משמעות כניעתו של אחאב - דעת

לאחר שסיים אליהו את חלקו השני של נאומו (כ-2כד), שבו נתבשר אחאב על הכרתתו המוחלטת של ביתו, מגיב אחאב בשנית. אולם הפעם אין זו תגובה מילולית אלא רק 'התנהגותית':

כז	וַיְהִי כִשְׁמעַ אַחְאָב אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרו וַיָּצום וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט.

מה מביעה התנהגות זו? האם תשובה אמיתית ושלֵמה, וחרטה מעומק הלב על כל דרך חייו, או שמא רק שברון לב מחמת העונש הנורא שנודע לו עתה מפי נביא ה'? הֵעדרה של תגובה מילולית מקשה עלינו את השיפוט.
אמנם אין ספק, שיש בהתנהגותו של אחאב משום הרכנת ראש וכניעה לפני ה', שהרי ה' הוא המעיד עליו בדברו אל אליהו:

כט	הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי?! יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי לא אָבִי הָרָעָה בְּיָמָיו בִּימֵי בְנו אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתו.

אולם אף כניעה זו צריכה ביאור: האם היא כניעה 'מפני גודלו ורוממותו' יתברך, או 'מפני יראת העונש' (כספק שהעלה מלבי"ם)?

נחלקו הפרשנים בשאלה זו. לדעת ר"י אברבנאל:

לא שב מפחד העונש כי אם מגדולת האדון ה' צבאות.

והוא תומך יתדותיו הן בדברי ה' המעיד על אחאב, שהובאו למעלה, והן מהדחייה בפועל של גזר הדין לימי בנו של אחאב.

אולם מאותו מקום עצמו, מדברי ה' בפסוק כט, מסיק מלבי"ם מסקנה הפוכה. מלבי"ם עומד על השינוי שבדברי ה' בין אמרו "כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי", לבין אמרו בהמשך "כִּי נִכְנַע מִפָּנַי":

יש הבדל בין "מִלְּפָנָי" ובין "מִפָּנַי". ש"מִלְּפָנָי" – הוא מפני גודלו ורוממותו, ו"מִפָּנַי" הוא מפני יראת העונש.[1] הנכנע מלפניו – ישתדל להתקרב אל ה' ולעבדו, וייכנע מרוממותו. והנכנע מפניו – יתחבא ויברח מפניו להינצל מעונשו. רוצה לומר: הגם שידמה לך שנכנע מִלְּפָנָי (- "הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי?") אינו כן, כי רק נכנע מִפָּנַי מיראת העונש (- "יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי…") ולכן: על ידי שנכנע מפני – לא אביא הרעה בימיו, ועל ידי שלא נכנע מלפני – אביא הרעה בימי בנו ולא תבוטל הגזרה בהחלט.

והנה, אף כי ביאורו של מלבי"ם לחילוף זה בפסוקנו אינו נראה כפשוטו של מקרא, ובמיוחד אמורים הדברים לגבי ביאורו למשמעות שאלת ה' "הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי…" – שאינה באה לשבח על פי דבריו, אלא לגנות; בכל זאת יש לשקול את עיקר טענתו.

ראשית, הרי הוא מוכיח את דבריו מסופו של פסוק כט – גזר הדין הרי לא בוטל בהחלט, אלא רק נדחה דחייה לא גדולה. יתר על כך: רק גזר הדין של הכרתת ביתו נדחה לימי בנו, "אבל גזירת ילקו הכלבים את דמו – אי אפשר לבוא בימי בנו אלא בימיו", כדברי רש"י.[2]

שנית, חסרונה של תגובה מילולית בפסוק כז, אינו דבר של מה בכך, שהרי וידויו של החוטא הוא מעיקרו של תהליך התשובה, וכפי שלמדנו בהלכות תשובה לרמב"ם (פ"ב ה"ב): "וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו". ועוד למדנו שם (ה"ד): "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה' בבכי ובתחנונים…". התנהגותו האילמת של אחאב אינה מעידה אפוא על תשובה מעולה.[3]

שלישית, נראה כי השימוש בשורש כנ"ע ביחס לאחאב, מעיד על רמה נמוכה של תשובה. שורש זה מופיע אמנם במקרא פעמים אחדות במשמעות של חזרה בתשובה (בעיקר בספר דה"י), אולם כאשר מדובר בתשובה אמיתית ועמוקה, מתלווים אליו בדרך כלל פעלים משורשים נוספים המבטאים עלייה ברמת התשובה:

דה"ב ז, יד	וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם וְיִתְפַּלְלוּ וִיבַקְשׂוּ פָנַי וְיָשֻׂבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים וַאֲנִי אֶשְׁמַע…
דה"ב ל"ג, יב-יג	]מנשה:] וּכְהָצֵר לו חִלָּה אֶת פְּנֵי ה' אֱלהָיו וַיִּכָּנַע מְאד מִלִּפְנֵי אֱלהֵי אֲבתָיו. וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לו וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתו…
דה"ב ל"ד, כז[4]	]יאשיהו:] יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע… וַתִּקְרַע אֶת בְּגָדֶיךָ וַתֵּבְךְּ לְפָנָי וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי…

ועוד: אופייני לפסוקים שהבאנו, כי היענות ה' לשבים אליו מובעת בפועל משורש שמ"ע, ואילו אצלנו נאמר: "הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב", שכן בתשובת אחאב יש רק ראיית עין.

הערכת תשובתו של אחאב העסיקה את חז"ל במדרשיהם, אולם לא תמיד הם ניסחו את דעתם בצורה ישירה. מדרש אחד בכל זאת מנסח את הערכתו לאחאב בצורה ישירה וחד משמעית (פרקי דרבי אליעזר, פרק מג):

תדע לך כוח הצדקה והתשובה. בוא וראה מאחאב מלך ישראל שעשה תשובה גדולה [!] שגזל וחמס ורצח, שנאמר: "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ", ושלח וקרא ליהושפט מלך יהודה, והיה [יהושפט] נותן לו מלקות ארבעים בכל יום שלוש פעמים, ובצום ובתפילה היה משכים ומעריב לפני הקב"ה, והיה עוסק בתורה כל ימיו [!] ולא חזר למעשיו הרעים עוד [!] ונרצית תשובתו. שנאמר: "הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי…".[5]

אולם דעה זו איננה הרווחת במדרשי חז"ל. מרוב המקורות משתמע שתפסו את תשובת אחאב כבלתי שלֵמה, וכבר הביא חלק ממדרשים אלו ר' דוד לוריא בפירושו לפרקי דר' אליעזר שם (ורשא תרי"ב). אנו נוסיף רק זאת על דבריו: במשנה בראש פרק 'חלק' בסנהדרין (פ"י מ"ב) נאמר:

שלושה מלכים… אין להם חלק לעולם הבא… ירבעם אחאב ומנשה. ר' יהודה אומר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר (דה"ב ל"ג, יג): "ויתפלל אליו וישמע תחנתו".[6]

והנה יש לשאול: מדוע לא חלק ר' יהודה אף על הכללת אחאב בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא, מחמת הפסוקים שבפרקנו המתארים את כניעתו? ודאי משום שסבור היה, כי אין להשוות את תשובת מנשה ואת קבלתה, המתוארות בספר דה"י (ראה את הפסוק השני שהובא למעלה ברשימת הפסוקים) לתשובת אחאב וקבלתה המתוארת בפרקנו![7]

אף מתוך המשך תיאורו של אחאב בסיפור הבא (בפרק כ"ב), שהוא סיפור אחרון המעשים שהיה מעורב בהם, קשה לקבל את תיאורו של אחאב כבעל תשובה גמור וכשונה במהותו ממה שהכרנוהו עד עתה. כוונתנו לפרשת מיכיהו בן ימלא. אחאב עצמו מעיד על יחסו לנביא זה:

כ"ב, ח

וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו כִּי לא יִתְנַבֵּא עָלַי טוב כִּי אִם רָע.

ובהמשך הסיפור, לפני צאתו למלחמתו האחרונה, שאליה יצא בניגוד למשתמע מדברי הנביא מיכיהו, הוא מְצַוֶּה:

כ"ב, כז

שִׂימוּ אֶת זֶה בֵּית הַכֶּלֶא וְהַאֲכִילֻהוּ לֶחֶם לַחַץ וּמַיִם לַחַץ
עַד בּאִי בְשָׁלום.

האם הולמים דיבורים אלו ואופטימיות זו של אחאב כי יחזור בשלום משדה הקרב, את דרכו של בעל תשובה אמיתי?

בעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענווים ביותר… שכל זמן שהם בושים במעשיהם שעברו ונכלמים מהן, זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת. (רמב"ם, הלכות תשובה פ"ז ה"ח)

כמה רחוקה דמותו של אחאב מתיאור זה של 'דרכן של בעלי תשובה'!

אמור מעתה: אין לקבל את תיאורו של אחאב בפרקי דרבי אליעזר כפשוטו של מקרא. אחאב בכניעתו גילה אמנם שהוא מאמין לדברי אליהו וירא מהם, ואף נוהג לפי שעה כאבל מחמת רוב צערו, אולם לא יותר מכך. אמנם, אף הרכנת ראש זו ראויה להתחשבות מה, ואכן מייד נענה הקב"ה, ומידת הרחמים נשמעת בהקבלה ניגודית למידת הדין שנשמעה בתחילה:

דבר ה' הראשון		דבר ה' האחרון
(יז) (יט(	וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמר: … הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?! … בִּמְקום אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים… יָלקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה.	(כח( )כט)	וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמר: הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי?! יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי לא אָבִי הָרָעָה בְּיָמָיו…

הדמיון הסגנוני כאן, נועד להבליט את הניגוד התוכני. שני הדיבורים הללו פותחים בפסוקי מבוא זהים לחלוטין. לאחריהם באה בשניהם שאלה רטורית, ולבסוף בא בשניהם פסק הדין הנובע מן התשובה, המובנת מאליה, לשאלה הקודמת. אולם המגמה של כל שלושת המרכיבים הללו (המבוא, השאלה הרטורית ופסק הדין) הפוכה בשני הדיבורים הללו.

אלא שיש לסייג השוואה ניגודית זו: ראשית – אין ההקלה בעונש בדבר ה' האחרון מתייחסת לעונש שבדבר ה' הראשון: הרעה הנדחית מִיָּמיו של אחאב לימי בנו, אינה זו של "ילקו הכלבים" את דם אחאב, אלא רק הכרתת ביתו היא שנדחית. שנית – בעוד שדבר ה' הראשון לאליהו, נועד להימסר לאחאב, והוא מעוצב כפנייה אל אחאב בגוף נוכח, הרי דבר ה' האחרון נמסר לאליהו בלבד, ללא כל פנייה לאחאב. משמעות הדבר היא שאחאב אינו ראוי לגילוי נבואי זה של מידת הרחמים (אף אם הדבר נודע לו בפועל מאוחר יותר מפי אליהו), וכל עיקרו של דבר ה' הזה לא בא אלא ללמד את אליהו עצמו מהי מידתו של הקב"ה בקבלת התשובה, אפילו היא פגומה וחלקית.

עדיין לא מיצינו את הלקח הנלמד מדבר ה'. למה מכוונת השאלה הרטורית שאותה מפנה ה' לאליהו: "הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי?!" מה היה הכתוב חסר, לוּ היה מתחיל מייד בהמשך: "יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי…"?

נראה, שבשאלת ה' הזאת מובע גודל הפליאה על כך, שיכול אדם שהוא במעמד מלך, והוא מצוי בעומק נורא של חטא, להישבר ולהיכנע לפני ה'. אף אם אין זו תשובה גמורה, מעידה כניעתו של אחאב על היכולת של האדם להמיס את לב האבן אשר בו, ולזכות בכך במידת מה של חנינה.

וזהו אכן הלקח של סיפור זה: מה גדול כוחו של האדם לשוב ממעמקי החטא, ומה גדול כוחה של התשובה, שאף שאינה שלמה היא מתקבלת אצל ה' ופועלת את פעולתה.
וכך מנוסח לקח זה בפסיקתא דרב כהנא שובה פסקה כד, יא:[8]

אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבון העולמים
אם אנו עושין תשובה, מקבלנו אתה?
אמר להן: תשובתו של קין קבלתי, ותשובותיכם איני מקבל?
תשובתו של אחאב קיבלתי, ותשובתכם איני מקבל?
שנגזרה עליו גזרה קשה. הדא הוא דכתיב: "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ וְדִבַּרְתָּ
אֵלָיו לֵאמר: כּה אָמַר ה' בִּמְקום אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבות יָלקּוּ
הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה".
"וַיְהִי כִשְׁמעַ אַחְאָב אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרו וַיָּצום
וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט". וכמה נתענה? אם היה רגיל לאכול בשלוש שעות
היה אוכל בשש שעות, אם היה רגיל בשש שעות היה אוכל בתשע שעות…[9]
מה כתיב תמן (- שם)? "וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמר: הֲרָאִיתָ כִּי
נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי…"; אמר הקב"ה לאליהו: חמית (- ראית), אחאב עביד
(- עשה) תשובה – "הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב" – ותשובתכם איני מקבל?[10]

[1]השווה לדברי ראב"ע בפירושו לפסוק הראשון בספר יונה, בעניין ההבדל בין 'בריחה מפני ה' ' ל'בריחה מלפני ה' '.

[2]בעיון הבא נוסיף לעסוק בדברי רש"י הללו.

[3]על נחיצותו של הווידוי, כשיאו של תהליך התשובה, עיין בדברי הגרי"ד סולובייצ'יק ז"ל בספרו 'על התשובה', ירושלים תשל"ה, עמ' 65-61.

[4]וכן במל"ב כ"ב, יט בהבדלים קלים.

[5]ר"י אברבנאל ציין מדרש זה כחיזוק לפרשנותו שהובאה לעיל.

[6]המחלוקת שבמשנה זו מתבארת בתלמוד, סנהדרין קב ע"ב.

[7]כאן יש להזכיר את קבלת הפנים שלה 'זכה' יהושפט בשובו ממערכה משותפת עם אחאב, מצד הנביא יהוא בן חנני (דה"ב י"ט, ב): "הֲלָרָשָׁע לַעְזר וּלְשׂנְאֵי ה' תֶּאֱהָב?! וּבָזאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' ". הערכה זו לאחאב (לאחר מותו!) מצטרפת לראיה מדברי חז"ל בפרק 'חלק'.

[8]מהדורת מנדלבוים עמ' 360.

[9]השווה תיאור זה לתיאור תשובתו של אחאב במדרש שיר השירים זוטא א, טו (מהדורת בובר עמ' 18): "אחאב הרשע, הוא שלא עשה מצווה ולא כלום אלא מנע מפיו סעודה אחת, ולא מנעה לשם שמיים, אלא היה מתענה על עצמו, כמה סעודות נתן לו המקום על אותה סעודה שמנע מפיו! נתן לו ארכה. כל ישראל שמונעים מפיהם ומפי בניהם ונותנים לעניים, על אחת כמה וכמה!".

[10]בהמשך אותו מדרש מובאים המקרים הבאים:
תשובתן של אנשי ענתות קיבלתי ותשובותיכם איני מקבל?
תשובתן של אנשי נינוה קיבלתי ותשובתכם איני מקבל?
תשובתו של מנשה קיבלתי ותשובותיכם איני מקבל?
תשובת יכניה קיבלתי ותשובותיכם איני מקבל?
המכנה המשותף של כל בעלי התשובה הנזכרים במדרש הוא שתשובתם הייתה פגומה: מאוחרת, חיצונית, חלקית, או שאינה מפורשת כראוי במקרא. על כך מבוסס הקל וחומר החוזר במדרש: "תשובת [פלוני] קיבלתי ותשובתכם איני מקבל?". זו גם הסיבה לכך שבמדרש זה לא הוזכרו שני בעלי התשובה המופתיים שבמקרא – דוד ויאשיהו.