"הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׂתָּ?!" – אחריותו של אחאב

כדי שתהא תוכחה זו מובנת לנו כל צורכה עלינו לברר את השאלה הבאה: הרי לא אחאב הוא שהביא להירצחו של נבות, אלא איזבל היא שעשתה זאת. הוא לא העלה על דעתו רעיון כזה בתחילה (פסוק ד), וגם כשאיזבל הבטיחה 'לתת' לו את כרם נבות, היא לא הבהירה לו את הדרך שבה תנקוט לשם כך.

אמנם בנקודה זאת, סובר ר"י אברבנאל אחרת:

אף בהמשך הפרק, כשאיזבל מביאה במעשיה לרצח נבות, אין היא משתפת כלל את אחאב במעשיה. את הדיווח על מות נבות מקבלת איזבל לבדה. וגם כשהיא מבשרת לו (פסוק טו): "קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבות… כִּי אֵין נָבות חַי כִּי מֵת", אין היא מודיעה לו את הנסיבות למותו, ואחאב אינו שואל על זאת.

מובן שאין להפריז בהצדקתו של אחאב: היה עליו לברר בשלבים השונים של המעשה מה מתכוונת איזבל לעשות, או מה עשתה. אולם, האם אי בירור ואי ידיעה, חמורים ככל שיהיו, לרצח יֵחשבו? האם לא היה מדויק יותר להאשימו 'הירשת את אשר רצחה איזבל אשתך'? ומדוע עומד אחאב כנענש המרכזי, ואילו איזבל רק במקום משני:"וְגַם לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר ה'…" (פסוק כג)?

הבה נתבונן במבנה המחצית הראשונה של פרקנו (פסוקים א-טז). יש בה חמש תמונות הנקבעות על פי הנפשות הפועלות ועל פי מקום העלילה בכל אחת מהן:

במילים אחרות: רצונו של אחאב, וליתר דיוק: תאוותו לשדה נבות, היא שהולידה את הבטחתה של איזבל, והבטחה זו הובילה בהכרח למשפט השקר. משפט השקר ורצח נבות הם שאפשרו לאיזבל לקיים את הבטחתה והם שאפשרו לאחאב לממש את תאוותו.

בין התמונה השנייה והרביעית, שבהן איזבל היא הדמות הפעלתנית, נמצאת זו השלישית – 'המשפט', שהוא פרי יזמתה ומעשיה. אולם שלוש התמונות הללו, כלולות הן במעגל הרחב יותר – מעגלו של אחאב כדמות המרכזית, בתמונות א וְ-ה. כלומר: כל ההתרחשות בחלק הפנימי של הסיפור נועדה לממש את תאוותו של אחאב, ואחאב הוא האחראי אפוא לכל ההתרחשויות.

אולם, האם אחריותו היא ממשית עד כדי האשמתו כרוצחו של נבות, או שמא זוהי 'אחריות על' בלבד?

מתרשים המבנה ניכר כי הדמות החוזרת בארבע מתוך חמש התמונות, דמותו של אחאב, נעדרת מן התמונה המרכזית, שבה מתואר 'המשפט'.[4] לא רק שאין הוא דמות פעילה בתמונה זאת, אלא שגם בתמונה שלפניה לא נאמר דבר העשוי לשתפו בידיעת העומד להתרחש, ואף בתמונה שאחריה אין מדווחים לו לאחר מעשה על מה שאירע.

מעובדה זאת ניתן היה לכאורה להסיק כי אחאב נקי משותפות ממשית ברצח נבות. אולם נראה כי אין הדבר כה פשוט. מהיותו של אחאב דמות מרכזית בכל ארבע התמונות החיצוניות (א, ב, ד, ה), ומ'היעלמותו' המפתיעה בתמונה המרכזית (ג), שהיא לב הסיפור, ניתן ללמוד על מגמה מכוונת של הנפשות הפועלות (אחאב, איזבל והזקנים) להשאיר את אחאב 'מחוץ לתמונה' של רצח נבות, לשמור את ידיו נקיות. רק מן ההישג הסופי יֵהנה אחאב, בלא שיהא מעורב בתהליך שיוביל לאותו הישג.

כוונתם זו מוּדעת היא כמובן, אף שאינה מתנסחת במילים מפורשות. הרי אי אפשר לאומרה בפירוש! היא בוקעת ועולה ממה שלא נאמר בתמונה השנייה והרביעית, אף שהקורא היה מצפה שיֵאמר – פריסת תכניתה של איזבל בפני אחאב ודיווחה על הגשמת תכנית זו.[5] גם מן העובדה שהזקנים דיווחו לאיזבל על ביצוע הוראותיה, אף שהוראות אלו היו חתומות בידיה בחותמו של אחאב – ניתן ללמוד על כוונת הנפשות הפועלות להשאיר את אחאב מחוץ לתמונה.[6]

אם כן, אי שותפותו של אחאב ואי ידיעתו על רצח נבות, לא היו בתום לב, אלא היו תוצאת קשר מכוון מצד כל הנוגעים בעניין, לא לשתפו ולא לידעו.

ועדיין עלינו לשאול: האם לאחר כל זאת, באמת לא ידע אחאב ולא יכול היה לשער את העומד להתרחש,[7] או שמא יכול היה להבין את כוונותיה של איזבל, ואז עובדת אי שיתופו במעשה ובידיעתו אינה אלא ניסיון למלט אותו בדרכי מרמה מאחריות פורמלית לרצח?

כדי להגיע לתשובה, עלינו לברר תחילה פרט חשוב במהלך האירועים: כיצד הוביל רצח נבות לכך שאחאב יכול היה לרשת את כרמו? עניין זה נדון בברייתא המובאת במסכת סנהדרין מח ע"ב:

אולם, מה היה סבור אחאב, כששמע את הבטחתה זאת? כיצד חשב שתממש את דבריה? הרי ודאי היה לו, שמה שנמנע ממנו לעשותו באופן חוקי, מנוע מאיזבל אשתו לא פחות. לפיכך ברור היה לו, שכוונתה לפעול בדרכים בלתי חוקיות לשם השגת הכרם. אולם דרכים אלו הרי חייבות להֵראות כלפי חוץ, כלפי העם, כשרות ומעוגנות בחוק ובמשפט.[9]

במסגרת מגבלות אלו, נראה שקיימת באמת רק דרך אחת להשגת הכרם, והיא הדרך שהלכה בה איזבל. אולם חשבון זה יכול היה להיעשות גם על ידי אחאב עצמו! להלן נראה, שאכן הבין אחאב את כוונותיה הבלתי מדוברות של איזבל. אולם הוא אינו שואל ואינו מתעניין בכך, אלא שותק.
אותה שתיקה נמשכת אצל אחאב אף כשמבשרת לו איזבל:

ואכן, לכך ציפה אחאב, למותו של נבות כמורד במלכות, כדי שתיסלל הדרך לירושת כרמו. ואת ציפייתו זאת מגלה הכתוב ברמיזה, בלשון זאת:

עתה, נוסיף לאחריותו של אחאב עוד תוספת משקל:

כך הופך אחאב לשותף סמוי אך נחוץ, אף באותה תמונה שבה הוא נעדר כדמות פעילה. רק בגופו נעדר הוא מתמונה זאת, אך שמו נמצא בה, ושֵׁם זה מייצג את הסכמתו שבשתיקה, ואף את מקור הסמכות הפורמלי לכל העלילה הנתעבת המתרחשת בתמונה זאת.

לאחר תיאור זה של מהלך הדברים בפרקנו, נוכל להבין ביתר עמקות מדוע נשלח אליהו להביא את דבר ה' לאחאב, רק ביורדו לרשת את כרם נבות. שם מתבררת אחריותו של אחאב לרצח נבות בלא פקפוק, במלוא הבהירות. כל עוד לא ירש אחאב את הכרם, יכול היה להתנער ממעשה הרצח ולגלגלו על איזבל. יכול היה לטעון שלא ידע ולא שיער שלכך התכוונה איזבל. אולם עתה, כשירד לרשת את הכרם, מתבהרת שותפותו ברצח למפרע, מתברר שהוא העומד באמת מאחורי הרצח.

מהו לקחו של פרקנו, לאור ניתוח אשמתו של אחאב?
אחאב אינו נאשם רק ב'אחריות על', למעשה רצח של איזבל אשתו שנעשה שלא על דעתו, כפי שעשוי הקורא הלא-מעמיק לסבור. אך גם אינו מואשם באחריות פעילה, בעצה ובמתן הוראה, כפי שסבר ר"י אברבנאל. הוא נאשם על הניסיון השפל לברוח מאחריות ממשית, אל 'אחריות-על' בלתי מחייבת כל כך.

ניסיון זה, לזכות בפֵרות הפשע, בלי ללכלך את הידיים בעשייתו בפועל, ובכך להתחמק מן האחריות ומן העונש, נוהג רווח הוא במעשי בני האדם, וביותר, במעשי מלכים וראשי עם. ואף שעשוי הוא להצליח ביחס לבני האדם השופטים רק למראה עיניהם, לא יצלח הדבר בחשבון האמיתי שבין האדם לאלוהים. שכן לפני מי שאין נסתר מנגד עיניו, בוחן כליות ולב, המבין גם את שתיקותיו ורמיזותיו של האדם, גלויה אחריותו האמיתית של החוטא, וגלוי גם ניסיונו להסתתר ולהימלט מעונשו.

בתחילה בתמונה א, חוסר כל כוונה ותכנון. אחר כך, בתמונה ב, קבלת הבטחה סתומה מאיזבל, שיכול היה לשער את דרכי מימושה. בתמונה ג – נעשים המשפט והרצח כבר בשמו ובחותמו של אחאב, דהיינו בהשראתו, אך עדיין בלא ידיעתו שהדברים אכן מתרחשים. בתמונה ד – הוא כבר יודע על רצח נבות ואינו מוחה, משמע: מסכים. ובתמונה ה – מגיעה אחריותו (למפרע!) לשיאה, בירידתו לרשת את כרם נבות שנרצח.

וכאן עלינו לשאול: כיצד זה הידרדר אחאב לידי כך? כיצד עבר ממצב שבו לא עלה בלבו אף שמץ הרהור של רצח, עד לידי שותפות בהסכמה ולבסוף אף במעשה, לרצח שבוצע?

כך לימדנו הרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה פ"א הי"א):