חוברת
חזרה לפרושי רש"י
לדברים

לקראת
המבחן הארצי

משה
שאולזון,
בי"ס
ממ"ד
תורני "אורות",
בית
שמש

1. פרק
א פסוק א ד"ה
"אלה
הדברים"

אלה
הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן
במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל
ולבן וחצרות ודי זהב.

רש"י:
לפי
שהן דברי תוכחות

ומנה
כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן,

לפיכך
סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני
כבודן של ישראל

הקדמה
קצרה

כשלמד
רש"י
פסוק א'
התקשה
בהבנת הפסוק,
שהרי
נאמר בפסוק א'
–

"אלה
הדברים אשר דבר משה…",
אך
לא מוזכר בהמשך הפסוקים מהם הדברים שאותם
דיבר משה.

פירוש
רש"י

לפי
(=
הואיל
ו)
שהן
(הדברים
שדיבר משה אל כל ישראל)
דברי
תוכחות (תוכחה
= דברים
שמעיר אדם לחבירו,
כשרואהו
עושה מעשים רעים)
ומנה
כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן. (ופרט
משה בפסוק א'
את
כל המקומות והפעמים שהכעיסו בני ישראל
את הקב"ה).

לפיכך,
סתם
את הדברים והזכירם ברמז,
מפני
כבודן של ישראל.

(לכן
משה לא הזכיר את החטאים במפורש בפסוק א',
אלא
ברמז,
בגלל
שלא רצה לפגוע בכבודם של ישראל).

הסבר
פירוש רש"י

משה
רבינו מזכיר בפסוק הראשון את כל החטאים
של בני ישראל מאז צאתם ממצרים,
אך
הואיל ולא רצה לפגוע בכבודם של ישראל,
הזכיר
את החטאים ברמז.

כלומר,
המקומות
המוזכרים בפסוק א'
אינם
מקומות גיאוגרפיים בהם דיבר את ספר דברים,
אלא
שמות צופן לחטאים שחטאו בהם ישראל.

בהמשך
הספר משה מוכיח אותם קשות ובפרטי פרטים,
אך
חס על בני ישראל בפסוק א',
משום
שהזכרת חטאים בתחילת ספר משאירה רושם חזק
מדי.

2.
פרק
א פסוק א ד"ה
"מול
סוף"

רש"י: על
שם שהמרו בים סוף בבואם לים סוף,
שאמרו
"המבלי
אין קברים במצרים"
;

וכן
בנסעם מתוך הים,
שנאמר
"וימרו
על ים בים סוף"
(תהילים)

הקדמה
קצרה

כפי
שכבר הזכרנו,
שמות
המקומות בפסוק א'
אינם
מציינים מקומות גיאוגרפיים,
אלא
הם רמזים לחטאים שחטאו בהם ישראל,
ועתה
מוכיח אותם משה על חטאים אלו.
בדיבור
"מול
סוף"
– יש
רמז לחטא בני ישראל,
בהגיעם
לים סוף בו קרע להם ה'
את
הים.

הסבר
פירוש רש"י

"מול
סוף"
על
שם (=
החטא
שרמוז כאן הוא )
שהמרו
בים סוף (=
שעשו
מעין מרד כנגד ה'
על
שפת ים סוף)
בבואם
לים סוף בראותם
את המצרים רודפים אחריהם, והים
מלפניהם טרם נבקע.
שאמרו
"המבלי
אין קברים במצרים"
(= פסוק
זה נאמר בספר שמות וממנו רואים חוסר בטחונם
בה'
בבואם
לים סוף).

וכן
בנסעם מתוך הים (לא
רק לפני קריעת הים המרו כלפי ה',
אלא
גם לאחר קריעת ים סוף,
לא
בטחו בה',
ופחדו,
שהמצרים
מחכים להם בעבר השני).

שנאמר
"וימרו
על ים בים סוף"
(פסוק
זה נאמר בתהילים וממנו לומדים את שני
החטאים שהוזכרו.

א.
וימרו
על ים =
המרו
ה'
בבואם
לים סוף =
לפני
הנס.

ב.
בים
סוף =
המרו
את ה'
בים
סוף בעודם הולכים ביבשה בתוך
הים.

סיכום

"מול סוף"
– במילים אלו מרמז משה לשני החטאים,
שהתרחשו על ים סוף – הראשון –
בבואם לים לפני קריעת הים,
והשני –
לאחר הנס כאשר פחדו ובדברים החמורים,
שאמרו:
"המבלי אין קברים.
.."
– יש אף מרי נגד ה'.

3. פרק
א פסוק א ד"ה
"בין
פארן ובין תפל ולבן"

רש”י:
אמר
רבי שמעון בן יוחאי –
חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו
תפל ולבן,
אלא
הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן,

שאמרו:
"ונפשנו
קצה בלחם הקלוקל"

ועל
מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים.

הקדמה
קצרה

כפי
שכבר הזכרנו,
שמות
המקומות בפסוק א'
אינם
מציינים מקומות גיאוגרפיים,
אלא
הם רומזים לחטאים,
שחטאו
בהם ישראל,
ועתה
מוכיח אותם משה על חטאים אלו.

בדיבור
זה מוכיח משה את בני ישראל על שני חטאים:

א)
תלונתם
על המן

ב)
חטא
המרגלים.

הסבר

אמר
רבי שמעון בן יוחאי (מגדולי
התנאים חכמי המשנה)

חזרנו
על כל המקרא (חפשנו
בכל התנ"ך)
ולא
מצינו מקום ששמו תפל ולבן (ולא
מצאנו שוב את השמות "תפל
ולבן"-
כשמות
מקומות גיאוגרפיים)
אלא
הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן
(אלא
יש להבין את השמות"
תפל
ולבן "כשמות
המרמזים על חטא אחד
והכוונה לחטא שתפלו (= התלוננו)
על
הלבן (=
כינוי
למן משום שצבעו נראה לבן).

שאמרו:
"ונפשנו
קצה בלחם הקלוקל "(רש"י
ציטט פסוק זה משום שממנו רואים שתפלו בני
ישראל על המן).

סיכום

שני
חטאים רמוזים בדיבור המתחיל "בין
פארן ובין תפל ולבן"

1

)
"תפל
ולבן"
–
התלוננו
כינוי למן שצבעו נראה לבן

2)
"פארן"
– רמז
לחטא המרגלים,
משום
שממדבר פארן נשלחו המרגלים.

4.
פרק
א פסוק א ד"ה
"ודי
זהב"

רש”י:
הוכיחן
על העגל שעשו בשביל רוב זהב.

הקדמה
קצרה

בדיבור
זה מוכיח משה את בני ישראל על חטא העגל.

הסבר

הוכיחן (משה
מוכיח אותם,
כלומר
את עם ישראל)
על
העגל שעשו (על
כך שעשו עבודה זרה בדמות עגל)
בשביל
רוב זהב (הזהב
הרב שהוצאתם ממצרים גרם לכם להיכשל בחטא
העגל,
ולכן
ביקשתי מה'
שיחוס
עליכם).

סיכום

במילים
"ודִי
זהב"
מרמז
משה על חטא העגל שנעשה מזהב.

*המילה
ודִי זהב מנוקדת בחיריק אך בעלי המדרש
דרשו כאילו כתוב "דַי
זהב"
בפתח,
שמשמעותו
=
הרבֶה.

כלומר,
משה
רבינו מלמד זכות על עם ישראל,
בטענה
שחטאו,
הואיל
והיה להם דַי )= הרבה
זהב).
וכביכול,
ה'
גרם
לחטא,
בזה
שהוציאם ממצרים ברכוש
רב.

פרק
א פסוק ב ד"ה
"אחד
עשר יום מחורב"

"אחד
עשר יום מחרב דרך הר שעיר עד קדש ברנע"

רש”י:
אמר
להם משה ראו מה שגרמתם.

אין
לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר
שעיר,

ואף
הוא מהלך אחד עשר יום,
ואתם
הלכתם אותו בשלשה ימים.

רש"י מוכיח דבריו שבפסקה

הקודמת

שהרי
בעשרים באייר נסעו מחורב שנאמר "ויהי
בשנה השנית בחדש השני

בעשרים
בחודש וגו'"
,ובכ"ט
בסיון שלחו את המרגלים מקדש ברנע.

צא
מהם שלשים יום שעשו בקברות התאוה שאכלו
הבשר חדש ימים,

ושבעה
ימים שעשו בחצרות להסגר שם מרים נמצא בג'
ימים
הלכו כל אותו

הדרך.

וכל
כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם
לארץ

ובשביל
שקלקלתם הסב אתכם סביבות הר שעיר מ'
שנה.

הקדמה
קצרה

גם
פסוק ב'
הוא
תוכחה לעם ישראל הנכנס לארץ על חטאות הדור
הקודם.

1תוכן
התוכחה –
הקב"ה
זירז וקיצר את הדרך לארץ ישראל,
אך
בנ"י
במקום להכיר תודה לה'
בחנו
את ה'
ושלחו
מרגלים,
וגרמו
לכך שהביאו על עצמם עונש של אי כניסה לארץ
לארבעים שנה.

הסבר (שים
לב
לכך
שהפסקה ברש"י
בו מוכיח את דבריו מוסבר בסוף).

אמר
להם משה ראו מה שגרמתם (משה
מוכיח את עם ישראל ואומר להם תראו איזה
עונש הבאתם על עצמכם על ידי חטא המרגלים)

אין
לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר
שעיר,
ואף
הוא מהלך אחד עשר יום,ואתם
הלכתם אותו בשלשה ימים. (הדרך
הקצרה ביותר מחורב לקדש ברנע הוא
דרך מסלול הנקרא "דרך
הר שעיר". מהלך
מסלול זה אמור היה להימשך 11
יום, אך
הקב"ה
הקפיץ לכם הדרך והלכתם מסלול זה בשלושה
ימים בלבד.ומיד
הייתם צריכים להיכנס לארץ.

וכל
כך היתה שכינה מתלבטת (=
מתאמצת) בשבילכם
למהר ביאתכם לארץ, ובשביל
שקלקלתם הסב אתכם סביבות הר שעיר מ'
שנה.
(הקב"ה
קיצר לכם
את מסלול ההליכה לשלושה ימים ורצה מיד
להכנסכם לארץ,
ואילו
אתם קלקלתם על ידי חטא המרגלים ונענשתם
ארבעים שנה במדבר).

המשך
הסבר רש"י

רש"י
מוכיח את דבריו הקודמים ומחשב,
שאמנם
קפצה הדרך לעם ישראל והלכו מחורב לקדש
בשלושה ימים בלבד.

שהרי
בעשרים באייר נסעו מחורב שנאמר "ויהי
בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחודש וגו'", ובכ"ט
בסיון
שלחו את המרגלים מקדש ברנע.

בתאריך
כ'
באייר
שנה שנייה לצאתם ממצרים נצטוו בני ישראל
לעזוב את הר סיני בו שהו כמעט שנה.
ולאחר
כארבעים יום בתאריך כ"ט
סיוון
הגיעו בני ישראל לקדש ברנע.

ועתה
בא רש"י
להסביר,
איך
ייתכן שהלכו רק שלושה ימים.
הרי
מכ'
באייר
עד כ"ט
סיוון ישנם ארבעים יום.

צֵא (=
יש
להפחית) מהם
שלשים יום שעשו בקברות התאוה שאכלו הבשר
חדש ימים,
ושבעה
ימים שעשו בחצרות להיסגר שם מרים,
נמצא
(יוצא) בג'
ימים
הלכו כל אותו הדרך.

(אמנם
נכון,
שהדרך
מחורב לקדש ברנע נמשכה ארבעים יום,
אבל
ההליכה ממש
נמשכה
שלושה ימים בלבד,
ואילו
ביתר הימים הם חנו.
כלומר
עלינו להפחית את הימים בהם חנו בקברות
התאווה =
30 יום,
וכן
עלינו להפחית שבעה ימים בהם חיכו עם ישראל
למרים שנצטרעה.

3
= 7 –
30 –
40

6. פרק
א פסוק ז ד"ה
"הנהר
הגדול"

"פנו
וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה
בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני
והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת"

רש”י:
מפני
שנזכר עם ארץ ישראל קוראו גדול,

משל
הדיוט אומר עבד מלך מלך,

הדבק
לשחוור ווישתחוו לך,

קרב
לגבי דהינא ואידהן.

סך הימים
מחורב לקדש

הקדמה

לאחר
ששהו בהר סיני כמעט כשנה,
מצווה
ה'
את
העם להכנס לארץ ישראל, אשר
כוללת את השפלה,
ההר
וכל הארץ עד נהר פרת. נהר
פרת מכונה הנהר הגדול ועל כך בא רש"י
להעיר.

שאלה נסתרת

בספר בראשית פרק ב'
מוזכרים ארבעה נהרות.

הנהר
הרביעי הוא פרת.
נהר
פרת הוא הקטן מבין הנהרות המוזכרים בפרק,
ולפיכך
קשה,
מדוע
הוא מוזכר בפסוקנו כנהר הגדול?

הסבר
רש"י

תשובה
– מפני
שנזכר עם א"י
(ארץ
ישראל)
קוראו
גדול.

כלומר,
אין
כוונת התורה לומר,
שנהר
פרת הוא הנהר הגדול מבחינת גודל
אורך,
אלא
גדול במובן של חשיבות וכבוד.
ולפיכך,
בגלל
היותו גבול א"י
זכה לקבל התואר הגדול.

רש"י מביא שלוש דוגמאות,לאדם אשר איננו נושא תפקיד חשוב,
אבל מכיוון שקרוב הוא לאדם גדול,
דבק בו מעט מאותה גדולה.

דוגמה
א – משל
הדיוט אומר עבד מלך מלך

הסבר
הדוגמה:
עבד
הוא אדם,
שמעמדו
החברתי הוא נחות מאוד. אך
לעבד של מלך מתייחסים ביותר כבוד מעבד
פשוט.ובלשון
גוזמה (הגזמה)
אומרים
"עבד
מלך –
מלך"
– כלומר
העבד מכובד כמו המלך.

דוגמה
ב – הדבק
לשחוור וישתחוו לך

שפתי
חכמים מסביר המילה "שחוור"
במשמעות
שר.כלומר,
מי
שנדבק (מתקרב
ויוצר קשרי ידידות)
עם
השר,
יתייחסו
אף אליו בכבוד
רב
וישתחוו לו.

דוגמה
ג –
קרב
לגבי דהינא ואידהן

שפתי
חכמים מסביר ואומר,
אדם
שמתקרב ויוצר קשרי ידידות עם משוח בשמן,
אף
הוא זוכה להיות משוח.
אדם,
שנמשח
מסמל אדם מורם מעם –
כגון מלך או כוהן גדול.

7. פרק א פסוק יז ד"ה "כקטון כגדול"

"לא
תכירו פנים במשפט כקטון כגדול תשמעון לא
תגורו מפני איש כי

המשפט
לאלהים הוא והדבר אשר יקשה מכם תקריבון
אלי ושמעתיו“

רש”י:
שיהא
חביב עליך דדין
של פרוטה כדין של מאה מנה,

שאם
קדם ובא לפניך לא תסלקנו לאחרון.

דבר
אחר:
כקטון
כגדול תשמעון,
כתרגומו,
שלא
תאמר זה עני הוא וחבירו עשיר,
ומצווה
לפרנסו,
אזכה
את העני ונמצא מתפרנס בנקיות.

דבר
אחר:
שלא
תאמר,
האיך
אני פוגם כבודו של עשיר זה בשביל דינר,

אזכנו
עכשיו,
וכשיוצא
לחוץ אומר לו:
תן
לו שאתה חייב לו.

הקדמה

בפסוק
זה ישנו ציווי המופנה לדיינים והוא:
"כקטון
כגדול תשמעון"

למה
התכוונה התורה במילים "קטון
וגדול "?
רש"י
מביא שלושה פירושים.

פירוש
א

שיהא
חביב עליך (הדיין)

דין
של פרוטה (דין
בעל סכום תביעה קטן לדוגמא,1000₪)

כדין
של מאה מנה (כדין
שיש בו סכום תביעה גדול,
לדוגמא
100,000)

שאם
קדם ובא לפניך (שאם
בא לפניך הדיין,
דין
בו סכום התביעה קטן)

לא
תסלקנו לאחרון (אל
תדחה את התביעה).

הסבר
פירוש א

התורה
מזהירה את השופט,
שלא
יקדים משפט שיש בו סכום תביעה גדול יותר
למשפט,
שסכום
התביעה הוא קטן יותר,
אלא
עליו לדון בתיקים שבאים לפניו לפי סדר
הופעתם.

יש
כאן מסר חשוב לדיין,
שעליו
להתנתק ממושגי העולם הכלכלי בו גובה הסכום
הוא המדד ליוקרה ולמעמד, ועליו
להתייחס לכל דין באותה רצינות ושאיפה
לגילוי האמת.(דין
פרוטה כדין מאה).

לפי
פירוש זה אין הקטון והגדול מתייחסים לבעלי
הדין (בעלי
הדין =
שני
הצדדים בדין), אלא
תייחסים לדין עצמו –
לסכום התביעה.

פירוש
ב

דבר
אחר:
(פתיחה
לפירוש נוסף)

כקטון
כגדול תשמעון (ציטוט
מהכתוב)

כתרגומו
(כפי
שפירש אונקלוס),

שלא
תאמר (שאין
לדיין לחשוב ש)

זה
עני הוא וחבירו עשיר ומצווה לפרנסו (לפנַי
באו שני בעלי דין,
אחד
עני,
ואילו
השני עשיר אשר מחויב מהתורה לעזור לעני),

אזכה
את העני ונמצא מתפרנס בנקיות.(אזכה
את העני שלא כדין,
על
מנת שיוכל לקיים את עצמו,
ואילו
לעשיר,
שהיה
אמור לזכות בדין,
ייחשב
לו ההפסד כמצוות צדקה.

הסבר פירוש ב

שני
הפירושים הבאים פירוש ב'
ופירוש
ג'
שונים
מפירוש א,
בכך
שלפיהם "קטון
וכגדול"
מתייחסים
לבעלי הדין,
שאחד
הוא קטון (= עני)
והשני
גדול (=
עשיר).

לפי
פירוש ב'
ברש"י
באה התורה להזהיר את השופט,
שלא
יעוות דין אמת אף במקרה,
שנראה
לו שהוא עושה חסד.

דוגמה
–
ראובן העני תובע את שמעון העשיר לדין.

השופט
משוכנע שהאמת עם שמעון העשיר,
אך
איננו מגלה את דעתו האמיתית ופוסק לטובת
ראובן העני.

אין
מדובר פה בדיין רשע,
שפסק
לטובת ראובן כי קיבל שוחד או כדומה,
אלא
מדובר בדיין שעיוות את הדין מתוך דאגה
לראובן העני.

הדיין
מנחם את מצפונו המתייסר,
בכך
שמשכנע עצמו שנהג כראוי,
שהרי
שמעון העשיר חייב במצוות צדקה –
וההפסד שנגרם לשמעון (בכך
שחויב לשלם לראובן)
ייחשב
לו כנתינת צדקה.

הסבר פירוש ג

דבר
אחר:
(פתיחה
לפירוש נוסף) שלא
תאמר (שלא
יחשוב הדיין) האיך
אני פוגם כבודו של עשיר זה בשביל דינר
(למה
לי לפגוע בכבודו של בעל הדין העשיר ולהכריז,
שעליו
לשלם מטבע דינר)
אזכנו
עכשיו (אכריז
בבית הדין,שהעשיר
זכה בדין,
על
אף שהאמת היא שהעני היה צריך לזכות) וכשיוצא
לחוץ (מחוץ
לבית המשפט)
אומר
(השופט) לו
(לעשיר) תן
לו (לעני),
שאתה
חייב לו.
(שהרי
אתה העשיר באמת חייב לו לעני)

הסבר
פירוש ג

ראובן
תובע את שמעון תביעה בסך 250
שקל.

הדיין
יודע שהאמת עם ראובן,
אך
כואב לו לבייש את העשיר (שיפסיד
במשפט)
עבור
סכום קטן (ביחס
לעשיר),
לפיכך
מחליט לזכות את שמעון העשיר בבית הדין,
כדי
שלא יתבייש.

אך
ברגע שהדין הסתיים וכל האנשים עזבו את
האולם,
ניגש
הדיין לעשיר ואומר לו :"ראה,
פסקתי
לטובתך,
אולם
דע לך,
שהעני
היה צריך לזכות בדין –
לכן מצווה אני אותך לתת לו בלי שיראו את
אשר תבע ממך".

לכאורה,
השופט
נתן לכל אחד את רצונו –
את העשיר לא בייש וזיכה אותו בפומבי ובעני
לא פגע,
שהרי
חייב את העשיר ליתן לעני אחר המשפט.

באה
התורה ומלמדת אותנו ובעיקר את הדיין,
לשפוט
בכל מקרה על פי האמת.

חסד
עם העני הוא מצווה,
אך
אין לעוות את האמת.

לחוס
על כבוד העשיר הוא דבר חשוב,
אך
אין הכשר לעוות את האמת.

סיכום

מדוע נהג כך	את מי זיכה הדיין	מי היה אמור לזכות בדין	קטון וגדול	פירוש
			קטון = סכום התביעה קטן. גדול = סכום התביעה גדול.	פירוש א'
שהרי לעשיר הפסד קטן לא יפגע בו, ואף ייחשב לו כצדקה.	העני	העשיר	קטון = עני גדול = עשיר	פירוש ב'
שהרי כך כל אחד יקבל את מה שרצה – העשיר – את הכבוד שניצח בדין, והעני – את הכסף.	העשיר	העני	קטון = עני גדול = עשיר	פירוש ג'

לפי
פירוש א –
"קטון
וגדול"
אינו
מתייחס לבעלי הדין,
אלא
לתביעה עצמה –
האם
היא בעלת סכום קטן או גדול.

לפי
פירושים ב

ג
=
"קטון
וגדול "
מתייחס
לבעלי הדין, והשופט
מעוות את הדין במחשבה שכביכול באה להיטיב.

מסקנה
– על
הדיין לשפוט רק משפט
אמת,
ולא
לעוות את הדין אף כשנראה לו שעושה חסד
וצדקה.

8. פרק
ב פסוק ט ד"ה
"ואל
תתגר בם"

"ויאמר
ה'
אלי
אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא
אתן לך מארצו ירשה כי לבני לוט נתתי את ער
ירושה"

רש”י:
לא
אסר להם על מואב אלא מלחמה,
אבל
היו מיראים אותם

ונראים
להם כשהם מזינים,
לפיכך
כתיב:
"ויגר
מואב מפני העם",

אבל
בבני עמון נאמר:
ואל
תתגר בם,
שום
גרוי –

בשכר
צניעות אמם שלא פרסמה על אביה,
כמו
שעשתה הבכירה שקראה שם בנה מואב.

פירוש
רש"י

לא
אסר להם על מואב אלא מלחמה (הקב"ה
אסר על עם ישראל להילחם נגד מואב) אבל
היו מיראים אותם (עם
ישראל היו מפחידים אותם,
כלומר
את המואבים), ונראים
להם כשהם מזוינים (עם
ישראל התראו לפני המואבים כשהם מחומשים).

לפיכך
כתיב:
"ויגר
מואב מפני העם"(לכן
כתוב בפרשת בלק ויגר (= פחדו)
מואב
מבני ישראל,
כי
ראו שחמושים הם).

אבל
בבני עמון נאמר:
ואל
תתגר בם–
שום
גרוי. (בבני
עמון נאמר "ואל
תתגר בם"
ללא
תוספת המילה מלחמה,
ומכאן
נדייק,
שלא
רק מלחמה אסור,
אלא
כל גירוי אסור.

בשכר
צניעות אמם שלא פרסמה על אביה,
כמו
שעשתה הבכירה שקראה שם בנה מואב.
(בשכר
צניעות הבת הצעירה של לוט,
שלא
פרסמה את מעשה עבירה של גילוי עריות שעשתה
עם אביה,
כמו
שהבכירה עשתה שקראה לבנה "מואב"
שמרמז
על העבירה).

הסבר
פירוש רש"י

שאלה
נסתרת:

מדוע
בבני מואב נאמר "ואל
תתגר בם מלחמה",
ואילו
בבני עמון נאמר "אל
תצרם ואל
תתגר בם"
(ללא
תוספת המילה "מלחמה")?

רש"י
עונה על שאלה זו ואומר,
שהיחס
כלפי שתי אומות אלו איננו זהה,
על
אף ששניהם צאצאי לוט.

הסיבה
ליחס השונה

לאחר
הפיכת סדום חשבו בנותיו של לוט שהן ואביהן
האנשים האחרונים עלי אדמות.

מתוך
חשש להמשך האנושות הולידה כל אחת מאביה.

הבכורה
קראה לבנה בשם מואב (משמעות
השם =
בא
מאב)
והשנייה
קראה לבנה עמון.

מכיוון
שהצעירה נהגה בצניעות ולא פרסמה על
ידי שם הילד את
העבירה שנעשתה, לפיכך
נצטוו ישראל בעמון "אל
תצרם ואל תתגר בם"
– אסור
ליזום מלחמה נגדם ואסור להתגרות בם בכל
צורה שהיא.בבני
מואב צאצאי האחות הבכירה,
אמנם
נצטוו לא ליזום נגדם מלחמה,
אך
מותר להתגרות בם,
כלומר
מותר לשעבד אותם וכדומה.

רש"י
מביא שבנ"י
היו מתראים לפני המואבים כשהם (בנ"י)
חמושים,
ולכן
כתוב בפרשת בלק "ויגר
מואב מפני העם"
(המואבים
פחדו מפני עם ישראל).

פחד
זה של המואבים היה מכיוון שהיו ישראל
מתראים בפניהם בכלי מלחמתם,וכן
היו ישראל שוללים ובוזזים אותם –
וזה הותר לנו ,שהרי
נאסר על ישראל ליזום מלחמה ("אל
תתגר בם מלחמה"),
אך
לא נאסר על בנ"י
התגרויות שאינם מלחמה כגון:
לשעבדם,
להפחידם...

פשוט
וברור שבמקרה שאחד מעמים אלו בא להתקיף
את ישראל מותר לעם ישראל להילחם בם.

9. פרק
ב פסוק כו ד"ה
ממדבר קדמות

"ואשלח
מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון
דברי שלום לאמר"

רש”י:
אף
על פי שלא ציווני המקום לקרא לסיחון לשלום,
למדתי
ממדבר סיני מן התורה שקדמה לעולם –
כשבא
הקב"ה
לתנה לישראל חזר אותה על עשיו וישמעאל
וגלוי לפניו שלא יקבלוה ואף על פי כן פתח
להם בשלום,
אף
אני קדמתי את סיחון בדברי שלום.

דבר
אחר:
ממדבר
קדמות ממך למדתי שקדמת לעולמך –
יכול
היית לשלוח ברק אחד ולשרוף
את המצריים,
אלא
שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר:
"שלח
את עמי"
במתון.

פירוש
רש"י

אף
על פי שלא ציווני המקום לקרוא לסיחון
לשלום (על
אף שלא מוזכר בכתוב,
שהקב"ה
אמר למשה לפנות לסיחון בשלום,
בכל
זאת פנה משה לסיחון לשלום).

למדתי
ממדבר סיני מן התורה שקדמה
לעולם – (משה
למד לפתוח קודם בשלום מנתינת
התורה המכונה בכתוב בשם "ממדבר
קדמות"

"מדבר"
= כי
התורה נתנה במדבר "קדמות"
= משום
שהתורה קדמה
לעולם.

כשבא
הקב"ה
לתנה לישראל חזר אותה על עשיו וישמעאל
וגלוי לפני שלא יקבלוה ואף על פי כן פתח
להם בשלום (הקב"ה
הציע את התורה לעמי העולם על אף שידע שלא
יקבלוה) אף
אני קידמתי את סיחון בדברי שלום.(ומכאן
למדתי אני משה להציע הצעת שלום אפילו אם
סביר שלא יקבלו).

דבר
אחר (מילים
המציינות פירוש נוסף):

ממדבר
קדמות ממך למדתי שקדמת לעולמך (לפי
פירוש זה אומר משה שלמד לפנות לשלום מהקב"ה
המכונה בפסוק "קדמות",
משום
שהוא קדם לעולם)
– יכול
היית לשלוח ברק אחד ולשרוף
את המצריים,
אלא
שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר:
"שלח
את עמי"
במתון
=
בנחת.
(הקב"ה
יכול היה להכריח את המצרים לשלוח את ישראל
מיד,
אך
לא עשה כן אלא תחילה ציוה על משה לומר
לפרעה בנחת "שלח
את עמי",
ומכאן
למד משה שתחילה יש לנסות
בשלום).

הסבר
פירוש רש"י

נאמר בפסוקנו,
שמשה שלח שליחים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון.
השליחים הביאו לסיחון את הצעת ישראל לשלום.
"מדבר קדמות"משמעותה הפשוטה של המילה "קדמות"
היא שם מדבר,
אך הדרש
דורש שם זה כמקור
ממנו למד משה שיש לפנות לסיחון בשלום.

אין
להבין המדרש הזה ורבים אחרים כפשוטו אלא
מעין משל.

אפשרות
א'
בדרש

"קדמות"
= התורה

לפי
אפשרות זו התורה מכונה "קדמות",
משום
שהיא (התורה)
קדמה
לעולם.
וכשם
שכל בניין נבנה על פי תוכנית המהנדס אשר
תוכנן מראש.
כך
גם התורה היא התוכנית אשר על פיה נברא
העולם.

ישנו
מדרש,
שכאשר
הקב"ה
בא ליתן את התורה הוא הציע אותה תחילה
לאומות העולם,
אך
הם סרבו.
הקב"ה
ידע שאומות העולם יסרבו,
אך
בכל זאת פתח בשלום כלומר הציע את אוצרו
(את
התורה).

משה
למד מכך,
שיש
תמיד להציע ולפתוח בדרכי שלום.

אפשרות
ב במדרש (מתחיל
במילים דבר אחר)

קדמות
=
כינוי
לקב"ה.

כלומר
משה למד לפתוח בשלום מהקב"ה.

ומדוע
נקרא מדבר קדמות?
שהרי
הקב"ה
שלחו מהמדבר לומר לפרעה (בנחת)
"שלח
עמי ויעבדוני".

אילו
רצה הקב"ה
להוציאם מיד ממצרים,
יכול
היה לשלוח ברק אחד ולשרוף את מצרים.
מהנהגה
זו של הקב"ה
למד משה לפתוח בשלום.

סיכום

פירוש
ב'
דרש

פירוש
א'
בדרש

פשט

המקום
ממנו נשלח משה לומר לפרעה "שלח
את עמי".

מקום
נתינת התורה

מדבר

"ממדבר"

הקב"ה
המכונה "קדמות"

משום
שהוא קדם לעולם.

התורה,
המכונה
קדמות כי קדמה לעולם.

שם
המדבר

"קדמות"

10. פרק
ג פסוק ב ד"ה
"אל
תירא אותו"

"ויאמר
ה'
אלי
אל תירא אותו כי בידך נתתי אתו ואת כל עמו
ואת ארצו ועשית לו כאשר עשית לסיחן מלך
האמרי אשר יושב בחשבון"

רש”י:
ובסיחון
לא הצרך לומר אל תירא אותו,
אלא
מתירא היה משה שלא תעמוד לו
זכות ששמש לאברהם,
שנאמר:
ויבא
הפליט,
והוא
עוג.

פירוש
רש"י

ובסיחון
לא הצרך לומר אל תירא אותו (בפסוקֵנו
ה'
אומר
למשה לא לפחד מעוג,
ואילו
בסיחון ה'
לא
היה צריך לחזק את משה),
אלא
מתירא היה משה שלא תעמוד לו זכות ששמש
לאברהם,
שנאמר:
ויבא
הפליט,
והוא
עוג. (רש"י
מסביר שדווקא בעוג ירא היה משה,
הואיל
וחשש שמא תעמוד לו זכות אבות שגילה לאברהם
על לקיחת לוט בשבי).

הסבר
פירוש רש"י

בפסוקנו
הקב"ה
אומר למשה לא לירא (=
לפחד)
מעוג
מלך הבשן ומבטיח לו ניצחון במלחמה.

רש"י
שואל:
הרי
בסיחון לא נאמר שמשה פחד.
מדוע
אם כן במלחמה כנגד עוג צריך הקב"ה
לחזקו?
במה
שונה המלחמה בעוג מהמלחמה בסיחון?

תשובת
רש"י:
משה
רבינו איננו פוחד "מחיל
האוויר הבשני",
אלא
היה ירא שמא הזכות שהייתה לעוג תעמוד לו
לזכותו,
ויקשה
על עם ישראל לנצח.

הזכות
של עוג על פי המדרש

בספר
בראשית פרק יד'
פסוק
יג'
נאמר
"ויבוא
הפליט ויגד לאברם העברי"
– הפליט
על פי המדרש הוא עוג,
והוא
בא אל אברהם על מנת להודיעו,
שלוט
בן אחיו נשבה.
חשש
משה רבינו,
שמא
זכות זו תעמוד לזכותו של עוג (הצאצא),
ועלול
להוות מכשול לניצחון במלחמה,
לפיכך
אמר לו הקב"ה
אל תירא אותו.

יש
לנו ללמוד ולראות מה כוחו הגדול,
שיש
אפילו במעשה טוב אחד שאדם עושה, שאפילו
צדיק כמשה חושש מכך.

11. פרק
ג פסוק כג ד"ה
ואתחנן

ואתחנן
אל ה'
בעת
ההיא לאמר

רש”י:
אין
חינון בכל מקום אלא לשון מתנת חינם,
אף
על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם
הטובים –
אין
מבקשים מאת המקום אלא מתנת חינם.

דבר
אחר:
זה
אחד מעשרה לשונות שנקראת תפילה כדאיתא
בספרי.

פירוש
רש"י

אין
חינון בכל מקום אלא לשון מתנת חינם, (השורש
ח,נ,
נ
משמעותו בכל מקום שמבקש האדם מתנת חינם
(=
ולא
בגלל הזכויות שלו) אף
על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם
הטובים –
אין
מבקשים מאת המקום אלא מתנת חינם.
(על
אף שהצדיקים יכולים לבקש מאת ה'
בעבור
זכויותיהם, הם
אינם מבקשים כך,
אלא
רק מתנת חינם).

דבר
אחר (מילים
אלו מציינות פתיחה לפירוש נוסף): זה
אחד מעשרה לשונות שנקראת תפילה כדאיתא
בספרי (המילה
ואתחנן היא אחת מעשר מילים בתנ"ך
המציינות משמעות תפילה,
כפי
שמציין זאת בספרי –
מדרש
הלכה על חומש דברים).

הסבר
פירוש רש"י

רש"י
מביא שני פירושים.

פירוש
א'
ברש"י

משה
רבינו מבקש מאת ה'
מתנת
חינם כלומר,
הוא
מבקש מאת ה',
שיתן
לו להיכנס לא"י
על אף שלא מגיע לו (=
מתנת
חינם).

יכול
היה משה רבינו לבקש מהקב"ה
להיכנס לארץ בזכות מעשיו הטובים,
אך
צדיקים אינם מבקשים בזכות מעשיהם.
הצדיקים
יודעים ששכר כל מצווה בעולם הבא הוא גדול
מאוד,
ולפיכך
חבל שכאילו "יבוזבז"
על
מילוי בקשותיהם בעולם הזה.

פירוש
א'
בא
להסביר מדוע כתוב דווקא "ואתחנן"
ולא
המילה הנפוצה יותר להבעת תפילה.

והתשובה היא מה שהסברנו שלשון ואתחנן (שורש ח.נ.ן)
בא ללמדנו שביקש משה להיכנס לא"י רק אם ה'
יתן לו משאלתו בחינם
ולא יתן לו על חשבון שכר מצוותיו שיקבל
בעולם הבא.

פירוש
ב ברש"י

בא
להסביר מדוע המילה "ואתחנן"
מופיעה
דווקא בבניין התפעל אומר רש"י
המילה "ואתחנן"
היא
אחת מהשמות שמשמעותן תפילה,
ולפיכך
היא בבניין התפעל שהרי בדרך כלל שורש פלל
מופיע בבניין התפעל.

אולי
ניתן לומר שפירוש א'
– מדגיש
שמשה פנה מתוך הכנעה גמורה =
חננ.
ואילו
פירוש ב'
– מדגיש
שמשה פנה בתחינה מתוך כוח שהרי השורש פלל
משמעותו דין –
תקיפות).

הסתכל
בבית הכנסת ותראה שישנם כאלו הנראים
כתינוקות העומדים ומתחננים, ויש
כאלו הנראים כעומדים וכביכול תובעים
מהקב"ה.

12.
פרק
ג פסוק כג ד"ה
"בעת
ההיא"

ואתחנן
אל ה'
בעת
ההיא לאמר

רש"י: לאחר
שכבשתי ארץ סיחון ועוג,
דמיתי
שמא התר הנדר.

פירוש
רש"י

לאחר
שכבשתי ארץ סיחון ועוג,
דמיתי
(= חשבתי) שמא
התר הנדר (= אולי
סלח לי ה'והותר
לי להיכנס לארץ).

הסבר
פירוש רש"י

שאלה
נסתרת –
מדוע התורה מדגישה את זמן בקשת משה להיכנס
לא"י?

וכמו
כן לא ברור מקריאת הפסוק לאיזה מאורע
מתכוונת התורה?

רש"י
עונה
שהמילים "בעת
ההיא"
רומזות
לכיבוש סיחון ועוג,
כלומר
לאחר כיבוש סיחון ועוג חשב משה,
שהקב"ה
סלח לו על חטא מי מריבה –
ויוכל להיכנס לא"י.

משה
חשב כך (שהקב"ה
סלח לו),
שהרי
אילו העונש עדיין היה תקף כיצד הצליח זה
עתה לכבוש את כל עבר הירדן המזרחי.

אך
ה'
ענה
לו,
שלא
יוכל להיכנס לעבר הירדן המערבי.

14. פרק
ג פסוק כח ד"ה
וחזקהו ואמצהו

"וצו
את יהושע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבר לפני
העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה"

רש”י:
בדבריך.
שלא
ירך לבו לומר :
כשם
שנענש רבי עליהם,כך
סופי לענש עליהם,
מבטיחו
אני כי הוא יעבור והוא ינחיל.

פירוש
רש"י

בדבריך
(כלומר
תחזק אותו על ידי הדברים שתאמר לו) שלא
ירך לבו (שלא
יפחד) לומר
(שלא
יאמר מתוך חששו) כשם
שנענש רבי עליהם כך סופי לענש עליהם,
(כשם
שרבי משה נענש עליהם,
כלומר
בגלל עם ישראל,
כך
גם אני איענש) מבטיחו אני
כי הוא יעבור והוא ינחיל (אין
לו לחשוש,
שהרי
אני ה'
מבטיחו
שהוא ייכנס לארץ).

הסבר
פירוש רש"י

רש"י
מסביר,
מדוע
משה נצטווה לחזק את יהושע.
וכיצד
חזקו.

יהושע
עלול לחשוש,
שמא
בסופו של דבר לא יזכה להיכנס לארץ ולהורישה,
שהרי
אפילו משה רבנו לא זכה לכך בגלל חטא מי
מריבה –
לפיכך משה נצטווה לחזקו ולומר לו,
שהוא
יכניס את עם ישראל לארץ ישראל,
ולא
יהיה דבר שיעכב זאת.
"וצו
את יהושוע וחזקהו ואמצהו (על
ידי שתאמר לו)
כי
הוא יעבור לפני העם הזה…"

15.
פרק
ד פסוק ב ד"ה
"לא
תוסיפו"

"לא
תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו
ממנו לשמר את מצוות ה'
אלקיכם
אשר אנכי מצוה אתכם"

רש”י:
כגון:
חמש
פרשיות בתפילין,
חמשת
מינין בלולב,
וחמש
ציציות.

הסבר
פירוש רש"י

התורה
מזהירה "לא
תסיפו ולא תגרעו ממנו"

רש"י
מביא שלוש
דוגמאות לאיסור בל תוסיף

1.
כידוע
בתפילין ישנן ארבע פרשיות:

א.
שמע

ב.
והיה
אם שמע

ג.
קדש

ד.
והיה
כי יביאך

אדם
המוסיף פרשייה נוספת לתפילין עובר על
איסור בל תוסיף.

2. מצוות
לולב כוללת ארבעה מינים:

א.
לולב

ב.
אתרוג

ג.
הדס

ד.
ערבה

יהודי
המוסיף מין נוסף עובר על בל תוסיף.

3.
בגד
שיש בו ארבע כנפות חייב בציצית.

יהודי
המוסיף ועושה חמש כנפות עובר על בל תוסיף.

*מדוע
הביא רש"י
שלוש דוגמאות לאיסור בל תוסיף?
וכי
איננו יכולים לחשוב לבד על דוגמאות בהן
אדם מוסיף על המצוות?

תשובה
–
רש"י
טרח והביא דוגמות,
ואפילו
שלוש דוגמות כדי ללמדנו,
שלא
בכל מקרה של תוספת עוברים על איסור בל
תוסיף.

איסור
בל תוסיף הוא במקרה והתוספת היא במצווה
עצמה,
אך
אם עושה אותה מצווה כמה פעמים,
לדוגמא,
אדם
האוכל מצה כמה פעמים או אדם הנוטל לולב
כמה פעמים –
לא עבר על בל תוסיף.
ולכן
כל הדוגמאות שהביא רש"י
הם מקרים בהם אדם הוסיף ושינה המצווה ולא
שעשה את המצווה כמה פעמים.

16. פרק
ד פסוק יד ד"ה
"ואותי
ציוה ה'"

"ואתי
צוה ה'
בעת
ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים לעשתכם אתם
בארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה"

רש"י:
תורה
שבעל–
פה.

הסבר
פירוש רש"י

רש"י
מבאר את המילים "ללמד
אתכם"
= תורה
שבעל פה

בפסוק
לא נאמר מה משה רבנו לימד,
ולפיכך
בא רש"י
ואומר,
שמדובר
על תורה שבעל פה,
שהיא
הדורשת לימוד ועיון.

17. פרק
ד פסוק מא ד"ה
"אז
יבדיל משה"

"אז
יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש"

רש"י: נתן
לב להיות חרד לדבר שיבדילם,
ואף
על פי שאינן קולטות עד שיבדלו

אותן
של ארץ כנען,
אמר
משה :
מצוה
שאפשר לקימה אקימנה.

פירוש
רש"י

נתן
לב להיות חרד לדבר שיבדילם,
(משה
רבינו מתאמץ במצווה וקובע שלוש ערי המקלט,
על
מנת שיוכלו בעתיד לבוא לשַמֵש כערי מקלט).

ואף
על פי שאינָן קולטות (ערי
המקלט בעבר הירדן המזרחי) עד
שיבדלו אותן של ארץ כנען (בעבר
הירדן המערבי) אמר
משה:
מצווה
שאפשר לקימה אקיימנה.

הסבר
פירוש רש"י

רש"י
בפירושו עונה על שתי שאלות נסתרות.

השאלות
הנסתרות

1. הפסוק
פותח בזמן עבר (אז)
וממשיך
בזמן עתיד (יבדיל)?

2.
הקדמה
לשאלה –
ישנה
הלכה שערי המקלט שבעבר הירדן המזרחי אינן
קולטות את הרוצחים,
עד
אשר ערי המקלט שבעבר הירדן המערבי יקלטו
את הרוצחים בשגגה.

השאלה
–
עבר הירדן המערבי ייכבש רק על ידי יהושע,
מדוע
אם כן מבדיל משה שלוש ערי מקלט בצד המזרחי?
הרי
הן בין כך לא יתחילו בקליטת הרוצחים עד
אשר ייכבש כל עבר הירדן המערבי ויוקמו בו
ערי המקלט?
(דבר
שיקרה רק אחר מותו)

רש"י
עונה על שתי השאלות

תשובה
לשאלה 1

נאמר
יבדיל בלשון עתיד משום שכבר אז (בעבר
–
בזמן שנלחם עם סיחון ועוג)
חשב
בזמן המלחמה שלאחר שינצחו במלחמה יבדיל
(בזמן
עתיד)
שלוש
ערי מקלט.

תשובה
לשאלה 2

משה
רבינו ידע שערי המקלט שבעבר הירדן המזרחי
אינן קולטות עד אשר יקלטו אלו שבעבר הירדן
המערבי,
אך
חשב לעצמו מצווה שבאה לידי לא אקיימנה ?!

נכון
שאיני יכול להתחיל בהפעלתן של ערי המקלט
וזה יקרה לאחר מותי,
אבל
בכל זאת להבדיל את ערי המקלט אני כן יכול
לעשות (כלומר
לומר ולקבוע היכן הם).

מסר
חשוב למדים ממעשה זה –
שאף אם ביכולתך רק לעשות חלק מהמצווה
השתדל בה.

18. פרק
ה פסוק יב ד"ה
"שמור
את יום השבת"

"שמור
את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה'
אלוקיך"

רש”י:
ובראשונות
הוא אומר :
זכור
שניהם בדיבור אחד ובתבה אחת נאמרו,
ובשמיעה
אחת נשמעו.

ובראשונות
(בספר
שמות פרשת יתרו ,שזו
הפעם הראשונה שנכתבו עשרת הדברות)
הוא
אומר (לשון
הכתוב הוא):
זכור
(ולא
שמור כפי שבפסוק שלנו)

תשובת
רש"י

שניהם
בדיבור אחד ובתבה אחת נאמרו,
ובשמיעה
אחת נשמעו. (בדיבור
של "שמור"
שמע
והבין משה גם את הציוי של זכור,
אך
כשבא לכתוב חלקם והדגיש את שניהם).

הסבר
פירוש רש"י

פעמיים
נכתבו עשרת הדברות בתורה –
פעם ראשונה בפרשת יתרו בספר שמות, ובפעם
השנייה בפרקנו בפרשת ואתחנן.

ישנם
כמה הבדלים בין שני המקורות.
ההבדל
הבולט בין שני המקורות (פרשת
יתרו ופרשת ואתחנן)
הוא
הפסוק שלנו בו נאמר "שמור
את יום השבת", ואילו
בפרשת יתרו נאמר "זכור
את יום השבת".

ההבדל
אינו רק במילה אחת אלא הבדל במצווה,
שהרי
זכור היא מצוות עשה לקדש השבת (לציין
את כניסת השבת ועושים אנו זאת על היין –
קידוש
בליל שבת), ואילו
שמור היא מצוות לא תעשה (לא
לעשות מלאכה בשבת).

רש"י
קורא לעשרת הדברות שבפרשת יתרו "ראשונות"
– שהרי
פרשת יתרו קודמת לפרשת ואתחנן.

לכאורה
ישנה סתירה בין שני המקורות מה באמת נאמר
בהר סיני ?

תשובה
–
בדיבור
של שמור שנאמר בהר סיני הבין משה גם את
זכור כלומר,
שיש
להזכיר את כניסת השבת ובכך להבדיל אותו
משאר הימים שהרי יום זה אסור במלאכה.
כשבא
לכתוב חייב היה
להפרידם ולכתוב שמור לחוד וזכור לחוד.

19. פרק
ה פסוק יב ד"ה
כאשר צוך

"שמור
את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה'
אלוקיך"

רש”י:
קודם
מתן תורה במרה.

הקדמה
להבנת דברי רש"י

בפרשת
יתרו נאמר "זכור
את יום השבת לקדשו",
ואילו
בפרשת ואתחנן נאמר "שמור
את יום השבת כאשר צוך ",
כלומר
בפרשת ואתחנן יש תוספת של שתי מילים "כאשר
צוך".

כשם
שעשרת הדברות שבפרשת יתרו נאמרו כולם מאת
ה',
כך
גם עשרת הדברות שבפרשת ואתחנן נאמרו מאת
ה'
ומשה
רבנו לא הוסיף מילה מעצמו.

אם
אנו מוצאים מילה או יותר שנאמרה בעשרת
הדברות שבפרשת ואתחנן –
דע
לך שאף בעשרת הדברות שבפרשת יתרו היו
צריכים להיכתב ולא נכתבו מסיבה כלשהיא.

הסבר
דברי רש"י

רש"י
בא ומדגיש לנו שגם המילים "אשר
צוך"
נאמרו
בהר סיני, אם
כן יוצא שבני ישראל נצטוו בשמור וזכור
עוד לפני מתן תורה.

וכאשר
הקב"ה
דיבר עימנו בהר סיני ואמר את הדיבר הרביעי
"שמור
זכור
את יום השבת"
הוא
הוסיף את המילים "כאשר
צוך",
כלומר
עליכם לקיים השבת כפי שכבר ציוויתי אתכם
קודם
מתן תורה
כלומר במרה.

במרה
נצטוו בנ"י
בעשר מצוות –
שבע מצוות בני נוח ונוספו להם עוד שלוש
מצוות:
שבת,
כיבוד
אב ואם ודינים.

20. פרק
ה פסוק טו ד"ה
"כאשר
צוך"

"כבד
את אביך ואת אמך כאשר צוך ה'
אלוקיך
למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה
אשר ה'
אלוקיך
נתן לך".

רש"י:
אף
על כיבוד אב ואם נצטוו במרה.

הסבר
פירוש רש"י

גם במצוות כיבוד אב ואם נאמר "כאשר צוך",
שהרי גם מצוות כיבוד אב אם נצטוו בנ"י קודם מתן תורה במרה.
ולפיכך,
כאשר עמדו בנ"י במעמד הר סיני,
ושמעו את הדיבר החמישי "כבד את אביך ואת אמך"
הוסיף ה'
את המילים "כאשר צוך",
שהרי כבר ציוה אותם על כיבוד הורים במרה.

21. פרק
ה פסוק יד ד"ה
"
וזכרת
כי עבד היית "

"וזכרת
כי עבד היית בארץ מצרים ויציאך ה'
אלוקיך
משם ביד חזקה ובזרע נטויה על כן צוך ה'
אלוקיך
לעשות את יום השבת"

רש”י:
על
מנת כן פדאך,
שתהיה
לו עבד ותשמור מצוותיו.

פירוש
רש"י

על
מנת כן פדאך (לפיכך
הוציא אותך מארץ מצרים) שתהיה
לו עבד ותשמור מצוותיו.

הסבר
פירוש רש"י

רש"י
בא לפרש את הפסוק כולו,
ולפיכך
חשוב מאוד,
שתעיין
היטב בפסוק.

מקריאה פשוטה של הפסוק,
נראה שהסיבה לשמירת השבת היא מפני שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים.

רש"י
מפרש הפסוק בדיוק ההפך –
משום שהקב"ה
ציווה אותנו לשמור השבת וחוקיו והסכמנו
לכך,
לפיכך
הקב"ה
גאלנו ממצרים.

לפי
רש"י
יש להבין את המילים על כן במשמעות =
על
אשר =
משום
ש

כלומר,
כך יש לקרוא ולהבין את הפסוק.

"
וזכרת
כי עבד היית בארץ ויוציאך ה'
אלוקיך
משם

על
כן (=
על
אשר =משום
שהסכמת לקיים את)

צוך
ה'
אלוהיך
לעשות את יום השבת."

22. פרק
ו פסוק ד ד"ה
ה'
אלוקינו
ה'
אחד

"שמע
ישראל ה'
אלוקינו
ה'
אחד"

רש”י:
ה'
שהוא
אלהינו עתה ולא אלהי האומות,
הוא
עתיד להיות ה'
אחד,
שנאמר:

"כי
אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם
ה"
(צפניה
ג,ט).

"ונאמר
ביום ההוא יהיה ה'
אחד
ושמו אחד"
(זכריה
יד,
ט)

פירוש
רש"י

ה'
שהוא
אלהינו עתה ולא אלהי האומות (כעת,
ה'
מוכר
רק בעם ישראל ולא אצל העמים שהרי עובדי
זרה הם) הוא
עתיד להיות ה'
אחד, (לעתיד
לבוא גם אומות העולם יכירו ויאמינו בה')
שנאמר
(שני
פסוקים המוכיחים שלעתיד לבוא יכירו העמים
באלוקי ישראל).

שני
הפסוקים הם:

1) "כי
אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם
ה"
(צפניה
ג,ט).

2)
"ונאמר
ביום ההוא יהיה ה'
אחד
ושמו אחד"
(זכריה
יד,
ט)

הסבר
פירוש רש"י

לכאורה,
יש
כפילות בפסוק?
די
היה לכתוב "שמע
ישראל ה אחד"?

מדוע
התורה מאריכה ומוסיפה את המילים "ה'
אלוקינו"?

תשובה –
עתה,
ה'
הוא
רק אלוקינו,
כלומר
רק עם ישראל מכיר בקב"ה,אך
לעתיד לבוא ה'
אחד,
כלומר
כל העולם יכירו במלכותו של הקב"ה
ורק מלכות אחת תוכר בעולם והיא של הקב"ה.

23. פרק
ו פסוק ה ד"ה
"ואהבת"

"ואהבת
את ה'
אלוקיך
בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"

רש”י:
עשה
דבריו מאהבה ,אינו
דומה העושה מאהבה לעושה מיראה,
העושה אצל
רבו מיראה כשהוא מטריח עליו מניחו והולך
לו.

פירוש
רש"י

עשה
דבריו מאהבה (יש
לשאוף לקיים המצוות מתוך אהבת ה')

אינו
דומה העושה מאהבה לעושה מיראה (הואיל,
ומי
שמקיים את המצוות רק מתוך יראה אינו דומה
במעלתו למי שמקיים את המצוות מתוך אהבה–
שהיא
מדרגה גבוהה יותר).העושה
אצל רבו מיראה כשהוא מטריח עליו מניחו
והולך לו (והסיבה
לכך היא,
משום
שמי שמקיים מצוות רק מתוך יראה דומה לתלמיד
שמקיים ציווי רבו רק מתוך פחד,
וכאשר
חש התלמיד שרבו מעמיס עליו יותר מדאי עלול
להישבר ולעזוב אותו).

הסבר
פירוש רש"י

עלינו
לקיים את המצוות מתוך אהבה ולא מתוך יראה
בלבד.

רש"י
מביא דוגמא מיחסי רב ותלמיד –
תלמיד המקיים את רצון רבו אך ורק מתוך
יראה,
אם
התלמיד ירגיש שקשה לו מדי יעזוב את רבו
ודרכו,
לעומת
זאת תלמיד שאוהב את רבו יישאר גם אם רבו
יכביד בדרישות כלפיו.

כך גם יהודי המקיים את מצוות הבורא רק מתוך יראה –
במצבים קשים עלול להישבר.
אך יהודי הירא את ה',
ומקיים את המצוות מתוך אהבה ואמונה גדולה הוא יצליח ויקיים מצוות
ה'
אף
בשעות קשות.

24. פרק
ו פסוק ה "בכל
לבבך"

ואהבת
את ה'
אלוקיך
בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"

רש”י:
בשני
יצריך,
דבר
אחר בכל לבבך,
שלא
יהיה לבך חלוק על המקום

פירוש
רש"י

בשני
יצריך(יצר
הטוב ויצר הרע)

–
דבר
אחר (פתיחה
לפירוש נוסף)

בכל
לבבך שלא יהיה לבך חלוק על המקום (שלא
יהיה חלילה בלבך מחשבה של כעס על הנהגת
ה').

הסבר
פירוש רש"י

רש"י
מביא שני פירושים.

פירוש
א

"בשני
יצריך",
כלומר
יש לעבוד את ה',
בכל
הכוחות שנתן לנו.

לדוגמא,
מידת
הכעס נחשבת כשלילית,
אך
כעס לעיתים מותרת ואולי חובה –
כנגד
עוברי עבירה.
כלומר
יש לעבוד את ה'
גם
ביצר הטוב וגם ביצר הרע.

לפי הפירוש הראשון מובן מדוע נאמר "לבבך"
(ב'
כפולה =שני יצרים)
ולא לבך (ב אחת).

פירוש
ב

ד"א
(
דבר
אחר)
בכל
לבבך שלא יהא לבך חלוק על המקום".

דבר
אחר =
פתיחה
לתירוץ נוסף.

פירוש
זה בא להסביר,
מדוע
נתווספה המילה "בכל" (לבבך).

התורה
הוסיפה את המילה "בכל"
כדי
ללמדנו,
שאהבת
ה'
צריכה
להיות שלימה ושלא יהיה כביכול פינה קטנה
בלב שחולקת (=
חלוק)
על
הקב"ה
(= המקום).

לעיתים
קורה שיהודי אוהב את בוראו אך בעקבות אסון
או צרות בעולם הזה שומר רגש של אי הבנה
כלפי מעשי ה',
ובכך
עוצר את הזרימה החופשית של אהבה בינו לבין
יוצרו.
– לכן
באה התורה וזועקת אהוב את ה'
בכל
לבבך.

25. פרק
ו פסוק ה ד"ה
"בכל
מאדך",

"ואהבת
את ה'
אלוקיך
בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"

רש”י:
בכל
ממונך,
יש
לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך
נאמר בכל מאדך.

דבר
אחר: בכל
מדה ומדה שמודד לך בין במידת הטוב בין
במידת הפורענות

וכן
דוד הוא אומר "כוס
ישועות אשא,
צרה
ויגון אמצא"

פירוש
רש"י

בכל
ממונך,
יש
לך אדם שממונו חביב עליו מגופו,
לכך
נאמר בכל מאדך.
(לפי
פירוש זה בכל מאדך =
בכל
ממונך) דבר
אחר (פתיחה
לפירוש נוסף)

בכל
מדה ומדה שמודד לך בין במידת הטוב בין
במידת הפורענות (לפי
פירוש זה בכל מאדך =
בכל
דרך שנוהג עמך גם אם ה'
מביא
עליך פורענות =
צרות
וקשיים)

וכן
דוד הוא אומר "כוס
ישועות אשא,
צרה
ויגון אמצא"
(פסוק
זה מוכיח שעל האדם לאהוב את ה',
ולפנות
אליו גם כשהקב"ה
מביא עליו פורענות).

הסבר
פירוש רש"י

רש"י
מביא שני פירושים.

פירוש
א

"מאדך"
= ממונך

חייב
יהודי לעבוד את ה'
בכל
ממונו (=
מאדך).

לעיתים
כדי לקיים את המצוות אדם נאלץ להוצאות
כספיות גדולות,
לפיכך
באה התורה ומחזקת ומחייבת אותנו בקיום
המצוות,
גם
כאשר המחיר לכך הם הוצאות כספיות וויתור
על רכישת חפצים אחרים.

בהמשך
דבריו עונה רש"י
על שאלה נסתרת.
– למדנו
שיהודי מצווה למסור אפילו את נפשו על קיום
המצוות שנאמר "בכל
נפשך",
אם
כן האם אין זה ברור שחייב לקיים את המצוות
בכל ממונו?
מדוע
אם כן התורה מדגישה ציווי זה בנפרד?

תשובה
–
ישנם אנשים שחייהם חשובים להם יותר מכספם,
וישנם
אנשים שלהיפך –
ממונם
כביכול חשוב להם יותר מחייהם.
לכן
חייבת התורה ללמדנו את שני הציוויים – 1."
בכל
נפשך "
2. "בכל
מאדך"

פירוש
ב

"כל
מאדך"
= מלשון
מידה

לפי
פירוש זה חייב יהודי לאהוב את בוראו בכל
מידה שהקב"ה
מתנהג עמו.
זאת
אומרת,
כאשר
זוכה יהודי לשפע ולהצלחה עליו להודות
ולהכיר ששפע זה בא אליו מאת הקב"ה.
וכן
חלילה בעת צרה עליו להודות ולהכיר שהכל
בא מאת ה'.

רש"י
מביא כדוגמא את דוד המלך–
"כוס
ישועות אשא ובשם ה אקרא"
בפסוק
זה מתאר דוד כיצד הקב"ה
הושיע אותו ולפיכך בשם ה'
אקרא".
וכן
מביא רש"י
פסוק נוסף "צרה
ויגון אמצא ובשם ה'
אקרא
"
– פסוק
זה מתאר את דוד בעת צרה,
אך
גם בזמן קשה הוא יודע מי מנהל את העולם
ואליו הוא קורא.

26. פרק
ו פסוק ו ד"ה
"והיו
הדברים האלה"

"והיו
הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך"

רש”י:
ומהו
האהבה?
"והיו
הדברים"
שמתוך
כך אתה מכיר בהקב"ה
ומדבק בדרכיו.

פירוש
רש"י

ומהו
האהבה (כיצד
מגיעים ל "ואהבת
את ה'…"
?) "והיו
הדברים"
שמתוך
כך אתה מכיר בהקב"ה
ומדבק בדרכיו. (על
ידי הדברים האלה =
לימוד
התורה,
אתה
יכול להתקרב לה'
ולהכירו).

הסבר
פירוש רש"י

רש"י
מסביר שפסוק ו'
בא
להסביר כיצד מגיעים לאותה אהבה המוזכרת
בפסוק הקודם והוא:
על
ידי לימוד התורה (=
הדברים
האלה)
אתה
מכיר את הקב"ה
ומִדַבֵּק בדרכיו (=
ומנסה
לנהוג כמותו).

27. פרק
ו פסוק ו ד"ה
"אשר
אנכי מצוך היום "

"והיו
הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך"

רש”י:
לא
יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם
סופנה,
אלא
כחדשה שהכל רצין לקראתה.
דיוטגמא
=
מצוות
המלך הבאה במכתב.

פירוש
רש"י

רש”י:
לא
יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה
(מצוות
התורה לא ייחשבו בעיניך כפקודה ישנה של
המלך שכבר אין שומרים אותה בדקדקנות
ובהתרגשות), אלא
כחדשה שהכל רצין לקראתה. (אלא
מצוות התורה יהיו בעיניך כחדשות כמצוות
מלך שזה עתה התפרסמה והכול יראין ממנה) דיוטגמא
=
מצוות
המלך הבאה במכתב. (רש"י
מסביר את המילה הקשה "דיוטגמא",
שמשמעותה
פקודת המלך).

הסבר
פירוש רש"י

רש"י
עונה על שאלה נסתרת.
– מדוע
נאמר התוספת "היום"?
הרי
התורה לא נתנה היום?
התורה
הרי נתנה לפני למעלה משלושת אלפי שנה?

תשובה
–
עלינו להרגיש כל יום,
כאילו
היום קיבלנו את התורה.
ולא
להתייחס אל התורה חלילה כאל ציוויים
עתיקים.

רש"י
מביא דוגמא לכך –
כאשר
המלך מחוקק חוקים חדשים, העם
נזהר בקיום דברו,
ומגלה
התעניינות בהוראת המלך. אך
כאשר עובר הזמן העם כבר אינו מציית לדברי
המלך באותה עקביות והתעניינות שגילו בעת
פרסום החוק לראשונה.
אם
כן מצוות התורה של מלך מלכי המלכים חייבות
להיות בעיננו כל יום כאילו זה עתה קיבלנו
אותן בהר סיני.

28. פרק
ו פסוק ז ד"ה
ושננתם

"ושננתם
לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך
ובשכבך ובקומך"

רש”י:
לשון
חידוד הוא,
שיהיו
מחדדים בפיך,
שאם
ישאלך אדם דבר לא תהא צריך לגמגם בו,
אלא
אמור לו מיד.

פירוש
רש"י

לשון
חידוד הוא,
שיהיו
מחדדים בפיך (ושננתם =
מלמד
שלימוד התורה יהיה זכור
אצלך וברור) שאם
ישאלך אדם דבר לא תהא צריך לגמגם בו,
אלא
אמור לו מיד (במילים
אלו רש"י
מראה עד כמה דברי התורה צריכים להיות
משוננים אצלך שגם אם ישאלו אותך לפתע –
תענה
לעניין וללא היסוס הנובע משכחה ומלימוד
רדוד).

הסבר
פירוש רש"י

לא
נאמר בפסוק ולמדת לבניך אלא "ושננתם"
– השורש
ש.נ.
נ
מובנו גם לשון חידוד.

כלומר
התורה דורשת לימוד רציני ולא להסתפק
בלימוד שטחי.

ננסה
לחשוב לרגע מה ההבדל בין עיפרון מחודד
לבין עיפרון שאינו מחודד הרי ניתן להשתמש
בשני העפרונות?
התשובה
ברורה –
נכון בשני העפרונות ניתן להשתמש,
אך
בעיפרון הלא מחודד הכתיבה אינה חלקה.
– כך
גם בלימוד תורה ישנם שני סוגי לומדים האחד
אינו חוזר על לימודו ואינו מסכם ובוחן את
ידיעותיו,
ואילו
השני חוזר על לימודו ויודע לענות מיד ללא
עיכוב על החומר שלמד.
הלומד,
שחזר
וסיכם לימודו,
עליו
ניתן לומר,
שהתורה
משווננת בפיו. (מחודדת
בפיו).

29. פרק
ו פסוק ז ד"
לבניך

"ושננתם
לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך
ובשכבך ובקומך"

רש”י:
אלו
התלמידים,
מצינו
בכל מקום,
שהתלמידים
קרואים בנים,
שנאמר:
"בנים
אתם לה'
אלוקיכם"
(להלן
יד'
א)

ואומר:
"בני
הנביאים אשר בבית א–
ל" (מלכים
ב ב, ג)
וכן
בחזקיהו שלימד תורה לכל עם ישראל וקראם
בנים שנאמר:
"בני
עתה אל תשלו"
(דברי
הימים כט, יא)

פירוש
רש"י

רש”י:
אלו
התלמידים (מה
שכתוב בפסוק "לבניך"
אין
הכוונה רק בנים ממש,
אלא
גם התלמידים) מצינו
בכל מקום שהתלמידים קרואים בנים (ישנן
דוגמאות נוספות,
שהתלמידים
קרויים בלשון הכתוב "בנים").

עתה
מביא רש"י
שלושה פסוקים המוכיחים שתלמידים קרויים
בנים שנאמר:
"בנים
אתם לה'
אלוקיכם"
(להלן
יד'
א)

ואומר:
(פתיחה
לציטוט פסוק נוסף)
"בני
הנביאים אשר בבית אל"
(מלכים
ב ב, ג) וכן
בחזקיהו שלימד תורה לכל עם ישראל וקראם
בנים שנאמר:
"בני
עתה אל תשלו" (דברי
הימים כט,יא).

הסבר
פירוש רש"י

נאמר
בפסוק ושננתם לבניך –
בא
רש"י
ללמדנו שאין התורה מתכוונת רק לילדים
הביולוגיים,
אלא
אף
התלמידים
קרויים בנים ומצווה הרב לשנן התורה
לתלמידיו.

רש"י
מביא שלושה פסוקים המוכיחים,
שהתלמידים
קרויים בנים.

פסוק
ראשון –
הוכחה
מהתורה
שנאמר "בנים
אתם לה אלוקיכם"
(פרק
יד)

רואים
מהפסוק,
שהקב"ה
מכנה את ישראל בנים,
ומדוע
בשם זה ?אלא
כנראה בגלל שה'
מלמד
אותנו תורתו ואנו תלמידיו,
ולפיכך
קורא לנו "בנים".

פסוק
שני הוכחה
מהנביאים
שנאמר "בני
הנביאים אשר בבית–
אל".

בני
הנביאים הם אותם בחורי ישראל,
אשר
משאת נפשם היתה להגיע למדרגת הנבואה.
הם
היו לומדים אצל אחד הנביאים,
ולפיכך
מכונים "בני
הנביאים",
על
אף שלא היו בניו הביולוגיים של הנביא.

הפסוק
השלישי הוא הוכחה
מהכתובים
שנאמר "בני
אל תשלו".

דברים
אלו אמר חזקיהו לעם ישראל,
ושימו
לב כיצד פונה אליהם – "בני".
וכי
חזקיהו היה אביהם של כל ישראל ?
אלא
מכיוון שלימד חזקיהו תורה לכל ישראל לפיכך
נקראו בניו.

אמנם
חזקיהו לא לימד כל יהודי בנפרד,
אך
הוא כמלך ישראל דאג שהתורה תרבה בישראל,
לפיכך
מכנה את בני ישראל בניו.

רש"י
ממשיך ואומר,
שכשם
שהתלמיד מכונה בן,
כך
גם הרב מכונה אב.

רש"י
מביא הוכחה לכך שנאמר "אבי
אבי רכב ישראל.
.."
( מלכים
ב ,ב).

מילים
אלו נאמרו על ידי אלישע,
שהיה
תלמידו של אליהו הנביא,
בשעה
שראה את אליהו עולה בסערה השמיימה.
על
אף שאליהו לא היה אביו של אלישע,
בכל
זאת קרא לו אלישע "אבי"
משום
שהיה אליהו הנביא רבו.

30. פרק
ו פסוק ז ד"ה
"ודברת
בם"

"ושננתם
לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך
ובשכבך ובקומך"

רש”י:
שלא
יהא עיקר דיבורך אלא בם ,עשם
עיקר ואל תעשם טפל.

פירוש
רש"י

רש"י:
שלא
יהא עיקר דיבורך אלא בם (רוב
ועיקר דיבורך יהיה בתורה)

עשם
עיקר ואל תעשם טפל (שדברי
תורה יהיו עיקר דיבורך,
ואילו
דיבורים אחרים יהיו הטפלים).

הסבר פירוש רש"י

התורה
בחרה דווקא במילה "בם"
– כדי
ללמדנו שאנחנו צריכים להיות כאילו בתוך
התורה (בם
=
בפנים
=
בתוך),
וזאת
על ידי שמפנים אנו את רוב זמנינו (שאין
בו חובות פרנסה או אילוצים אחרים)
ללימוד
התורה. וזאת
כוונת רש"י
"עשם
עיקר ואל תעשם טפל").

31.
פרק
ו פסוק ח ד"ה
"וקשרתם
לאות על ידיך"

"וקשרתם
לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך"

רש”י:
"אלו
תפילין שבזרוע"
(כלומר
תפילין של יד)

הסבר
פירוש רש"י

אלו
תפילין שבזרוע (כלומר
תפילין שמניחים על
היד).

32. "פרק
ו פסוק ח ד"ה
"והיו
לטטפת בין עיניך"

"וקשרתם
לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך"

רש”י:
אלו
תפילין שבראש,
ועל
שם מנין פרשיותיהם נקראו טוטפות,
טט
בכתפי שתים פת באפרקי
שתים.

פירוש
רש"י

אלו
תפילין שבראש (כלומר, "והיו
לטטפת בין עיניך"
= תפילין
של ראש). ועל
שם מנין (=
מספר) פרשיותיהם
(מספר
הפרשיות שבתפילין של ראש) נקראו
(נקראו
תפילין של ראש)
טוטפות
(בכתוב
נקראו תפילין של ראש בשם "טטפת") טט
בכתפי שתים פת באפרקי שתים (המילה
"טטפת"
מורכבת
משתי מילים בשפות שונות,
שמובנן
המספר 4
כמספר
פרשיות התפילין שבראש).

הסבר
פירוש רש"י

בתחילת
דבריו אומר רש"י
שטטפת בין עיניך =
תפילין
של ראש.

בהמשך
דבריו מסביר רש"י,
מדוע
תפילין של ראש מכונים בתורה בשם "טטפת".

תחילה
נקדים הקדמה קצרה.

בתפילין
של יד ישנו קלף אחד עליו כתובות ארבע
פרשיות (שמע
,והיה
אם שמע,
קדש
,והיה
כי יביאך).

בתפילין
של ראש לעומת זו אין חלל אחד בלבד כמו
בתפילין של יד,
אלא
ישנן ארבעה
חללים (בתים)
ובתוך
כל חלל ישנה פרשייה אחת (שמע

והיה
אם שמוע
קדש
והיה כי יביאך).

כלומר,
אין
הבדל בין תפילין של יד לתפילין של ראש
לעניין מה
כתוב
בהם,
אלא
ההבדל הוא האם כל הפרשיות כתובות על קלף
אחד–
תפילין
של יד, לבין
תפילין של ראש שכל פרשייה על קלף נפרד.

המילה
"טטפת"
משמעותה
המספר 4,
ונקראת
כך לפי שיש בתפילין של ראש ארבעה בתים
(שהרי
כל פרשייה נכתבה בנפרד והוכנסה לחלל משלה
–
סה"כ
=
4).

שאלה
:
מדוע
המילה טטפת =
4?

תשובה:
המילה
טטפת מורכבת משתי מילים משפות שונות
שדוברו במקומות שונים.

טטפת
=
טט
= 2
בלשונם
של אנשים שגרו במקום הנקרא כתפי.

פת
=
2 בלשונם
של אנשים שגרו במקום הנקרא אפריקי.

33. פרק
ו פסוק יח ד"ה
"הישר
והטוב"

"ועשית
הישר והטוב בעיני ה'
למען
ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטבה אשר נשבע
ה'
לאבתיך"

רש”י:
זו
פשרה לפנים משורת הדין (הפשרה
בין הצדדים =
לפנים
משורת הדין)

הסבר
פירוש רש"י

אומר
רש"י
"זו
פשרה לפנים משורת הדין".

עשיית
הדין היא דבר חשוב מאוד,
שהרי
ללא דין (משפט)
אין
אפשרות לחיי חברה, אך
יש מעלה גדולה יותר והיא,
שאנשים
מצליחים להגיע לפשרה ביניהם ללא הזדקקות
לבתי הדין והמשפט.
נכון שהפשרה איננה האמת,
שהרי ייתכן שרק צד אחד צודק,
אך הפשרה היא שלום שהרי אין צד שמרגיש פגוע כמו במקרה של משפט רגיל.

הפשרה
=
"לפנים
משורת הדין".
מה
פירוש מושג זה?

ראשית
נבין את הביטוי "משורת
דין",
ולאחר
מכן נוכל ביתר קלות להבין את המושג
לפנים.משורת
הדין.

שורה
פירושה קו ישר (כמו
חומה ישרה)

הדין
הוא כמו קו –
הוא ברור והחלטי זה חייב וזה פטור,
זה
אסור וזה מותר.

אבל
הפשרה היא לפנים מהשורה,
כלומר
היא פתרון שאיננו שחור ולבן ,אלא
דרך
של ויתור של כל צד במטרה להגיע קרוב
לאמת אך מתוך שלום.

34. פרק
ו פסוק כ ד"ה
"כי
ישאלך בנך מחר"

כי
ישאלך בנך מחר לאמר מה העדת והחקים והמשפטים
אשר צוה ה'
אלוקינו
אתכם

רש"י:
יש
מחר שהוא אחר זמן.

פירוש
רש"י

יש
מחר שהוא אחר זמן (יש
פעמים,ששמשמעות
המילה "מחר"
בכתוב
פירושו בעתיד,
ולא
במשמעות מחר =
היום
שאחרי).

הסבר
פירוש רש"י

רש"י
עונה על שאלה נסתרת.
– וכי
כוונת התורה שהשאלה של הבן המוזכרת בפסוק
תתעורר יום לאחר נתינת התורה?

תשובה – ברור שאין כוונת התורה במילה מחר במשמעות הפשוטה,
אלא כוונת התיבה (=
המילה)
מחר =
בעתיד הרחוק יותר,
שהרי אותו דור שיצא ממצרים וגם
הדור השני לא ישאלו שאלות,
אלא
הכוונה לדורות מאוחרים יותר.

וזו
כוונת רש”י:
"יש
מחר שהוא לאחר זמן".

35. פרק
ז פסוק ז ד"ה
"לא
מרבכם"

"לא
מרבכם מכל העמים חשק ה'
בכם
ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים"

רש”י:
כפשוטו,
ומדרשו
(
חולין
פט עמוד א)
לפי
שאין אתם מגדילים עצמכם כשאני משפיע לכם
טובה,
לפיכך
"חשק
בכם".

פירוש
רש"י

כפשוטו
(לפי
הפשט פירוש המילה "מרבכם"
= רבים
באנשים).

מדרשו
(פתיחה
לפירוש נוסף על פי המדרש ממסכת חולין
פט עמוד א') לפי
שאין אתם מגדילים (= מתגאים) עצמכם
כשאני משפיע לכם טובה,
לפיכך
חשק בכם.

(לפי
המדרש המילה "מרבכם"
נדרשת
מלשון גאווה).

הסבר
פירוש רש"י

רש"י
אומר בתחילת דבריו שיש ללמוד פסוק זה בשני
מישורים שונים –

א.
דרך
הפשט.

ב. דרך
הדרש.

על
פי הפשט

ה'
אומר
לעם ישראל,
שבחירתם
לעם מובחר,
אינה
בגלל שהם הרוב, שהרי
ההפך הנכון בנ"י
הם המעט ביחס לכל הגויים.
ומה
הסיבה לבחירתם?
התשובה
בפסוק הבא – "כי
מאהבת ה אתכם.
.."

על
דרך הדרש

אומר
רש"י
"ומדרשו,
לפי
שאין אתם מגדילים עצמכם כשאני משפיע לכם
טובה,
לפיכך
חשק ה'
בכם".

לפי
הדרש הסיבה לבחירת ישראל היא דווקא כן
בפסוק זה,
והיא
בגלל שאתם

"לא
מרבכם מכל העמים"
– אתם
לא מתגאים.
(רבכם=
מתגאה
מתרברב).

"חשק
ה בכם ויבחר בכם"
– בגלל
שאינכם גאוותנים –
ה'
חשק
בכם ובחר אתכם.

"כי
אתם המעט מכל העמים"
= מתנהגים
בענווה. (מעט
=
ענווה).

טבלת
סיכום

לפי מדרשו	פשט הכתוב	ציטוט
ה' בחר בנו, כי אנחנו עם ישראל איננו מתגאים ומתרברבים כאשר משפיע עלינו שפע.	ה' לא בחר בנו כי רבים אנחנו במספר	"לא מרבכם"
כי אנחנו ממעיטים עצמנו = ענווה	שהרי אנחנו מיעוט מספרי ביחס לגויים	"כי אתם המעט מכל העמים"
מרבכם – גאוותנים מעט = ענווים	מרבכם = הרבה אנשים מעט = מעט אנשים	" מרבכם " "מעט"

36. פרק
ז פסוק ז ד"ה
"כי
אתם המעט"

"לא
מרבכם מכל העמים חשק ה'
בכם
ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים"

רש”י:
הממעיטין
עצמכם,
כגון
אברהם שאמר "ואנכי
עפר ואפר"
(בראשית
יח, כז)

וכגון
משה ואהרן שאמרו:
"ונחנו
מה"
( שמות
טז,
ח)

לא
כנבוכדנאצר שאמר:
"אדמה
לעליון"
( ישעיה
יד ,יד)

וסנחריב
שאמר:
"מי
בכל אלהי הארצות"
( ישעיה
לו ,כו)
וחירם
אמר:
"אל
אני מושב

אלהים
ישבתי"
(יחזקאל
כח,
ב)

פירוש
רש"י

הממעיטין
עצמכם (עם
ישראל מתנהג בענווה)

שתי
דוגמאות המראות שתכונת הענווה בעם ישראל
מושרשת בהם מאבות האומה.

כגון
אברהם שאמר "ואנכי
עפר ואפר (בראשית
יח, כז)
וכגון
משה ואהרן שאמרו:
"ונחנו
מה"
(שמות
טז,
ח)

שלוש
דוגמאות המראות הגאווה באומות העולם לא
כנבוכדנאצר שאמר:
"אדמה
לעליון"
(ישעיה
יד ,יד) וסנחריב
שאמר:
"מי
בכל אלהי הארצות"
(ישעיה
לו,
כו)
וחירם
אמר: "אל
אני מושב אלהים
ישבתי"
(יחזקאל
כח,
ב)

הסבר
פירוש רש"י

הסברנו
כבר בדיבור הקודם,
שעל
פי הדרש דורשים פסוק זה לשבח ישראל וכסיבה
לבחירתם כעם סגולה –
וזאת משום שעם ישראל אינם גאוותנים (=
"לא
מרבכם"),
אלא
עם ישראל הם ענוותנים ("כי
אתם המעט"
= ענווה).

בדיבור
המתחיל הזה רש"י
ממשיך ומביא דוגמאות המראות את הענווה
של אברהם,
משה
ואהרון.
ענווה
זו של האבות עברה לבני ישראל, ולכן
מובן מדוע נבחרו לעם סגולה.

ענוותנותו
של אברהם –
אברהם התחנן מאת ה'
שירחם
על סדום ולא ישמידם בזכות הצדיקים שבקרבה.
הקב"ה
ענה לאברהם,
שאילו
היו 50
צדיקים
בתוך העיר לא היה משחית את העיר.
אברהם
מנסה שנית להציל את סדום במספר פחות מ– 50
ופונה
אל הקב"ה
בענווה ואומר:
"הנה
נא הואלתי לדבר אל ה ואנכי עפר
ואפר".

ענוותנותם
של משה ואהרון –
כאשר
הגיעו בנ"י
למדבר סין התלוננו בנ"י
ואמרו "מי
יתן מותנו בארץ
מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע
כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את
כל הקהל הזה ברעב".
משה
ענה לעם ישראל,
שהקב"ה
שמע את תלונתם "ונחנו
מה כי תלינו עלינו"
משה
ענה לעם ישראל,
שהתלונה
שהפנו כלפיו היא לא מוצדקת,
שהרי
לא אנו הוצאנו אתכם ממצרים,
אלא
הקב"ה
(ונחנו
מה =
אנחנו
לא חשובים).
מכאן
רואים את ענוותנותו של משה רבינו ואהרון
שהיו ענוותנים ולא ראו את עצמם כמוציאי
בנ"י
ממצרים,
אלא
הכול נעשה מאת ה'
בלבד.

רש"י
ממשיך ואומר –
לעומת
זו אצל הגויים מצינו מידת הגאווה –
שהרי נבוכדנאצר,

סנחריב
וחירם מוצאים אנו ביטויי גאווה בפיהם
(עיין
ברש"י).

ביאורי
מילים קשות בדוגמאות מגאוות הגויים.
– אדמה
=
דומה
לעליון =
לאל.

37. פרק
ז פסוק ח ד"ה
"כי
מאהבת ה'
אתכם"

“כי
מאהבת ה'
אתכם
ומשמרו את השבעה אשר נשבע לאבתיכם הוציא
ה'
אתכם
ביד חזקה ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך
מצרים“

רש”י:
הרי
כי משמש בלשון אלא,
לא
מרבכם חשק ה'
בכם,
אלא
מאהבת ה'
אתכם

פירוש
רש"י

הרי
כי משמש בלשון אלא (המילה
"כי"
בפסוקנו
פירושו אלא),"לא
מרבכם חשק ה'
בכם",
אלא "מאהבת
ה'
אתכם"

הסבר
פירוש רש"י

למילה
"כי"
בתנ"ך
(במקרא)
ישנן
ארבע (המסתעפות
לשש)
משמעויות.

בעברית
של ימינו אנחנו משתמשים בעיקר במשמעות
אחת בלבד –
כי
=
סיבה

לדוגמא:
יוסי
אכל בננה כי היה רעב.

המילה
כי בפסוק שלנו היא במשמעות אחרת כי =
אלא
"לא
מרבכם.
…חשק
ה.…כי
(= א
ל א)
מאהבת
ה'
אתכם".

כלומר
–
ה'
לא
בחר בעם ישראל בגלל היותו העם הגדול בעולם
אלא (=
כי)
בחר
בנו מתוך אהבתו אותנו.

38. פרק
ח פסוק א ד"ה
"כל
המצווה "

"כל
המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות
למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ
אשר נשבע ה'
לאבתיכם"

רש"י: כפשוטו,
ומדרש
אגדה (תנחומא
ו)
אם
התחלת במצווה גמור אותה,
שאינה
נקראת אלא על שם הגומרה,
שנאמר:
ואת
עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים
קברו בשכם (יהושע
כד לב).

והלא
משה לבדו נתעסק בהם להעלותם (שמות
יג יט)?

אלא
לפי שלא הספיק לגמרה וגמרוה ישראל נקראת
על שמם.

פירוש
רש"י

שאלה
נסתרת
–
מדוע
כתוב בפסוק "כל
המצווה"
ולא
כל המצוות?

תשובת
רש"י –
כפשוטו
(תשובה
על דרך הפשט =
מה
שכתוב בפסוק "כל
המצווה"
ביחיד
הכוונה באמת היא לכל מצוות התורה,
אלא
שזה סגנון הכתוב לפעמים שכותב לשון יחיד
ומתכוון בעצם ללשון רבים).

ומדרש
אגדה (תנחומא
ו)
אם
התחלת במצווה גמור אותה,
שאינה
נקראת אלא על שם הגומרה,
שנאמר:
ואת
עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים
קברו בשכם (יהושע
כד לב)
והלא
משה לבדו נתעסק בהם להעלותם?

(שמות
יג יט)
אלא
לפי שלא הספיק לגמרה וגמרוה ישראל נקראת
על שמם.

תשובה
על דרך הדרש(רש"י
מביא מדרש אגדה הבא להסביר מדוע כתוב "כל
המצווה"
ולא
כל המצוות,
וזאת
משום שבא ללמד את האדם שבכל מצווה עליו
להשתדל לעשותה בשלמות ולסיימה. כפי
שלומדים מיוסף).

הסבר
פירוש רש"י

רש"י
מפרש הפסוק כפשוטו,
אך
מביא גם מדרש אגדה.

גם
הפשט וגם הדרש באים ליישב קושי בפסוק.

הקושי
–
מדוע נאמר "כל
המצווה"
(ביחיד)?
הרי
התורה כוללת תרי"ג
מצוות?

לפי
הפשט –
כל
המצווה =
כל
המצוות,
כלומר
כוונת התורה היא לכל המצוות ולא למצווה
מסוימת.
ומצאנו
כך פעמים לא מעטות במקרא,
שכתוב
בלשון יחיד אך כוונת הכתוב ללשון רבים.

לפי
הדרש –
"אם התחלת במצווה גמור אותה שאינה נקראת המצווה אלא על שם גומרה". זאת אומרת,
אם התחלת במעשה טוב כלשהו,
אל תפסיק באמצע ותאמר אחרים כבר ימשיכו,
משום
שהסוף הוא משמעותי מאוד. ומשום
כך דווקא מי שסיים את המצווה נחשבת כאילו
עשה את כולה.

הדוגמה
המובאת ברש"י

יוסף
הצדיק ביקש שלא ישכחו את ארונו במצרים,וכשיגיע
רגע הגאולה יעלו את עצמותיו לקבורה בארץ
ישראל.

כאשר
בנ"י
היו עסוקים רגעים לפני היציאה ממצרים
בלקיחת רכוש מצרים כמו שהובטח לאברהם
"ואחרי
כן יצאו ברכוש גדול"
– היה
עסוק משה רבנו בחיפוש אחר ארונו של יוסף
והוצאתו מהנילוס,
למען
העלות את עצמות יוסף לקבורה בארץ.

משה
רבנו לא זכה להיכנס לא"י,
ולפיכך
לא יכול היה לסיים את המצווה שהתחיל בה
כלומר,
הבאת
עצמות יוסף לקבורה בשכם.

בנ"י
המשיכו וסיימו את המצווה שהחל בה משה
והביאו את עצמות יוסף לקבורה.
אם
נעיין בספר יהושוע פרק כד נאמר שם "ואת
עצמות יוסף אשר העלו
בנ"י
ממצרים קברו בשכם".
– רואים
אנו שעל אף שבנ"י
לא העלו את עצמות יוסף ממצרים,
אלא
רק סיימו את המצווה,
בכל
זאת המצווה כולה נקראת על שמם,
כלומר
המצווה נחשבת כאילו עשו אותה מתחילה ועד
סופה.(בוודאי
לא נמחקה זכותו של משה רבנו אלא נחשבת
כאילו של בני ישראל).

39. פרק
י פסוק א ד"ה
"בעת
ההיא"

"בעת
ההיא אמר ה'
אלי
פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ועלה
אלי ההרה ועשית לך ארון עץ"

רש”י:
לסוף
ארבעים יום נתרצה לי ואמר לי "פסל
לך"
ואחר
כך "ועשית
לך ארון עץ"

ואני
עשיתי ארון תחילה שכשאבוא והלוחות בידי
היכן אתנם.

ולא
זה הוא הארון שעשה בצלאל,
שהרי
משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכיפורים,
כי
ברדתו מן ההר ציוה להם על מלאכת המשכן,
ובצלאל
עשה משכן תחילה ואחר כך ארון וכלים,
נמצא
זה ארון אחר היה,
וזהו
שהיה יוצא עמהם למלחמה,
ואותו
שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי
ונענשו עליו ונשבה.

הקדמה

שלוש
פעמים עלה משה אל הר סיני לאחר מתן תורה
–

פעם
ראשונה –
לקבל
את לוחות הברית הראשונים.

פעם
שנייה –
להתפלל לפני ה',
שיסלח
לעם ישראל על חטא העגל (גם
לאחר שביקש משה רחמים על בנ"י
הקב"ה
עדיין לא מחל ה'
לגמרי
על חטא העגל ,אך
אמר למשה לפסול שני לוחות הברית ולעלות
פעם שלישית).

פעם
שלישית –
עלה משה עם הלוחות שפסל כדי שהקב"ה
יכתוב על הלוחות,
וכן
המשיך בתפילתו עבור עם ישראל –
עד שענה לו ה'
בסוף
ה– 40 יום
(יום
כיפור)
–
"סלחתי
כדבריך.
בפעם
השלישית ה'
לימד
אותו את שלש עשרה המידות –
ה'
אל
חנון ורחום ארך אפיים.
.."

שלוש
פעמים עלה משה,
ובכל
פעם שהה בהר 40
יום.
סה"כ
היה בהר 120
יום.
הפסוק
שלנו עוסק בדברי ה'
אליו
בסוף הארבעים ימים השניים ומצווה אותו
לפסול את
הלוחות השניים,
ולעשות
ארון.

הסבר
דברי רש"י

לסוף
ארבעים יום נתרצה לי (בסוף
הפעם השנייה שעלה משה להר סיני –
הקב"ה
הסכים לתת שוב את לוחות הברית,
אך
עדין לא מחל לגמרי על חטא העגל).

ואמר
לי: פסל
לך ואחר כך ועשית לך ארון,
ואני
עשיתי ארון תחילה שכשאבוא והלוחות

בידי
היכן אתנם.

(הקב"ה
אמר למשה לעלות להר בפעם השלישית,
אך
קודם עליו
לפסול שני לוחות ולעשות ארון,
ואילו
משה רבנו הפך את הסדר בכוונה קודם בנה
ארון ולאחר מכן פסל שני לוחות.
ומדוע
הפך משה את הסדר?
משום
שלאחר שיקבל את הלוחות השניים יצטרך לתת
אותם בארון ואם לא יכינם היכן יניח את
הלוחות?)

ולא
זה הוא הארון שעשה בצלאל (בדברים
אלה בא רש"י
לתרץ שאלה
נסתרת –

מדוע
נאמר בפסוק שמשה עשה את הארון?

הרי
מי שעשה את הארון היה בצלאל בן חור?

שנאמר
בספר שמות פרק לז "ויעש
בצלאל את הארון".

לפיכך
רש"י
בא ומתרץ

שהיו
שני ארונות –
ארון אחד נעשה על ידי משה כפי שמתואר
בפסוקים שלנו,
וכן
היה ארון שני שעשה אותו בצלאל והוא המתואר
בעת בניית המשכן בספר שמות).

שהרי
משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכיפורים
–
כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן
(חייבים
לומר שהיו שני ארונות,
שהרי
משה נצטווה לבנות ארון בר"ח
אלול ולעלות להר סיני,
ואילו
הכנות להקמת המשכן כולל ארון בצלאל החלו
רק לאחר יום הכיפור כלומר לאחר 40
יום).

ובצלאל
עשה משכן תחלה ואחר כך ארון וכלים (הערה
צדדית,
שגם
בצלאל הקדים בחכמה את הארון לכלים מאותה
סיבה שמשה הפך את הסדר כפי שהוסבר לעיל).

נמצא זה ארון אחר היה (רש"י מסכם את דבריו עד כה ואומר,
שהארון שמשה עשה כפי שמתואר בפסוקנו הוא אינו אותו ארון שעשה בצלאל).

וזהו שהיה יוצא עימהם למלחמה ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי ונענשו עליו ונשבה (וזהו =
הארון שעשה משה)
היה יוצא במלחמות ישראל,
אך הארון שעשה בצלאל לא היה יוצא למלחמה,
אלא היה נשאר במשכן.

ומוסיף
רש"י
ואומר,
שבימי
עלי הוציאו שלא כדין את הארון שעשה בצלאל,
ולפיכך
נענשו בכך שהפסידו במערכה והארון נשבה.

40. פרק
י פסוק יב ד"ה
"כי
אם ליראה"

"ועתה
ישראל מה ה'
אלוקיך
שאל מעמך כי אם ליראה את ה'
אלוקיך
ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה'
אלקיך
בכל לבבך ובכל נפשך"

רש”י:
ורבותינו
דרשו מכאן:
הכול
בידי שמים חוץ מיראת שמים.

הסבר
פירוש רש"י

רש"י
מביא שרבותנו דרשו מפסוק זה,
שנתנה
לאדם הבחירה החופשית,
האם
להיות צדיק
או רשע,
כלומר
האם יהיה ירא שמים או לא.

הנשמה
לא בוחרת לאיזו גוף תרד וכן איננה בוחרת
מה הניסיון שתתנסה בו –
האם
בניסיון העושר או בניסיון העוני וכן הרבה
דברים אחרים אינם ניתנים לבחירה, חוץ
מדבר אחד בו הקב"ה
איננו מתערב ואיננו קובע והוא: אם
אדם יהיה צדיק או רשע.

*הרב
דוב יוסף סולובייציק זצ"ל
אומר שיש לאדם לבחור מה יהיו הגורמים
שישפיעו עליו,
לדוגמה
–
אדם הבוחר לגור במקום שאיננו מקום תורה
אל יתפלא שהחינוך שנתן לבניו לא הצליח –
עליו
לגור במקום שישפיע עליו לטובה.

אם
יאמר אדם אני לא יושפע –
טועה
הוא,
שהרי
אדם הוא יצור חברותי ולומד מסביבתו ולפיכך
עליו לבחור בגורמים שיעצבו את חייו (מקום
מגורים עם
מי יתחתן
היכן
ישלח בניו ללמוד וכו').

41. פרק
י פסוק יט "כי
גרים הייתם"

"ואהבתם
את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים"

רש”י:
מום
שבך אל תאמר לחברך

הסבר
פירוש רש"י

מום
(=פגם
וחיסרון)
שבך
אל תאמר לחברך =
כלומר
יש צורך בזהירות יתרה כאשר אנו מדברים
עם הגר,
שהרי
הוא פגיע יותר מיהודי רגיל.
הגר
עזב את משפחתו ואת מולדתו.
ולפיכך,
צריך
להיזהר לא לומר דברים העלולים לפגוע בו
או דברים העלולים לתת לו הרגשה כאילו הוא
זר ואינו רצוי.

הקב"ה
פונה לעם ישראל ואומר:
דווקא
אתם,
שחייתם
במצרים ("כי
גרים הייתם בארץ מצרים")
והזכירו
לכם כל רגע את עובדת היותכם זרים –
עליכם לגלות זהירות מיוחדת
לגרים שבארצכם.

42. פרק
יא פסוק י ד"ה
"לא
כארץ מצרים"

"כי
הארץ אשר אתה בא –
שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם
משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן
הירק"

רש”י:
לא
כארץ מצרים אלא טובה הימנה.

ונאמרה
הבטחה זו לישראל ביציאתם ממצרים שהיו
אומרים:
שמא
לא נבוא אל ארץ טובה ויפה כזו.

יכול
בגנותה הכתוב מדבר,
וכך
אמר להם:
לא
כארץ מצרים היא אלא רעה הימנה.

תלמוד
לומר:
"וחברון
שבע שנים נבנתה לפני..."
אדם
אחד בנאן,
חם
בנה צען למצרים בנו וחברון לכנען,
דרך
ארץ אדם בונה את הנאה ואחר כך בונה את
הכעור שפסולתו של ראשון הוא נותן בשני,
ובכל
מקום החביב קודם,
הא
למדת שחברון יפה מצוען.

ומצרים
משבחת מכל הארצות,
שנאמר:
"כגן
ה'
כארץ
מצרים"
(בראשית
יג,י)

וצען
שבח ארץ מצרים היא שהיא מקום מלכות שכן
הוא אומר:
"כי
היו בצען שריו"
(ישעיהו
ל,
ד)

וחברון
פסולתה של ארץ ישראל,
לכך
הקצוה לקבורת מתים,
ואף
על פי כן היא יפה מצוען.

ובמסכת
כתובות דרשו בענין אחר :
אפשר
אדם בונה בית לבנו קטן ואחר כך לבנו גדול,
אלא
שמבנה על אחד משבעה בצוען.

הקדמה

בפסוק
זה פונה הקב"ה
לעם ישראל ואומר להם – "הארץ
אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא
אשר יצאתם משם..."

התורה
עורכת השוואה בין ארץ ישראל לארץ מצרים.

שאלות שעולות מקריאת הפסוק.

1. לעניין מה משווים את שתי הארצות?

2. איזו
ארץ נחשבת טובה יותר?
(ארץ
ישראל
מצרים).

3. לשם
מה
לאיזו
מטרה נערכת השוואה זו?

בהמשך
הפסוק כתוב "אשר
תזרע את זרעך והשקית ברגלך את גן הירק"

מילים
אלו קשות להבנה,
ולפיכך
ייתכנו יותר מפירוש אחד להבינם.

רש"י
מפרש שארץ ישראל טובה יותר מארץ מצרים,
הואיל
וארץ מצרים
ממועטת בגשמים,
ואילו
ארץ ישראל "למטר
השמים תשתה מים", כלומר,
בארץ
ישראל כן יורד כמות גשם מספקת.

לפי
פירוש רש"י
יש להבין את המילים הקשות שלעיל ("אשר
תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק")
כחיסרון
של ארץ מצרים ואפילו מעין לגלוג.
ארץ
מצרים דומה לגן הירק (=גינה
פרטית)
אשר
צריכים לדאוג להשקייתה. (המצרים
היו צריכים לדאוג למערכת של תעלות,
שתוליך
את המים מהנילוס למקומות רחוקים יותר וכן
למקומות בעלי מפלס גבוה יותר).

הסבר
פירוש רש"י

"אלא טובה הימנה ונאמרה הבטחה זו לישראל ביציאתם ממצרים שהיו אומרים שמא לא נבוא אל ארץ טובה ויפה כזו "
(ארץ ישראל היא לא כארץ מצרים אלא טובה יותר,
וזאת משום שאין בה את החסרון שכתוב בהמשך הפסוק "
והשקית ברגלך..".
ממשיך רש"י ואומר,
שהקב"ה מחזק את ישראל בפסוק זה ואומר להם שלא יחששו להיכנס אל א"י,
שהרי טובה היא יותר מארץ מצרים).

"יכול
בגנותה הכתוב מדבר וכך אמר להם לא כארץ
מצרים הוא אלא רעה הימנה"

הקדמה

כאשר
רש"י
משתמש במילה "יכול"
דע
לך שהוא מעלה אפשרות נוספת לפרש את הפסוק
ומיד לאחר מכן רש"י
ישלול אותה.
כלומר,
יאמר
שאין להסביר את הפסוק באופן זה.
מדוע
רש"י
מעלה פירוש אם מתכוון מיד לדחותה?

אמרנו
בהקדמה שהפסוק איננו ברור ומובן במבט
ראשון,
ולפיכך
רש"י
בא למנוע מהלומד הבנה שאיננה נכונה.

הסבר
דברי רש"י

רש"י
מעלה פירוש אחר להבנת הפסוק :
ארץ
ישראל אינה כארץ מצרים אלא גרועה
יותר.
כלומר,
ארץ
מצרים יש בה חסרון שלא יורד בה גשמים,
אך
ארץ ישראל גרועה יותר,
שאמנם
יורדים בה גשמים,
אך
לא באופן עקבי.

מכאן
ועד סוף הד"ה
דוחה רש"י
את האפשרות השנייה להסבר הפסוק

ת"ל (תלמוד לומר)
"וחברון שבע שנים נבנתה וגו"
אדם אחד בנאן וחם בנה צוען למצרים בנו,
וחברון לכנען דרך
ארץ אדם בונה את הנאה ואחר כך בונה את
הכעור.

שפסולתו
של ראשון הוא נותן בשני.

ובכל מקום החביב קודם הא (=
הרי)
למדת שחברון יפה מצוען.

ומצריים משובחת מכל הארצות שנאמר "כגן ה'
כארץ מצרים"
וצוען שבח מצרים היא שהייתה מקום מלכות,
שכן הוא אומר "כי היו בצוען שריו".

וחברון
פסולתה של ארץ ישראל –
לכך הקצוה לקבורת מתים.

ואעפ"כ
(ואף
על פי כן)
היא
יפה מצוען.

רש"י
מוכיח על ידי עיון בפסוקים,
שחייבים
לפרש שפסוק זה נאמר לשבחה
של א"י, ולא
כאפשרות השנייה שפסוק זה נאמר לשבחה של
ארץ מצרים.

ההוכחה
מפסוקים במקרא (בתנ"ך)
שא"י
טובה יותר ממצרים.

ההוכחה
איננה מפסוק אחד,
אלא
מצירוף המסקנות מתוך עיון בכמה פסוקים,
ולכן
עליך להתרכז במיוחד.

לחם
בנו של שם היו ארבעה בנים:
כוש, מצרים, פוט
וכנען.

חם
בנה לבנו מצרים את העיר צוען ולבנו כנען
בנה את העיר חברון.

חם
בנה לפי המקובל (דרך
ארץ =
המקובל)
קודם
את העיר הטובה יותר ובשאריות של חומרי
הבנייה השתמש לבנות את העיר צוען.

ומנין
לנו שבנה קודם את חברון,
שהרי
כתוב "וחברון
שבע שנים נבנתה לפני
צוען מצרים".

אם
כן יוצא שחברון טובה יותר מהעיר צוען
שבמצרים –
שהרי נבנתה קודם.
עדיין
לא הוכחנו שארץ ישראל כולה טובה יותר
ממצרים,
שהרי
אפשר לומר שחברון טובה יותר מצוען,
אך
אולי שאר המקומות במצרים טובים יותר מא"י?

לפיכך
ממשיך רש"י
ומוכיח מפסוקים שחברון היא האדמה הלא
משובחת של א"י,
ואילו
צוען היא האדמה המובחרת במצרים,
ואף
על פי כן חברון טובה יותר מצוען.
כלומר,
האדמה
הפחותה שבארץ ישראל מבחינה חקלאית היא
טובה יותר מהאדמה הטובה ביותר במצרים
(צוען).
אם
כן קל וחומר שכל מקום אחר בא"י
טוב יותר מהמובחר שבאדמות מצרים.

מנין
לרש"י
שחברון היא הכעורה (אדמה
לא משובחת לגידולים)
שבארץ
ישראל?

דבר
זה ידוע מהעובדה שחברון נבחרה כמקום
קבורה.

מניין
לרש"י
שצוען היא המשובחת שבאדמות מצרים?

דבר
זה ידוע מהעובדה,
שצוען
נבחרה למקום המלכות,
כלומר
שם גרו השרים והמלכים.

ובכתובות
דרשו בענין אחר :
אפשר
אדם בונה בית לבנו הקטן ואח"כ
לגדול,
אלא
שמובנה על אחד משבעה בצוען.

בסוף הד"ה אומר רש"י שבמסכת כתובות למדו בדרך נוספת שחברון טובה יותר מצוען,
שהרי נאמר "וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים"
וניתן
לדרוש את הפסוק כך "וחברון
שבע שנים נבנתה
לפני צוען מצרים"
כלומר
חברון פי שבע בנויה (= טובה
יותר)
מצוען
מצרים.

43. פרק
יא פסוק י ד"ה
"והשקית
ברגלך"

"כי
הארץ אשר אתה בא –
שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם
משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן
הירק"

רש”י:
ארץ
מצרים היתה צריכה להביא מים מנילוס ברגלך
ולהשקותה –
צריך
אתה לנדוד משנתך ולעמול והנמוך שותה ולא
הגבוה,
ואתה
מעלה המים מן הנמוך לגבוה.

אבל
זו (ארץ
ישראל)
למטר
השמים תשתה מים–
אתה
ישן על מיטתך והקב"ה
משקה נמוך וגבוה,
גלוי
ושאינו גלוי כאחת.

רוב
רובו של רש"י
זה אמור הנך להבין,
אם
למדת היטב את הד"ה
הקודם.

ארץ
מצרים לא היתה מבורכת בגשמים,
ולפיכך
היתה צריכה להעביר את מימי הנילוס למקומות
רחוקים מהנילוס וכן למקומות גבוהים יותר.

מלאכה
זו לא היתה קלה ונחשבת לחיסרון בהשוואה
לא"י
שם אדם אינו צריך להתאמץ להוליך את המים
ממקום למקום,
אלא
אדם שוכב במיטתו (כלומר
אינו דורש שום התאמצות מהאדם)
והקב"ה
ממטיר מטר מהשמים והמים האלו מגיעים גם
למקומות הגבוהים וגם למקומות הנמוכים.
– המים
מגיעים גם למקומות הגלויים וגם למקומות
שאינם גלויים (כגון
מי תהום).

44. פרק
יא פסוק יג ד"ה
"אשר
אנכי מצווך היום"

"והיה
אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם
היום לאהבה את ה'
אלוקיכם
ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם"

רש”י:
שיהיו
עליכם (=
המצוות) חדשים
כאילו שמעתם בו ביום.

הסבר
פירוש רש"י

רש"י
בא לענות על שאלה
נסתרת
והיא:
מדוע
נאמר "היום"?
וכי
התורה נתנה לנו היום?
הרי
היא נתנה לפני למעלה משלושת אלפי שנה.

תשובת
רש"י –
מכאן למדים מסר חשוב –
אדם צריך להרגיש
כל בוקר כאילו
זה
עתה
קיבל את התורה,
שהרי
ידוע שאדם אינו מתפעל מדברים שהתרגל
אליהם.

(קחו
לדוגמה את הניסים שהקב"ה
עושה איתנו כל רגע –
מדוע
איננו מתפלאים כל רגע ורגע?
משום
שיצר הרע אומר לאדם מה אתה מתפעל הרי זה
דבר רגיל וטבעי).

45. פרק
יא פסוק יג'
ד"ה
"לאהבה
את ה'"

"והיה
אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם
היום לאהבה את ה'
אלוקיכם
ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם"

רש”י:
שלא
תאמר:
הרי
אני לומד בשביל שאהיה עשיר,
בשביל
שאקרא רב,
בשביל
שאקבל שכר,
אלא
כל מה שתעשה עשה מאהבה,
וסוף
הכבוד לבוא.

הסבר
פירוש רש"י

רש"י
מביא מדרש הלומד מפסוק זה,
שיש
לקיים המצוות מתוך אהבה
ולא בגלל
שיקולים אחרים.

רש"י
מביא דוגמאות לקיום מצוות ולימוד תורה
שאינם נובעים מאהבה.

דוגמא
א –
לומד על מנת להעשיר,
כלומר
אדם הלומד תורה כדי לקבל משרה המשתלמת
מבחינה כספית.

דוגמא
ב –
לומד תורה בשביל כבוד –
אמנם השכר שיקבל הוא לא גשמי,אך
גם כבוד איננו צריך להיות מטרת הלימוד.

דוגמא
ג –
לומד תורה על מנת שיקבל שכר בעולם הבא.

(נכון
הוא,
שאדם
הלומד תורה מגדיל בכל רגע ורגע את שכרו
בעולם הבא,
אך
המדרגה הגבוהה ביותר היא לימוד וקיום
מצוות רק בגלל אהבה לקב"ה.

הרמב"ם
בהקדמתו למשנה תורה כותב,
שבתחילה
מושכים את התינוקות ללמוד כדי לקבל פרסים,
ולאחר
מכן כשגדלו מעט מושכים את ליבם ללמוד תורה
בשביל הכבוד הרב שיזכו בו,
וכאשר
הנער גדל לומד על מנת לזכות בשכר רב בעולם
הבא.
כשגדל
ונהיה לאיש,
ראוי
שילמד תורה רק מתוך אהבתו את ה'.
מי
שלומד תורה באמת זוכה לכל אלו –
גם לכבוד רב וגם לשכר רב בעולם הבא,
אך
השאיפה צריכה להיות לימוד מתוך אהבה.

46.
פרק
יא פסוק יח ד"ה
"ושמתם
את דברי"

"ושמתם
את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם
אתם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם"

רש”י:
אף
לאחר שתגלו היו מצוינים במצוות,
הניחו
תפילין ועשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם
חדשים כשתחזרו,
וכן
הוא אומר: "הציבי
לך ציונים"
(ירמיהו
לא כ).

הסבר
פירוש רש"י

אף
לאחר שתגלו היו מצוינים (תזכורת)במצוות,
הניחו
תפילין ועשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם
חדשים (המצוות) כשתחזרו
(לארץ
ישראל), וכן
הוא אומר: "הציבי
לך ציונים" (ירמיהו
לא כ).

רש"י
מביא מדרש האומר,
שכאשר
נהיה בגלות עלינו לקיים את המצוות,כדי
שלא נשכח אותם כשנחזור לארץ ישראל ("ושמתם
את דברי אלה").

רש"י
מביא כדוגמא את הנחת תפילין ואת מצוות
מזוזות –
עלינו לקיימם בחו"ל,
כדי
שלא נשכח מצוות אלו בבואנו לא"י.

דברי
רש"י
אלו נראים מאוד קשים –
וכי רשאי יהודי מצרפת להחליט שהוא איננו
מעוניין לקיים את המצוות,
שהרי
הן רק בתורת תזכורות (הציבי
לך ציונים = תזכורות)?

תשובה –
חלילה וחס,
אלא
יהודי בכל מקום אשר יימצא חייב לקיים את
התורה.

אלא
קיום המצוות בא"י
הן בדרגה גבוהה יותר מפני קדושתה של א"י.

קיום
יהודי בחו"ל
הוא מצב "לא
נורמלי",
שהרי
עם ישראל נועד להיות עם סגולה בארץ ישראל.

47. פרק
יא פסוק יט "לדבר
בם"

"ולמדתם
אתם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך
בדרך ובשכבך ובקומך"

רש”י:
משעה
שהבן יודע לדבר למדהו:
"תורה
צוה לנו משה" (להלן
לג,ד),

שיהא
זה לימוד דבורו.
מכאן
אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר,
אביו
משיח עימו בלשון הקודש ומלמדו תורה,
ואם
לא עשה כן הרי הוא כאילו קוברו,
שנאמר
"ולמדתם אתם
את בניכם… למען
ירבו ימיכם וימי בניכם".

פירוש
רש"י

רש”י:
משעה
שהבן יודע
לדבר
למדהו:
"תורה
צוה לנו משה" (להלן
לג, ד)

שיהא
זה לימוד דיבורו.
(האב
מחוייב לדבר עם בנו בתורה וללמדו)
מכאן
אמרו (חכמים) כשהתינוק
מתחיל לדבר,אביו
משיח (מדבר) עימו
בלשון הקודש ומלמדו תורה,
ואם
לא עשה כן (ואם
הוא לא מלמד את בנו תורה)
הרי
הוא כאילו קוברו (כאילו
האבא גורם למות בנו), שנאמר
"ולמדתם
אתם את בניכם… למען
ירבו ימיכם וימי בניכם"
(מפסוק
זה רואים,
שהתורה
היא התנאי לחיי האב ובנו).

הסבר
פירוש רש"י

המדרש
לומד ממילים אלו מסר חינוכי חשוב ביותר
והוא –
החינוך אינו מתחיל בבר המצווה או בכיתה
א',
אלא
מתחיל מקטנות.
וכן
בלימוד תורה תחילתה בגיל שהילד מתחיל
לדבר.

בהמשך
דבריו אומר רש"י
"שאם
אינו עושה כן אביו כאילו קוברו" – כלומר, אם
האב אינו מלמד את בנו תורה כבר מקטנות,
כאילו
גורם למיתתו.

רש"י
מביא פסוק המוכיח זאת –
שנאמר בקריאת שמע "ולמדתם
את בניכם…."

ובהמשך נאמר "למען ירבו ימיכם וימי ימיכם.
.." כלומר,
אם האב מלמד את בנו תורה אזי הם זוכים לאריכות ימים.
וברור אם כן,
שאם האב אינו מלמד את בנו תורה לא יזכו חלילה לברכה "למען
ירבו".

48.פרק
יא פסוק כא ד"ה
"למען
ירבו ימיכם וימי ימיכם"

"למען
ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע
ה'
לאבתיכם
לתת להם כימי השמים על הארץ"

רש”י:
אם
עשיתם כן –
ירבו,
ואם
לאו לא ירבו,
שדברי
תורה נדרשין מכלל לאו הן,
ומכלל
הן לאו"

פירוש
רש"י

אם
עשיתם כן (אם
לימדתם את בניכם) ירבו
(ירבו
ימיכם וימי בניכם), ואם
לאו (ואם
לא לימדתם את בניכם)
לא
ירבו (לא
ירבו ימיכם וימי בניכם) שדברי
תורה נדרשין מכלל לאו הן,
ומכלל
הן לאו (אמנם
לא מוזכר בכתוב,
שאי
שמירת התורה מקצרת חייכם וימי בניכם,
אך
ניתן לדייק זאת ממה שכן כתוב).

הסבר
פירוש רש"י

אם
עשיתם כן =
אם
קיימתם את הנאמר בשני הפסוקים שלפני פסוק
הזה.("ולמדתם
את בניכם.
..")
אז
ירבו ימיכם וימי בניכם.

אם
לאו =
ואם
חלילה לא תלמדו את בניכם תורה,
אז
לא ירבו ימיכם וימי בניכם.

שדברי
תורה נדרשין מכלל לאו הן,
ומכלל
הן לאו =
התורה
איננה כותבת מה העונש על אי לימוד הבנים,
אך
ניתן לדייק את העונש ממה שכן כתוב.

כתוב
"ולמדתם
את בניכם...
למען
ירבו ימיכם".

ומפסוק
זה ניתן לדייק,
שדווקא
אם מקיימים את הציווי "ולמדתם"
אז
זוכים ל "ירבו
ימיכם…",
אבל
אם לא מקיימים את הציווי "ולמדתם"
– אין
זוכים לאריכות ימים.

התורה
איננה מאריכה ללא סיבה,
ולפיכך
דורשין מכלל לאו הן (= אני
לומד ממה שנאמר בלשון שלילה מה כן לעשות)
ומכלל
הן לאו (=
וכן
כאשר התורה כותבת רק מה שצריך לעשות –
אני יכול לדייק מה ראוי לא לעשות).

דוגמה
ל"מכלל
הן לאו"
= הפסוק
שלנו,
שהרי
נאמר מה כן לעשות –
"ולמדתם" ומכאן
אני מבין את מה לא לעשות כלומר,
לא
להפסיק את מסירת התורה לדור הבא ואם
חלילה עושים כן מתקצרים,
חלילה,
ימיכם
וימי בניכם".

49. פרק
יב פסוק ד ד"ה
"לא
תעשון כן"

"לא
תעשון כן לה'
אלוקיכם"

רש”י:
להקטיר
לשמים (לקב"ה) בכל
מקום,
כי
אם במקום אשר יבחר (במשכן
ובבית המקדש).

דבר
אחר (פירוש
נוסף):
"ונתצתם
את מזבחתם ואבדתם את שמם"

"לא
תעשון כן"
– אזהרה
למוחק את ה'
ולנותץ
אבן מן המזבח או מן העזרה.

אמר
רבי ישמעאל (פירוש
שלישי) וכי
תעלה על דעתך שישראל נותצין למזבחות (לא
ייתכן לפרש כפירוש השני),
אלא
שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם למקדש
אבותיכם שייחרב.

מומלץ
מאוד לעיין תוך כדי לימוד ד"ה
זה בפסוקים שלפניך.

ב אַבֵּד
תְּאַבְּדוּן אֶת–כָּל–הַמְּקמוֹת
אֲשֶׁר עָבְדוּ–שָׁם
הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם ירְשִׁים אתָם
אֶת–אֱלֹהֵיהֶם
עַל–הֶהָרִים
הָרָמִים
וְעַל–
הַגְּבָעוֹת
וְתַחַת כָּל–עֵץ
רַעֲנָן:
ג וְנִתַּצְתֶּם אֶת–מִזְבְּחֹתָם
וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת–מַצֵּבתָם
וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ
וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן
וְאִבַּדְתֶּם אֶת–שְׁמָם
מִן–הַמָּקוֹם
הַהוּא:
ד לֹא–
תַעֲשׂוּן
כֵּן לַה’ אֱלֹהֵיכֶם:
ה כִּי
אִם–אֶל–הַמָּקוֹם
אֲשֶׁר–יִבְחַר
ה’ אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל–
שִׁבְטֵיכֶם
לָשׂוּם
אֶת–שְׁמוֹ
שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ
שָּׁמָּה:

רש"י
מביא שלושה פירושים.

אם
רש"י
מביא כמה פירושים,
כנראה,
שישנו
קושי בהבנת הפסוק.

כל
תירוץ מנסה לענות על הקושי בדרכו הוא.

הקושי
בהבנת הפסוק

נאמר
בפסוק "לא
תעשון כן לה אלהיכם", אך
התורה איננה כותבת מה לא לעשות?

לאיזה
איסור התורה מתכוונת באומרה "לא
תעשון כן"?

פירוש
א –
"להקטיר
לשמים בכל מקום"

לפי
פירוש זה פסוק זה הוא המשך של פסוק ב'
בו
כתוב שהגויים עבדו אלילים רבים ובמקומות
רבים.
פסוק
ד'
הוא
המשך של פסוק ב'
ובאה
התורה להזהיר "לא
תעשון כן", כלומר
אל תעבדו את ה'
בכל
מקום כפי שהגויים היו עובדים לאלוהיהם
בכל מקום,
אלא
היו עובדים את ה'
במקום
אחד (במשכן
ולאחר מכן בבית המקדש).

אם
כן לפי פירוש זה –
פסוק
ד'
הוא
המשך של פסוק ב'
ולא
של פסוק ג.

לפירוש
זה פסוק ה'
הוא
המשך של פסוק ד',
משום
שהוא מפרט היכן יש לעבוד את ה' וזו כוונת רש"י
"להקטיר לשמים לכל מקום"
= אל תקריבו לקב"ה בכל מקום
כפי שעשו הגויים,
"כי אם במקום אשר יבחר ה".

פירוש
ב

ד"א
=
דבר
אחר =
פתיחה
לפירוש נוסף.

דבר אחר "ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם לא תעשו כן"
– אזהרה למוחק את ה'
ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה".

לפי
פירוש זה פסוקנו (פסוק
ד)
הוא
המשך של פסוק ג.

התורה
מצווה לבל נשבר וננתץ את בית ה'
כשם
שעשינו לעבודה זרה.

כלומר,
פסוקנו
מזהיר אותנו לבל נעשה את מה שנצטוינו
לעשות לעבודה זרה בפסוק ג'
לדברים
שבקדושה. ולפיכך,
נוהגים
אנו לגנוז דברים שבקדושה,
כדי
שחלילה לא ייחשב כאילו עברנו על איסור
זה.

דחיית
פירוש ב'

אמר
רבי ישמעאל:
"וכי
תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות, אלא
שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עוונותיכם למקדש
אבותיכם שיחרב"

פירוש
ג'
דוחה
תחילה את פירוש ב',
ולאחר
מכן מביא את דעתו.

קשה
להניח שפסוק ד'
הוא
אזהרה לעם ישראל בעוון כה חמור,
שאין
היצר הרע מסית לעשותו,
כלומר
אין הפסוק עוסק באיסור ניתוץ מזבח ה'
ופגיעה
בבית ה',
שהרי
חלילה לחשוד בישראל שיעשו כדבר הזה.

פירוש
ג'

הכתוב
מזהיר את עם ישראל,
שלא
יגרמו על ידי חטאיהם לחורבן בית המקדש.
וזו
כוונת הפסוק "לא
תעשון כן לה'…"

כלומר
את ציווי השמדת "עבודה
זרה"
(המתואר
בפסוק ג)
אל
תגרמו חלילה לבית ה'
על
ידי חטאיכם.

טבלת
סיכום

המשך של פסוק	"לא תעשון כן" לה' אלוקיכם ( =פסוק ד')
המשך של פסוק ב' בו מתואר כיצד עובדי האלילים עובדים בכל מקום– "על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן".	אל תקריבו קרבנות לה' בכל מקום כמנהג עובדי האלילים, אלא רק במקום אשר יבחר ה'.	פירוש א'
המשך של פסוק ג' בו מצווים להשמיד את העבודה זרה.	אל תשברו ותהרסו דבר שבקדושה	פירוש ב'
המשך של פסוק ג' בו מצווים להשמיד את העבודה זרה.	אל תגרמו לבית המקדש להיחרב על ידי עונותיכם	פירוש ג' = רבי ישמעאל

50. פרק
יב פסוק ט ד"ה
"כי
לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה"

"כי
לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר
ה'
אלוקיך
נתן לך"

רש"י:
"כל
אותן ארבע עשרה שנה".

הסבר
פירוש רש"י

הקדמה

פסוקנו
פסוק ט'
הוא
המשך של פסוק ח'.

בפסוק
ח'
נאמר
–
"לא
תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה איש כל הישר
בעיניו". בפסוק
ט'
נאמר
– "כי
לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה.
.."

בפסוק
ח'
פונה
משה בשם ה'
ומזהיר
את העומדים להיכנס לא"י
לבל יקריבו קורבנות חובה בבמות–
בבמות
מותר להקריב רק קורבנות נדבה.

במות
=
מעין
מזבח ללא הגבלת מקום מסוים הנועד להקרבת
קורבנות נדבה.

בפסוק
ט'
התורה
מפרטת שהיתר הבמות שהוזכר בפסוק הקודם,
הוא
רק עד אשר יגיעו לשילה וירושלים ("המנוחה"
= שילה
"הנחלה
"=
ירושלים).

רש"י
בא ופירש "כי
לא באתם"
= כל
אותן 14
שנה.

כלומר,
הזמן
שהותר להקריב בבמות קורבנות נדבה היה
באותן 14 שנה
שעסקו בכיבוש הארץ ובהנחלתה,
אך
לאחר מכן כאשר הגיעו לשילה נאסרו הבמות
כליל.

סיכום
המשנה במסכת זבחים דף קיב (תוספת
והעשרה)

עד
שלא הוקם המשכן במדבר היו הבמות מותרות
ומותר היה לבכורים לעבוד בבמה, אך
משהקימו את המשכן במדבר נאסרו הבמות.

לאחר שעברו את הירדן ונכנסו לארץ,
הותרו הבמות כל אותן 14
שנה בהן היה המשכן בגלגל ועסקו בנ"י בכיבוש הארץ ובישובה.

כאשר
הועבר המשכן לשילה (369
שנה
היה המשכן בשילה) – נאסרו
הבמות.

לאחר
חורבן שילה בימי עלי הועבר המשכן לנוב
ומשם לגבעון –
שוב הותרו הבמות.
לאחר
שזכו ובנה שלמה המלך את בית המקדש –
שוב נאסרו הבמות.

שים
לב –
גם כשנאסרו הבמות,
אדם
שחשקה נפשו בסטייק לא הגיע לבית המקדש או
לשילה,
אלא
שחט בכל מקום כדין וברך ואכל.

גם
כיום שעדיין לא זכינו לבנין בית המקדש,
במהרה
בימינו ייבנה,
אסור
להקריב בבמות,
אך
בשר תאווה
חולין
(=
בשר
שאדם אוכל להנאתו)
שוחט
בכל מקום,
כמובן
על פי הקפדה על הלכות שחיטה.

51.פרק
יב פסוק יז ד"ה
לא תוכל

"לא
תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך
ובכרת בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדר
ונדבתיך ותרומת ידך"

רש”י:
"בא
הכתוב ליתן לא תעשה על הדבר"

הסבר
פירוש רש"י

שאלה
נסתרת
הרי כבר נאמר בפסוק יא'
"שמה
תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם"

כלומר,
התורה
כבר למדה אותנו שיש להביא את מעשר השני
לירושלים…?

מדוע
אם כן חוזרת התורה על כך בפסוקנו?

תשובת
רש"י – בפסוק יא'
נאמר הציווי בלשון עשה,
ואילו בפסוקנו נאמר הציווי בלשון לא תעשה.
וכפלה התורה את אותו איסור כדי ליתן (=להוסיף)
איסור לא תעשה על
העשה שהוזכר בפסוק יא.
זאת
אומרת,
מי
שאוכל מעשר שני מחוץ לירושלים עובר שתי
עבירות
(ביטל
עשה וכן עבר על לא תעשה).

52. פרק
יב פסוק יז ד"ה
"לא
תוכל"

"לא
תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך
ובכרת בקרך וצאנך
וכל נדריך אשר תדר ונדבתיך ותרומת ידיך"

רש”י:
רבי
יהושע אומר יכול אתה,
אבל
אינך רשאי,כיוצא
בו:
ואת
היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה
להורישם (יהושע
טו סג)
– יכולים
היו אלא שאינן רשאין.

לפי
שכרת להם אברהם ברית כשלקח מהם מערת
המכפלה,
ולא
יבוסים היו אלא חתיים היו,
אלא
על שם העיר ששמה יבוס נקראים יבוסים,
כך
מפורש בפרקי רבי אליעזר(פרק
לו). והוא
שנאמר:
כי
אם הסירך העורים והפסחים (שמואל
ב'
ה,ו)

צלמים
שכתבו עליהם את השבועה.

הסבר
פירוש רש"י

שאלה
נסתרת –
התורה
אומרת "לא
תוכל לאכול בשעריך…"כלומר,
אסור
לאכול מעשר שני בכל עיר,
אלא
בירושלים בלבד.

הרי
כל אדם מסוגל לאכול מעשר שני מחוץ לירושלים
?
האם
אין אנו רואים אנשים המסוגלים לעבור
עבירות?

"תשובת
רש"י – "אמר
ר'
יהושע
בן קרחה יכול אתה אבל אינך רשאי".

ר יהושע מלמדנו שכוונת המילה "תוכל"
איננה במובן שאנחנו מתכוונים בדיבורנו כגון "אני לא יכול לעוף",
אלא כוונת התורה במילה זו =
אינך רשאי,
כלומר
אסור לך.

כיוצא
בו:
"ואת
היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה
להורישם (יהושע
טו סג)
– יכולים
היו אלא שאינן רשאין".

רש"י
מביא דוגמה נוספת מהמקרא,
שמשמעות
המילים "לא
תוכל"
= אינך
רשאי.

כאשר
רש"י
אומר "כיוצא
בו"
= מביא
דוגמה להוכיח את דבריו הקודמים.

רש"י
מביא דוגמה מהעיר יבוס (=
ירושלים).

כאשר
נכנסו בנ"י
לארץ ישראל החלו בקיום מצוות ה'
להוריש
את הארץ.

בנ"י
כבשו ערים רבות,
אך
את ירושלים לא הורישו כפי שנאמר בספר
יהושע פרק טו –

"ואת
היבוסי יושבי ירושלים לא יוכלו בני יהודה
להורישם".

לפי
שכרת להם אברהם ברית כשלקח מהם מערת המכפלה מדוע
לא הורישו בני בנימין את היבוסי היושבים
בירושלים?

תשובה
–
בני בנימין יכלו להורישם,זאת
אומרת,
היה
להם את הכוח הצבאי והרוחני לנצחם,
אלא
לא
היו רשאים
להוריש את היבוסי.
(הוכחה
שתוכל =
רשאי).

שאלה
–
ומדוע לא היו רשאים להורישם?

תשובה
–
לפי שכאשר בא אברהם לקנות את מערת המכפלה
מבני חת–
הסכימו,
בתנאי
שישבע להם,
שזרעו
(בנ"י
)
לא
יירשו את יבוס מזרעם.

ולא
יבוסים היו אלא חתיים היו,
אלא
על שם העיר ששמה יבוס נקראים יבוסים.

הערה
צדדית של רש"י
–
בפסוק נקראים יושבי יבוס על אף שבאמת היו
חיתיים.
והסיבה
לשוני בשמם,
משום
שישבו בעיר יבוס.

והוא
שנאמר:
כי
אם הסירך העורים והפסחים (שמואל
ב'
ה,ו)

צלמים
שכתבו עליהם את השבועה.

עתה
לאחר שהבנו מדוע בני יהודה לא הורישו את
היבוסים (לא
יכלו =
לא
היו רשאים בגלל השבועה).
מביא
רש"י
פסוק הקשור לאותה שבועה ומבאר אותו.

"ויאמר
לדוד לאמר לא תבא הנה כי אם הסירך העורים
והפסחים..." (שמואל
ב ,ה
).

חז"ל
דרשו את המילים "העורים
והפסחים"
= לצלמי
עבודה זרה,
שעליהם
היתה כתובה ברית שבועה שנשבע אברהם אבינו
ליבוסים עם קניית מערת המכפלה,
שאין
זרעו יורש את עיר יבוס.

53. פרק
יב פסוק יט ד"ה
"השמר
לך"

"כי
ירחיב ה'
אלוקיך
את גבלך כאשר דבר לך ואמרת אכלת בשר כי
תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל
בשר"

רש”י:
"ליתן
לא תעשה על הדבר"

הסבר
פירוש רש"י

שאלה
נסתרת

הרי
כבר נאמר בפסוקים הקודמים שיש לתמוך בלוי
ולשמחו?

מדוע
להזהיר שוב?

תשובת
רש"י

כדי
להוסיף עבירה נוספת למי שאינו מסייע
ללווי.

כלומר,
מי
שאינו משתף את הלוי בברכה שזכה מאת ה'
– עובר
על עשה וגם על מצוות לא תעשה.

54.
פרק
יג פסוק א ד"ה
"את
כל הדבר"

"את
כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אתו תשמרו
לעשות לא תסף עליו ולא תגרע ממנו"

רש”י:
קלה
כבחמורה

הסבר
פירוש רש"י

התורה מדגישה את המילה "כל הדבר" כדי ללמדנו שעלינו להתייחס לכל המצוות ביראה ובאהבה. גם מצווה שנראית קלה (=
לא חשובה) בעיננו,
עלינו להתאמץ בה.

55. פרק
יג פסוק א "לא
תוסף עליו"

"את
כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אתו תשמרו
לעשות לא תסף עליו ולא תגרע ממנו"

רש”י:
"חמישה
טוטפות בתפילין,
חמישה
מינין בלולב ,ארבע
ברכות בברכת כהנים".

רש"י
מביא דוגמאות לאיסור "לא
תוסף"
(אסור
להוסיף על המצוות שבתורה).

רש"י לא הביא דוגמאות אלו במקרה,
אלא המכנה המשותף ביניהם הוא: התוספת היא במצווה עצמה ואת זאת אסרה התורה,
אך אם מקיים את המצווה כמה
פעמים,
לדוגמא
נוטל הלולב כל היום לא עבר על בל (=
לא)
תוסיף.

56. פרק
יג פסוק ז ד"ה
"
בסתר
"

"כי
יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת
חיקף או רעך אשר

כנפשך
בסתר לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר
לא ידעת אתה ואבתיך"

רש"י
–
דיבר הכתוב בהווה (במקרה
המצוי) שאין
דברי מסית אלא בסתר.

וכן
שלמה הוא אומר:
(ציטוט
ממשלי פרק ז)
"בנשף
בערב יום באישון לילה ואפלה"

הסבר
פירוש רש"י

נאמר
בתורה "כי
יסיתך או...
בסתר
לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים…

לא
תאבה לו"
כלומר,
אם
אדם ואפילו קרוב משפחה מנסה להסית אתכם
לעבודה זרה –
אסור לשמוע בקולו,
ויש
להביאו לדין,
ואם
יתברר אשמתו ייענש בסקילה.

אם
תעיין בפסוק תשים לב שנאמר "כי
יסיתך...
בסתר".

שאלה
נסתרת –
שהציקה
לרש"י
–
מדוע
נאמר "בסתר"?
וכי
אם יסית בגלוי לא ייחשב כמסית?

תשובת
רש"י
– דיבר
הכתוב בהווה,
כלומר
התורה כתבה כפי שרגיל ומצוי שאדם המסית
איננו פועל בגלוי, אלא
מסית בסתר.

ובוודאי
אף אם יהיה אדם שיסית בגלוי ייחשב כמסית
ודינו בסקילה.

וכן
שלמה הוא אומר:
(ציטוט
ממשלי פרק ז')
"בנשף
בערב יום באישון לילה ואפלה"

פסוק
זה בא להוכיח שדברה התורה בהווה,
שהרי
פסוק זה במשלי מתאר את האשה המנסה להחטיא
נער בנשף בלילה דווקא,
כי
הלילה זמן מצוי יותר לעבירה.

57.
פרק
יד פסוקים ד–
ה
ד"ה
"זאת
הבהמה...
איל
וצבי ויחמור"

"זאת
הבהמה אשר תאכלו שור שה כבשים ושה עזים איל
וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר"

רש"י
–
למדנו שהחיה בכלל בהמה ולמדנו
שהבהמה וחיה טמאה מרובה
מן הטהורה,
שבכל
מקום פרט את המועט.

הסבר
פירוש רש"י

למדנו
שהחיה בכלל בהמה

ראשית מציין רש"י שלמדים מפסוק זה,
שהחיה בכלל בהמה,
כלומר שכאשר התורה משתמשת במילה "בהמה" היא איננה מתכוונת לבהמה בלבד, אלא
כוללת גם את החיה.

ולמדנו
שהבהמה וחיה טמאה

מרובה
מן הטהורה,
שבכל
מקום פרט את המועט".

שנית
אומר רש"י
למדנו מפסוק זה,
שישנם
יותר בהמות וחיות טמאות–
מטהורות.
וההוכחה
לכך,
שבכל
מקום התורה מפרטת את המועט,
כלומר
התורה איננה מפרטת את כל הבהמות והחיות
הטמאות כי רבים מאוד הם,
אלא
מפרטת את המותרים לאכילה ומה שלא מוזכר
הרי הוא אסור.

58. פרק
יד פסוק כא ד"ה
"כי
עם קדוש אתה"

"כי
עם קדוש אתה לה'
אלוקיך
לא תבשל גדי בחלב אמו"

רש"י
– "קדש
את עצמך במותר לך –
דברים
המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור–
אל
תתירם בפניהם".

הסבר
פירוש רש"י

המילה
"כי"
פותחת
תיאור סיבה,
כלומר
התורה באה לנמק,
מדוע
נאסר על בנ"י
לאכול נבילה (בשר
בהמה שלא נשחט כדין).

הסיבה
לאיסור נבילה היא "כי
עם קדוש אתה לה אלוקיך".

רש"י
מביא דרשה הדורשת מילים אלו במשמעות אחרת.

הדרשה

נאמר
בפסוקנו,
שמותר
למכור את הנבילה לגר תושב (אין
הכוונה לגוי שהתגייר,
אלא
לגוי הגר בארצנו,
ואשר
קיבל על עצמו לקיים שבע מצוות בני נוח).

אם
יש מקום בו קיבלו על עצמם אנשי המקום לא
למכור נבילות לגר תושב,אסור
לאדם שלא נוהג בדבר למכור בניגוד למנהג
המקום.

כלומר
עליו לקדש את עצמו (=
לאסור
על עצמו)
במותר
לו (שהרי
מותר לפי הדין למכור נבילות לנכרי).

וכך
יש להבין את הפסוק לפי הדרש – "לא
תאכלו כל נבילה…"
(= הדין)

אלא
"לגר
אשר בשעריך תתנה ואכלה או מכור לנכרי".

"כי
עם קדוש אתה לה אלוקיך"

לפי
הפשט –
תיאור סיבה מדוע אין לאכול נבילה.

לפי
הדרש –
המשך של המילים שקדמו,
שגם
במכירה לנכרי אתה נדרש להיות קדוש ולאסור
על עצמך,
אם
כך החמירו במקומך לא למכור.

59.
פרק
טו פסוק ד ד"ה
"אפס
כי לא יהיה בך אביון"

"אפס
כי לא יהיה לך בך אביון כי ברך יברכך ה'
בארץ
אשר ה'
אלקיך
נתן לך נחלה לרשתה"

רש”י:
ולהלן
הוא אומר:
כי
לא יחדל אביון (להלן
פסוק יא),

אלא
בזמן שאתם עושים רצונו של מקום –
אביונים באחרים ולא בכם,

וכשאין
אתם עושים רצונו של מקום –
אביונים בכם".

אביון–
דל
מעני,
ולשון
אביון שהוא תאב לכל דבר.

הסבר
פירוש רש"י

ולהלן
הוא אומר:
כי
לא יחדל אביון אביון (להלן
פסוק יא),

מקשה
רש"י
–
מפסוקנו משתמע שבעתיד לא יהיו עניים בעם
ישראל.

ואילו
להלן (
=בהמשך)
בפסוק
יא נאמר:
"כי
לא יחדל אביון מקרב הארץ", כלומר
שתמיד יהיו עניים בעם ישראל ?

תשובה
–

אלא
בזמן שאתם עושים רצונו של מקום –
אביונים באחרים ולא בכם,

וכשאין
אתם עושים רצונו של מקום –
אביונים בכם".

שני
הפסוקים אמת והכל תלוי במעשינו –
אם נלך בדרך התורה יהיה שפע ולא יהיו
עניים,
אך
אם חלילה לא נלך בדרך התורה לא נזכה לברכה
שבפסוקנו –
"כי
לא יהיה בך אביון".

אביון–
דל
מעני,
ולשון
אביון שהוא תאב לכל דבר.

בסוף
ד"ה
אומר רש"י
שאביון הוא דל מעני כלומר מצבו גרוע יותר.

האביון
נקרא בשם זה,
משום
שהוא תאב
לכל דבר.

60. פרק
טו פסוק ח ד"ה
"כי
פתח תפתח"

"כי
פתח תפתח את ידך את ידך לו והעבט תעביטנו
די מחסורו אשר יחסר לו"

רש”י:
אפילו
כמה פעמים.

הסבר
פירוש רש"י

שאלה
נסתרת

אנחנו איננו מקפידים בכתיבתנו בכל מילה,
אך התורה איננה כותבת מילה לחינם,
ולפיכך עלינו לשאול,
מדוע התורה כפלה את השורש פ,ת,ח?

מדוע לא נאמר "פתח"
פעם אחת בלבד?

תשובת
רש"י
– "אפילו כמה פעמים" – כלומר,
מצוות צדקה על ידי הלוואה אינה פעם אחת,
אלא יש להרבות בה כמה שניתן.

61. פרק
טו פסוק ח ד"ה
"והעבט
תעביטנו"

"כי
פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די
מחסורו אשר יחסר לו"

רש”י:
אם
לא רצה במתנה –
תן לו בהלוואה.

הסבר
פירוש רש"י

הקדמה

אביון
הוא דל יותר מעני,
לפיכך
יש להציע לו עזרה כמתנה,
אך
אם האביון אינו רוצה לקחת במתנה (=
לדוגמא, מתבייש)
– צריך
להציע לו עזרה על ידי הלוואה.

בנתינת
צדקה ישנן דרגות שונות –
הדרגה הגבוהה ביותר היא דווקא עזרה לעני
באופן כזה,
שנותנת
לו אפשרות לשיקום חייו ללא תלות מתמדת
באנשים אחרים (לדוגמא
–
עזרה במציאת מקום עבודה).

הלוואה
היא הדרגה הבאה ואילו הצדקה כמתנה היא
כשאין ברירה (אביון).

שאלה
נסתרת

פסוקנו
פותח בציווי "כי
פתח תפתח את ידך"
= תן
לו צדקה במתנה.

ואילו
בהמשך הפסוק נראה שמדובר בהלוואה "העבט
תעביטנו"?

("משכון"
מכונה
בלשון המקרא בשם "עבוט").

אם
כן קשה להבין באיזה מצב עוסק הפסוק –
בהלוואה או במתנה?

תשובה

אם
לא רצה במתנה –
תן לו בהלוואה.

לפיכך
מפרש רש"י,
שמדובר
באדם אביון שבאו לתת לו צדקה במתנה,
אך
הוא מסרב לקחת,
ולכן
מציעים לו שוב עזרה על ידי הלוואה (פחות
בושה).

62. פרק
טו פסוק יב ד"ה
"כי
ימכר לך"

"כי
ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש
שנים ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך"

רש”י:
על
ידי אחרים,
במכרוהו
בית דין בגנבתו הכתוב מדבר.

והרי
כבר נאמר: "כי
תקנה עבד עבד עברי"(
שמות
כא,ב) ובמכרוהו
בית דין הכתוב מדבר?

אלא
מפני שני דברים שנתחדשו כאן :
אחד
שכתוב או העברייה אף היא תצא בשש, ולא
שמכרוה בית דין,
שאין
האישה נמכרת בגנבתה,
שנאמר:
בגנבתו
(שמות
כב, ב) ולא
בגנבתה,
אלא
בקטנה שמכרה אביה,
ולימד
כאן שאם יצאו שש שנים קודם שתביא
סימנין תצא ועוד חידש כאן הענק תעניק.

הקדמה
ארוכה–
מומלץ
לקרוא

פסוקים
יב –
יח עוסקים בנושא "עבדות".

הקדמה
מקפת במושג העבדות בתורה.

במשך
כאלף ושבע מאות שנה נחשבה השפה העברית
"לשפה
מתה", אמנם
נכתבו יצירות רבות בלשון הקודש,
אך
אמהות חדלו לדבר עם ילדיהם בעברית –
ילדי ישראל חדלו לשחק ולריב בעברית.
במקום
לשון הקודש נשמעו בקהילות ישראל שפות
נכר,
עד
אשר זכינו ב"ה
לחידוש שפתינו ולשלב חשוב בהכנה לגאולה.
העברית
של ימינו היא תרכובת של העברית מכל התקופות
(לשון
המקרא,
לשון
חז"ל
והעברית החדשה).

מדוע מקדים אני לכם הקדמה זו?
כדי שתיזהרו מליפול במלכודת שלעיתים נופלים בה אף המבוגרים.

המלכודת

תשאלו
אדם ברחוב מה משמעות המילה "תותח"
או
המילה "חשמל".

האם משמעות המילים שיסביר לכם היא אותה משמעות של המילה "תותח"
או "חשמל"
המופיעות בתנ"ך?
התשובה היא לא!

אמנם
יש דמיון מה,
אך
ההבדל רב –
בזמן
התנ"ך
עוד לא הומצא אבק השריפה והחשמל?
התותח
היה כלי נשק,
אך
ללא אבקת שריפה.החשמל
היה אבן זוהרת.

כל
ההקדמה הארוכה הזו נועדה להזהירך מפני
טעות נפוצה –
המילה
עבד בימינו איננה זהה למשמעות המילה עבד
בתנ"ך.

אמנם
נכון שיש דמיון,
אך
גם בין התותח של ימינו לתותח של התנ"ך
יש דמיון ואיש לא יחשוב שמשמעותם זהה.

משמעות
עבד בימינו –
אדם ללא זכויות,
ללא
כבוד וחרות,
וגורלו
גרוע משל הכלב.
נמכר
כאילו היה חפץ.

משמעות
עבד עברי בתנ"ך
–
אדם בעל כבוד וחרות.(עבד=
עבודה)
אם
כן מדוע נקרא עבד?

תשובה
– יהודי
נמכר לעבד בשני אופנים:

(1)
–
מכר
את עצמו

בימינו
היינו מכנים אותו כפועל.
אף
אדם לא כפה עליו למכור את עצמו ורק העבד
קובע לכמה שנים ברצונו להימכר.

אם
כן שימו לב איך מילה שנתנו לה פירוש מסוים
בימינו,
גרמה
לנו כמעט לטעות וחלילה לחשוב שבעם היהודי
ייתכן עבדות של שפלות.

(2)
האופן
השני –
אם
נתפס יהודי שגנב

ואין
לו כסף להחזיר את גניבתו
מוכרים אותו לעבד.

בכסף
שמקבל בית המשפט עבור מכירתו נותנים
לנגנב.

לא
ניתן למכור יהודי לתקופה העולה על שש
שנים.

לעיתים
קורה שמכניסים כיום אדם לכלא על גניבה,
ולאחר
שיוצא מהכלא כבר הספיק ללמוד מחבריו כיצד
לשדוד בנק.

התורה
מציעה פתרון אחר עבור הגנב –
ישלם פי שניים ואם אין לו לשלם גניבתו הוא
נמכר למשפחה אשר בה יזכה לסדרת חינוך.בבית
האדון הוא יבין את ערך העבודה וכן יראה
וילמד כיצד משפחהיהודית מרוויחה את לחמה
ביושר,
וכיצד
יש לחיות על פי התורה.

"הגנב
לשעבר"
יצטרך
לעבוד קשה,
ובכך
יפסיק לחשוב על דרכים להשגת כסף בקלות
וברמאות.
היחס
אליו יהיה יחס של כבוד ומשפחת האדון כולה
זוכים לקחת חלק בשלבי התיקון של החוטא. אם
אותו גנב מסוכן לציבור ישנם דרכים ועונשים
נוספים.

גם
היום התחילו להגיע למסקנה,
שישנם
אנשים אשר בצעו פשעים ומקומם אינו בכלא,
אלא
בשעות שעליהם לעבוד למען הקהילה.כשהעם
הולך בדרך התורה גם פושעי ישראל המועטים
עזים פחות, וניתן
ליישם את העבדות כפי שכתובה בתורתנו
הקדושה.

בסוף
אותן שש שנים ובמקרים רבים פחות (תלוי
בכל מקרה)
ישנה
סכנה,
שהעבד
ישתחרר ויחזור לדרך הרעה,
שהרי
אין לו כבר עבודה מסודרת ואין מי שידאג
לפרנסת משפחתו.
לפיכך
פונה התורה ומצווהאת האדון לתת לעבד
(שנמכר
על בית דין)
מענק,
כלומר
סכום כסף שאיתו יוכל להתחיל את חייו מחוץ
לבית האדון ברגל ימין. ("הענק
תעניק לו…")

אמה
עבריה

בת
ישראל איננה נמכרת לעולם על ידי בית–
הדין
בגלל גניבתה.ישנה
רק דרך אחת כיצד ייתכן,
שבת
ישראל תימכר לשפחה והיא: אם
אביה מכר אותה בקטנותה.אב
בישראל רשאי למכור את בתו לאמה כל עוד היא
קטנה.לעיתים
קורה שאדם בישראל עלול להגיע למצב כזה של
עוני או מכל סיבה אחרת שהוא איננו מסוגל
להחזיק את בתו.
מה
יקרה עם אותה בת?
האם
תיזרק לרחוב?
האם
תלך למוסד בו ייתכן שלא תראה חמימות של
משפחה יהודית?
התשובה
היא לא !משפחה
יהודית שמלאה באהבת ישראל תקנה את אותה
בת ותגדל אותה בימי קטנותה.
תמורת
חסד זו ישנן גם דרישות מאותה בת,
אךדרישות
המתאימות לגילה.

הסבר
ביאור רש"י

"על
ידי אחרים –
במכרוהו
בית דין בגנבתו הכתוב מדבר" רש"י
מסביר, שהעבד
המתואר בפסוקים אלה,
הוא
עבד שנמכר בגלל גניבתו. רש"י
מדגיש זאת,
כדי
שלא נחשוב שמדובר בעבד שמכר את עצמו.

והרי
כבר נאמר כי תקנה עבד עברי ובמכרוהו
בית–דין
הכתוב מדבר?

מקשה
רש"י
–
מדוע התורה חוזרת פעם שנייה על פרשייה זו
של עבד הנמכר בגניבתו?
הרי
כבר עסקנו בפרשייה זו בפרשת משפטים?

אלא
מפני שני דברים שנתחדשו כאן –
אחד שכתוב או העברייה אף
היא תצא בשש…..
ועוד
חידש כאן העניק תעניק.

רש"י
עונה על השאלה ואומר,
שהתורה
חזרה פעם נוספת על דיני עבד כדי לחדש שני
דינים – (א)
שאמה
עבריה המוזכרת בפסוק

יוצאת
לאחר שש שנים.
(ב)
ועוד
חִדשה התורה והוסיפה על מה שנכתב בפרשת
משפטים –
שעבד עברי הנמכר על ידי בית דין זוכה למענק
בשחרורו.

השורות
שדילגנו

ייתכן
ושמת לב שבציטוט האחרון של רש"י
דילגנו על כמה שורות.
דילגנו
על שורות אלו על מנת להקל מעליך את הבנת
רצף השלבים ברש"י.
השורות
שדילגנו עליהן –
הן מעין הערת אגב של רש"י.

"ולא
שמכרוה בית –דין,
שאין
האמה נמכרת בגנבתה – שנאמר
"בגנבתו"
ולא
בגנבתה –
אלא בקטנה שמכרה אביה ולמד כאן: שאם
יצאו שש שנים קודם שתביא סימנין תצא".

(רש"י מדגיש,
שהאמה העברייה המוזכרת בפסוק היא ילדה קטנה,שאביה מכר אותה,
ולא מדובר באמה שנמכרה בגלל גניבתה,
שהרי רק
עבד נמכר בגנבתו ולא אמה.

הלכה
זו,
שאין
אמה נמכרת בגלל גנבתה נלמדת מכך שהתורה
אמרה "בגנבתו"
– לשון
זָכָר כדי להשמיע לנו שדווקא עבד נמכר
ולא אמה.

בפרשת
משפטים מובאים דיני אמה עברייה ונשנה פעם
נוספת בפרקנו,
כדי
ללמד שאם עברו שש שנים מאז שאביה מכרה –
היא יוצאת מרשות האדון,
אף
אם עדיין לא הביאה סימנים =
שינויים
גופנים האופייניים לתקופת הבגרות).

63. פרק
טו פסוק יז ד"ה
"עבד
עולם"

"ולקחת
את המרצע ונתת באזנו ובדלת והיה לך עבד
עולם ואף לאמתך תעשה כן"

רש”י:
יכול
כמשמעו,
תלמוד
לומר:
"ושבתם
איש אל – אחוזתו
ואיש אל משפחתו תשבו"

(ויקרא
כה,
י). הא
למדת שאין זה אלא עולמו של יובל.

הסבר
פירוש רש"י

עבד
שנמכר בגלל גנבתו והגיע זמן שחרורו,
אך
אינו רוצה להשתחרר –
רוצעים את אזנו וממשיך לעבוד עד שנת היובל.

"יכול
כמשמעו?"

מקשה
רש"י,
אולי
יאמר אדם שמשמעות המילה "לעולם"
היא
כמשמעו,
כלומר
–
עד מותו של העבד?

משמעו
=
כפשוטו.

"ת"ל
ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו
–
הא
למדת שאין זה
אלא עולמו של יובל".

רש"י
דוחה אפשרות זו,
ומסביר
שמשמעות המילה "לעולם"
= עד
היובל, ומוכיח
שזו משמעות המילה מספר ויקרא פרק כה'
העוסק
בשנת היובל ושם נאמר,
שכולם
חוזרים אל משפחתם –
וזה כולל את הנרצע.
אם
כן ברור שכוונת התורה בפסוקנו היא עד שנת
היובל ולא לעולם במשמעות תמיד.

64.
פרק
טז פסוק ו ד"ה
"בערב
כבוא השמש מועד צאתך"

"כי
אם אל המקום אשר יבחר ה'
אלוקיך
לשכן שמו שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש
מועד צאתך ממצרים"

רש"י: הרי
שלושה זמנים חלוקים (שונים): בערב
משש שעות ולמעלה זבחהו,
וכבוא
השמש תאכלהו,
ומועד
צאתך אתה שרפהו,
כלומר
נעשה נותר ויצא לבית השריפה.

המלצה: לפני
שהנך מתחיל בפירוש רש"י
קרא את הפסוק כמה פעמים.

הסבר
ביאור רש"י

פסוקנו
העוסק בקרבן פסח מציין שלושה זמנים:

1.בערב 2. כבוא
השמש 3.
מועד
צאתך ממצרים.

שלושת
הזמנים הנ"ל
נדרשים בקשר להלכות קרבן פסח.

בערב =
זמן
זה מלמד מתי יש להקריב את קרבן פסח.

את
קרבן הפסח יש להקריב בערב פסח משש וחצי
שעות אחרי הזריחה.
לדוגמא,
אם
הזריחה בערב פסח היא בשעה 6:00
בבוקר
יש להתחיל להקריב את קורבנות הפסח רק לאחר
שש וחצי שעות,
כלומר
בשעה 12:30
(זמן
זה הוא בערך כי השעות בלשון המשנה הם אינם
בדיוק 60
דקות
כפי שנהוג כיום).
בחצות
היום השמש באמצע הרקיע,
אך
לאחר חצות נקרא זמן זה ערב משום שהשמש
מתחילה לנטות לצד מערב (שורש
המילה מַערב הוא ערב). ולפיכך
מזמן זה מתחילים בהקרבת קרבן הפסח.

כבוא
השמש
=
זמן
זה מציין מתי יש לאכול את קרבן הפסח.

את
קרבן הפסח יש לאכול לאחר שהשמש באה =
שקעה,
ולפיכך
נקרא זמן זה בתורה "כבוא
השמש". זמן
אכילתה נמשך כל הלילה,
ולכתחילה
יש לסיים עד חצות הלילה.

מועד
צאתך ממצרים =
זמן
זה מציין,
שהבשר
נעשה נותר, ויש
לשרוף את הבשר הנותר.
(המשך
לקרוא... ותבין
את ההסבר).

בנ"י
יצאו ממצרים בשעות הבוקר וזהו כוונת הפסוק
"מועד
צאתך ממצריים".

במשך
ליל הסדר יש לסיים לאכול את בשר הפסח.
הבשר
שנשאר לבוקר (=
מועד
צאתך ממצרים)
נקרא
נותר ויש לשורפו.

65.
פרק
ט"ז
פסוק ז ד"ה
"ובשלת"

"ובשלת
ואכלת במקום אשר יבחר ה'
אלוקיך
בו ופנית בבקר והלכת לאהליך"

רש"י
–
צלי אש אף הוא קרוי בישול.

הסבר
פירוש רש"י

שאלה
נסתרת

הרי
בפרשת "בא"
נצטוו
לאכול את קרבן פסח צלוי ולא מבושל?
מדוע
אם כן נאמר בפסוקנו "ובשלת"?
היה
צריך לומר "וצלית"?

תשובה

צלי
אש אף הוא קרוי בישול.

אמנם
נכתב לשון בישול,
אך
כוונת התורה לצלייה.ואין
זו הפעם היחידה שלשון בישול כולל צלייה.

*האם
כאשר אימא קוראת לך לאכול ארוחת צהרים
אין כוונתה גם שתשתה?

האם
כאשר אתה מחייג לחבר בטלפון –
אתה באמת מחייג או שהנך מקיש?

אמנם
הדוגמאות שהבאתי הם שונים מהדוגמא
שבפסוקנו,
אך
הן מספיקות על מנת להראות לך שאף בלשוננו
ישנן מילים המדוברות בפינו,
אך
משמעותן אינן תמיד כפי הנראה במבט ראשון.
ייתכן
והבישול שימושו רווח יותר, ולפיכך
משמעותו התרחבה וכללה את כל סוגי הכנת
הבשר לאכילה.

צלי
=
העברת
הבשר באש.

בישול
=
הבשר
בתוך סיר מים על האש.

66. פרק
טז פסוק יא ד"ה
"והלוי
והגר והיתום והאלמנה"

"ושמחת
לפני ה'
אלוקיך
אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר
אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך
במקום אשר יבחר ה'
אלוקיך
לשכן שמו שם"

רש”י:
ארבעה
שלי כנגד ארבעה שלך – "בנך
ובתך ועבדך ואמתך"

אם
אתה משמח את שלי,
אני
משמח את שלך

הסבר
פירוש רש"י

בפסוקנו
ישנן שמונה דמויות ("אתה"
אינו
נספר).

1.
בנך 2.
בתך 3.
עבדך 4.
אמתך 5.
הלוי 6.
הגר 7.
היתום 8.
האלמנה

ארבע הדמויות שבשורה הראשונה הן המכונות ברש"י "ארבעה שלך".
ארבע הדמויות שבשורה השנייה הן המכונות ברש"י "ארבעה שלי".

הקב"ה פונה לאדם ואומר לו,
אם תזכור את ארבע הנפשות שלי,
כלומר את הלוי,
הגר,
היתום והאלמנה – אז אני אזכור את ארבע הנפשות החשובות
לך:
בנך, בתך, עבדך
ואמתך.

כיצד
על האדם לזכור את,
ארבעה
שלי(של
הקב"ה)?

כאשר
יהודי עולה לרגל ושמח אם בני ביתו עליו
לדאוג אף לשמח את הגר היתום…

67. פרק
טז פסוק יח "שפטים
ושטרים"

"שפטים
ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה'
אלוקיך
נתן לך לשבטך

ושפטו
את העם משפט צדק"

רש”י:
שופטים,דינים
הפוסקים את הדין,
ושוטרים
–
הרודין את העם אחר מצותם במקל וברצועה עד
שיקבל עליו דין שופט.

הסבר
פירוש רש"י

רש"י
מפרש,
שהשופטים
הם אלו אשר פוסקים את הדין,
ואילו
השוטרים הם אלו שאחראים שהדין יתבצע כפי
שהורו בית הדין.
דמיינו
לעצמכם,
מה
היה קורה אילו הדיין היה פוסק ששמעון חייב
לראובן 5000
שקל,
וכתגובה
לפסק הדין מתחיל ראובן לגדף את השופט.
האם
בית דין זה יכול לתפקד?!
לא!
בית
דין חייב שיהיה לו הכוח לכפות את פסקי
הדין.

68.
פרק
יז פסוק ט ד”ה
"ואל
השופט אשר יהיה בימים ההם"

ובאת
אל הכהנים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם
ודרשת והגידו לך את דבר המשפט"

רש”י:
"ואפילו
אינו כשאר שופטים שהיו לפניו אתה צריך
לשמע לו, אין
לך אלא שופט שבימיך"

הסבר
פירוש רש"י

פסוק
ט'
הוא
המשך של פסוק ח'.

בפסוקים
אלו מלמדת אותנו התורה,
שאם
בית הדין מתקשה בהבנת ההלכה –
עליהם
לגשת לבית דין הגדול אשר בירושלים היושב
בלשכת הגזית שבבית המקדש.

שאלה
נסתרת

מדוע
נאמר "ובאת
אל... השפט
אשר יהיה בימים
ההם"?

מדוע
התורה מדגישה שיש לבוא לפני שופט שחי
באותן זמנים?

וכי
יש אפשרות לבוא לפני שופט שחי בזמן אחר?
(מנהרת
הזמן)

תשובה

רש"י אומר,
שמכאן למדנו מסר גדול והוא:
אל תאמר בימינו אין דיינים ראויים כפי שהיו בדור הקודם,
אלא קבל את הדיינים אף
אם חכמתם וצדקתם אינם נראים לך כבדורות
הקודמים.
לפיכך
הדגישה התורה "אשר
יהיה בימים ההם".

69. פרק
יז פסוק כ ד"ה
"למען
יאריך ימים..."

"לבלתי
רום לבב ומאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין
ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא
ובניו בקרב ישראל "

רש"י: מכלל
הן אתה שומע לאו,
וכן
מצינו בשאול שאמר לו שמואל:
"שבעת
ימים תוחל עד בואי אליך"
להעלות
עולות,
וכתיב:
"ויוחל
שבעת ימים"
ולא
שמר הבטחתו לשמר כל היום,
ולא
הספיק להעלות עולה עד שבא שמואל ואמר לו: נסכלת
לא שמרת… ועתה
ממלכתך לא תקום".

הסבר
פירוש רש"י

המלך
נצטווה לכתוב ספר תורה שיהיה עמו ויתמיד
בלימודו.

מצווה
זו נועדה למנוע מהמלך לסור חלילה מדרך
התורה ימין ושמאל. על
ידי קיום התורה יזכה המלך שמלכותו ומלכות
בניו תאריך ימים. (הקדמה
זו היא סיכום של פסוקים יט –
כ).

"מכלל
הן אתה שומע לאו"

כל
תנאי יש בו שני צדדים אם
תעשה...
אז...
ואם
לא תעשה…
אז... כלומר
ממה שהתורה הדגישה –
שאם
המלך יקיים את התורה הוא יזכה להאריך ימים
על ממלכתו –
ניתן להבין מה יקרה אם המלך לא ישמור חלילה
את חוקי ה'
ויסור
מדרך התורה.

וכן
מצינו בשאול שאמר לו שמואל:
"שבעת
ימים תוחל עד בואי אליך"
להעלות
עולות,
וכתיב:
"ויוחל
שבעת ימים"
ולא
שמר הבטחתו לשמר כל היום,
ולא
הספיק להעלות עולה עד שבא שמואל ואמר לו:
"נסכלת
לא שמרת… ועתה
ממלכתך לא תקום".

רש"י
מביא כדוגמא את שאול המלך,
שלא
זכה שתאריך מלכותו, הואיל
ולא שמע בקול שמואל הנביא,
שציווהו
להמתין שבעה ימים עד אשר יגיע שמואל לגלגל.

שאול
לא עמד בלחץ העם שדחק בו להילחם בפלשתים,
והתחיל
בהקרבת העולה והשלמים כפי שנהגו בטרם
יציאה למלחמה,
ולא
המתין לשמואל כפי שציווה אותו בפרק י'
ולפיכך
הפסיד את המלוכה.

על
אף שזו הייתה המלחמה הראשונה של שאול,
והעם
דחק בו לצאת להילחם, ואף
הגיע היום שקבע לו שמואל שבעה ימים קודם.
בכל
זאת נענש בעונש חמור מכיוון שעדיין לא
עברו שבעה ימים מלאים.

ומכאן
מסר ברור לדורות והוא:
יש
לכל אדם מישראל ובעיקר מלך ישראל לציית
לכל מצווה ואף אם ציווהו נביא ה'. ואם
המלך מפר ואינו מציית הרי הוא פוגע בקבלת
עול מלכות שמים ולא משנה מה בדיוק ה'
או
שליחו הנביא ציווהו.

70. פרק
יט פסוק ג ד"ה
"תכין
לך הדרך"

"תכין
לך הדרך ושלשת את גבול ארצך אשר ה'
אלוקיך
נתן לך לרשתה"

רש”י:
מקלט
מקלט היה כתוב על פרשת דרכים.

הסבר
פירוש רש"י

נאמר
בכתוב שיש להכין את הדרכים המובילות לערי
המקלט.

הכנת
הדרך ודאי כוללת הכנה של שבילים בעלי גישה
נוחה לעיר המקלט.

רש"י
מביא דוגמא:
"מקלט
היה כתוב על כל פרשת דרכים"

כלומר
בכל צומת או מפגש דרכים צריך להציב תמרור
שיורה היכן יש לפנות לעיר המקלט.
רש"י
בכוונה הביא דוגמא זו המובאת במסכת מכות,
כדי ללמד
שיש לעשות כל אשר ניתן בהכנת הדרך,
שהרי
לעיתים הזנחה קטנה כגון
שילוט עלולה לגרום למותו על ידי גואל הדם.

לפי
פירוש זה יש להבין את הציווי כך "תכין
לך (
שילוט
שיראה היכן)
הדרך"

(לעיר
המקלט)
– המילים
בסוגריים אינם כתובים בפסוק במפורש.

*
נקודה
למחשבה –
אמנם,
כיום
דין ערי מקלט אינו נוהג אך בכל זאת ניתן
ללמוד מכאן שאם השילוט יכול לחסוך בחיי
אדם הרי האחראים לכך חייבים להשתדל כמיטב
יכולתם,
ואולי
גם אתם תלמידים בתפקידכם במשמרות יכולים
ללמוד מרש"י
זה לא מעט.

71. פרק
יט פסוק ג ד"ה
"ושלשת
את גבול ארצך"

"ושלשת
את גבול ארצך אשר ינחילך ה'
אלקיך
והיה לנוס שמה כל רצח"

רש”י:
שיהא
מתחילת הגבול עד העיר הראשונה של עיר מקלט
כשיעור מהלך שיש ממנה עד השנייה,
וכן
משנייה לשלישית,
וכן
מן השלישית עד סוף הגבול השני של ארץ
ישראל.

הסבר
פירוש רש"י

רש"י
מסביר את התיבה (=
המילה)
"ושלשת
את ארצך"

ומסביר,
שערי
המקלט היו ברווחים שווים,
כלומר
המרחק מהגבול הדרומי של א"י
עד לעיר המקלט חברון זהה למרחק בין חברון
לעיר המקלט בשכם.

ומרחק
זה זהה למרחק בין שכם לעיר המקלט קדש
שבצפון ישראל,
ומרחק
זה זהה למרחק בין קדש לגבול הצפוני של
ישראל.

מרחקים
שווים אלו, כנראה,
על
מנת להקל על הרוצח בשגגה להגיע בקלות לעיר
מקלט סמוך.
מרחקים
שווים היו גם בין שלוש ערי המקלט שבעבר
הירדן המזרחי.

72. פרק
יט פסוק יא ד"ה
"וכי
יהיה איש שנא לרעהו"

"וכי
יהיה איש שנא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו
נפש ומת ונס אל אחת הערים האל"

רש"י: על
ידי שנאתו הוא בא לידי "וארב
לו"
– מכאן
אמרו עבר אדם על מצווה קלה סופו לעבור על מצווה
חמורה,
לפי
שעבר על "לא
תשנא"
סופו
לבוא לידי שפיכות דמים.

לכך
נאמר:
"וכי
יהיה איש שנא לרעהו…"
שהיה
לו לכתוב "וכי
יקום איש וארב לרעהו והכהו נפש"

הסבר
פירוש רש"י

פסוקים
אלו מדברים בעניין רוצח במזיד.

אמנם רוצח במזיד אף הוא גולה,
אך זו גלות זמנית עד אשר יתברר דינו בבית דין.

שאלה
נסתרת –קשה
היה לרש"י,
מדוע
התורה מוסיפה את המילים "וכי
יהיה איש שנא לרעהו"?
הרי
ברור שהרוצח רצח את מתוך שנאה?
וכי
רצח כזה נעשה מתוך אהבה?

תשובת
רש"י –
התורה למדה אותנו על ידי הוספת מילים אלו
כלל גדול והוא: עבירה
גוררת עבירה,
כלומר
השנאה שהיא יחסית לרצח עבירה קלה גררה
אותו לבסוף לרצוח.

לכך
נאמר:
"וכי
יהיה איש שנא לרעהו…"
שהיה
לו לכתוב "וכי
יקום איש וארב לרעהו והכהו נפש" בסוף
דבריו מסביר רש"י,
שעתה
מובן מדוע התורה מפרטת את השנאה
שקדמה לרצח ("וכי
יהיה שנא לרעהו")
ולא
כתבה רק
את עובדת הרצח ("וכי
יקום איש וארב לרעהו"). והסיבה
היא,
כי
רצתה ללמדנו,
מה
יכולה השנאה לגרום חלילה.

73. פרק
יט'
פסוק
טו'
ד"ה
"עד
אחד"

"לא
יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל
חטא אשר יחטא על פי שני עדים או על פי שלושה
עדים יקום דבר"

רש”י:
זה
בנה אב,
כל
עד שבתורה שנים אלא אם כן פרט לך בו אחר.

בפסוק
זה מלמדת אותנו התורה שאין מקבלים עדות
בפחות משני אנשים.

כלומר,
אין
בידי עד אחד,
ואפילו
צדיק כאהרון הכהן,
אינו
יכול לחייב אדם בדין.

"זה
בנה אב –
כל עד שבתורה שניים,
אלא
אם כן פירט לך בו אחד"

הנלמד
מפסוק זה הוא בנה אב (=
דגם
ממנו לומדים במקרים אחרים), שכל
מקום שכתוב בתורה עד (בלשון
יחיד)
הכוונה
היא לשניים ולא לאחד,
אלא
אם כן מוזכר במפורש שהמדובר בעד אחד.

הרחבה
–
לרש"י

כנראה,
היה קשה לרש”י:
הרי למדנו כאן בפסוקנו,שאין מקבלים עדות של עד אחד.
מדוע אם כן מוזכר בתורה בכמה מקומות שמגיע
עד אחד ועל פיו פוסקים דין (עיין
דוגמא פסוק טז')?

תשובת
רש"י
–
פסוק זה הוא היסוד,
וממנו
לומדים שכל מקום שכתוב בתורה שמקבלים
עדות של עד הכוונה לשנים (עד
מלשון עדות).

74. פרק
יט פסוק כא "עין
בעין"

"ולא
תחוס עינך נפש בנפש עין בעין שן בשן יד
ביד רגל ברגל"

רש”י:
ממון. וכן
שן בשן וגו'

הסבר
פירוש רש"י

פסוקנו
פסוק כא'
הוא
אחד מהפסוקים העוסקים בנושא עדים זוממים.
הדין
הניתן לעדים הזוממים הוא:
כפי
שתכננתם לגרום לראובן כך ייעשה לכם,
והתורה
מביאה דוגמאות "נפש
בנפש,
עין
בעין,
שן
בשן,
יד
ביד,
רגל
ברגל".

הצדוקים
שלא האמינו בתורה שבעל פה,
פירשו
כפי הבנתם –
שכשם
שרציתם אתם העדים הזוממים לחייבו בדין
כך ייעשה לכם וייכרת ידכם.

חז"ל
לימדו אותנו שכוונת התורה היא בממון,
כלומר
כפי שרציתם (העדים
הזוממים)
לחייב
את ראובן כך אתם תחויבו בממון.

הרחבה

שאלה
על
פירוש חז"ל
לפסוק –
הרי התורה אומרת במפורש "יד
תחת יד"
"רגל
תחת רגל "?
אילו
התורה התכוונה לממון מדוע לא כתבה "ממון
תחת יד"."
ממון
תחת רגל ".
"ממון
תחת עין".
"ממון
תחת שן…."?

ישנם
כמה תירוצים לשאלה זו,
אולם
נביא רק אחת,
ובעז"ה,
בעתיד
תלמדו את התירוצים הנוספים.

תירוץ –
התורה לימדה אותנו בפרק כד'
בספר
ויקרא שכל מקום שכתוב מידה כנגד מידה
הכוונה לממון –
"ומכה
נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש עין תחת עין
שן תחת שן."
בתחילת
הפסוק נאמר,
שאדם
שהרג בהמת חברו משלם כסף תמורתו,
ואילו
בהמשך הפסוק נאמר "נפש
תחת נפש"-
כלומר
הממון שמשלם המזיק לבעל השור שהומת נחשב
כאילו נעשה דין מידה כנגד מידה.

אדם
הפוצע את חברו מן הראוי היה באמת להענישו
באותו עונש כלומר מידה כנגד מידה,
אלא
שהקב"ה
קבע שבמקום זאת יוטל על המזיק תשלום ממוני.

75. פרק
כ פסוק ב ד"ה
"ונגש
הכהן"

"והיה
כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם"

רש”י:
המשוח
לכך,
והוא
הנקרא משוח מלחמה.

הסבר
פירוש רש"י

רש"י
מבאר שהכהן המוזכר בפסוק הוא כהן משוח
מלחמה.

כהן
משוח מלחמה =
כוהן
המשמש בתפקיד מיוחד במלחמה.
קודם
היציאה למלחמה היו ממנים כוהן מיוחד
ומושחים אותו בשמן המשחה,
ולובש
שמונה בגדי כוהן גדול.

מתפקידי
משוח מלחמה –
לקרוא אל היוצאים למלחמה ולהוציא מהם את
הפטורים ,
וכן
לחזק את רוח היוצאים לקרב,
כאמור
בתורה.
משוח
מלחמה נשאל באורים ותומים.
דינו
ככוהן גדול לעניין איסורי כהונה גדולה,
אבל
אינו מביא קורבנות כוהן גדול,
ואין
גדולתו עוברת לבניו אחריו.
כבר
בימי בית שני לא היה עוד כוהן משוח מלחמה."
(צוטט
מספרו של הרב עדין שטיינזלץ).

76. פרק
כ פסוק ג ד"ה
"אל
ירך לבבכם"

"ואמר
אלהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על
איביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו
ואל תערצו מפניהם"

רש”י:
מפני
צהלת סוסים.

הסבר
פירוש רש"י

הקב"ה
מצווה אותנו לבל נירא מהאויב במלחמה.
ועל
אף שהאויב מנסה להפחידנו,
לדוגמה:
על
ידי מצהלת סוסים –
עלינו
לבטוח בקב"ה
ולהילחם באויב בכל כוחנו.
מצהלת
סוסים =
האויב
מנסה להפחיד על ידי השמעת קולות פרסות
הסוסים.
אמנם
היום שיטות ההפחדה של האויב השתנו,
אך
המטרה של האויב זהה ואנחנו מצווים בציווי
"אל
ירך לבבכם".

77. פרק
כ פסוק ח ד"ה
"הירא
ורך הלבב"

"ויספו
השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא
ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לבב
אחיו כלבבו"

רש”י:
רבי
עקיבא אומר:
כמשמעו,
שאינו
יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות
חרב שלופה.

רבי
יוסי אומר: הירא
מעברות שבידו,
ולכך
תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם ואישה
לכסות על החוזרים בשביל עברות שבידם,
שלא
יבינו שהם בעלי עבירה והרואהו חוזר אומר:
שמא
בנה בית או נטע כרם או ארס אישה.

הסבר
פירוש רש"י

רש"י
מביא מחלוקת בין רבי עקיבא לבין ר יוסי
הגלילי.
שני
התנאים הנ"ל
חולקים בשאלה,
ממה
ירא ומפחד הלוחם המתואר בפסוקנו.

רבי
עקיבא מפרש כמשמעו
של הפסוק,
כלומר
לפי ההבנה הפשוטה של משמעות המילים,
ולדעתו
החייל מפחד לראות חרב שלופה ומוכנה לקרב.

רבי
יוסי הגלילי מפרש שמדובר בחייל המפחד
מהעבירות
שבידו,
כלומר
הוא איננו מפחד ממראות המוות והדם,
אלא
מכך שימות במלחמה הואיל ועבר עבירות
המקטרגות עליו.
לדעת
רבי יוסי הגלילי כל השאלות ששואל משוח
המלחמה (מי
האיש אשר ארס אישה נטע
כרם בנה
בית…)
נשאלו
בעיקר כדי שהחיילים הפוחדים מהעבירות
שעשו,
יוכלו
לחזור מחזית המלחמה בלי שיצטרכו לחשוף
את הסיבה האמיתית לשובם,
וחבריהם
יחשבו שהחייל חזר כי בנה בית ולא חנכו או
משאר הפטורים שהקריא הכהן משוח מלחמה.

כל
אלו הפטורים נתנו במלחמת רשות אבל במלחמת
מצווה כגון,
נגד
שבעה עמי כנען או מלחמת הצלה כגון מלחמת
ששת הימים כולם נלחמים.

78. פרק
כ פסוק י ד"ה
"כי
תקרב אל עיר"

"כי
תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום"

רש”י:
במלחמת
הרשות הכתוב מדבר,
כמו
שמפורש בעניין:
כן
תעשה לכל הערים הרחוקות…(פסוק
טו).

הסבר
פירוש רש"י

הקב"ה
מלמד אותנו בפסוק זה,
שתחילה
עלינו לפנות בשלום בטרם יוצאים למלחמה.
רש"י
מדגיש,
שציווי
זה חל רק במלחמת רשות,
אבל
במלחמה נגד שבעה עמי כנען אין לפנות אליהן
בשלום.
הקריאה
בשלום משמעותה,
שהצד
השני מוכן לקבל את שלטוננו ולשלם את המסים
שהוטלו עליו.

79. פרק
כא פסוק ז ד"ה
"ידינו
לא שפכה"

"וענו
ואמרו ידינו לא שפכה (=שפכו)
את
הדם הזה ועינינו לא ראו"

רש”י:
וכי
עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דם הם?

תשובה:
אלא
לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות,
ובלא
לוויה (=
ליווי).

הסבר
פירוש רש"י

מקשה
רש"י

וכי
ניתן לעלות על הדעת,
שזקני
העיר הקרובים לחלל –
חשודים
ברצח?
מדוע
אם כן זקני העיר אומרים "ידינו
לא שפכה את הדם הזה"?
הרי
אמירה זו מראה לכל מי שעומד שם כאילו
חושדים בזקני (
=נכבדי

מנהיגי)
העיר?

תשובת
רש"י –
חלילה וחס,
שחושדים
בזקני העיר,
אלא
עליהם לבדוק את עצמם, האם
אין להם אחריות עקיפה לרצח וזו כוונת
המילים "ידינו
לא שפכו"
– שאין
לנו גם אחריות עקיפה לרצח.

רש"י
מביא דוגמא למושג אחריות עקיפה – "לא
ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה"
–
פירוש
לא שלחנו אותו ללא אוכל וליווי מהעיר.
כלומר,
דאגנו
שיהיו בעירנו מוסדות צדקה וחסד,
לדוגמא
ארוחות חינם לנזקקים וכן מבחינה ביטחונית
דאגנו לסידורי ביטחון לתושבים הנכנסים
לעיר והיוצאים ממנה.

80. פרק
כב פסוק ד ד"ה
"הקם
תקים"

"לא
תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך
והתעלמת מהם הקם תקים עמו"

רשי:
זו
טעינה להטעין משאוי (
= משא)
שנפל
מעליו.

הסבר
פירוש רש"י

אדם
הרואה את חמור אחיו או את שורו נופלים
בדרך,
עליו
לעזור לו לקום.
רש"י
מבאר,
שהפסוק
עוסק במצוות טעינה,
כלומר
עלינו לעזור להקים
את הבהמה ולהטעין
את המשא על גב החמור הבהמה. (ישנה
מחלוקת תנאים בהסבר הפסוק,
אך
אין המקום להאריך).

היום
אין סבירות גבוהה שתיתקל באדם הצריך עזרה
להקים את בהמתו ומשאה,
אך
ייתכן ורכב הנתקע בצד הדרך ואינו יכול
להתקשר לגרר אף הוא זקוק ל"הקם
תקים"
או
לפלאפון.

81. פרק
כב פסוק ד ד"ה
"עמו"

"לא
תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך
והתעלמת מהם הקם תקים עמו"

רש"י: עם
בעליו,
אבל
אם הלך וישב לו,
ואמר
לו: הואיל
ועליך המצווה,
אם
רצית לטעון טעון –
פטור.

הסבר
פירוש רש"י

התורה
איננה מוסיפה מילים לקישוט או כדרכנו
שאיננו תמיד מדייקים בכל מילה שאנו
אומרים.
המילה
"עמו"
באה
ללמדנו,
שיהודי
מחויב לעזור,
אך
אם בעל החמור מנצל את מצוות התורה והולך
ונח בצד הדרך ואינו משתתף בהקמת הבהמה –
במקרה
כזה רשאי העובר במקום לא לעזור לאדם המנסה
לנצלו.
ודאי
שאם הוא אינו עוזר מסיבות בריאותיות או
המדובר באדם זקן חייב העובר ושב להקים את
הבהמה ומשאה.

82. פרק
כב פסוק ז ד"ה
"למען
ייטב לך"

"שלח
תשלח את את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב
לך והארכת ימים"

רש”י:
אם
מצווה קלה,
שאין
בה חסרון כיס,
אמרה
תורה:
למען
ייטב לך והארכת ימים –
קל
וחומר למתן שכרן של מצוות חמורות.

הסבר
פירוש רש"י

בדרך
כלל התורה איננה כותבת ומפרטת את השכר
עבור מצווה מסוימת,
אך
במצוות שילוח הקן התורה מדגישה שעושה
מצווה זו יזכה לשכר רב ("למען
ייטב לך…").

מהעובדה,
שהתורה
מדגישה שכר מצווה שאין בה חיסרון כיס (היא
איננה דורשת הוצאה כספית)
– ניתן
ללמוד בקל וחומר שמצוות שכן דורשות מאמץ
והוצאה כספית שכרן רב מאוד.

83.פרק
כב פסוק ח "כי
תבנה בית חדש"

"כי
תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים
דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו"

רש”י:
אם
קיימת מצוות שלוח הקן סופך לבנות בית
ותקיים מצוות מעקה,
שמצווה
גוררת מצווה (אבות
ד,ב)
ותגיע
לכרם ושדה ולבגדים נאים,
לכך
נסמכו פרשיות הללו.

הסבר פירוש רש"י

הקדמה

על
מנת להבין רש"י
זה עליך תחילה להבין את המושג "סמיכות
פרשיות".

סמיכות
פרשיות =
אם
התורה כתבה שתי מצוות או שני עניינים
(פרשיות)
אחד
ליד השני,
כלומר
הם סמוכים אחד לשני –
אין
זה במקרה,
אלא
חייבים אנו לנסות למצוא את הקשר ביניהם.
לעיתים
נראה שהקשר הוא ברור ולעיתים דרוש מאמץ
והתבוננות.

הסבר
ד"ה
ברש"י

שהן
קשורות אחת לשנייה על ידי הכלל הידוע
מצווה גוררת מצווה.

אם
קיימת
מצוות שילוח הקן (פסוק
ח),
תזכה
לבנות בית חדש ולקיים מצוות מעקה (
פסוק
ח).

אם
קיימת מצוות מעקה,
תזכה
שיהיו לך כרמים ותיזהר באיסור כלאי הכרם
(פסוק
ט).

אם
קיימת מצוות לא תעשה לזרוע כלאים בכרם,
תזכה
לקיים מצוות "לא
תחרוש.."(פסוק
י).

אם
קיימת
המצוות הנ"ל,תזכה
לקיים מצוות איסור כלאים בבגדים הנאים
שיהיו לך,
ולמצוות
ציצית שבכל רגע הנך מקיים מצווה בלבישתה.

84. פרק
כב פסוק יב ד"ה
"גדלים
תעשה ל ך"

"גדלים
תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה"

רש”י:
אף
מן הכלאיים,
לכך
סמכן הכתוב.

הסבר
פירוש רש"י

אף
כאן רש"י
מסביר,
מדוע
נסמכה פרשיית ציצית (פסוק
יב)
לאיסור
כלאי הבגד (יא).

ההסבר
לסמיכות הוא:
בפסוק
יא'
למדנו
שאסור ליהודי ללבוש או להתכסות בבגד העשוי
מצמר ומפשתים.
בפסוק
יב'
באה
התורה לסייג את האיסור ולומר שבבגד הציצית
בלבד –
כן
מותר צמר ופשתן יחדיו.

85. פרק
כג פסוק כה ד"ה
"כי
תבא בכרם רעך"

"כי
תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל
כליך לא תתן"

רש”י:
בפועל
הכתוב מדבר

הסבר
פירוש רש"י

נאמר
בפסוק,
שכאשר
הנך נכנס לכרם חברך,
מותר
לך לאכול אך אסור לך לקטוף על מנת לקחת
הביתה או למכירה.

שאלה
נסתרת –
וכי
רשאי יהודי להיכנס לכרם חברו ולקטוף ענבים
ללא רשותו?

תשובה
–
מדובר בפסוק בפועל העובד בכרם,
והתירה
לו התורה לאכול מהענבים אף ללא רשות
הבעלים,
אך
אינו רשאי לקטוף על מנת להרוויח כסף וכן
אסור אם קוטף עבור בני ביתו.

אם
בעתיד תהיה בבעלותך חנות פיצה,
ותבחין
שהעובד אצלך אוכל פיצה ללא תשלום,
זכור
פסוק זה ותכבד אותו במנה שנייה.

86. פרק
כג פסוק כה ד"ה
"כי
תבוא בקמת רעך"

"כי
תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל
כליך לא תתן"

רש”י:
דומה
מאוד לרש"י
הקודם.

הסבר
פירוש רש"י

נאמר
בפסוק שאם באת לשדה תבואה של חברך (=
"קמת
רעך") –
מותר
לך לקטוף שבלים בודדים (= "מלילות),
ולקלות
אותם באש ולאכול,
אך
אסור לך לקצור כמות גדולה על ידי חרמש
(כלי
בעזרתו קצרו את התבואה).

שאלה
נסתרת –
וכי מותר ליהודי להיכנס ללא רשות לשדה
חבירו?

תשובה
–
מדובר בפסוק בפועל העובד בשדה והתירה לו
התורה לאכול ללא רשות משדה הבעלים,
אך
אסור לו לפועל לקצור בכלי החרמש,
כי
אז כבר נראה שכוונתו איננה לאכילה אלא
לכמויות מסחריות.

87.פרק
כד'
פסוק
יג'
ד"ה
"כבוא
השמש"

"השב
תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו
וברכך ולך תהיה צדקה"

רש”י:
אם
כסות לילה הוא,
ואם
כסות יום החזירהו בבוקר,
וכבר
כתוב בואלה המשפטים:
כל
היום תשיבנו לו,
וכבוא
השמש תקחנו.

הסבר
פירוש רש"י

הקדמה

אם
ראובן בא לתת הלוואה לשמעון הוא רשאי לבקש
משמעון לתת לו משכון,
שיישאר
אצלו עד שיחזיר את ההלוואה.
משכון
זה לא יצטרך ראובן להחזיר לשמעון עד
ששמעון יחזיר את סכום ההלוואה שלקח.

אבל
אם ראובן לא דרש משכון בזמן ההלוואה,
וזמן
פירעון ההלוואה הגיע,
אך
שמעון עדיין לא החזיר את ההלוואה,
רשאי
ראובן לגשת לבית הדין על מנת שידרשו
משמעון להחזיר את ההלוואה.
אם
אין בידו הכסף,
שיתן
לכל הפחות משכון.
המשכון,
כך
חושב ראובן,
יזרז
את שמעון להחזיר את ההלוואה.

בית
הדין לוקח משכון מביתו של שמעון ונותן
אותו לראובן עד אשר יחזיר שמעון את
ההלוואה.
אם
שמעון הוא עני ביותר,
ואין
לו אף חפץ שיכול לתת כמשכון,
בית
הדין יפנה לראובן ויאמר לו:
תראה,
ראובן
,בדקנו
ומצאנו שאין לראובן חפץ שיכול הוא לתת לך
כמשכון,
אולם
אם אתה עומד עדיין על זכותך לקבל משכון,
דע
לך שהדבר יגרום אף לך קשיים רבים,
כלומר
אתה תקבל את שמיכת הלילה של שמעון כל בוקר (שהרי
אינו צריך אותה),
אך
יהיה עליך להחזירה כל יום לפני השקיעה.

בבואך
להחזיר את הפיגמה שמיכה
לפני השקיעה תקבל את כלי העבודה של שמעון
הנגר,
אך
עליך להחזירם בבוקר לפני שהוא יוצא לעבודה
ובמקומם תקבל בחזרה את הפיגמה.

שאלות
למחשבה

*האם
היית מוותר לשמעון במצב כזה?

*האם
אתה עדיין חושב כך אם יוודע לך שראובן
בעצמו הוא עני מרוד?

אם
קראת היטב את העמוד הקודם –
ודאי
הבחנת בשתי הנקודות הבאות.

ראובן
לוקח את כסות הלילה של שמעון בבוקר,
ומחזירה
לשמעון בשקיעה.(הוא
מחזיר את הפיגמה שמיכה,
לפני
שהלילה יגיע כדי שיוכל שמעון לישון
כראוי).

ראובן
לוקח את כלי העבודה של שמעון במקום הפיגמה
בלילה ומחזירה לפנות בוקר כדי ששמעון
יוכל להתפרנס בדוחק מעבודתו.

הסבר
רש"י

אם
כסות לילה הוא בפסוקנו נאמר "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו…"
רש"י מבאר שפסוקנו עוסק בכסות הלילה שיש להחזיר אותו "כבוא השמש"
כלומר,
לפני
השקיעה,
כדי
שיוכל לישון בפיגמה
כרית
שמיכה
שלו.

"ואם
כסות יום הוא החזירהו בבוקר ;
וכבר
כתוב בואלה משפטים "עד
בא השמש תשיבנו לו"
– כל
היום תשיבנו לו וכבא השמש תקחנו"

הסבר
–
את כלי העבודה שלקח במקום הפיגמה חייב
להחזיר בבוקר.
ודין
זה למדנו בפרשת משפטים,
ולומדים
דין זה ממה שכתוב "עד
בא השמש תשיבנו"
שפירושו
הוא:
עליך
ראובן להחזיר את כלי העבודה בבוקר,
ובלילה
תקחם שוב.

לסיכום

רש"י
מציין שכאן בפסוקנו בספר דברים מדובר
בכסות לילה,
שהמלווה
(ראובן)
חייב
להחזירה עד השקיעה,
ואילו
בספר שמות בפרשת משפטים מדובר על כסות
יום (=
חפץ
שמשמש את שמעון ביום)
אשר
יכול לקחתו בלילה,
אך
עליו להחזירה בבוקר.

88.
פרק
כה פסוק ג ד"ה
"לא
יוסיף"

"ארבעים
יכנו לא יסיף פן יסיף להכתו על אלה מכה
רבה ונקלה אחיך לעיניך“

רש”י:
מכאן
אזהרה למכה את חבירו.

הסבר
פירוש רש"י

פסוקים
אלו עוסקים בעונש מלקות,
הניתן
לאדם שעבר על מצוות לא תעשה. (לא
על כל מצוות לא תעשה לוקים).

התורה
מצווה את הדיינים המלקים את הנידון שייזהרו
לא להלקות יותר ממה שרופא בית הדין קבע.
בית
דין המלקה יותר,
ממה
שהעריך הרופא שיכול הנידון לסבול עובר
על מצוות לא תעשה "לא
יוסיף".

רש"י
מציין שמילים אלו "לא
תוסיף"
הם
המקור ממנו לומדים אזהרה לכל יהודי לבל
ירים את ידו על חברו.
אמנם
הפסוק פונה לדיינים,
אך
היא כוללת אזהרה כלפי כל יהודי.
עתה,
תבינו
שהרמת יד על חבר היא איננה רק מעשה "לא
יפה"
,אלא
עובר על
ציווי ה'.

89. פרק
כה פסוק ג ד"ה
"ונקלה
אחיך".

"ארבעים
יכנו לא יסיף פן יסיף להכתו על אלה מכה
רבה ונקלה אחיך לעיניך“

רש"י: כל
היום קוראו רשע,
ומשלקה
הרי הוא אחיך.

הסבר
פירוש רש"י

מדוע
נאמר "אחיך"?
ואם
הוא אינו אח של הדיינים אינו לוקה?!

אלא
אומר רש"י
מכאן למדו חכמים,
שברגע
שסיימו הדיינים להלקותו,
עליהם
לראות בו כאח כלומר,
הוא
אמנם חטא ונקרא רשע,
אך
לאחר שנענש הריהו כאח שאוהבים.

90. פרק
כה פסוק ד ד"ה
"לא
תחסום שור בדישו"

"לא
תחסם שור בדישו"

רש"י: דיבר
הכתוב בהווה,
והוא
הדין לכל בהמה חיה ועוף, ולכל
מלאכה שהיא בדבר מאכל.

אם
כן למה נאמר:
"שור
"
– להוציא
את האדם.

הסבר
פירוש רש"י

התורה
מצווה את בעל השור לבל יחסום את פיו של
השור מלאכול במהלך עיסוק השור בדיש.
התורה
איננה מנמקת,
אך
כנראה הסיבה היא משום שמניעת אכילה בזמן
עבודה גורמת לבעל חי סבל לא מוצדק ופוגעת
במידות האדם =
הבעלים.

שאלה
נסתרת –
מדוע התורה ציוותה ציווי זה רק בשור?

וכי
בעלי חיים אחרים שונים משור ברצונם לאכול
בזמן עבודתם?

תשובה

דיבר
הכתוב בהווה (בדוגמא
המצויה)

התורה
הביאה את שור כדוגמא,
אך
באמת דין "לא
תחסום שור בדישו"
חל
כלפי כל בעלי החיים שעובדים עם אוכל.
הסיבה
שדווקא שור נבחר כדוגמה,
משום
שכך דרכה של התורה להביא דוגמה המצויה
בזמן התורה.

שואל
רש"י
– אם
כן למה נאמר: "שור
"

אם מדובר בכל בהמה ולא רק בשור,
מדוע לא כתבה התורה "לא תחסום בדישו"?
כלומר יכלה התורה לא לכתוב את המילה שור
ובעצמנו היינו חושבים על דוגמאות?

תשובה
– להוציא
את האדם

התורה יודעת שאנו יודעים לחשוב בעצמנו על דוגמאות, אלא כתבה את המילה שור בכוונה כדי ללמדנו שהלאו "לא תחסום" המחייב מלקות הוא רק כלפי בעלי חיים,
אך אם בעל הבית מונע מהפועל שלו לאכול הוא אמנם ביטל מצוות עשה,
אך הוא אינו לוקה.

ביטויים
קשים להבנה ברש"י

"דיבר
הכתוב בהווה"
= התורה
מביאה את הדוגמה המצויה והרגילה.

"והוא
הדין "
= וכן
הדין

"להוציא"
– חוץ
מ…

91. פרק
כה פסוק יא "כי
ינצו אנשים"

"כי
ינצו אנשים יחדָו איש ואחיו וקרבה אשת
האחד להציל את אישה מיד
מכהו ושלחה ידה והחזיקה במבשיו"

רש”י:
סופו
לבוא לידי מכות,
כמו
שנאמר:
"מיד
מכהו",
אין
שלום יוצא מתוך ידי מצות (=
מריבה).

הסבר
פירוש רש"י

בפרשייה
זו מתארת התורה מריבה בין שני אנשים.
המריבה
מסתבכת כאשר אשתו של אחד מבעלי הריב באה
לעזרת בעלה ומכה את השני "במבשיו" =
אשכיו
(פעולה
מסוכנת ומבישה במקום שאמור להיות צנוע).

רש"י
–
התורה כתבה את כל מהלך המריבה (אפילו
שדרכה לקצר),
הואיל
ורצתה ללמדנו,
שכאשר
שני אנשים ניצים (מריבה
ללא מכות)
– המריבה
מתפתחת ועלולה להגיע למכות ולביוש צלם
האדם…

92. פרק
כו פסוק ב ד"ה
"מראשית"

"ולקחת
מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר
ה'
אלוקיך
נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר
ה'
אלקיך
לשכן שמו שם"

רש”י:
ולא
כל ראשית,
שאין
כל הפירות חייבין בבכורים,
אלא
שבעת המינין בלבד.

נאמר
כאן "הארץ
",
ונאמר
להלן "ארץ
חטה ושעורה..."

מה
להלן משבעת המינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל,
אף
כאן שבח הארץ ".

הסבר
פירוש רש"י

ולא
כל ראשית,
שאין
כל הפירות חייבין בבכורים,
אלא
שבעת המינין בלבד.

פרשייה
זו עוסקת במצוות ביכורים =
הבאת
הפרות הראשונים לבית המקדש אל הכהן.

התורה איננה מפרטת אלו פרות יש להביא לבית המקדש,
אך חז"ל שמו לב שכתוב מראשית ולא כתוב ראשית,
ומכאן למדו שרק חלק מהפרות חייבים בביכורים.

(תוספת
האות מ למילה מלמדת פעמים רבות שהכוונה
רק לחלק ממשהו –
דוגמה:
"אכלתי
פרוסה מהעוגה"
= לא
אכלתי את כל העוגה אלא רק חלק מהעוגה).

נאמר
כאן "הארץ",
ונאמר
להלן "ארץ
חטה ושעורה…"

מה
להלן משבעת המינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל,
אף
כאן שבח הארץ"

רש"י
הסביר לנו מניין ידעו חז"ל,
שלא
כל הפרות חייבים בביכורים.

אך
מניין ידעו אלו פרות חייבים בביכורים
ואלו פרות אין מביאים?

תשובת
רש"י –
בפסוק שלנו נאמר "ולקחת
מראשית כל פרי…אשר
תביא מארצך"

המילה
ארץ מיותרת,
שהרי
ניתן להבין מהפסוק הקודם שמדובר בפרות
ארץ ישראל, ומדוע
נכתבה?
כדי
לרמוז אלו פרות יש להביא.
והם
אותם פרות המוזכרים (בפרשת
עקב פרק ח')
שנשתבחה
בהם א"י
כפי שנאמר "ארץ
חטה ושעורה…."

כלומר
המילה "ארץ"
בפסוקנו
מזכירה את המילה "ארץ"
שבפרק
ח', וכך
למדו חז"ל,
שכשם
שבפרק ח'
המילה
ארץ כוונתה לשבעת המינים,
כך
גם המילה "ארץ"בפסוקנו
יש להביא פרות א"י
שהם שבעת המינים.

לימוד
משמעות והלכה של מילה מאותה מילה המוזכרת
במקום אחר נקרא "גזרה
שווה". כאן
כתוב "ארץ"
ובפרק
ח'
נאמרה
המילה "ארץ",
וכך
למדו חז"ל
אלו פרות יש להביא לביכורים. (גזרה
שווה היא אחת מהדרכים שעל פיהן דרשו חז"ל
את התורה).

93. פרק
כו פסוק ה ד"ה
"ארמי
אבד"

“וענית
ואמרת לפני ה'
אלקיך
ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי
מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב"

רש”י:
מזכיר
חסדי המקום:
"ארמי
אבד אבי...",
לבן
ביקש לעקור את הכול,
כשרדף
אחר יעקב,
ובשביל
שחשב לעשות חשב לו המקום כאילו עשה,
שאומות
העולם חושב להם הקב"ה
מחשבה רעה כמעשה.

הסבר
פירוש רש"י

הקדמה

יהודי
המביא את ביכוריו לבית המקדש חייב להודות
על כל הטובה,
שעשה
עמו הקב"ה,
ושזיכה
אותו לשבת בא"י
ולאכול את פרותיה בקדושה.
כל
יהודי הוא חלק מעם ישראל שבדורו,
וכן
עליו להרגיש שהוא ממשיך את שושלת אבותיו,
ולפיכך
אנו פותחים את תפילת העמידה בברכת אבות
–
כדי שנחוש שאנו בני אברהם יצחק יעקב –
חלק משושלת ארוכה של עם ישראל.

מזכיר
חסדי המקום:
"ארמי
אבד אבי…",

אף
מביא הביכורים פותח תחילה ומשבח את הקב"ה
על כל הטובה שעשה,
ורק
לאחר שמרגיש ומדגיש את ייחוסו לאותה שושלת
נפלאה מזכיר את החסדים שעשה עמו הקב"ה.

נאמר
בפסוק "ארמי
אבד אבי"

"ארמי"
= לבן
הארמי

"אבד
אבי"
= (שרצה
לבן)
להשמיד
את יעקב אבי (=אבינו).

רש"י
מעיר
שבאמת הייתה צריכה התורה לכתוב ארמי שרצה
לאבד אבי,
שהרי
לבן לא הצליח להשמיד את בית יעקב,
ומדוע
אם כן נכתב "אבד
אבי"
ללא
המילה רצה?

תשובת
רש"י

לבן
ביקש לעקור את הכול,
כשרדף
אחר יעקב,
ובשביל
שחשב לעשות חשב לו המקום כאילו עשה,
שאומות
העולם חושב להם הקב"ה
מחשבה רעה כמעשה.

הקב"ה
מחשיב לרשעים מחשבה רעה למעשה,
כלומר
אם רשע מתכנן מעשה רע,
אך
לבסוף לא מצליח במעשהו,
מחשיב
לו הקב"ה
כאילו עשה אותו מעשה.
לפיכך,
על
אף שלבן לא נגע לרעה ביעקב ובמשפחתו,
אך
הואיל ותכנן להשמיד את כולם ("אבד" =
להשמיד)
כתבה
התורה "אבד
אבי"
= השמיד
אבי. (כאילו
עשה כן).

94.
פרק
כו פסוק ט ד"ה
"אל
המקום הזה"

"ויבאנו
אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ
זבת חלב ודבש"

רש”י:
זה
בית המקדש

הסבר
פירוש רש"י

לא
מוזכר בפסוק על איזה מקום מדובר,
אך
מתוך ההקשר ניתן להבין שהכוונה לבהמ"ק,
שהרי
נאמר בפסוק ב'
"אל
המקום אשר יבחר ה'".

95.
פרק
כו פסוק טז ד"ה
"היום
הזה"

"היום
הזה ה'
אלקיך
מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים
ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך"

רש”י:
בכל
יום יהיו בעיניך חדשים,
כאילו
בו ביום נצטוית עליהם.

שאלה
נסתרת

מדוע
נאמר בפסוק “היום"?
הרי
התורה נתנה לדור זה ארבעים שנה קודם לכן?

תשובת
רש"י

התורה
בכוונה מדגישה את המילה "היום"
כדי
ללמדנו,
שעלינו
לחוש כל יום,
כאילו
זה עתה קיבלנו את התורה,
ועדיין
אנו מלאי התלהבות ושמחה לפי שטבע האדם
להתפעל מדבר חדש.

96. פרק
כז פסוק טז ד"ה
"מקלה
אביו"

"ארור
מקלה אביו ואמו ואמר כל העם אמן"

רש”י:
מזלזל,
לשון:
ונקלה
אחיך"
(לעיל
כה,ג)

הסבר
פירוש רש"י

נאמר
בפסוק "ארור
מקלה אביו ואמו ואמר כל העם אמן"

רש"י
מבאר פירוש המילה "מקלה"
= מזלזל.

רש"י
מעיר שמשמעות המילה מקלה היא כמו שכתוב
בפרק כה'
פסוק
ג'.
שם
נאמר שבית הדין מוזהרים לבל ילקו את הנידון
יותר מ – 39
מלקות
או יותר ממה שמסוגל.
והתורה
מזהירה,
שאם
חלילה יתנו יותר מלקות מהמגיע הרי "ונקלה
אחיך לעיניך"
כלומר
זה יהיה קלון =
בושה
ופגיעה כלפי הנידון.

(הנה
דוגמה,
כיצד
נעזרנו בהסבר מילה קשה על ידי עיון במקום
אחר שם המילה קלה יותר להבנה כי ההקשר שם
מובן).

97.
פרק
כז פסוק יח ד"ה
"משגה
עור בדרך"

"ארור
משגה עור בדרך ואמר כל העם אמן "

רש"י: הסומא
בדבר ומשיאו עצה

הסבר
פירוש רש"י

נאמר
בפסוק "ארור
משגה עור בדרך"

במבט
ראשון נראה שהתורה מזהירה לבל נכשיל את
העיוור בדרך,
אך
רש"י
מבאר שכוונת התורה היא הטעיית כל אדם
שאינו מבין בדבר מסוים.

אדם
שאיננו מבין בעניין מסוים הוא נמשל
כעיוור(=סומא).

כל
אדם,
אף
אם הוא חכם ונבון,
יש
תחום שהוא אינו מבין בו,
ולפיכך
עליך (המבין)
להיזהר
לבל תרמה אותו ותוליכנו שולל.

98. פרק
כז פסוק כד ד"ה
"מכה
רעהו בסתר"

"ארור
מכה רעהו בסתר ואמר כל העם אמן"

רש”י:
על
לשון הרע הוא אומר.

ראיתי
ביסודו של רבי משה הדרשן אחד עשר ארורים
יש כאן כנגד אחד עשר שבטים,
וכנגד
שמעון לא כתב ארור,
לפי
שלא היה בלבו לברכו לפני מותו כשברך שאר
השבטים,
לכך
לא רצה לקללו.

הסבר
פירוש רש"י

רש"י
מפרש ש"ארור
מכה רעהו בסתר"
= אדם
המדבר על חברו לשון הרע.
אדם
המדבר על חבירו לשון הרע בדרך כלל זה נעשה
בסתר (שלא
ישמע שמדברים)
פוגע
בחברו, אפילו
שלא נגע בו.

99.
פרק
ל פסוק ג ד"ה
"ושב
ה אלוקיך את שבותך"

"ושב
ה'
אלקיך
את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר
הפיצך ה'
אלקיך
שמה"

רש”י:
היה
לו לכתוב "והשיב
את שבותך"?

רבותינו
למדו מכאן,
שהשכינה
כביכול שרוייה עם ישראל בצרת גלותם,
וכשנגאלין
הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהן.

ועוד
יש לומר שגדול יום קיבוץ גלויות ובקושי
כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו
ממש איש איש ממקומו, כעניין
שנאמר:
"ואתם
תלקטו לאחד אחד בני ישראל (ישעיהו
כז')
ואף
בגלויות שאר האומות מצינו כן:
"ושבתי
שבות מואב" (ירמיהו
מח')

הסבר
פירוש רש"י

בפסוק
מתואר חזרתם של בנ"י
מהגלות.

"היה
לו לכתוב והשיב את שבותך"?

"שב
ה'
" משמעותו
שהקב"ה
בעצמו חזר מהגלות ואילו "והשיב
ה'"
– משמעותו
שהקב"ה
ישיב את בנ"י
–
אם כן מדוע נאמר ושב ה'?
הרי
הקב"ה
אינו יוצא חלילה לגלות?
היה
צריך להיכתב "והשיב
ה'"?

"מכאן
כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת
גלותם" ממה
שהתורה שִנתה וכתבה את
המילה "שב"
לומדים
שכביכול הקב"ה
נמצא אתנו בצרת הגלות.

"וכשנגאלין
הכתיב גאולה לעצמו ,
שהוא
ישוב עמם",
לפיכך
בפסוקנו העוסק בגאולת ישראל,
אמר
לו שיכתוב בתורה

"ושב"
– שיראו
בנ"י
שכאילו הקב"ה
סובל עמם בגלותם.

"ועוד
יש לומר שגדול יום קבוץ גלויות ובקושי
כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו
ממש איש איש ממקומו..."

רש"י
מביא פירוש נוסף המסביר,
מדוע
נאמר בפסוק פעמיים את המילה "שב"
ומפרש
שקיבוץ הגלויות לא יעשה בפעם אחת,
וכאילו
הקב"ה
מחזיק ביד כל איש –
דבר
שמראה על קשיים בקיבוץ הגלויות,
ואולי
על אי רצון אצל חלק לצאת מהגלות.

רש"י
מצטט פסוק מישעיה פרק כז'
שם
נאמר "
ואתם
תלקטו לאחד אחד בנ"י".

פסוק
זה מדבר על הגאולה,
שתבוא
בגלים גלים במהרה בימינו אמן.

100. פרק
ל פסוק יט ד"ה
"העדתי
בכם"

"העדתי
בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות
נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים
למען תחיה אתה וזרעך"

רש”י:
שהם
קיימים לעולם,
וכאשר
תקרה אתכם הרעה יהיו עדים שאני התריתי
בכם בכל זאת.

דבר
אחר:
"העדתי
בכם היום את השמים…"
– אמר
להם הקב"ה
לישראל: הסתכלו
בשמים שבראתי לשמש אתכם,
שמא
שינו את מידתם,
שמא
לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם,
כעניין
שנאמר "וזרח
השמש ובא השמש" (קוהלת
א')

הסתכלו
בארץ שבראתי לשמש אתכם שמא
שינתה את מידתה, שמא
זרעתם אותה ולא צמחה

או
שמא זרעתם חיטים והעלתה שעורים.

ומה
אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד,
אם
זוכין אין מקבלין שכר,
ואם
חוטאין אין
מקבלין פורענות לא שינו את מידתם, אתם
שאם זכיתם תקבלו שכר,
ואם
חטאתם תקבלו פורענות,
על
אחת כמה וכמה.

פירוש
א ברש"י – "שהם
קיימים לעולם –
וכאשר תקרה אתכם הרעה יהיו עדים שאני
התרתי בכם בכל זאת". השמים
והארץ שקיימים לזמן רב,
הם
כביכול יהיו עדים שנתתי לכם בחירה בין
טוב לרע ומצווה אני עליכם לבחור בטוב = קיום
התורה.
ואם
חלילה תקרה לנו רעה כעונש על מעשינו,
השמים
והארץ יעידו,
שהקב"ה
התרה (= הזהיר)
אותנו
מראש,
מפני
התוצאות של אי הבחירה בטוב.

פירוש
ב ברש"י –
הקב"ה
משכנע את עם ישראל ללכת בדרך הישר מדוגמאות
במערכת השמים והארץ.
המשותף
לכל הדוגמאות (השמש, הארץ…)
שאין
להן בחירה חופשית,
והן
אינן יכולות לשנות ממה שנקבע להן,

ואילו
אתם בנ"י,
שאם
תלכו בדרך התורה תקבלו שכר על כך,
ואם
לאו חלילה תיענשו,
ודאי
שחייבים אתם ללכת בדרך הטובה.

⬇ הורדת הקובץ (Word)

חוברת חזרה לפרושי רש"י לדברים (100 פרקים) – פורמט וורד

חוברת חזרה לפרושי רש"י לדברים

2. פרק א פסוק א ד"ה "מול סוף"

רש"י: על שם שהמרו בים סוף בבואם לים סוף, שאמרו "המבלי אין קברים במצרים" ;

וכן בנסעם מתוך הים, שנאמר "וימרו על ים בים סוף" (תהילים)

הסבר פירוש רש"י

סיכום

הסבר

4. פרק א פסוק א ד"ה "ודי זהב"

רש”י: הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב.

פרק א פסוק ב ד"ה "אחד עשר יום מחורב"

הסבר פירוש א

הסבר פירוש ג

מדוע

נהג כך

את מי זיכה

הדיין

מי היה אמור לזכות בדין

קטון וגדול

פירוש

קטון = סכום התביעה קטן.

גדול = סכום התביעה גדול.

פירוש א'

שהרי לעשיר הפסד קטן

לא יפגע בו, ואף ייחשב לו כצדקה.

העני

העשיר

קטון = עני

גדול = עשיר

פירוש ב'

שהרי כך כל אחד יקבל את מה שרצה –

העשיר

העני

קטון = עני

גדול = עשיר

פירוש ג'

לפי פירוש א – "קטון וגדול" אינו מתייחס לבעלי הדין, אלא לתביעה עצמה – האם היא בעלת סכום קטן או גדול.

לפי פירושים ב ג = "קטון וגדול " מתייחס לבעלי הדין, והשופט מעוות את הדין במחשבה שכביכול באה להיטיב.

8. פרק ב פסוק ט ד"ה "ואל תתגר בם"

"ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירשה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה"

רש”י: לא אסר להם על מואב אלא מלחמה, אבל היו מיראים אותם

ונראים להם כשהם מזינים, לפיכך כתיב: "ויגר מואב מפני העם",

אבל בבני עמון נאמר: ואל תתגר בם, שום גרוי –

בשכר צניעות אמם שלא פרסמה על אביה, כמו שעשתה הבכירה שקראה שם בנה מואב.

9. פרק ב פסוק כו ד"ה ממדבר קדמות

דבר אחר: ממדבר קדמות ממך למדתי שקדמת לעולמך – יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר: "שלח את עמי" במתון.

10. פרק ג פסוק ב ד"ה "אל תירא אותו"

תשובה לשאלה 2

הקדמה להבנת דברי רש"י

"ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך"

רש”י: שלא יהא עיקר דיבורך אלא בם ,עשם עיקר ואל תעשם טפל.

פירוש רש"י

רש"י: שלא יהא עיקר דיבורך אלא בם (רוב ועיקר דיבורך יהיה בתורה)

עשם עיקר ואל תעשם טפל (שדברי תורה יהיו עיקר דיבורך, ואילו דיבורים אחרים יהיו הטפלים).

לפי הפשט – כל המצווה = כל המצוות, כלומר כוונת התורה היא לכל המצוות ולא למצווה מסוימת. ומצאנו כך פעמים לא מעטות במקרא, שכתוב בלשון יחיד אך כוונת הכתוב ללשון רבים.

הסבר דברי רש"י

ובצלאל עשה משכן תחלה ואחר כך ארון וכלים (הערה צדדית, שגם בצלאל הקדים בחכמה את הארון לכלים מאותה סיבה שמשה הפך את הסדר כפי שהוסבר לעיל).

נמצא זה ארון אחר היה (רש"י מסכם את דבריו עד כה ואומר, שהארון שמשה עשה כפי שמתואר בפסוקנו הוא אינו אותו ארון שעשה בצלאל).

רש”י: לא כארץ מצרים אלא טובה הימנה.

ונאמרה הבטחה זו לישראל ביציאתם ממצרים שהיו אומרים: שמא לא נבוא אל ארץ טובה ויפה כזו.

יכול בגנותה הכתוב מדבר, וכך אמר להם: לא כארץ מצרים היא אלא רעה הימנה.

ומצרים משבחת מכל הארצות, שנאמר: "כגן ה' כארץ מצרים" (בראשית יג,י)

וצען שבח ארץ מצרים היא שהיא מקום מלכות שכן הוא אומר: "כי היו בצען שריו" (ישעיהו ל, ד)

וחברון פסולתה של ארץ ישראל, לכך הקצוה לקבורת מתים, ואף על פי כן היא יפה מצוען.

ובמסכת כתובות דרשו בענין אחר : אפשר אדם בונה בית לבנו קטן ואחר כך לבנו גדול, אלא שמבנה על אחד משבעה בצוען.

הקדמה

"יכול בגנותה הכתוב מדבר וכך אמר להם לא כארץ מצרים הוא אלא רעה הימנה"

הקדמה

הקושי בהבנת הפסוק

פירוש א – "להקטיר לשמים בכל מקום"

פירוש ב

דחיית פירוש ב'

הקדמה

סיכום המשנה במסכת זבחים דף קיב (תוספת והעשרה)

הדרשה

הסבר פירוש רש"י

שאלה נסתרת

שאלה נסתרת

המלכודת

הסבר ביאור רש"י

חוברת
חזרה לפרושי רש"י
לדברים

2.
פרק
א פסוק א ד"ה
"מול
סוף"

רש"י: על
שם שהמרו בים סוף בבואם לים סוף,
שאמרו
"המבלי
אין קברים במצרים"
;

וכן
בנסעם מתוך הים,
שנאמר
"וימרו
על ים בים סוף"
(תהילים)

הסבר
פירוש רש"י

4.
פרק
א פסוק א ד"ה
"ודי
זהב"

רש”י:
הוכיחן
על העגל שעשו בשביל רוב זהב.

פרק
א פסוק ב ד"ה
"אחד
עשר יום מחורב"

הסבר
פירוש א

הסבר
פירוש ג

נהג
כך

את
מי זיכה

מי
היה אמור לזכות בדין

קטון
וגדול

קטון =
סכום
התביעה קטן.

גדול
=
סכום
התביעה גדול.

פירוש
א'

שהרי
לעשיר הפסד קטן

לא
יפגע בו,
ואף
ייחשב לו כצדקה.

קטון =
עני

גדול
=
עשיר

פירוש
ב'

שהרי
כך כל אחד יקבל את מה שרצה –

קטון =
עני

גדול =
עשיר

פירוש
ג'

לפי
פירוש א –
"קטון
וגדול"
אינו
מתייחס לבעלי הדין,
אלא
לתביעה עצמה –
האם
היא בעלת סכום קטן או גדול.

לפי
פירושים ב

ג
=
"קטון
וגדול "
מתייחס
לבעלי הדין, והשופט
מעוות את הדין במחשבה שכביכול באה להיטיב.

8. פרק
ב פסוק ט ד"ה
"ואל
תתגר בם"

"ויאמר
ה'
אלי
אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא
אתן לך מארצו ירשה כי לבני לוט נתתי את ער
ירושה"

רש”י:
לא
אסר להם על מואב אלא מלחמה,
אבל
היו מיראים אותם

ונראים
להם כשהם מזינים,
לפיכך
כתיב:
"ויגר
מואב מפני העם",

אבל
בבני עמון נאמר:
ואל
תתגר בם,
שום
גרוי –

בשכר
צניעות אמם שלא פרסמה על אביה,
כמו
שעשתה הבכירה שקראה שם בנה מואב.

9. פרק
ב פסוק כו ד"ה
ממדבר קדמות

דבר
אחר:
ממדבר
קדמות ממך למדתי שקדמת לעולמך –
יכול
היית לשלוח ברק אחד ולשרוף
את המצריים,
אלא
שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר:
"שלח
את עמי"
במתון.

10. פרק
ג פסוק ב ד"ה
"אל
תירא אותו"

תשובה
לשאלה 2

הקדמה
להבנת דברי רש"י

"ושננתם
לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך
ובשכבך ובקומך"

רש”י:
שלא
יהא עיקר דיבורך אלא בם ,עשם
עיקר ואל תעשם טפל.

פירוש
רש"י

רש"י:
שלא
יהא עיקר דיבורך אלא בם (רוב
ועיקר דיבורך יהיה בתורה)

עשם
עיקר ואל תעשם טפל (שדברי
תורה יהיו עיקר דיבורך,
ואילו
דיבורים אחרים יהיו הטפלים).

לפי
הפשט –
כל
המצווה =
כל
המצוות,
כלומר
כוונת התורה היא לכל המצוות ולא למצווה
מסוימת.
ומצאנו
כך פעמים לא מעטות במקרא,
שכתוב
בלשון יחיד אך כוונת הכתוב ללשון רבים.

הסבר
דברי רש"י

ובצלאל
עשה משכן תחלה ואחר כך ארון וכלים (הערה
צדדית,
שגם
בצלאל הקדים בחכמה את הארון לכלים מאותה
סיבה שמשה הפך את הסדר כפי שהוסבר לעיל).

נמצא זה ארון אחר היה (רש"י מסכם את דבריו עד כה ואומר,
שהארון שמשה עשה כפי שמתואר בפסוקנו הוא אינו אותו ארון שעשה בצלאל).

רש”י:
לא
כארץ מצרים אלא טובה הימנה.

ונאמרה
הבטחה זו לישראל ביציאתם ממצרים שהיו
אומרים:
שמא
לא נבוא אל ארץ טובה ויפה כזו.

יכול
בגנותה הכתוב מדבר,
וכך
אמר להם:
לא
כארץ מצרים היא אלא רעה הימנה.

ומצרים
משבחת מכל הארצות,
שנאמר:
"כגן
ה'
כארץ
מצרים"
(בראשית
יג,י)

וצען
שבח ארץ מצרים היא שהיא מקום מלכות שכן
הוא אומר:
"כי
היו בצען שריו"
(ישעיהו
ל,
ד)

וחברון
פסולתה של ארץ ישראל,
לכך
הקצוה לקבורת מתים,
ואף
על פי כן היא יפה מצוען.

ובמסכת
כתובות דרשו בענין אחר :
אפשר
אדם בונה בית לבנו קטן ואחר כך לבנו גדול,
אלא
שמבנה על אחד משבעה בצוען.

"יכול
בגנותה הכתוב מדבר וכך אמר להם לא כארץ
מצרים הוא אלא רעה הימנה"

הקושי
בהבנת הפסוק

פירוש
א –
"להקטיר
לשמים בכל מקום"

פירוש
ב

דחיית
פירוש ב'

סיכום
המשנה במסכת זבחים דף קיב (תוספת
והעשרה)

הסבר
פירוש רש"י

שאלה
נסתרת

שאלה
נסתרת

הסבר
ביאור רש"י

הסבר
רש"י

ביטויים
קשים להבנה ברש"י