הראשון שניסה לעמוד על טיבם ומהותם של הרגמים על ידי בדיקה ארכיאולוגית שיטתית היה אולברייט שחפר חפירה חפוזה באחד הרגמים, בשנת 1923. החפירה הבהירה כי הרגם הנו, כאמור למעלה, ערמת אבנים ועפר מלאכותית ללא רבדים או מבנה כלשהו. ועוד גילה אולברייט כי לפי שברי החרסים שייך הרגם לתקופת המקרא (תקופת הברזל). אולם לא עלה בידי אולברייט לגלות מה טיבה של הערמה, על מה היא מכסה ולשם מה נערמה. יתר על כן, טעה אולברייט בקביעת זמנו המדויק של הרגם בכ- 500 שנה. כשלושים שנה אחרי חפירת אולברייט חשפה ד"ר רות עמירן רגם אחד שהתנשא דרומה לכביש המוליך מקרית היובל (דרך קרית מנחם) לאורה. הפעם הייתה זו חפירה יסודית שיטתית. החופרים הסירו את כל ערמת האבנים העצומה וגילו תחתיה מבנה נמוך של מצולע בן 17 צלעות. במחציתו המזרחית של המצולע היה כרוי בור עמוק 90 ס"מ, מצופה אבנים מסותתות מבפנים ולפני הבור מרצפת. בתוך הבור וסביבותיו (בעיקר בדרום ובמזרח) נמצאו רסיסי פחם ואפר ואבנים שהושחרו בשריפה. בסמוך לבור נמצאו שברי סיר בישול ושברי קערות, פכים וקנקנים, לדעת החופרת כולם מהמאה הח'-ז' לפה"ס, היינו תקופת מלכי יהודה.
אשר למהות המבנה, הרי סוברת עמירן כי זו הייתה במה מסוג הבמות המתוארות ביחזקאל ו, ג: "כה אמר ה'… להרים ולגבעות לאפיקים ולגאיות… ואבדתי במותיכם.
כ- 600 מטר מזרחה לרגם החפור – כיום בתוך שכונת עיר גנים – מתנשא הרגם הגדול והבולט ביותר. המשלחת חשפה את יסודו המערבי של רגם זה לאורך כ- 3.5 מטר וגילתה שם זווית של מצולע בדומה לזוויות המצולע שברגם הנחפר. מכאן כי גם אותו רגם גדול מתנשא מעל לבמה עתיקה מימי מלכי יהודה.
בראשית שנת תש"ך חשף זאב ייבין את רגם מס' 3 כ-300 מטר דרומה לרגם הגדול (מס' 4). גם שם נמצאו ביסוד הערמה שרידי מבנה פוליגונלי נמוך בן כ- 17 צלעות. כ- 40 מטר מזרחה נמצאו שני בורות ומתקן של אספקת מים.
ניתן לומר מעתה, כי הרגמים במערב ירושלים מתנשאים מעל לבמות מתקופת מלכי יהודה. מסתבר שערימות אבנים כבירות אלה נועדו לקבור את הבמות ולשים קץ לפולחן בהן.
ברם, הארכיאולוגים מסיימים את סקירתם בשאלה שאין בפיהם מענה עליה.
מדוע הרסו מקום פולחן על ידי בניה מעליו?
כאן, במקום שמסתיימת מלאכתם של הארכיאולוגים, מתחיל כמדומה תפקידו של חקר המקרא.
המקרא מלמדנו כי נביאים ושליטים שהלכו בעקבותיהם נלחמו במשך דורות בפולחן הבמות. מסתבר, אפוא, כי היו באותה מלחמה בבמות שלבים שונים, תמורות וחילופי שיטות. הקרמיקה של הרגמים היא לדעת החופרים מן המאה הח' ובעיקר מן המאה הז'. פשטות הכלים שנמצאו ברגמים וחוסר כל חפצי פולחן נוכרי מלמדים, כי היו אלה במות לעבודת ה' ולא לאלהי נכר. בתקופה הנדונה (מאה ח'-ז' לפה"ס) התחוללו ביהודה שתי "רפורמות" שמגמתן הייתה לחסל את הבמות ולבטל כל פולחן מחוץ למקדש בירושלים. האחת בימי חזקיהו בסוף המאה הח' והאחת בימי יאשיהו שמלך במחצית השנייה של המאה הז'. עצם הצורך ברפורמה נוספת, שני דורות אחרי הראשונה, מוכיחה כי תוצאות פעולותיו של חזקיהו לא האריכו ימים וכי אחרי מותו, בתקופת מנשה, נתכוננו לא רק פולחנות נוכריים, אלא גם עבודת ה' בבמות נתחדשה ונתעצמה.
כאשר עמד יאשיהו לבער את עבודת אלהי הנכר ולחזור ולטהר את עבודת ה' ולרכזה בירושלים, ודאי לא נתעלם מנסיונו של חזקיהו אבי סבו, וודאי שאל עצמו מדוע לא הצליח הלה. אין ספק שביקש יאשיהו ללמוד מן הנסיון ולהמנע משגיאות קודמו. אמור מעתה: במפעלו של יאשיהו יש בוודאי אלמנטים חדשים, מיוחדים לו. אם ננתח מבחינה זו את הפרשה המתארת את מהפכת יאשיהו (מלכים-ב כג) נדמה כי נמצא ללא קושי את האלמנטים הללו.
פעולותיו של יאשיהו בתחום ביעור הפולחנות
א. השמדת אביזרים של עבודת אלילים בשריפה, ניתוץ, שבירה, כריתה, כגון:
"ויוצא את האשרה… וישרף אותה" (פס' ו),
"ויתץ את בתי הקדשים" (פס' ז),
"ואת מרכבות השמש שרף באש" (פס' יא),
"ואת המזבחות אשר עשה מנשה… נתץ המלך" (פס' יב),
"ושבר את המצבות ויכרת את האשרים" (פס' יד).
"וטמא את התפת אשר בגי בן הנם" (פס' י),
"ואת הבמות אשר על פני ירושלים… אשר בנה שלמה… טמא המלך" (פס' יג),
"ושבר את המצבות ויכרת את האשרים וימלא את מקומם עצמות אדם" (פס' יד),
"וגם את המזבח אשר בבית אל הבמה אשר עשה ירבעם בן נבט… ויקח את העצמות מן הקברים וישרף על המזבח ויטמאהו" (פס' טו-טז).
נמצאנו למדים כי פסילה על ידי טומאה הייתה שיטה כלפי מקומות פולחן שלא היו בהם (או שכבר לא היו בה) בניינים ומתקנים, וכלפי שרידים שכבר ניתצו ונשרפו כגון עפר שרפת האשרה (פס' ו). ועל שום מה היה צריך לטמא את הללו? הווה אומר: כדי למנוע חידוש הפולחן, כדי להרתיע את הבריות ולהרחיקם לצמיתות מאותם המקומות.
יאשיהו לא הסתפק עוד בכטול הפולחן ובהריסת אביזריו כחזקיהו בשעתו. הוא שאף גם למנוע את חידושו ולהרחיק את הבריות ממקומות הפולחנות ההם לעולם. מגמה זו של מניעה היא האלמנט החדש ברפורמה של יאשיהו והיא פרי הלקח של כשלון הרפורמה הקודמת של חזקיהו.
פעולת מניעה אחרת, מעניינת, של יאשיהו היא עניין כוהני הבמות (שם פס' ח-ט):
כללו של דבר: לא כרפורמה של חזקיהו הייתה הרפורמה של יאשיהו. חזקיהו נתן דעתו להסיר את הבמות בהווה ולבטל את הפולחן בהן. ואילו יאשיהו צפה בעיקר לעתיד. הוא חיבל תחבולות למנוע את חידוש הפולחן הפסול בדורות יבואו.
תפקיד הרגמים במערב ירושלים
מהפכת יאשיהו שמה קץ מהיר לפרק מוזר זה בתולדות אמונת ישראל. המלך "אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו ככל תורת משה" (כג, כה) ניצב מול שתי חזיתות, מול פולחן אלהי הנכר במקדש מזה ומול עבודת ה' שהתפצלה ל- 20 במות מזה. כלפי עבודת האלילים נהג ביד קשה. הוא "שרף, נתץ וכרת" כל מה שניתן לבער וכדי למחוק את זכר הפולחנות ההם ולמנוע חידושם טימא את מקומם.
אשר לבמות של עבודת ה', הרי קל היה לנתץ אותם מתקנים קטנים ולפזר אבניהם על פני השדה. אולם יאשיהו ידע כבר כי כשם שקל "להסיר" את הבמות, קל גם לחזור ולבנותן ולהוסיף עליהן כהנה. מאידך היו אותן הבמות, בכל זאת, מקלט לעבודת ה' בעת צרה ומילאו תפקיד חיוני בימי מנשה. ייתכן, אפוא, שלא רצה יאשיהו לנהוג בהן כמנהגו באביזרי האלילות. לפיכך ציווה לקבור את הבמות ולגנזן מתחת לגלי אבנים גדולים.
גלי אבנים לזיכרון בתקופת המקרא
גם על גוויתו של אבשלום המורד בדוד אביו הציבו "גל אבנים גדול מאוד" (שמ"ב יח, יז). אין ספק שגם "גל אבנים גדול זה" נועד להרתיע ולהזכיר דורות יבואו. מאידך מצאנו גלי אבנים שהוקמו לזכרון מאורעות מסוג אחר כגון גל האבנים שהוקם לעד ברית בין יעקב ללבן (בר' לא, מד-נב) ואבני הגלגל (יהושע ד) ועוד.
הצד השווה בכל גלי האבנים הללו, שתכליתם להעיד, להרתיע ולהזכיר ועל פי רוב גם להזהיר דורות יבואו. כך יש להבין גם את מעשה יאשיהו. קבורת הבמות הייתה לא רק פעולה של גניזה. רגם כגון זה הוא בעיקרו גלעד הבא להזהיר דורות יבואו כי מקום עבודת ה' הוא במקדש לבדו. זוהי הפגנה בת קימא נגד פולחן הבמות. ביקש יאשיהו למנוע בדורות יבואו מה שאירע בדורות עברו. לפיכך טמא מצד אחד את מקומות הפולחן האלילי ובכך פסלם לנצח. מאידך גנז את במות עבודת ה' מתחת לגלי אבנים עצומים העומדים ומכריזים באזני הדורות כי בא הקץ לפולחן הבמות, ומעתה אין לעבוד את ה' אלא במקום היחיד אשר בחר.