר בלילה אם נדרה בלילה. וכן מפר כל

היום כמו שביארנו. נדרה ושהתה כמה ימים ואחר כך שמע האב או הבעל – הרי זה מפר ביום

שמעו, וכאילו נדרה בעת ששמעה. שנאמר: "ביום שמעו" – לא ביום נדרה בלבד.

(כ) "ושמע אישה ביום שמעו" (- )8

נערה מאורסה שנדרה ושמע אביה והפר ולאחר ימים שמע הארוס והפר ביום שמעו –

אין זה מופר. שנאמר "ואם הניא אביה אותה ביום שמעו … ואם היו תהיה לאיש

ונדריה עליה ושמע אישה ביום שמעו" הא למדת שאחר שהפר האב ושמע הארוס

הרי זה מפר ביום שמוע האב. והוא הדין אם שמע ארוס והפר ואחר כמה ימים

שמע האב והפר ביום שמעו – שאינו מופר.

(כא) דעת הרמב"ם שצריך שישמעו שניהם ביום אחד. ופירשו הט"ז (=טורי זהב)

משום שכתוב "ושמע אישה ביום שמעו" והאי (=וזה) "ביום שמעו" אין לו פירוש,

והיה צריך להיות "והחריש לה ביום שמעו", ולא שישמע ביום שמעו. ועל כן

פירושו שישמע אישה ביום שמעו של האב.

(כב) "ואם הפר יפיר אותם אחרי שמעו ונשא את עוונה" ( .)16פירש בספרי, ("אחרי

שמעו") – אחר שקיים. ופירוש: שאם קיים בלבבו הוי מוקם, לכן מתייחס אל השמיעה

בלבד. ופירושו סבירא לי. ופשט המקרא הוא כאילו כתוב "הפר יפר אחר יום שמעו".

ומפני שאינה יודעת מתי שמע – לכן ישא עוונה.

(כג) קודם שמיעת הנדר אינו יכול להפר … ומהו "אחרי שמעו"?! לכן תירגם יונתן

"יומא חד בתר דשמע". והן הרלב"ג הוסיף מילת "יום". והנה מלבד שדחוק הוא להוסיף

מילה בתורת ה' התמימה, הוא נגד הדין, כי גם ביום שמעו אין בכוחו להפר אם קיימו

פעם אחת! לכן נראה לי כי לשון "אחרי שמעו" פירושו "אחרי קבלתו", כלומר: אחר

שגילה דעתו להתרצות בנדרה … וכן אמרו חז"ל בספרי: "אחרי שמעו – אחרי קיימו".

(כד) "בין איש לאשתו בין אב לבתו" ( – )17מקיש את האב לבעל, מה הבעל אין מפר

אלא נדר שיש בו עינוי נפש, אף האב אינו מפר אלא נדר שיש בו עינוי נפש.

(כה) כל הנדרים והשבועות האב מפר ביום שמעו, שנאמר "כל נדריה ואסריה". אבל

הבעל אינו יכול להפר אלא כל נדרים ושבועות שיש בהם עינוי נפש או שהן בדברים

שבינו לבינה, כגון שנשבעה או שנדרה שלא תכחול או שלא תתקשט, שנאמר "בין איש

.(17 קוספ) "ותשאל

שאלה: בספר הפלאה … "כל הנדרים והשבועות האב מיפר ביום שמעו". האירה

עינינו במאור תורתך, שהרי ב"ספרי" מקיש אב לבעל, ובעל אינו מיפר אלא נדרי

!חוורמ שוריפ וניבר ונל שרפי !שפנ יוניע

תשובה: זאת השאלה ודאי ראוי לשאול אותה כל חכם, וכמה ימים נתיישבתי בדבר

זה, שלדברי אותו היקש המפורש בספרי אין האב מיפר אלא נדרים שהבעל מיפר כמו

שפירש שם. אבל קשה לי זה ימים רבים. ואמרתי שודאי דברים אלו הן לדברי רבי

שמעון לבדו, שסתם ספרי רבי שמעון, ואילו היו דבריו אלה הלכה ודאי לא הווה

שתיק גמרא מנייהו. שלא תמצא לעולם אותו היקש באחד משני התלמודים, ולא

בתוספתא. וכל הלכות נדרים ושבועות שתמצא שאם נדרה כך וכך יפר, ואם נדרה כך

וכך לא יפר – לא תמצא חלוקה זו אמורה לעולם אלא באשה ובעלה, אבל בנערה

ואביה לא נשמע דבר זה לעולם. ואם תאמר: מאחר שנדע הנדר שיפר הבעל הוא

הנדר עצמו שיפר האב – תינח נדרי עינוי נפש, דברים שבינו לבינה היאך יהיו

בבעל ובאב. ומה איכפת לאב בדברים שבין אשה לבעלה, "אם אכחול" ו"אם אעביר

סרק" וכיוצא בזה? ועוד: ההפרש שנתנו חכמים בין נדרי עינוי לנדרים שבינו

הל שרגמ יכ ,הרפה איוה ,היתוהת אתיא יכ" ורמאו ,לעבב אלא ונתנ אל הניבל

.(הילע רדנה לח השרגמ רשאכו .רפומ רדנה ,ויתחת איה רשאכ=) "הלע הרדנ לייח

מכל אלה הדברים נראה לי שלא איירו (=דברו) חכמים במחלוקת נדרים אלא לענין

בעל, אבל לגבי האב לא חילקו חכמים בנדרים, כפשיטא דקרא שלא חילק באב, אלא

אמר "כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום" ובבעל חילק ואמר "כל נדר

וכל שבועה איסר לענות נפש … אישה יקימנו". לפי דברים אלה תפסתי סוגיה זו,

ולא יצאתי מפשטיה דקרא ואמרתי שזה ההיקש דרבי שמעון דברי יחיד הוא.

(כז) באב כתוב זה הלשון גם בהפרה, מה שאין כן בבעל, לא כתיב "כל נדריה" אלא

בהקמה ולא בהפרה. דהיינו משום שבעל אינו מיפר אלא מה שבינו לבינה, או נדרי

.ם"במרה בתכש ומכ .הירדנ לכ רפימ באה לבא .14 קוספב שרופמכ – שפנ יוניע

ובאמת כל נדרי הבת המה בינו לבינה, שאין כבוד לאב, כדתנן בראש פרק רבי

אליעזר: "פותחים לו בכבוד אביו ואמו", וכל שכן בת.

וזה שכתוב בספרי היקש אבל לבעל … אינו אלא בארוסה, שצריכים דעת שניהם.

והארוס ודאי אינו יכול להפר אלא מה שבינו לבינה, או עינוי נפש. וסלקא דעתך

(=היית חושב) שמה שאינו כן (=בינו לבינה ועינוי נפש) נשאר הרשות לאב – לכן

שנה שאין לאב רשות.

השינויים בדברי התורה ביחס לכל סוג מסוגי הנודרים, וציין איזה נלמד מהשינויים. העזר