פרק י"ד בירמיהו כולל תיאור מעניין של מקרה בצורת; תיאור, שעם כל קיצורו הוא מושלם ומקיף שני חבלי ארץ שונים, כאשר לא נתן כל נביא אחר.
בחלק הראשון ניתן תיאור הבצורת אשר תקפה את הארץ בכל אימתה: פסוק 2 מתאר את המצב הכללי בארץ יהודה:
(ב) אָבְלָה יְהוּדָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻמְלְלוּ
קָדְרוּ לָאָרֶץ וְצִוְחַת יְרוּשָׁלַם עָלָתָה:
קָדְרוּ לָאָרֶץ וְצִוְחַת יְרוּשָׁלַם עָלָתָה:
הארץ אבלה, וכל מבואותיה אומללים וקודרים, וצווחת ירושלים בירת יהודה עלתה למרום מרוב סבלותיה.
בפסוק 3 נקרא:
(ג) וְאַדִּרֵיהֶם שָׁלְחוּ צְעִירֵיהֶם לַמָּיִם
בָּאוּ עַל גֵּבִים לא מָצְאוּ מַיִם
שָׁבוּ כְלֵיהֶם רֵיקָם בּשׁוּ וְהָכְלְמוּ וְחָפוּ ראשָׁם:
בָּאוּ עַל גֵּבִים לא מָצְאוּ מַיִם
שָׁבוּ כְלֵיהֶם רֵיקָם בּשׁוּ וְהָכְלְמוּ וְחָפוּ ראשָׁם:
גבים אינם אלא גומות (טבעיות או מלאכותיות) בסלעים אשר בנחלים היבשים או בכל מקום אחר. והיה עם רדת הגשם תימלאנה הגומות הללו מים, אשר יעמדו זמן רב, והם טובים מאד לשתיה במשך זמן קצר (אם הגומה היא קטנה ונתונה לשטח התאדות גדול באופן יחסי) או ארוך (במקרה שהגומה מכילה מים רבים ועמוקים). וכאשר ימלאו נחלי המדבר מים בעת הגשמים היורדים על ההרים במרחק, ושטף המים הרבים יעבור במהירות כלא היה, יישארו כל הגומות הללו – הגבים – מלאות מים במשך ימים ושבועות לאחר שהתייבש כבר הנחל כליל.
רק ככה אפשר להבין בדיוק את דבר ה' בפי אלישע:
מלכים ב פרק ג
(טז) וַיּאמֶר כּה אָמַר ה' עָשה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים:
(יז) כִּי כה אָמַר ה' לא תִרְאוּ רוּחַ וְלא תִרְאוּ גֶשֶׁם
וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם וּבְהֶמְתְּכֶם:
(טז) וַיּאמֶר כּה אָמַר ה' עָשה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים:
(יז) כִּי כה אָמַר ה' לא תִרְאוּ רוּחַ וְלא תִרְאוּ גֶשֶׁם
וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם וּבְהֶמְתְּכֶם:
וכך הווה. הדבר היה בנגב, כאשר סובבו יהושפט ויורם דרך שבעת ימים אל מדבר אדום,
וְלא הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם:
ניתן כאן תיאור חי ונפלא במוחשיותו של הופעת המים הזורמים מן ההרים בנחלי הנגב הצמא והתמלאות הגבים מים, ואין כלל לפקפק במה מספר הכתוב.
זאת ועוד: בישעיהו ל 14 אנו קוראים:
ישעיה פרק ל
(יד) וּשְׁבָרָהּ כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוצְרִים כָּתוּת לא יַחְמל
וְלא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתו חֶרֶשׂ
לַחְתּות אֵשׁ מִיָּקוּד וְלַחְשׂף מַיִם מִגֶּבֶא:
(יד) וּשְׁבָרָהּ כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוצְרִים כָּתוּת לא יַחְמל
וְלא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתו חֶרֶשׂ
לַחְתּות אֵשׁ מִיָּקוּד וְלַחְשׂף מַיִם מִגֶּבֶא:
– ומי זה יכול להעלות מי בור במכיתת חרש?
אולם טבעית מאוד התמונה של חשיפת מים מן הגבא הקטן והשטוח בעזרת מכיתת חרש ששקערוריתה קטנה, ובאופן זה אין המים המעטים נדלחים, ואפשר ליהנות מהם.
– מה מתאר, אפוא, פסוקנו?
בטיולים רבים סיירתי במדבריות אפרים, בנימין ויהודה, לאורך שפת ים-המלח והנחלים היורדים אליו, בנחלי הנגב, במישוריו ובהריו. לא אחת הציק לי ולחברי הצמא עד למאוד, ורבות נהנינו והשיבונו את נפגשו הצמאה בגבים הנפלאים המלאים מים טהורים בימות החורף. וגם אם עמדו ימים רבים והעלו בתוכם מן החי ומן הצומח – לא היססנו לשתותם בתאווה בהיותנו עטופי צמא (אם רק לא המליחו יותר מדי עקב התאדותם). אולם בחורף של שנת תש"ז, כאשר הלכנו לאורך מדבר יהודה מירושלים ועד סדום, ומשם הלאה הנגבה – גבר עלינו הצמא עד מאוד. הייתה שנה מעוטת גשמים, וכל הגבים היו יבשים. פעמים רבות שירכנו רגלינו הרחק בתקווה למצוא מים בגבים לרוות נפשנו ונפש חברינו, ונחזור אל המחנה כלעומת שבאנו. כלינו ריקים, ובפינו הבשורה הנוראה: אין! וניאלץ להסתפק רק במי המעיינות הבודדים, אשר נקרו לנו בדרכנו אך אחת ליומיים או יותר.
אולם טבעית מאוד התמונה של חשיפת מים מן הגבא הקטן והשטוח בעזרת מכיתת חרש ששקערוריתה קטנה, ובאופן זה אין המים המעטים נדלחים, ואפשר ליהנות מהם.
– מה מתאר, אפוא, פסוקנו?
בטיולים רבים סיירתי במדבריות אפרים, בנימין ויהודה, לאורך שפת ים-המלח והנחלים היורדים אליו, בנחלי הנגב, במישוריו ובהריו. לא אחת הציק לי ולחברי הצמא עד למאוד, ורבות נהנינו והשיבונו את נפגשו הצמאה בגבים הנפלאים המלאים מים טהורים בימות החורף. וגם אם עמדו ימים רבים והעלו בתוכם מן החי ומן הצומח – לא היססנו לשתותם בתאווה בהיותנו עטופי צמא (אם רק לא המליחו יותר מדי עקב התאדותם). אולם בחורף של שנת תש"ז, כאשר הלכנו לאורך מדבר יהודה מירושלים ועד סדום, ומשם הלאה הנגבה – גבר עלינו הצמא עד מאוד. הייתה שנה מעוטת גשמים, וכל הגבים היו יבשים. פעמים רבות שירכנו רגלינו הרחק בתקווה למצוא מים בגבים לרוות נפשנו ונפש חברינו, ונחזור אל המחנה כלעומת שבאנו. כלינו ריקים, ובפינו הבשורה הנוראה: אין! וניאלץ להסתפק רק במי המעיינות הבודדים, אשר נקרו לנו בדרכנו אך אחת ליומיים או יותר.
אז הבינותי היטב את התמונה אשר מצייר ירמיהו – והיא איננה מחיי העיר ירושלים, אלא מחיי הרועים במדבריות השואפים לטיפת מים, הם וצאנם, והגבים אשר כה מיטיבים עמם כל העתים יבשו הפעם כליל, כי לא היה גשם בארץ. והם מנסים לחפש בכל מקום ומקום אולי ירד אי-בזה קצת גשם ומילא גבים במימיו אבל לשווא.
אין "אדיריהם" כאן אלא אותו המבטא הרגיל אצל ירמיהו: "אדירי הצאן",
ירמיה פרק כה
(לה) וְאָבַד מָנוס מִן הָרעִים וּפְלֵיטָה מֵאַדִּירֵי הַצּאן:
(לו) קול צַעֲקַת הָרעִים וִילְלַת אַדִּירֵי הַצּאן
כִּי שׁדֵד ה' אֶת מַרְעִיתָם:
(לז) וְנָדַמּוּ נְאות הַשָּׁלום מִפְּנֵי חֲרון אַף ה':
(לה) וְאָבַד מָנוס מִן הָרעִים וּפְלֵיטָה מֵאַדִּירֵי הַצּאן:
(לו) קול צַעֲקַת הָרעִים וִילְלַת אַדִּירֵי הַצּאן
כִּי שׁדֵד ה' אֶת מַרְעִיתָם:
(לז) וְנָדַמּוּ נְאות הַשָּׁלום מִפְּנֵי חֲרון אַף ה':
כך גם אצל נחום
נחום פרק ג
(יח) נָמוּ רעֶיךָ מֶלֶךְ אַשּׁוּר יִשְׁכְּנוּ אַדִּירֶיךָ
נָפשׁוּ עַמְּךָ עַל הֶהָרִים וְאֵין מְקַבֵּץ:
(יח) נָמוּ רעֶיךָ מֶלֶךְ אַשּׁוּר יִשְׁכְּנוּ אַדִּירֶיךָ
נָפשׁוּ עַמְּךָ עַל הֶהָרִים וְאֵין מְקַבֵּץ:
וגם פסוק בנחמיה אף הוא אינו יכול להתפרש כהלכה אלא בצורה זו.
נחמיה פרק ג
(ה) וְעַל יָדָם הֶחֱזִיקוּ הַתְּקועִים
וְאַדִּירֵיהֶם לא הֵבִיאוּ צַוָּרָם בַּעֲבדַת אֲדנֵיהֶם:
(ה) וְעַל יָדָם הֶחֱזִיקוּ הַתְּקועִים
וְאַדִּירֵיהֶם לא הֵבִיאוּ צַוָּרָם בַּעֲבדַת אֲדנֵיהֶם:
לאמור: אנשי תקוע עזרו לבנות את שער הדגים (נחמיה ג 3: וְאֵת שַׁעַר הַדָּגִים בָּנוּ בְּנֵי הַסְּנָאָה הֵמָּה קֵרוּהוּ וַיַּעֲמִידוּ דַּלְתתָיו מַנְעוּלָיו וּבְרִיחָיו), אבל אדיריהם, כלומר ראשי הרועים שלהם (שהרי תקוע אף היא בגבול, המדבר ותושביה היו בעלי עדרים רבים הרועים במדבר), סרבו לעבוד אתם, עם אדוניהם, היושבים בעיר.
ובכן, ירמיהו נותן כאן תיאור מלא-חיים של סבלות הרועים במדבר בעת בצורת; אדירי הצאן, הם ראשי הרועים, שלחו את צעיריהם, את נערי הרועים עושי דברם, לכתת את רגליהם הרחק ולחפש אולי ימצאו מים בגבים רחוקים, ונהגו כלים בידיהם להביא להם מים. הללו הלכו בתקוות-מה, אבל חזרו רצוצים ועייפים, בדמים ונכלמים, חזרו עם כליהם ריקם, ואין קץ לאכזבתם.
אלה הם דברי נביא המכיר את תנאי המדבר בגשם ובחמה, ובשנת בצורת, כי היה דר על גבולו וחדר לתוכו פעמים רבות. ואם גם מוסבים דבריו על ירושלים, הרי שאלם מחיי הרועים במדבר, והתמונה הזאת היא שעמדה לנגד עיני רוחו.
מן התיאור של סבלות הרועים עובר הוא אל ארץ החקלאות וסבל האיכר:
(ד) בַּעֲבוּר הָאֲדָמָה חַתָּה
כִּי לא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ
בּשׁוּ אִכָּרִים חָפוּ ראשָׁם:
כִּי לא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ
בּשׁוּ אִכָּרִים חָפוּ ראשָׁם:
כלומר: האיכרים בושו וחפו ראשם הואיל ואדמתם חתה – נבקעה לבקיעים בקיעים מחוסר גשם, וכל תבואתם יבשה. מכאן מתאר הנביא בן ענתות, המכיר את חיות השדה והמדבר באחת, גם את בעלי-החיים ומצוקתם ממחסור מים ומרעה:
(ה) כִּי גַם אַיֶּלֶת בַּשָּׂדֶה יָלְדָה וְעָזוב כִּי לא הָיָה דֶּשֶׁא:
גם האילה החנונה, השוכנת תמיד בנאות דשא, הוכרחה לנטוש את עפריה לרעב, כי אפילו במקום מרעיתה הרענן כלה הדשא.
(ו) וּפְרָאִים עָמְדוּ עַל שְׁפָיִם שָׁאֲפוּ רוּחַ
כַּתַּנִּים כָּלוּ עֵינֵיהֶם כִּי אֵין עֵשֶׂב:
כַּתַּנִּים כָּלוּ עֵינֵיהֶם כִּי אֵין עֵשֶׂב:
והפראים – הם חמורי-המדבר הרגילים בצמא – אף הם לא יכלו שאת את המחסור הנורא במים ויובש כל הגבים, והם עולים אל ראשי השפיים לשאוף את הרוח הנושבת עליהם (לשאוף כתנים: אלה עופות הלילה השואפים רוח ומתנפחים), למען קרר מעט את גופם הלוהט מן החום וממחסור המים. והם מחפשים אחר עשב המדבר – הוא מרעיתם כל הימים, אך כלו עיניהם מרוב חיפושים, "כי אין עשב".
זהו התיאור אשר מתאר ירמיהו את הבצורת הקשה; אינו מסתפק רק בתיאור נזקי החקלאות, אלא מתעכב בציורו על רועי המדבר ואיכרי השדה, חיות השדה והחיות למודות המדבר, תיאור כזה מובן באור חדש, לאחר ששמנו לבנו כי בתור בן ענתות הרגיש ירמיהו על עצמו ובשרו גם את תלאות שדות החקלאות וגם את תלאות המדבר.
המשך הפרק: אין להטיל ספק שהוא עוסק כולו בעניין הבצורת.
(ז) אִם עֲונֵינוּ עָנוּ בָנוּ ה' עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ
כִּי רַבּוּ מְשׁוּבתֵינוּ לְךָ חָטָאנוּ:
(ח) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מושִׁיעו בְּעֵת צָרָה
לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְארֵחַ נָטָה לָלוּן:
(ט) לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם כְּגִבּור לא יוּכַל לְהושִׁיעַ
וְאַתָּה בְקִרְבֵּנוּ ה' וְשִׁמְךָ עָלֵינוּ נִקְרָא אַל תַּנִּחֵנוּ:
כִּי רַבּוּ מְשׁוּבתֵינוּ לְךָ חָטָאנוּ:
(ח) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מושִׁיעו בְּעֵת צָרָה
לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְארֵחַ נָטָה לָלוּן:
(ט) לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם כְּגִבּור לא יוּכַל לְהושִׁיעַ
וְאַתָּה בְקִרְבֵּנוּ ה' וְשִׁמְךָ עָלֵינוּ נִקְרָא אַל תַּנִּחֵנוּ:
בפסוקים 7-9 מתחנן ירמיהו למען עמו ומבקש להסיר את הבצורת הנוראה. הוא רואה עצמו רשאי לדבר בשם העם ולהביע חרטה על חטאיו. ונעימת תמיהה משולבת בדבריו:
– כיצד זה אלוהי העם והארץ, ה' האדיר, מעמיד את עצמו במצב של "איש נדהם, גיבור לא יוכל להושיע".
– כיצד זה אלוהי העם והארץ, ה' האדיר, מעמיד את עצמו במצב של "איש נדהם, גיבור לא יוכל להושיע".
אבל מיד, בלא שתהא לו שהות להמשיך במחשבותיו אלו, הוא שומע את תשובת ה' החריפה:
(י) כּה אָמַר ה' לָעָם הַזֶּה:
כֵּן אָהֲבוּ לָנוּעַ רַגְלֵיהֶם לא חָשָׂכוּ וה' לא רָצָם
עַתָּה יִזְכּר עֲונָם וְיִפְקד חַטּאתָם:
כֵּן אָהֲבוּ לָנוּעַ רַגְלֵיהֶם לא חָשָׂכוּ וה' לא רָצָם
עַתָּה יִזְכּר עֲונָם וְיִפְקד חַטּאתָם:
אחר תחנוניו אל ה' והבעת חרטת העם, שומע הוא את תשובת ה' בחמתו, המוכיח לו שאין חטאותיהם מקריות, אלא מתוך זדון תמיד; משום שאהבו לנוע על אלוהים אחרים. האשמה זו טיפוסית מאוד לירמיהו, כי באהבה הזרה הזאת ראה את הקביעות שבחטא, אשר אינו ניתן להיעקר:
ירמיה פרק ה
(לא) הַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַשֶּׁקֶר וְהַכּהֲנִים יִרְדּוּ עַל יְדֵיהֶם
וְעַמִּי אָהֲבוּ כֵן וּמַה תַּעֲשוּ לְאַחֲרִיתָהּ
(לא) הַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַשֶּׁקֶר וְהַכּהֲנִים יִרְדּוּ עַל יְדֵיהֶם
וְעַמִּי אָהֲבוּ כֵן וּמַה תַּעֲשוּ לְאַחֲרִיתָהּ
ממש כמו בפסוקנו: "אהבו לנוע – עתה יזכור עוונם". או עונש נוסף בגלל האהבה הזאת:
ירמיה פרק ח
(א) בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה' יוצִיאוּ אֶת עַצְמות מַלְכֵי יְהוּדָה
וְאֶת עַצְמות שָׂרָיו וְאֶת עַצְמות הַכּהֲנִים
וְאֵת עַצְמות הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמות יושְׁבֵי יְרוּשָׁלָם מִקִּבְרֵיהֶם:
(ב) וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכל צְבָא הַשָּׁמַיִם
אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם
וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם לא יֵאָסְפוּ וְלא יִקָּבֵרוּ
לְדמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ:
(א) בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה' יוצִיאוּ אֶת עַצְמות מַלְכֵי יְהוּדָה
וְאֶת עַצְמות שָׂרָיו וְאֶת עַצְמות הַכּהֲנִים
וְאֵת עַצְמות הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמות יושְׁבֵי יְרוּשָׁלָם מִקִּבְרֵיהֶם:
(ב) וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכל צְבָא הַשָּׁמַיִם
אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם
וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם לא יֵאָסְפוּ וְלא יִקָּבֵרוּ
לְדמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ:
ועוד יותר מאלה מזכירים את פסוקנו זה הפסוקים:
ירמיה פרק ב
(לג) מַה תֵּיטִבִי דַּרְכֵּךְ לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה
(לג) מַה תֵּיטִבִי דַּרְכֵּךְ לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה
ירמיה פרק ב
(כה) מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וּגְרונֵךְ מִצִּמְאָה
וַתּאמְרִי נואָשׁ לוא כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ:
אין ספק, אפוא, ש"אהבו לנוע" והעונש ההכרחי הבא על חטא זה, ללא כל חנינה, הוא מן הסגנון הטיפוסי ביותר של דבר ה' בפי ירמיהו. אף מבטא מיוחד הוכנס בפסוק זה – "רגליהם לא חשכו", שנתעכב עליו בפרקנו השלישי, וניווכח כי הוא מתאים ביותר לירמיהו ומיוחד לו, בשילוב עם כל התמונה הזאת של ההליכה והתנועה אשר הוא מביאה לעתים כה קרובות – ציור שנלקח גם הוא מתוך תנאי הטבע שאפפו את הנביא.
מיד לאחר התשובה המוחלטת הזאת של ה' הוא שומע את הקול הנוזף בו על שהתפלל לטובת העם
(יא) וַיּאמֶר ה' אֵלָי אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה לְטובָה:
(יב) כִּי יָצֻמוּ אֵינֶנִּי שׁמֵעַ אֶל רִנָּתָם
וְכִי יַעֲלוּ עלָה וּמִנְחָה אֵינֶנִּי רצָם
כִּי בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אָנכִי מְכַלֶּה אותָם:
(יב) כִּי יָצֻמוּ אֵינֶנִּי שׁמֵעַ אֶל רִנָּתָם
וְכִי יַעֲלוּ עלָה וּמִנְחָה אֵינֶנִּי רצָם
כִּי בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אָנכִי מְכַלֶּה אותָם:
ומודיע לו שהעונש יהא לא רק הבצורת בלבד – ה"רעב", כי עוד יתווספו גם הדבר – התחלואים שיבואו עקב הבצורת והרעב, והחרב – מלחמת הכיבוש של עם זר. הודעה חריפה זו מעוררת בו שוב סניגוריה על העם: הרי הנביאים מבטיחים לעם "שלום אמת" ומרדימים אותם בהבטחות שלא יבואו החרב והרעב, והעם שומע אותם מדברים בשם ה' ומאמין להם, ולכן אינו סר מחטאותיו
(יג) וָאמַר אֲהָהּ אֲדנָי ה' הִנֵּה הַנְּבִאִים אמְרִים לָהֶם
לא תִרְאוּ חֶרֶב וְרָעָב לא יִהְיֶה לָכֶם
כִּי שְׁלום אֱמֶת אֶתֵּן לָכֶם בַּמָּקום הַזֶּה:
לא תִרְאוּ חֶרֶב וְרָעָב לא יִהְיֶה לָכֶם
כִּי שְׁלום אֱמֶת אֶתֵּן לָכֶם בַּמָּקום הַזֶּה:
ואז הוא שומע כקרבו את קול ה' המתקצף באריכות על נביאי השקר, שבעוונם יסבול כל העם
(יד) וַיּאמֶר ה' אֵלַי שֶׁקֶר הַנְּבִאִים נִבְּאִים בִּשְׁמִי
לא שְׁלַחְתִּים וְלא צִוִּיתִים וְלא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם
חֲזון שֶׁקֶר וְקֶסֶם וֶאֱלִיל וְתַרְמִית לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם:
(טו) לָכֵן כּה אָמַר ה' עַל הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי וַאֲנִי לא שְׁלַחְתִּים
וְהֵמָּה אמְרִים חֶרֶב וְרָעָב לא יִהְיֶה בָּאָרֶץ הַזּאת
בַּחֶרֶב וּבָרָעָב יִתַּמּוּ הַנְּבִאִים הָהֵמָּה:
(טז) וְהָעָם אֲשֶׁר הֵמָּה נִבְּאִים לָהֶם
יִהְיוּ מֻשְׁלָכִים בְּחֻצות יְרוּשָׁלַם מִפְּנֵי הָרָעָב וְהַחֶרֶב
וְאֵין מְקַבֵּר לָהֵמָּה הֵמָּה נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנתֵיהֶם
וְשָׁפַכְתִּי עֲלֵיהֶם אֶת רָעָתָם:
לא שְׁלַחְתִּים וְלא צִוִּיתִים וְלא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם
חֲזון שֶׁקֶר וְקֶסֶם וֶאֱלִיל וְתַרְמִית לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם:
(טו) לָכֵן כּה אָמַר ה' עַל הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי וַאֲנִי לא שְׁלַחְתִּים
וְהֵמָּה אמְרִים חֶרֶב וְרָעָב לא יִהְיֶה בָּאָרֶץ הַזּאת
בַּחֶרֶב וּבָרָעָב יִתַּמּוּ הַנְּבִאִים הָהֵמָּה:
(טז) וְהָעָם אֲשֶׁר הֵמָּה נִבְּאִים לָהֶם
יִהְיוּ מֻשְׁלָכִים בְּחֻצות יְרוּשָׁלַם מִפְּנֵי הָרָעָב וְהַחֶרֶב
וְאֵין מְקַבֵּר לָהֵמָּה הֵמָּה נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנתֵיהֶם
וְשָׁפַכְתִּי עֲלֵיהֶם אֶת רָעָתָם:
ובפסוקים:
(יז) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תֵּרַדְנָה עֵינַי דִּמְעָה לַיְלָה וְיומָם
וְאַל תִּדְמֶינָה כִּי שֶׁבֶר גָּדול נִשְׁבְּרָה בְּתוּלַת בַּת עַמִּי מַכָּה נַחְלָה מְאד:
(יח) אִם יָצָאתִי הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה חַלְלֵי חֶרֶב
וְאִם בָּאתִי הָעִיר וְהִנֵּה תַּחֲלוּאֵי רָעָב
כִּי גַם נָבִיא גַם כּהֵן סָחֲרוּ אֶל אֶרֶץ וְלא יָדָעוּ:
וְאַל תִּדְמֶינָה כִּי שֶׁבֶר גָּדול נִשְׁבְּרָה בְּתוּלַת בַּת עַמִּי מַכָּה נַחְלָה מְאד:
(יח) אִם יָצָאתִי הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה חַלְלֵי חֶרֶב
וְאִם בָּאתִי הָעִיר וְהִנֵּה תַּחֲלוּאֵי רָעָב
כִּי גַם נָבִיא גַם כּהֵן סָחֲרוּ אֶל אֶרֶץ וְלא יָדָעוּ:
הוא מבכה את עמו אשר הותעה והוכה באשמת נביאיו וכוהניו. וכהמשך ישר לרעיון זה הוא חוזר ומתאזר עוז ומוצא בלבו סיבה מוצדקת לנסות שוב דבר אל אלוהיו, לבקשו על נפש העם ולהביע את חרטותיו. ובאופן הגיוני וברור עובר הוא חזרה אל עניין הבצורת העומד כרגע על הפרק.
וכמו שביקש את ה'
וכמו שביקש את ה'
(ט) לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם כְּגִבּור לא יוּכַל לְהושִׁיעַ
וְאַתָּה בְקִרְבֵּנוּ ה' וְשִׁמְךָ עָלֵינוּ נִקְרָא אַל תַּנִּחֵנוּ:
וְאַתָּה בְקִרְבֵּנוּ ה' וְשִׁמְךָ עָלֵינוּ נִקְרָא אַל תַּנִּחֵנוּ:
הנה כאן מפציר הוא בו לאמור, הלא אתה הוא האל היחידי אשר עשה את גורמי הטבע ובידך הם, ולא בידי אלילי הגויים, שאינם מורידי גשם, ואף לא בידי השמים מעשה ידיך, שלא הם נותני הרביבים אלא אתה. ואם כן, אומר הוא בשם העם, מקווים אנו לישועתך ועיני כל אליך.
בזאת מושלם הפרק הזה כחטיבה שלמה, אשר אין להחסיר בה שום פסוק: מתחיל בעניין הבצורת וגומר בו, וחלקי הביניים מתרחבים לרעיונות המקושרים זה בזה. ובפרק ט"ו באה התשובה הסופית של ה', לא רק תחינותיו של ירמיהו לא תועלנה לטובת העם, אלא גם "אם יעמוד משה ושמואל" לא יסירו את רוע הגזירה.