משא מצרים

נזכור כאן מה שהדגיש כמה פעמים פרופ' יחזקאל קויפמן שהנבואה הקלאסית מצטיינת במידה של זיקה למציאות, בניגוד לאסכטולוגיה מאוחרת, הרי הנביאים הקלאסיים הם קרובים למציאות, ונבואותיהם יש בהן הרבה מן הקונקרטי.

הנושא השני העיקרי שיש כאן הוא מפסוק ה ואילך:

ברסטד טוען שגם התיאור הזה הוא מציאותי.
ייתכן שהאמת היא באמצע, היינו – שיש ממש בתיאור של הרס משק המים, אבל פרטים כגון "ואבלו כל משליכי ביאור חכה ופרשי מכמרת על פני מים אמללו" וגו' הינם הפלגה נבואית, שנועדה, כפי שאומרת הפרשנות הקלאסית שלנו, להמחיש את החורבן של הממלכה.

נסקור מקצת מן הגלריה הפרשנית-המדעית שנטפלה אל "המלך העז".
קנט אמר שזה אנטיוכוס אפיפנס.
שד"ל וכן צ'יין פירשו כי המלך העז אינו אלא כנבוזי מלך פרס (525 לפה"ס) .
שטויארנגל ודליטש זיהוהו עם פסמתיך (609-663 לפה"ס).
שטדה וגריי סברו שהוא פענחי, אותו כובש כושי שירד מן הדרום ממצרים העליונה, (לשם
פלש מנוביה) והשתלט על כל ארץ מצרים (750 לפה"ס).

לעומת זאת, הפרשנים הקלאסיים שלנו – רש"י ורד"ק – היה להם יתרון גדול, שלא שמעו אולי על פסמתיך ועל כנבוזי, ולכן סברו שהמלך העז הוא מלך אשור, ואין לך דבר הגיוני מזה, מפני שכל הפיסקה הזאת, היא בתחום המציאות ובתחום מה שקוראים האופק ההיסטורי של הנביא. אין שום דבר בפיסקה הראשונה שהוא רחוק מן השכל ומן הסביר ומן הדברים המתרחשים והיכולים להתרחש במצרים בעתיד הקרוב לימי הנביא. ועל כן אין ספק שצודקים הקדמונים האומרים שהכוונה למלך אשור. צריך לזכור מה שכתוב בפסוק כג:

אולי הקולע ביותר, בקרב הפרשנות החדשה, הוא דרייבר, האומר פשוט:fall to the firstambitious man who invades it" ."The country will הרי ישעיהו אינו קורא בשמו של המלך העז. הוא התכוון לומר שהמצב בארץ מצרים המפוררת הגיע לשלב, שבו כל כובש גדול ותקיף, יכול להשתלט עליה. מכל מקום, מי שיאמר שבנבואה זו יש רמז לכיבושו של אסרחדון בשנת 671, או לאשורבניפל שכבש את מצרים בשנת664 לפה"ס, לא יהיה רחוק מן המציאות, אף על פי שהנביא לא נקב בשם.

ייתכן שאילו שאלנוהו לשמו של המלך העז היה אומר: אילו ידעתי את השם של המלך, הייתי מגלה אותו, אבל כיוון שאיני יודע, איני אומר. מכל מקום אם נרצה ליישם את הנבואה הזאת ולומר שהיא מתאימה לפעולתו של אסרחדון או אשורבניפל – זה יהיה הסבר קרוב לאמת.

פירושו של דבר, שיש כאן לפנינו פרק של שירת נבואה, המתארת מצב במצרים שהוא בעצם מתמיד או חוזר מדי פעם, שהיה קיים הרבה זמן לפני ישעיהו והרבה זמן אחרי ישעיהו, ויש כאן, אם נרצה, הגדת עתידות אחת, "המלך העז", וגם אותו המלך העז איננו מעבר לאופק ההיסטורי ולסבירות ההיסטורית של תקופת ישעיהו.

ולא זו בלבד. העירו כבר כמה פרשנים למשל על פסוק יא:

ועוד מילה מעניינת אחת: "כל עשי שכר אגמי נפש" – "אגמי" כתוב ב"א". הכוונה הפשוטה היא "עגמי נפש" ב-ע', נוגים, עצובים, אבל הנביא אומר "אגמי נפש" ב-א' כי מצרים היא ארץ של אגמים וסכרים. לא אעמוד על כל סממני האמנות והחריפות כי הם רבים. מה שרציתי לומר הוא שיש בפיסקה זו יותר מן השירה מאשר מן הנבואה במובן שאנחנו רגילים לה, יותר מתיאור מציאות מתמדת במצרים מאשר מן הנבואה לעתיד. הדבר היחיד, כאמור שהוא רמז לעתיד הוא "ומלך עז ימשל בם", ואף זה לעתיד קרוב המתקבל על הדעת.

כאמור, גם הנבואה "וסכרתי את מצרים ביד אדנים קשה" היא אפשרות סבירה וקרובה. מה שהנביא מוסיף פה הוא "ומלך עז ימשל בם נאם האדון ה' צבאות", וגם אחרי כן

יכול אני לגשת לגופו של עניין ולהגדיר מה עיקרה של פיסקה זו שסימנה "ביום ההוא". נראה שהעיקר הוא בסוף, מפסוק כג ואילך:

בפרק סה נאמר:

הרשו לי לצטט כאן מה שהעירו בשעתו זוג תלמידים בסמינריון שלי, כוונתי למר אסף ורעיתו מתל אביב, אחיו הצעיר של פרופ' אסף המנוח. נאמר כאן כי תהיה מסילה ממצרים אשורה ובא אשור במצרים ומצרים באשור ועבדו מצרים את אשור, ואחרי כן "ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור ונחלתי ישראל". אברהם בא ממסופוטמיה, ירד למצרים ונשא את עיניו כל הימים לנחול את ארץ כנען. והוא הדין ביעקב שבא מחרן וירד למצרים. מעשי אבות אלה הם סימן לחזון העתיד: המסילה ממצרים אשורה. כדאי להוסיף כי זה אולי מסביר במידת-מה את פסוק יח: "ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען". מדוע "שפת כנען"? אולי גם זהו רמז לימי האבות שהתהלכו בארץ כנען; הייעודים של ימי האבות עתידים להתמלא ולהתגשם בעתיד האחרית הימים. סוף הדרך דומה לראשיתה. זה בעצם מה שאומר פה הנביא,אלא שהוא משבץ את הייעוד הזה באקטואליה, במצרים של ימיו. הוא חוזה את מצרים ואת אשור במסגרת של התגשמות הייעוד לאבות. הוא רואה את ישראל הנגאל ברכה בקרב הארץ. המילים: "כנען", ו"מסילה", מעלות את זכר אברהם ויעקב בנדודיהם ובייעודיהם. עיקרה של נבואה זו הוא למעשה שיבוץ מצרים בייעוד של האבות, אותו ייעוד שישראל נשא אתו במשך מאות בשנים.

ועתה הערה בשולי הנושא שהעלה פרופ' יוחנן אהרוני, והיא, שאין לשלול נבואה זו מישעיהו, מבלי להיכנס לעובי הקורה של השערתו. כתוב בפסוקים יח-כא:

לאור דברי מלאכי נדמה לי שאין לפסוח על הצהרת כורש בעזרא א, ב:

בישעיה יד פסוקים כד-כה נאמר:

באותו פרק על בבל, כשהוא אומר בפסוק יז "שם תבל כמדבר ועריו הרס אסיריו לא פתח ביתה" וגו' – זה חטאה של מלכות הרשעה, הנביא מבשר כי על החטא הזה תיענש מלכות הרשעה.

והוא הדין בפרק לא, המדבר גם הוא במצרים – אך כאן יש שליחות ברורה. הוא אומר בפסוק א: "הוי הירדים מצרים לעזרה על סוסים ישענו ויבטחו על רכב כי רב ועל פרשים כי עצמו מאד" וגו', ואחרי כן

בישעיה ה, יא מגנה ישעיהו את העם "הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם". לכאורה, מה החטא שבני אדם הם עליזים? "והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו". זה העיקר. הנביא דורש מן העם, לראות את פועל ה', להביט, במקום קלות הדעת כובד ראש, עיון ועמקות. הנביא דורש מן העם לראות את הקשר בין ההשגחה האלוהית לבין המאורעות.

ושוב בפרק כב, פסוקים י-יא כשמדובר על ביצורים, שוודאי היו חשובים ויעילים, אומר הכתוב:

בפרק שלנו, פרק יט, מדגיש הכתוב על מצרים בפסוק יא:

פרופ' לוין אמר שצריך להיות כאן מומנט קריטי בפרק יט. דא עקא שחיפשתי את המומנט הקריטי הזה, נפתלתי קשות עם הפרק הזה ולא מצאתי אותו. חיפשתי בפרק את המשמעות הקונקרטית, את השליחות הנבואית האקטואלית ולא מצאתי. כי התפוררות, השתבשות, ירידה אינם מומנט קריטי. זה כרוני במצרים. לכן ניסיתי להסביר את הדברים כפי שהסברתי.

ב"צ לוריא איננו אוהב תיאולוגיה אבל מה נעשה וישעיהו הנביא היה לו טעם אחר? קשה לטעון כלפי הנביא, מדוע הוא מדבר על השגחה אלוהית וכיוצא באלה. תסלחו לי אם אומר, יש השקפה משכילית נאיבית המבקשת להתעלם מטיבו האמיתי של נביא. אומרים: הנביא הוא מדינאי נבון, וכיוצא בזה. אני כופר בזה. אני חושב שמלכי יהודה היו מדינאים טובים יותר. זה היה תפקידם. הם היו אנשי צבא ואנשי שלטון.

ירמיהו לא היה מדינאי, הוא היה נביא. צדקיהו היה חלש, אבל היו וודאי מדינאים גדולים יותר בין המלכים. (קריאת בינים: והסימן של חורבן ירושלים!) ירמיהו ניבא. הוא לא אמר שלמד באקדמיה מדינית או צבאית. ישעיהו אמר "וגנותי על העיר הזאת", ירמיהו אמר "תכנעו". לא ישעיהו ולא ירמיהו התיימרו להיות דיפלומאטים. הם אמרו: אנחנו נביאים, "כה אמר ה'" אין לי סיבה לא להאמין להם, ואפילו מי שאינו שותף לאמונתי יסכים וודאי שהנביא, על כל פנים, האמין שה' אמר לו, והוא לא התכוון לפוליטיקה. הוא לא אמר "אני חכם מכם", הוא אמר "אני נביא". אנחנו חיים בתקופה של חופש דעות. אם יאמר מישהו
שאינו מאמין שה' דיבר אל ישעיהו ואל ירמיהו, לא יאסרו אותו. אני איני מאמין שזו הייתה הלוצינאציה. מכל מקום, ברור שישעיהו לא התכוון להיות ראש מפלגה. מעולם לא אמר, שהוא חכם יותר מחזקיהו, או שהוא בקי בענייני מדיניות ובטחון יותר מן המלך. אני חושב שחזקיהו היה מלך נבון, מדינאי מנוסה יותר ואיש צבא מומחה מישעיהו. ישעיהו טען שהוא רואה מה שחזקיהו אינו רואה כיוון שה' מגלה סודותיו לעבדיו הנביאים.

מספר חברים אמרו שהפרק מדבר על היהודים שהיו במצרים. כך למשל אמר זאת ב"צ לוריא והוא הביא מדברי הנבואה של הושע. כך נדמה לי אמר גם מר ארצי. עוד אחרים אמרו שהכוונה לישראלים במצרים. שוב פטר אותי בעניין זה הפרופ' אהרוני. מי שמעיין בפרק ימצא שהנביא איננו מדבר על יהודים שיימצאו במצרים אלא על המצרים. שהיהודים היושבים במצרים יעבדו את ה' – מה החידוש בכך? גם במצרים יש יהודים העובדים את ה'. החידוש הוא שמצרים תעבוד את ה'. "ונודע ה' למצרים וידעו מצרים את ה' ביום ההוא ועבדו זבח ומנחה ונדרו נדר לה' ושלמו. ונגף ה' את מצרים נגף ורפוא ושבו עד ה' ונעתר להם ורפאם".

(מר י' ארצי: אולי בהשפעת היהודים?)

בלי ספק. לזה אני מסכים. פרופ' תדמור מבקש לצמצם את אופק הנבואה במסגרת תקופת הנביא ולא מעבר לה. הוא היסטוריון, מומחה ומובהק, אני מבין שאותו מעניין הרקע ההיסטורי. אבל מה נעשה ואנשי מקרא כמונו רוצים להבין מה חזה ישעיהו ומה התכוון לומר, ולא רק את הרקע ההיסטורי של תקופתו? אחרי כל המאמצים, מי יודע אם אמנם הבינותי, אולי לא קלעתי לאמת. אין אני הראשון ולא האחרון.

(מר ד' בן גוריון: ייתכן שישעיהו הבין את הרקע ההיסטורי והתכוון לרקע ההיסטורי).

ודאי הבין, אך תכליתו של נביא אינה ידיעת היסטוריה לשמה. התיאולוגים והפילוסופים של ימי הביניים שאפו לידיעת ה' על ידי חקר סגולות האלהות ושאר עיקרי אמונה. הנביאים מיעטו לעסוק בכגון אלה. הסובסטנציה שבה עבדו הנביאים, שבה רצו להראות כוחו והשגחתו של אלוהי ישראל, קורא הדורות מראש, היא ההיסטוריה, זה חומר הגלם שלהם.

מר ארצי אומר שהמלך העז היה מצרי. יש מן הפרשנים האומרים כך. לי לא נראה הדבר. בזה אני יכול להסתייע בפרופ' תדמור.

מר לוינשטין הזכיר את "אריאל דודו" שבכתובת מישע. אני סבור שאריאל דודו היה גיבור יהודי בשם דודו שהיה בנבו. בשמ"ב אנחנו מוצאים (כג, כ): "הוא הכה את שני אראל מואב". אריאל הוא כינוי במואבית לגבור. דודו הוא שם מצוי בדברי הימים ובשופטים, דומה לדוד. מעניינת השערתו של ד"ר פלק שיש כאן חזון של ביטול הגבולות במסגרת שלטון ה'. קשה להניח כי חמש ערים בארץ מצרים המדברות שפת כנען הן ערי יהודים.

(מר ד' בן גוריון: לא רק מדברות שפת כנען, אלא גם "ונשבעות לה' צבאות".)

זו לשון רש"י במנחות קט ע"ב: "'מדברות שפת כנען' – שפת ישראל היושבים בארץ כנען וסיפא דקרא נשבעים בשם ה' צבאות". רק לפי ההנחה שהנביא מתכוון לביטול הגבולות ייתכן לפרש שמעבר לגבולות ארץ ישראל יהיו יהודים. לדברי יתר הפירושים אי אפשר לומר שהכוונה היא ליהודים במצרים. הכתוב מדגיש שמדובר במצרים.

מר זכאי אומר שהנביא הוא בן זמנו ולמה לנו לגרור אותו לימי האבות? אבל גם אנחנו בני זמננו. והנה אנשים בני זמננו, שראשם כואב ולבם דואב והריהם שקועים ראשם ורובם בכל הבעיות הקשות של זמננו, מדברים בכל זאת על אברהם, יצחק ויעקב. למה נניח שישעיהו היה פחות רוחני ופחות קרוב לזכר אברהם, יצחק ויעקב? בכל זאת יש בספר ישעיה "אברהם אביכם" ו"שרה תחוללכם".

ועוד התעלם מר זכאי מדבר אחד, לפי עניות דעתי, והוא ההבדל החד מאוד בין שני חלקי הפרק. אי אפשר להביא ראיה מן הפיסקה הראשונה המדברת על מציאות אקטואלית וכולה מעורה במציאות – לגבי החלק השני. יש כמה נבואות בישעיה המתחילות "משא פלוני", ואחרי כן "והיה ביום ההוא". צריך להבדיל בין השניים.

רעיון פרשני נאה הגה ד"ר קומלוש, שעמד על ההקבלה הניגודית שבין הפיסקה הראשונה לשניה. בראשונה מדובר על עבודת אלילים במצרים, ואילו בשנייה על עבודת ה'. הזיהוי הרס-חרס, מצוי לא רק בתרגומים. פרופ' גבריהו הזכיר את הגמרא בסוף מנחות המפרשת עיר ההרס – עיר החרס. ד"ר קומלוש הטעים בצדק שיש כאן אוניברסליות, אך נדמה לי שאין זו סתם אוניברסליות כמו למשל בפרק ב של ישעיה "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים". פה מדובר לא על הגויים כולם אלא במפורש על שלושה עמים "ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור ונחלתי ישראל". הכתוב קובע את מקומם של השלושה. "ונחלתי ישראל". שישראל חייבת לסייע לאותו חזון – זה ודאי ניתן לומר.