"הַמְצָאתַנִי איְבִי!?"

פרשנות מילולית של תגובת אחאב עשויה להביאנו לראות בה הטחת עלבון בנביא, שאין הוא אישיות רצויה על המלך כשותף למפגשים עמו. כביכול, מתחמק הוא המלך תדיר מפגישה זו עם הנביא, ולפתע הוא נאלץ לפגוש בו בעל כורחו. אולם פירוש פשטני זה, מתכחש להקשר שבו משובץ דו-שיח מתוח זה, בכך שאין הוא מבהיר כיצד נובע הדו-שיח מן הדברים שנאמרו לפניו, וכיצד הוא תורם להעמקה משמעותית בהבנת הסיטואציה כולה.

ר"י אברבנאל (ובעקבותיו גם בעל המצודות ומלבי"ם) פירש את דברי אחאב הללו, כניסיון התחמקות מאחריות לרצח נבות:

שנית, אופייה של הסיטואציה המתוארת בדו-שיח זה הוא 'דחוס' ורווי מתח דרמטי, ואינו הולם כלל התדיינות משפטית, בין מפורשת בין רמוזה.[1] לפיכך ברור, כי שאלתו של אחאב "הַמְצָאתַנִי איְבִי", חייבת להתבאר כשאלה רטורית, וממילא אף תשובתו של אליהו תתפרש בהקשר לכך, ואין לראות בדו-שיח זה ויכוח משפטי, כפירושם.[2]

לעיל, בנספח לעיון בצורת ח, השווינו בין פגישתם של המלך והנביא בפרקנו לבין זו שבתחילת פרק י"ח, בעת שאחאב ועובדיהו הלכו לחפש בנחלים חציר לבהמות. עמדנו על כך ששם חש אחאב כי אליהו הוא האשם במצבו הקשה של עם ישראל, ועל כן בפגשו את אליהו הוא נוטל, במידה מסוימת של צדק, את תפקיד המאשים, והוא פונה אל אליהו בשאלה רטורית: "הַאַתָּה זֶה עכֵר יִשְׁרָאֵל?!". הכינוי שבו משתמש אחאב מלמד על תפיסתו את עצמו כמי שדואג לעמו, ועל תפיסתו את אליהו כאויבו של עם ישראל כולו בשל הבצורת שגזר.

לעומת הפגישה ההיא, מתהפכים התפקידים בסיפורנו. כאן אליהו הוא המאשים את אחאב, המבין היטב כי הוא נתפס בקלקלתו. תגובתו של אחאב כאן אינה מביעה האשמה כלל כמו בפרק י"ח. השאלה הרטורית "הַמְצָאתַנִי איְבִי?!" פירושה: 'האם הצלחת סוף-סוף לתופסני בקלקלתי, אתה הנביא האורב לי ומצפה לכישלוני!?' ותשובתו הנחרצת של אליהו בהתאם לכך: "מָצָאתִי!" – 'אכן נתפסת בקלקלתך ברגע השיא של פשעך ובמקום הפשע עצמו!'. אין כאן ניסיון התחמקות כלל, אלא להפך: הכרת אחאב בכך שנתפס בקלקלתו, וממילא הודאה מובלעת באשמה המוטחת בו: "הרצחת וגם ירשת?!".

מאידך, מובן כי אין להפריז ולראות בדברי אחאב כאן גילוי של תשובה וחרטה, שהרי דבריו נאמרים בתרעומת, כמי שמיצר על שנתגלה קלונו. נוכל לומר כי 'הכרת החטא' ישנה כאן, אולם השלב הבא של חזרה בתשובה – החרטה על החטא – איננו, ובלעדיו אין זה תהליך של תשובה כלל. מצב זה עדיף, מבחינה מסוימת, על פני המצב המקובל, שבו נוטה האדם הנאשם בחטא, להכחיש את חטאו מכול וכול (ולעתים עוד לטעון כי חטאו אינו אלא מצווה), או לטעון שאינו נושא בכל אחריות לחטא זה. מול חוטא מן הסוג המקובל הזה, יש צורך, קודם כול, להפריך את טיעוניו ולהביאו להכרת האמת ולהודאה בה, בטרם יפורש עונשו.[3] לעומת זאת בפרקנו, מאפשרת עמדתו של אחאב – שלפחות יושר מחשבתי יש בה – להימנע מהתדיינות משפטית מייגעת, ולעבור לפירוט מיידי של העונש.

יוצא אפוא מדברינו, כי תגובתו זו של אחאב עשויה להיות שלב ראשון בכניעתו, זו שתידון בעיונינו הבאים.