בסוף פרשת חקת יש שלשה קטעי שירה, שיש לשאול מה הם עושים כאן ומה באים הם ללמדנו.
הראשון ספר מלחמות ה', (במדבר כא,יד), שנדון בו להלן.
השני שירת הבאר, (במדבר כא,יז), שבאמצעותו אנו מבינים את חטא מי מריבה. פירושים רבים נאמרו על מהותו של החטא ומה חמור היה בו. והפירושים חסרים. יש מבאר שחטאו היה שהכה במקום לדבר, ויש לשאול מה כ"כ חמור בכך. ועוד – הלא יתכן שכך הוא דרש את דברי ה' ככל דרשן: ודברתם, ואח"כ והוצאת. ואיך תוציא? למד ג"ש מפרשת מסה ומריבה שהיא דומה מאד לפרשתנו בכל דבר.
יש שפרשו שחטאם שנסו אל ה' מפני הקהל.
יש שפרשו שחטאם שקראו לישראל המורים.
יש שפרשו שלא האמינו שיצאו המים ולכן דברו לא אל הסלע אלא אל ישראל ובלשון שאלה, ולכן נאמר יען לא האמנתם.
וגם על זה יש לשאול וכי משה לא האמין? והלא כבר הוציא לו ה' מים מן הסלע? ואמנם זה היה על הצור בחורב ושם כבר ראה משה שזה מקומו של ה', ואמנם אמר ה' לקחת את מקומו במשכן ולהשכינו במקום אחר, וכאן אינו לא זה ולא זה, אך עם זאת עדין דחוק לומר שמשה לא האמין. וכן לא ברור למה נענשו על כעסם על ישראל? וכי לא היו ישראל ראויים לכך.
אין להבין חטא זה עד שקוראים את פרשת השירה. פרשת השירה מלמדת שהייתה כאן החטאה גדולה.
השירה פותחת בפסוק "אז ישיר ישראל את השירה הזאת", אין ספק שפסוק זה נכתב בלשון זאת כדי להזכיר את הפסוק "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'", ולהדגיש את ההבדל בין השירה הזאת לשירה ההיא. על הים שרו ישראל את השירה לה'. על הבאר שרו ישראל את השירה ולא לה'. שירה זאת משבחת את משה ולא מזכירה כלל את ה'. השרים ונדיבי העם הם אלה שכרו על פי השירה את הבאר. לא משה וישראל שרים לה' אלא ישראל שרים למשה. הייתה כאן הזדמנות שלא הייתה בבאר הראשונה: להוציא מים מן הסלע לעיני כל ישראל, לא רק לעיני זקניהם, וללמד את ישראל שה' מנהיגם.
הזדמנות זו הוחמצה. עם ישראל לא למד נכון את המסר.
מהו הטעם לדבר? הלא ישראל ידעו שה' שלח את משה?
הדבר מתברר כשאנו קוראים את פרשת בלק.
בלק ובלעם, כמו אנשים רבים בדור, מבינים שיש אנשים שבידם כוחות שהוריד ה' לעולם. אך אינם מבינים למי הכוחות הללו. בלעם לומד לאורך הפרשה שה' הוא השולט בברכות והקללות. בתחילת הפרשה סובר בלעם שהדברים בידו. ה' בידו והוא יודע כיצד להפעיל אותו בנחשים וקסמים וע"י מזבחות ופרים ואילים. הוא לומד במהלך הפרשה שה' הוא בעל הברכות והקללות ולא בלעם 1. בלק לא לומד את זה כלל. בלעם לומד שלא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, אך הוא מבין שאם ישראל לא יקימו את התורה יענשו. ה' לא ביד הנביאים. הנביאים בידו.
ה' נתן למשה בסנה מטה. גם לחרטומים היו מטות והם ידעו לעשות מופתים. למה מביא משה כשפים למצרים? כבר שואל המדרש: תבן אתה מכניס לעפרים? אבל אל המצרים יש לדבר בשפתם. אמונתם של המצרים מושתתת על שליטה מדעית מלאה בכוחות הכשף, אליהם צריך לבא בראיות מדעיות שכוחות אלה הם ביד ה', וכך הם לומדים.
אבל על הים התגלתה יד ה' עצמה, וישראל ראו את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. ראייתם זאת באה לידי ביטוי בשירה. גם כאן אומרים ישראל שירה, אך כאן מוכח שהם לא ראו התגלות של ה' אלא התגלות של אדם שנמסרו לו כוחות אלוהיים. הם מבינים את הדבר כמו שבלק מבין אותו: שהאדם הוא עיקר העולם, והוא לומד במדעו להשתמש בכל הכוחות בעולם, וגם בה'. כוחותיו ביד משה.
הם טעו והחמיצו את ההזדמנות לראות את יד ה' ולהאמין בה'. למה? או משום שמשה לא דיבר, או לא דיבר נכון, או הציג את הדבר כאילו אנו מוציאי המים באמצעות מטה הקסם, או משום שאין אדם לומד כשכועסים עליו.
משה ואהרן נכשלו בהנהגתם את העם, ומנעו ממנו את האמונה ואת היכולת לקדש את ה'. עם ישראל לא קבל את הדבר העיקרי והחשוב ביותר שהוא צריך. והם אינם יכולים להכניס את ישראל לארץ.
גם שירת המושלים האמורה כאן (במדבר כא,כח), לא ברור מה מקומה בתורה.
אך אם אנו למדים מכאן שה' הביא את סיחון לטהר את ארץ מואב עבור ישראל, אנו למדים את חשיבותה של השירה הזאת. גם המלחמה הזאת נראית אחרת מנקודת הראיה האמונית ומנקודת הראיה הגויית של התקופה. התורה מצווה לא להלחם בעמים שמוצאם מאברהם ולוט, ומתירה להילחם באמורים2.
גם מלך בני עמון שנלחם עם יפתח מבין את הנקודה הזאת. האם מלך בני עמון ידע תורה? לא מתקבל על הדעת. עם זאת אנו רואים שהטיעונים שעליהם הוא דן עם יפתח הם סביב השאלה אם ישראל לקח את ארץ מואב ובני עמון, כדבריו, או את ארץ סיחון, כדברי יפתח.
מה זה חשוב למי שאינו יודע תורה? גם הגויים של אותה תקופה ידעו שיש הבדל בין עמי הרפאים הפרימיטיביים שישבו באזור, לבין העמים הלבנים שהורישו אותם. יפתח אומר למלך בני עמון: אני מעולם לא לחמתי באדם לבן ולקחתי את ארצו, חלילה, הלא אני אדם תרבותי. אינני עושה מעשים ברבריים כאלה. אני לקחתי מהאינדיאנים של סיחון. אבל התורה אסרה את זה כי הם עמי אברהם וה' נתן להם נחלה את המקום ההוא.
גם הדבר הזה קשור באי ההבנה בעניין המופתים. בשני המקרים האדם מגיע להישגים גדולים. השאלה היא באיזה עיניים אנו רואים את זה. האם אנו רואים את זה כמו המצרים, שאנו העם המתקדם בעולם, וצורת ההסתכלות המדעית שלנו היא העולם, הנורמות המקובלות אצלנו הם צורת ההסתכלות הנכונה על העולם, והכוחות העליונים בעולם בידינו הם. או שאנו רואים את העולם בעיניים אמוניות ואנו מבינים שגם תופעות אנושיות מאוד מקובלות גם הן חלק מהנהגת ה' את עולמו. שבעוד דורות תהיה תורת ה' ידועה, אך הלומדים ישאלו ולא יבינו מה בין עמון לסיחון. גם עמון התרבותי וגם סיחון הפרימיטיבי יראו בעיניהם כפרימיטיביים למדי. שהם לא יבינו מה פתאום באים אל המצרים במטה חרטומים פרימיטיבי, הלא התורה היא מתקדמת בהרבה, והם בכלל לא יעלו על הדעת שמישהו חשב פעם שלא יתכן דבר נאור ומתקדם יותר ממטה החרטומים.
אינני יודע מה מכל זה ידעו ולמדו ישראל. אבל הם התייחסו אל מטהו של משה כאל דבר אנושי מתקדם.
מוטב שאנו לפחות נלמד לא להעריץ את הנורמות ואת מטות החרטומים של דורנו, שללא ספק יחשבו פרימיטיביים בדורות הבאים3. ונדע שלא האדם המתקדם הוא זה שבידו הכוחות של העולם, אלא ה' נתן את כל הכוחות האלה, ושגם שירת המושלים המפוארת, מקורה בעצם בספר מלחמות ה'.
|
