זהותו של אליהו התשבי – בעקבות הכתובים והפרשנות המסורתית

ננסה לאחוז במקראות לבל יחמקו מידינו, ולהוציא מהם הבנה רחבה בדבר זהותה ומהותה של דמות זו. הקריאה המוצגת במאמר זה היא ניסיון שיחזור טכסטואלי המעלה את האפשרות הפרשנית בדבר זהותו של אליהו כמלאך ולא נביא בשר ודם. לשם בסוס תפיסה זו נציג מערך השוואתי, אשר בו נצביע על נקודות משותפות בין:

התבוננות בפסוק א' מראה שלשון הנבואה אינה דומה למטבע השגור בד"כ ע"י הנביאים. במקום ביטוי כדוגמת "כה אמר ה'", מופיע אצל אליהו "חי ה' אלוהי ישראל אשר עמדתי לפניו … כי אם לפי דברי", אם כי יש לציין שמטבע הנבואה: "כה אמר" מצוי בפיו של אליהו בהמשך (י"ד, כ"א י"ט, מ"ב א' ט"ו). לפי קריאתנו, זהותו של אליהו בפסוק הראשון ובפסוק שלאחריו שונה זו מזו. בפסוק א' מוצגת לנו זהותו כמלאך, ולאחר מכן חל משבר זהויות, אשר בהם מתרוצץ הוא בין זהותו הטבעית כמלאך לזהות הנביא הנכפית עליו. משבר זהויות זה משתקף, בתבנית הלשונית של הנבואה.

במאמר זה ננסה לבסס את פירושנו בדבר הזהות המשתקפת מן הפסוק הראשון, דהיינו היות אליהו מלאך, אם כי נתייחס בקצרה גם לזהות הנביא הנכפית עליו המשתקפת מהמשך הפסוק. אולם ההצגה המלאה של זהות הנביא ומתח הזהויות בדמותו של אליהו מצריכה שיחזור טכסטואלי מפורט העומד מעבר לגבולות מאמר זה.

עיון חוזר בביטוי החזק "לפי דברי" שבפסוק א' מורה כי הוא מתפרש: "אלהין כד אמר",¹³ כלומר עפ"י דבור ה'. אולם אפשר וצורת ביטוי זו היא כצורת דברי המלאכים אשר אומרים את נבואתם בגוף ראשון כעין דבור האל עצמו, ואינם נוקטים בדבור העקיף – "כה אמר ה'".¹⁴

מ' איש שלום במבואו הגדול ל'סדר אליהו רבה', הרגיש בדמיון שבין לשון ההתגלות של אליהו ללשון התגלות המלאכים, וכך הוא כותב:

פתיחת הופעתו של המלאך מן הבוכים בפסוק א' היא השבועה אשר מהוה את המסגרת לברית האבות, וכך אמר המלאך בבוכים: "ואביא אתכם אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם ואומר לא אפר בריתי אתכם לעולם" – השבועה לאבות היא הברית לבנים. גם אליהו במעשה בהר הכרמל, אשר ניתן לראותו כמפרש את השבועה "חי ה'" המוסבת על עבודת כוכבים,²⁰ פונה בתפילתו אל "ה' אלוהי אברהם יצחק וישראל" המהוה את מסגרת הברית, אך קודם לכן מחדש את הברית ע"י בניית המזבח משתים עשרה אבנים כמספר שנים עשר שבטי בני יעקב אשר קרא שמו ישראל.²¹

משום כך, נפרש את נוסח השבועה בפתיחת הופעתו של אליהו כמהוה את מסגרת הברית המזכירה את השבועה שנשבע ה' לאבות, אולם תוכנה של השבועה מבטא את האזהרה והתוכחה אשר כרוכה ביסוד הברית, וכמאמר המלאך בבוכים: "ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ הזאת את מזבחותיהם תתוצון ולא שמעתם בקולי" (שופטים ב' ב'). בעוד שהופעתו של המלאך מן הבוכים מסתיימת בהסתלקות, אליהו מצווה: 'לך מזה'. השבר הספרותי שבין פסוק א' לפסוקים הבאים אחריו, המתבטא בפסיביות המנוגדת לאקטיביות של פסוק א', משקף אולי את רצונו של אליהו לחזור למהותו המלאכית כמו המלאך מן בוכים, אשר אמר את תוכחתו בדבר הפרת הברית, ונעלם.

כאן יש להתייחס אל רעיון המועלה בכמה מדרשים מוקדמים ומאוחרים המתייחס אל נביאים כמלאכים ולהפך המצוי בכמה מדרשים ואף הקדומים, אשר ביישומו ביחס למלאך מן הבוכים, מציג את זהותו כנביא, ולא כפשט המקראות – מלאך, ואדרבה כל ההשוואה בין אליהו התשבי והמלאך מן הבוכים מחזקת לכאורה את הסברה ההפוכה, שאליהו אדם הוא, ולא מלאך.

על כך כבר העיר איש שלום: 'היכן שמענו שהכהנים, אפילו אם הם כהנים גדולים תהיה בידם להיות רואה ואינו נראה'? (עמ' 7).

נראה שהתנחומא הבין את רעיון כהנים כמלאכים המצוי במדרש ויק"ר כפשוטו, ואף הוסיף לו נופך משלו המדבר בכהן המופיע ונעלם כמלאך, ותלה זאת בפנחס, אולי לא רק משום שלא מצינו בכהנים תכונות אילו, אלא משום המסורת שהיתה בידו שפנחס הוא אליהו, עליו ידוע מפרקי המקרא שהיה מופיע ונעלם.²⁶

שינוי סגנוני במדרש המאוחר מצאנו גם בפרדר"א, אשר הוא כנראה המקור לרש"י (בב"מ שם) אשר פירסם את רעיון 'אליהו הוא פנחס':

משמעות צרוף הדמויות אליהו-פנחס, אשר יש לו כנראה יסודות במדרש הקדום, הן באופן פרטי בהבנת היחס בין דמויות אלו, והן באופן כללי בתפיסת היחסים שבין המלאך והנביא,³³ תתפרש על ידנו כבאה לממש את הרעיון של מלאכים המתדמים לנביאים.

הצעתנו היא כי הצורות המתארות את ביאת המלאך: נביא או מלאך, אינן מסמנות מצב פיסי: אדם לעומת מלאך, אלא שני אפיונים של השליחות: פשרנית ומתחשבת באילוצים ובמגבלות האנושיות, וחסרת פשרות אשר אומרת את דבר ה' ונעלמת.

בחינת הרעיון "אליהו הוא פנחס" ביישומו בטקסט המקראי מגלם את שתי צורות השליחות המתרוצצות בדמותו של אליהו, המתבטאות בשבר הספרותי שבין פסוק א' לפסו' הבאים אחריו.

את תרגומו של יונתן על המלאך מן הבוכים "וסליק נביא בשליחות קדם ה'", נבין במערך הפרוש המוצע כבא לגלות לנו את מהותו המיוחדת של מלאך זה. מהות המתבטאת בצורת התגלותם של המלאך מן הבוכים, המלאך הנראה אל גדעון, המלאך הנראה אל מנוח ואשתו, ואליהו התשבי אשר מתלכדים הם לזהות אחת.

בשופטים ו' (ח'-כ"ו), מסופר על שתי שליחויות:

האחת – שליחות ה"איש נביא";

השניה הבאה בדיוק אחריה – שליחות המלאך הנראה אל גדעון.

מקובל על הפרשנים לראות במלאך הנראה אל גדעון מלאך כמשמעו,³⁶ ואת זהות ה"איש נביא" הנשלח בפסוקים המקדימים להופעת המלאך הנראה אל גדעון, כנביא כפשוטו.³⁷ במערך השוואות שנציג כאן בין ה"איש נביא" והמלאך מן הבוכים, וכן בין ה"איש נביא" והמלאך הנראה אל גדעון, ננסה לשחזר את הטכסטים ע"י קריאה המזהה בין כל הדמויות הללו, כאשר דמותו של הה היא כעין הקדמה הבאה לספר באיזה אופי יתגלה המלאך הנראה אל גדעון, האם באופיו של המלאך מן הבוכים שתוכחתו קשה, אומרת דברה ונעלמת, או תוכחתו סלחנית ומתפשרת, כמהותה של שליחות הנביא.

הדמיון בין תוכן נבואת ה"איש נביא" ונבואת המלאך מן הבוכים בולט.³⁸ ואולם מתוך הדמיון אנו רואים את השוני שבין שתי נבואות אילו, אשר אינו נעוץ במהות הנבואה, כי אם באופי ובנימה בהם היא נאמרת.

מוטיב היציאה והברית מופיע כבר בשמות ו' בנוסח הדומה לשתי נבואות אלו גם יחד.

מסקנתנו הפרשנית מן ההשוואה בין המלאך מן הבוכים ל'איש נביא' היא, שהאחרון הינו מלאך המתדמה לאיש.⁴⁰ וההבדל באופי שתי הנבואות, נובע מן המסגרת הנבואית בה מתגלה המלאך, הכופה עליו סוג שליחות סלחני ומנחם, דבר אשר יודגם גם בהשוואה הבאה.

כפי שכבר ציינו ביחס לזהותו של המלאך המתגלה אל גדעון נראה, שהפרשנות המקובלת רואה בו מלאך כמשמעו. היו שזיהו את דמות ה"איש נביא" הנשלח אל בני ישראל בפסוקים המקדימים את הופעת המלאך הנראה אל גדעון, עם דמות מלאך זה,⁴¹ ואף אנו נעשה כן אם כי נסביר זאת בכיוון ההפוך, וכהבנת דמותו של ה"איש נביא" עפ"י דמות מלאך ה', כביטוי לרעיון מלאכים המתדמים לנביאים, רעיון שכאמור הועלה על ידי רבנין בויקר"ר, ביחס למלאך שנתגלה למנוח ואשתו.

אם נעיין היטב בדברי גדעון למלאך (אשר הוא חושבו ל"איש נביא"), נראה שהם כאילו מתייחסים לדברי ה'איש נביא' בפסוקים המקדימים לו. גדעון קובל לפני המלאך "ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו ה' ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין" (שופטים ו' י"ג). וכן אומר ה"איש נביא" "ואציל אתכם מיד מצרים ומיד כל לוחציכם ואגרש אותם מפניכם ואתנה לכם את ארצם" (ט'). גדעון כמו ה'איש נביא' מחבר בין ההצלה ממצרים להצלת העם בארץ.

לאור הבנה זו ננסה לראות בדמותם של ה'איש נביא' והמלאך הנראה אל גדעון דמות אחת מורחבת. נתייחס אל שליחותו של ה"איש נביא" כהקדמה להופעתו כמלאך הנראה אל גדעון בפסוקים הבאים אחריו, אשר זהותו כאמור, נתפסה בפרשנות המסורתית כמשמעה – מלאך ממש. דמות מורחבת זו מגלמת, להבנתנו, את מהות הנביא בזהות המלאך, אשר מצווה לא רק על התוכחה אלא גם על הישועה, גם במקום שעדיין העם לא ראוי לכך.

הרקע לביאת ה'איש נביא' מתואר כך:

בין אם נזהה מלאך ה' עם "האיש נביא", נשאלת השאלה מדוע שינו הכתובים את כינויו, וגרמו לשבירת הרצף. בין אם נזהה את ה"איש נביא" עם מלאך ה' כמשמעו, נשאלת השאלה מדוע הכתובים לא מציגים לנו כבר עם ביאת המלאך את הקשר בין ביאתו לדברי "האיש נביא". ההפרדה בין הביאה להראות, נוסכת את הנופך המוזר והעלום של ביאה זו דרך עיניו של הקורא, אולם מרככת את פתאומיות הופעת המלאך מבחינתו של גדעון. איך שלא נפרש את זהותו של מלאך ה' הנראה אל גדעון, הופעתו פתאומית בדומה להופעתו של מלאך ה' בבוכים והופעת אליהו, אם כי אפיון הפתאומיות שונה הוא. אם במלאך מן הבוכים תלה הכתוב את דבריו ועשאם עיקר ולא הזכיר אל מי נאמרו הדברים, ובאליהו הזכיר שהיו הדברים לאחאב אולם לא סיפר כלל על ביאתו, כאן מספר לנו הכתוב על ביאתו לבד ועל הראותו לבד. והעיקר – הקשר בין הפסוק בו הוא מופיע לפסוקים הקודמים לו לא ברור.

1. על נושא זה בהרחבה, ראה ד' חשן, סמל האש בספרות תלמודית אגדית, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשמ"ט, חלק ב' (להלן: סמל האש).

2. על הטקסט המקראי כטקסט בלתי שלם, מרמז הדורש באופיו את הקורא היוצר המפרש, ראה סמל האש, מבוא שם, וכן להלן נדבך, הערה 3, עמ' 89- והטקסט המדרשי בעקבותיו, ראה שן עמ' 93- .

3. על ייחודיותה האונטולוגית של תרבות חז"ל ביחסה למקרא וביחס לטכסט שלה עצמה, ראה ד' חשן, יצירת עגנון נדבך נוסף בספרות המדרש והאגדה, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניבירסיטת בר אילן, רמת גן, תש"ס, עמ' 64-147.

4. ראה סמל האש, עמ' 256-.

5. הכינוי "תשבי" מצוי במלכים א (מל"א), י"ז א, כ"א יז כח, מלכים ב, א' ג ח, ט' לו.

6. תרגום יונתן (ת"י) מל"א י"ז א': "אליהו דמתושב מתותבי גלעד".

7. ראה אנצקלופדיה מקראית, ערך "אליהו": "ההנחה המקובלת שהיה מוצאו מעיר תשבה אשר בגלעד". וכן ראה שם בערך "תשבי": "וכנראה יש לגרוס תשבי". וראה דעת ה'שבעים' שתרגמו: "אליהו התשבי מתשבון גלעד", וכן סבר יוספוס, קדמוניות היהודים, ח' י"ג ב', שהיה מהעיר תשב. והרד"ק מפרש במלכים שם: "מעיר ששמה תושב היה תחילה ואח"כ ישב בגלעד".

8. תוס' תענית ג' ע"א, ד"ה 'ויאמר': "לכך נקרא מתושבי גלעד לפי שהרגו ישראל אנשי יבש גלעד על מעשה פילגש בגבעה ולא נשאר ביבש גלעד כי אם מעט אנשים מן המיושבים בעיר כי כל השאר היו עם אספסוף לכך מעיד כי אליהו מן התושבים".

9. על אף שפרוש התוס', לכאורה, אינו מפרש את עיר מוצאו אלא את סוג ישובו, מכל מקום הוא בא באנלוגיה עם שם העיר.

10. לגבי בעייתיות הנוסח ראה גם אנציקלופדיה מקראית ערך תשבי: "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד, והנוסח תמוה אפשר שנשתבש ע"י דיטוגרפיה, או שלפנינו תופעה של כפל גרסה".

11. ראה ירו' סנה' פ"י ה"ב, כ"ח ע"ב, ושם בבלי קי"ג ע"א כיצד מקשרת האגדה את הפס' הראשון בפ' י"ז עם הפס' האחרון בפ' ט"ז. וכן ראה את דברי י"מ גוטמן, מפתח התלמוד, כ"ג I, ברסלוי, תרפ"ה ערך אליהו, עמ' 19; ח' מ"י גבריהו, עיונים בספר מלכים, אליהו הנביא (זכרון דברים), החברה לחקר המקרא בישראל, תשכ"ו, עמ' 7, והוא אף מסיק מפתאומיות ההופעה: "ולכן מותר להניח שהמקור על 'מעשה נביאים' כלל ספורים נוספים על אליהו, ועורך ספר מלכים השמיט את ההתחלה". גבריהו מביא שם, גם דעה אחרת במחקר הטוענת שלא הושמט דבר והופעה פתאומית מתאימה לנביא.

12. כך מכונה במקורות חז"ל האשה מצרפת (מל"א, י"ז ט), ראה למשל ירושלמי, ברכות, פ"ה ה"ב, ט ע"ב.

13. ת"י, רד"ק: "א"כ לפי דברי ר"ל עד שאמר במצות האל", ומלבי"ם.

14. ראה בראשית (בר') י"ח י, וכן שם ל"א יג, ט"ז י. במדבר כ"ב לה לח. מדרש בראשית רבא (מהד' תיאודור- אלבק) מ"ה, עמ' 457 , ירושלים, תשכ"ה, (ב"ר): "והכת' ויאמר ה' לה, ר' לוי בשם ר' חייא בר' חנינא – על ידי מלאך", ראה גם רמב"ם, מורה נבוכים, ח"ב מ"א: "ודע כי כל מי שנזכר מן הנביאים, שבאתו נבואה יש מי מהם שיוחס זה אל מלאך ומהם מי שיוחסו לאלוה אף על פי שהיה על ידי מלאך בלא ספק". ואולם אפשר להקשות משופטים (ב, א-ה): "ויעל מלאך ה'… ויאמר אעלה אתכם …" הנאמר כולו בדבור ישיר. ותרגם שם יונתן: "וסליק נביא בשליחות מן קדם ה'", ואין מי מהמפרשים שסובר שמלאך ה' זה כמשמעו. והרלב"ג אף בשופטים ו' י"א, פירש: "ויבא מלאך ה' הוא הנביא שזכר כי הנביא יקרא מלאך ה'", ובפס' י"ד פירש: "והנה אמר דבריו כאילו השם ידבר, כי הנביא ידבר בשם שולחו". ראה גם אנציקלופדיה מקראית, ערך "בעל": "ואולם כבר לפני כתיבת השירים האוגריתיים לכל המאוחר במאה הט"ו נעשה כינוי קבוע לאל מיוחד … אלוהי הסערה … כאל הסערה היה בעל נחשב למשיב הרוח ומוריד הגשם ונותן את ברכת הפריון לארץ". לפי דברים אלו הביטוי "לפי דברי" משמעו, דבר ה' ולא דבר הבעל. אולם, עדיין נשארת הקושיה מדוע נקט בדבור ישיר ולא אמר כפי שתרגם יונתן "אלהין כד אמר".

15. סדר אליהו רבה, מהד' מ' איש שלום (א"ש), ירושלים, תשכ"ט, ע"מ 8 – 7.

16. ת"י שופטים, י"ג ג', מל"א, י"ח א.

17. עיין בפרוש הרד"ק על הפסוק, אשר כאילו בא להשלים את מה שסתם הכתוב: "מן הגלגל – שם נאמר לו נבואה הזאת שיאמר אותה לישראל בזה המקום, אולי הוא קבצם שם על פי ה', או היו נקבצים שם על דבר אחר". הרד"ק התבסס בפרושו על ההנחה המקובלת שמלאך ה' זה נביא היה (דעה שתדון בהמשך).

18. סדר המלים המופיע במקרא "עזבו בריתך בני ישראל" לעומת ניסוח אפשרי כמו: עזבו בני ישראל בריתך, או: בנ"י עזבו בריתך, מדגיש את הנושא: בני ישראל, על פני הנשוא והמושא: 'עזבו בריתך', שהם לכאורה העיקר. ועוד שהנושא: בנ"י, רמוז ממילא בנשוא: "עזבו". מכאן אפשר אולי לדייק שהחזרה על המלים: "בני ישראל" מיותרת, ואינה באה אלא להדגיש שבנ"י עזבו בריתו ולא הקב"ה הפר אותה. ואם יטען הטוען דברה תורה בלשון בני אדם, אם כן למה בכל זאת חוזר אליהו בפעם השניה על נוסח זה.

19. על סמליות המזבח ראה מאמרי: המזבח בהר הכרמל כסמל להשתקפות תיאולוגית (להלן: מזבח), קובץ הציונות הדתית, מוקדש לכבודו של ד"ר ז' ורהפטיג, הוצאת הסתדרות המזרחי- הפועל המזרחי, ירושלים, תשס"ב, עמ' 131-140.

20. ראה סנה' שם, האגדה המקשרת את שבועת אליהו "חי ה'" עם דברי הקנטורין של אחאב בהעידו על עצמו: "ההוא גברא אוקים ליה עבודת כוכבים על כל תלם ותלם ולא שביק ליה מיטרא", וכו ראה את תשובת אליהו לשאלת אחאב: 'האתה זה עכר ישראל' (י"ז יז) 'ויאמר לא עכרתי את ישראל כי אם אתה ובית אביך בעזבכם את מצות ה' ותלך אחרי הבעלים' (יח).

21. ראה אף ר' משה אלשייך (תורכיה מאה 16), פירוש 'מראות הצובאות', מלכים שם, בתוך מקראות גדולות עם ח"י פירושים, ירושלים, תשכ"ה, המתנה את בנין המזבח בהסרת אלוהי הנכר: "והנה בהיות כל שבטי ישראל שנים עשר כלם עובדי ה' הנה המזבח הוא בנוי … אך בהיות קצת שבטים ומה גם רובם סרים מאחרי ה' והולכים אחרי אלוהים אחרים, הנה המזבח ההוא להרוס יתייחס". מזבח אליהו לדברי האלשייך בא באנלוגיה למזבח יעקב בשכם. המזבח שבנה יעקב בשכם, המסמל את הברית בינו ומשפחצט לאלוהי ישראל אינו בנוי כל עוד אלוהי הנכר מצויים בתוכם.

22. העתקתי את הגרסה כפי שהביא אותה רש"י (מגילה, י"ד ע"א), ובדפוס סדר עולם רבא (סע"ר שלפנינו): "וישלח ה' איש נביא וגו' זה היה פנחס", וכן היא הגירסה במהדורת ח"י מיליקובסקי, (דיסירטציה), אוניברסיטת ייל, 1981. אמנם רש"י (שופטים ב) מפרש זאת גם על המלאך מן הבוכים , וגם על ה"איש נביא" (שם ו'), וכל זאת בשם סדר עולם, וכן הרד"ק והרלב"ג שם. ב' רטנר, במהדורתו לסדר עולם, וילנא, תרנ"ז, מבוא, עמ' 42, כתב על גרסה זו של רש"י: "ולפנינו בכל הדפוסים שם חסר כל המאמר בסע"ר, אולם בכת"י אקספארד מצאתיו אח"כ בע"ה בשלמותו". ורטנר כשכתב "בשלמותו" נתכוון כנראה שהגרסה שמצא התיחסה גם למלאך מן הבוכים וגם ל"איש נביא" כגירסת רש"י.

23. מהד' מ' מרגליות, ירושלים, תשי"ד, עמ' ב'-ג', ונראה שגם בעיני הרמב"ם היה מקובל שמלאך ה' זה הוא פנחס, כפי שהביא זאת במורה נבוכים, ח"ב, מ"ב: "החכמים כבר אמרו שמלאך ה' הזה שנאמר הנה הוא פנחס", ומהמשך דבריו נראה שהתבסס על מדרש ויקרא רבא.

24. שורשיו מצויים כבר בב"ר, ס"ח י"ב, עמ' 786 : "והנה מלאכי אלוהים אלו כהנים גדולים", וכן בויק"ר כ"א י"ב, עמ' תצ"ג, מקושר בפרוש רעיון נביאים כמלאכים עם רעיון כהנים כמלאכים: "אמר ר' אבהו וכהן גדול לא אדם היה אלא כההוא דאמר ר' פנחס בשעה שהיתה רוח הקדש שורה עליו הוא אומר כי שפתי כהן ישמרו דעת".

25. כן מובא בשינוי מה במדרש במד"ר, ט"ז א'.

26. כן מסיק איש שלום שם: "ואין דרך להשקיט התמהון הזה אלא אם נאמר שבעל הגדה זו דעתו כי פנחס הוא אליהו".

27. יש לציין שהקטע האחרון לא פורש ע"י הרד"ל.

28. ראה פרקי דרבי אליעזר, עם פרוש ז"וו איינהורין, ווילנא, תקצ"ט .

29. ראה ר' חי"ד אזולאי, פירוש חומת אנך, מלכים א, י"ז שהתייחס לדעה הרואה באליהו מלאך: "ולפ"ז מה טוב לשון רז"ל דאמרו פנחס זה אליהו דהל"ל אליהו זה פנחס ובהכי ניחא דאליהו קדם". אם נדייק בנוסח זה נמצא שרש"י (ב"מ, קי"ד ע"ב, ד"ה 'לאו כהן מר'‏) מביא נוסח זה: "דאליהו הוא פנחס", וכן התוס', בב"ב קכ"א, ד"ה 'שבעה'. ולא נראה שיש לדייק בדברי רש"י אלו שכן ידועים דבריו (קד' ע' ע"א‏), שאליהו, הוא שמו של מלאך השונה מאליהו המקראי, וראה הגהת המהרש"ל שם.

30. ראה הגהת הרד"ל ונוסח הילקוט, מהד' הימן, ריש פנחס, עמ' 56: 'הסב' במקום גרסתנו 'חשב'. וכן ראה פרקי דרבי אליעזר, מהד' מדעית, כתב יד רח"מ הורוביץ, ירושלים, תשל"ב, שם הנוסח 'חשב', וכהערה מביא הורוביץ את נוסח כת"י גינצבורג: "קרא הקב"ה שמו של פנחס בשמו של אליהו" ומוסיף הורוביץ בסוגרים: "כוונתו בשם אליה נמצא שם אל – יה‏.

31. ספרי דבי רב, מהד' ח"ש הורוביץ, ירושלים, תשנ"ב, עמ' 173. הביטוי 'עד שיחיו המתים' כמוסב על אליהו מצוי בתוספתא סוטה, יג ב, עמ' 113, מהד' צוקרמנדל.

32. וכן יש לפרש את התנחו' פנחס א': 'ולכן אמור לו הנני נותן לו וגו' שעדין הוא קיים'. ראה ת"ב, עמ' 151, ובהערה יט שם, במדב"ר. פנחס, כא ג.

33. ראה דעת רבנין בויק"ר שם, המציגים את ההיפוך מלאך הנחשב כנביא אולם באמת מלאך הוא, וראה בהמשך.

34. ראה רד"ק, מל"א י"ז, א, וכן הרלב"ג שם, ובשופטים ו', ילקוט שמעוני ריש פנחס, האברבנאל (מלכים שם‏), נקט בנוסח רש"י: "אליהו הוא פנחס", אולם לא נראה שיש ליחס לכך חשיבות.

35. כן משמע מדברי הרמב"ם במאמר תחיית המתים, אגרות הרמב"ם, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשמ"א, עמ' שנ"ב, ע"ש.

36. ראה ת"י שתרגם: "מלאכא דה'". וכן רד"ק. ובברכות ס"ג ע"א: "ת"ש ה' עמך גבור החיל, וכי תימא מלאך הוא דקאמר ליה לגדעון".

37. ראה תרגום יונתן שפירש: "ושלח ה' גברא נביא", ובסע"ר שם, מפרש שהיה זה פינחס.

38. ראה פרוש המהרז"ו, ויק"ר פ"א שכתב: "והרואה יראה שלשון שני הנבואות דומים זה לזה", ורש"י מזהה את שתי הדמיות עם פנחס ומסתמך על סע"ר שם.

39. ראה גם שופ' ו', אם כי לא בפסוק אחד: "ואוציא אתכם מבית עבדים" (ח'‏), ואומרה לכם אני ה' אלהיכם" (י'‏).

40. כבר מצאנו זאת בכמה מקומות במקרא: בראשית ל"ב כ"ד, יהושע ה' י"ד, דניאל י' ה', וכן ראה דעת רבנין, ויק"ר שם.

41. כמו הרלב"ג: "ויבא מלאך ה' הוא הנביא שזכר כי הנביא יקרא מלאך ה' כאמרו ויבא חגי מלאך ה'", וכן משתמע מויק"ר, כ"ב ט', עמ' תקי"ח: "אין הבמה ניתרת אלא ע"י נביא… ר' יוחנן בר מריא מייתי לה מן הדא, אז יבנה יהושע (יהושע ח', ל'‏) אין לי אלא יהושע גדעון מנין, ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה'". ראה את הדיון של מרגליות שם בגירסת הדפוסים המאוחרים המשובשת: "בגבעון מנין שנאמר ויהי בלילה …" (שהרי גדעון בזמן שלה היה – דברי הרש"ש שם), וכן בהגהת פירוש מתנות כהונה: "הר עיבל, גבעון, ושילה". ולפע"ד הגירסה כפי שהיא מופיעה בכת"י ובדפוסים הראשונים המובאת כעיקרית במהד' מרגליות, עוררה את הבעיה שאנו מתיחסים אליה בדיוננו. שהרי גדעון לא היה נביא והבמה הותרה לו ע"י הדבור – מלאך או הקב"ה. ואם נקבל גירסה זו יצא שאותו מלאך נביא היה וזה מה שלא נתקבל על דעת המגיהים. ואפשר שהויק"ר בנגוד לפרוש המקובל סובר שמלאכא דה' זהו אותו "איש נביא", וכדעת הרלב"ג.

42. ראה מלבי"ם: לא זעקו על חטאתיהם רק מתרעמים על הרעה ולא הכירו כי בא הענש בסיבת החטא. וכן ראה מראות הצובאות: "וזהו ויהי כי זעקו בני ישראל אל ה' היה על אודות מדין שהוא מחמת יראת מדין המצרים להם", דברים אלו תואמים את דברי י' קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, עמ' 285, ביחס לניגודיות בהבנת מושג התשובה בין האלילות והאמונה הישראלית, כאן ישראל זועקין כדרך עובדי האלילים. וראה יישומים נוספים, סמל האש, עמ' 233-235.

43. רש"י לא פירש כך אלא "ויפן אליו ה' – הקב"ה בעצמו". הרלב"ג שפירש עד כה מלאך ה' כ"איש נביא" ונמנע מלפרש את כל החזיון כבמראה הנבואה, מפרש בפס' כ"א: "וראה גדעון כי מלאך ה' הוא פחד … כי כבר ראה בענין המציאות הרוחנית", וקשה על פרושו.

44. הצרוף "איש נביא" מובא רק בשופ' ו' ח', ולכאורה הרי הוא מיותר שהרי בתוך המלה נביא חבוי הכינוי איש. הרד"ק פירש את פס' ט"ו: "בי אדוני" – לשון חול הוא כי עדיין לא ידע גדעון כי מלאך הוא" וכן מראות הצובאות (י"א‏): "והנה גדעון לא גבה לבו להאמין כי ה' עמו ביחוד וגם נסתפק מי הוא הדובר אם "איש נביא" או מלאך מלובש כאיש אדמה". כאמור, כינוי מלאך כאיש מצוי במקרא (ראה הערה 40), ואף גדעון בדברו למלאך (עוד לפני שידע שהוא מלאך ה'‏), מתייחס כאילו אל דברי ה"איש נביא" המקדימים את ביאת המלאך.

45. בדמותו המורחבת הכוללת את דמות ה"איש נביא".