[עט, א]
מזמור לאסף אלהים באו גוים –
הזכרתי מחלוקת המפרשים בתחלת הספר.
יש אומרים:
כי מזמור דבר שנזמר ונכרת מרבים אולי קינות היו, או טעם מזמור שראה ברוח הקדש בעבור מה שכתב באחרונה, כי ישראל היו עמו ונחלתו.
וטעם אלהים –
איך הוא אלהים וגברה יד בני אדם על חסידיו ועל מקום קדשו.
בנחלתך –
ארץ ישראל.
לעיים –
מקומות שפלים והפך זה: נכון יהיה הר בית ה'.
ויש אומרים:
מקום שאין שם ישוב, או שחפרו ירושלם לבקש מטמונות.
[עט, ב]
נתנו –
קשור זה הפסוק כי החסידים לא נקברו בעיים הדומים לקברים.
[עט, ג]
שפכו –
דעת השופכים כי אין דורש דמם, כמים שהם מותרים.
[עט, ד]
היינו –
הנשארים ממנו.
[עח, ה]
עד מה ה' תאנף לנצח –
בנו.
תבער כמו אש קנאתך –
קנאת בעבור שעבדו ישראל אלהים אחרים, ולמה לא תקנא בזרים?!
[עט, ו]
שפוך, ועל ממלכות –
כמו אל הממלכות, כמו: אל יסוד המזבח.
[עט, ז]
כי –
לא די שלא תקנא בעבור שלא ידעוך עד שאכלו את יעקב, שידע אותך.
[עט, ח]
אל –
מפרשים רבים אמרו:
כי ראשונים תאר לעוונות.
והנכון בעיני:
כי עוונות סמוך לאבות ראשונים, ומלת יקדמונו כנגד ראשונים.
וטעם כי דלונו מאד –
אין לנו כח ואין לאל ידינו, על כן נבקש רחמים.
[עט, ט]
עזרנו –
הטעם עזרנו עד שנכבד שמך, או עזרנו בעבור כבוד שמך שנקרא עלינו, על כן אחריו.
[עט, י]
למה –
טעם לעינינו שנהיה חיים לפני מותנו.
ודם עבדיך –
הוא הנזכר בתחלת המזמור.
[עט, יא]
תבא –
בעבור היות ישראל בגלות כאסיר בבית כלא.
הותר –
מגזרת הותירם שהם מוכנים למות, ומשקל תמותה תשועה, תקומה תרועה.
ורבי משה אמר:
כי הותר הסר יתד ופתח קשורם בעבור שהזכיר אסיר.
[עט, יג]
ואנחנו עמך –
אנחנו הנודעים שהם עמך, אז נודה לך בפדותך אותנו.