המפגש הראשון בין אליהו לאלישע

מאידך, מפגש ראשון זה בין הנביא העומד לפני סיום תפקידו לבין מי שעתיד לרשת את מקומו כנביא בישראל, הוא מפגש המסמן פתיחה של תקופה חדשה: תקופת נבואתו של אלישע. לא על עצמו בלבד יצא תיאור המפגש הזה ללמד, אלא על שורשם של ההבדלים העמוקים בין שני הנביאים השונים כל כך איש מרעהו. כבבואה משתקפים עברו של אליהו ועתידו של אלישע במפגשם הראשון הזה. על כן כל פרט בתיאור הקצר הוא רב ערך לשם הבנת היחס בין שני האישים ובין שתי התקופות, תקופת נבואתו של אליהו וזו של אלישע.

המשכם הענייני הישיר של שלושת הפסוקים שלפנינו הוא בתיאור מפגשם האחרון של אליהו ואלישע – מפגש הפרֵדה (מל"ב ב', א-יב). על אף האמור בסיום התיאור שבפרקנו, "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ" (כא), אין השניים מתוארים עוד במקרא כשהם מצויים יחדיו, עד למפגש הפרֵדה ביניהם.[1]

כמו סיפורים רבים במקרא, אף סיפורנו הזעיר נחצה לשתי מחציות שוות פחות או יותר, העומדות זו לעומת זו. דבר זה עולה הן מבחינת התוכן, הן מבחינת הסגנון והן מבחינת הקומפוזיציה המאפיינת את סיפורנו. נציג תחילה את שתי המחציות זו מול זו, ואחר כך נבאר את דברינו:

אלא שבאמצע הסיפור חלה תפנית: בעוד שבארבע השורות הראשונות היה סדר החילופים אליהו-אלישע-אליהו-אלישע, אין השורה החמישית ממשיכה בסדר המצופה, ובמקום זאת מתהפך הסדר: אלישע-אליהו-אלישע. היפוך סדר הנושאים הוא ראיה לחלוקה שהצענו לשתי מחציות בנות ארבע שורות.

היפוך זה איננו עניין טכני חיצוני אלא הוא מסמן שינוי באופיו של הסיפור ובזיקת הגומלין שבין שתי דמויותיו. במחצית הראשונה הייתה היזמה בידי אליהו: הוא הבא אל מקומו של אלישע, בשעה שהלה עוסק בפעילות שגרתית ואינו צופה את העתיד להתרחש (שורות 2-1), והוא המפר באחת את השגרה הזו שבה מצוי אלישע בהשליכו את אדרתו אליו (שורה 3). אלישע מגיב על כך כמצופה, ורץ אחר רבו שנתגלה לו זה עתה, בעזבו את מלאכתו (שורה 4).

יש לשים לב לאופייהּ של מחצית זו, שיש בה רק מעשים ואף לא דיבור אחד. האינטרקציה הנוצרת בין שתי הדמויות אינה זקוקה למילים, ורק מעשים רבי עָצמה וטעוני סמליות מקשרים בין השניים. הפעלים שבהם משתמש הכתוב ביחס לכל אחת משתי הדמויות, מביעים את התפתחות העלילה לקראת השינוי הדרמטי בסוף המחצית – עזיבת אלישע את החרישה וריצתו אחר אליהו.

השינוי באווירת הסיפור עם תחילת המחצית השנייה שלו, מביע שינוי במהלכו: אין הדברים הולכים למישרין כפי שסברנו עד עתה (וודאי כפי שסבר גם אליהו). אלישע שרץ אחרי אליהו, עצר לפתע את מרוצתו ונשא דברים באזני רבו שנתגלה לו זה עתה. תוכן הדיבור שבפי אלישע וביזמתו, מסיג את העלילה שלב אחד לאחור: אין הוא מוכן להצטרף מיידית לאליהו, כפי שסברנו בסיום המחצית הראשונה ("וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ"), אלא לאחר שיפקוד את אביו ואמו (סמל השגרה הנורמלית) לשם נשיקת פרֵדה. העיכוב הקל הזה שמתכוון אלישע לגרום גורר את תגובתו המילולית של אליהו (שורה 6). מי שהיה עד עתה מוביל העלילה הפך כאן למגיב על יזמת רעהו. כפי שנברר בהמשך עיון זה, אין תגובתו של אליהו מביעה הסכמה, אלא הסתייגות, עד שנדמה כי נתק מאיים על הקשר בין שני האישים. זהו אפוא היפוך מוחלט בכיוון העלילה.

לפי הסדר הקבוע בסיפור (ובהתחשב בנקודת המוצא של המחצית השנייה) מגיע תורו של אלישע לשמש כנושא השורה הבאה (שורה 7), ואכן כך הוא: אלישע מופיע לפנינו בשורה ארוכה של פעלים הנעשים על ידו בשתיקה: "וַיָּשָׁב… וַיִּקַּח… וַיִּזְבָּחֵהוּ… בִּשְּׁלָם… וַיִּתֵּן…" היחס בין שורה זו בסיפור לבין קודמתה מעניין: מבחינה מילולית נראית פעילותו של אלישע כתגובה חיובית לדבריו הקודמים של אליהו: הלה אמר "לֵךְ שׂוּב", ופעילותו של אלישע נפתחת ב"וַיָּשָׂב מֵאַחֲרָיו".[4] אף אופיין של פעולותיו של אלישע, שהן נעשות בשתיקה, נראה כחזרה לפעילות הדמומה שבמחצית הראשונה. אולם כפי שנברר בהמשך העיון, אין הדברים כך, אלא ההפך הגמור. דברי אליהו נאמרו בביקורתיות חריפה, וההתאמה המילולית (החלקית) בין פעילותו של אלישע לדבריו הקודמים של אליהו, מבטאת את התעלמותו של אלישע מדברי הביקורת הללו. ולא זו אף זו: הפעלים הרבים המופיעים בשורה זו אינם תואמים את דבריו הראשונים של אלישע "אֶשְּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי", ובצדק כתב רד"ק, שאת כל המעשים הללו עשה אלישע לאחר שנשק לאביו ולאמו.[5] בניגוד לפעלים המאפיינים את המחצית הראשונה, נושאים הפעלים בשורה זו אופי מתון, שאינו דרמטי. נמצא כי בשורה זו מגיעה השהיית העלילה מצִדו של אלישע לשיאה, ועמה גוברת המתיחות: האם עוד בדעתו של אלישע להצטרף לאליהו, או שמא חזר בו, ועל כן הוא נוקט בתכסיסי השהיה? האם יסבול אליהו את ההשהיה ההולכת וגדלה בהצטרפות אלישע אליו, או שמא יעזוב וילך?

השורה הרביעית במחצית השנייה (שורה 8), פותרת את המתיחות בהינף אחד. במקום שציפינו (לפי הסדר הקבוע) לפעולה או לדיבור מצִדו של אליהו, וגדול היה חששנו מפני אופייהּ של תגובתו, מופיעה שורה נוספת שאלישע הוא נושא הפעולות בה. הפרה זו של חילופי הנושאים משורה לשורה – היחידה בסיפור (מלבד במעבר ממחצית א למחצית ב) – מעידה כי במחצית השנייה של הסיפור אלישע הוא הדמות העיקרית (בעוד שבמחצית הראשונה היה זה אליהו). אלישע הוא נושאן של שלוש שורות מתוך ארבע, הוא היוזם, הוא הדובר והוא הפועל במחצית זו, בעוד אליהו ממתין לו. תרומתו של אליהו במחצית זו מצטמצמת להבעת תרעומת מרירה על השהיית הליכתו של אלישע אחריו.[6]

ניתן לתאר את מבנהו של סיפורנו ע"י הצבת שתי מחציותיו כשהן מקבילות זו לזו במבנה כיאסטי:

הניגוד החשוב ביותר הוא בצמד האברים הפנימיים ד-ד1 שנושאם הוא אלישע. בשורה ד מגיב אלישע בתכיפות למעשהו של אליהו שהשליך אדרתו אליו, הוא עוזב בבת אחת את הבקר ורץ אחרי אליהו. אולם בשורה ד1 עוצר אלישע את מרוצתו, ומשהה את הליכתו אחר אליהו, לצורך הִדבקות מחודשת בחיים הנורמליים שאותם עזב זה עתה: "אשקה נא לאבי ולאמי" ורק אז "ואלכה אחריך". השהייה פתאומית זו, ומה שהיא מבטאת, היא סיבת הניגוד בצמד החיצוני יותר, ג-ג1.

הנושא של אברים ג-ג1 הוא אליהו, אלא שבשורה ג משליך אליהו את אדרתו אל אלישע, ואילו בשורה ג1 מתכחש אליהו למעשהו, באמרו: "מה עשיתי לך?" וכפי שפירש זאת רד"ק: "רוצה לומר: אם הטיתי אדרתי אליך, לפיכך אתה רץ אחרי?". סתירה זו בהתנהגותו של אליהו כלפי אלישע נובעת מן הסתירה הקודמת בהתנהגותו של אלישע: כשם שדברי אלישע בראש המחצית השנייה נראים כהתעשתות וחזרה מריצתו אחר אליהו בסוף המחצית הראשונה, כך גם דברי אליהו במחצית השנייה מביעים התכחשות וחרטה על מעשהו במחצית הראשונה.

הנושא של אברים ב-ב1 הוא אלישע, אלא שבשורה ב הוא מופיע עסוק בפעילות שגרתית של חרישה מאחרי צמד בקר, ואילו בשורה ב1 הוא 'הורס' את פעילותו זו בזבחו את צמד הבקר שאחריו הלך זה עתה, ובהשתמשו בכלי הבקר לצורך הבערת אש לבישול הבשר. ניגוד זה מְבשר את הפרֵדה של אלישע מאורח חייו הקודם כהכנה להליכתו אחר אליהו, והוא משמש כשלב מגשר בין הניגודים הקודמים (ד-ד1; ג-ג1) לבין הפתרון השלם של כל הניגודים והמתחים הללו (הן בהתנהגותה של כל דמות בפני עצמה, והן ביחס ההדדי בין הדמויות), פתרון אשר יושג רק במשפט החותם את הסיפור והמשלים את המסגרת החיצונית שלו א-א1. כאמור, בצמד האברים א-א1, לא רק שאין כל מתיחות, אלא יש בו השלמה הדדית בין מטרתו של אליהו להיענות הגמורה של אלישע.

אלא שכאן מקום לשאול: האם אין נקודת הסיום של הסיפור נמוכה משהו מנקודת הסיום המקבילה של המחצית הראשונה? שם נאמר: "וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ", ואילו בסיום הסיפור נאמר רק: "וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ" – שמא מובע כאן כי העיכובים שעיכב אלישע את הצטרפותו לאליהו יש בהם ביטוי לצינון התלהבותו הראשונה, ואם כן צדק אליהו בביקורתו כלפיו?

לא כן הוא. כך למדנו מדברי הנביא:

מכאן נעבור לפירושו של מלבי"ם, הרואה במעשהו זה של אליהו רמז רב משמעות עוד יותר, הקושר את אלישע באמצעות האדרת לא רק לדמותו של אליהו, אלא גם למעשיו בעבר ובעתיד:

פירושו של רש"י למילותיו של אליהו, אף שאינו מבהיר לנו את כוונת הדובר, חשיבותו מרובה: מסתבר שהוא בא למנוע פירושים אחרים, המנסים להפוך את המשתמע מן המילים שבפי אליהו.[14]

רד"ק, שכנראה מקבל את פירושו של רש"י, מנסה להבהיר את כוונתו של אליהו בדבריו:

את דמותו של אליהו כנביא שהקו המרכזי באישיותו ובפעילותו הנבואית הוא הקנאה לה', אין צורך לתאר. הדברים רשומים בכתב אמת בכל הפרקים שבהם מתוארת פעולתו ועמדנו על כך בעיונינו עד עתה. בפרקנו הגיעה מידתו זו של אליהו לשיאה, ולאחר שאליהו סירב לשנות את עמדתו וחזר על דבריו "קַנּא קִנֵּאתִי…" מְצַוֶּה עליו ה' (טו-טז):

כבר מציווי זה של ה' מסתבר שהבחירה האלוהית ביורשו של אליהו חלה על נביא שיחסו אל 'כבוד הבן', אל עם ישראל, שונה מזה של אליהו. שהרי בחירה זו ביורש שיבוא תחת אליהו, המקנא לה' ומקטרג על בניו, ודאי באה לתקן 'פגם' זה בדרכו של אליהו. אין להסתפק רק ב'אי אפשי בנבואתך' מחמת קטרוגך על ישראל, אלא ודאי 'אפשי' בנבואתו של נביא אחר שאינו כמוך. נביא זה הוא אלישע, אשר כמעט כל מעשיו הם מעשי ישועה ופדות לכללו של עם ישראל ולפרטים שבו.[16]

באמת, קשה לתאר ניגוד כה בולט כמו זה שבין אופי פעילותו הנבואית של אליהו, אשר "בסופה ובסערה דרכו", לבין אופי פעולתו הנבואית של אלישע, "על מי מנֻחות". סמיכות פרקי אליהו לפרקי אלישע, והקִרבה בין האישים הללו, קרבת רב ותלמידו, מבליטה משנה הבלטה את הניגוד הקיים ביניהם.

יתֵרה מזאת: דווקא במקומות שיש קווי דמיון בין מעשיו של אלישע למעשי אליהו רבו ונדמה שהתלמיד הולך בעקבות רבו – ומקומות כאלה מצויים לא מעט – דווקא שם ניכרת דרכו העצמאית של אלישע, שהיא שונה, ואף הפוכה, מזו של אליהו.[17]

ההבדל בין שני האישים הללו, בסגולות אופיים ובהתייחסותם אל הסובב אותם, מתבלט בבהירות יתרה כבר במפגש הראשון ביניהם, עם הופעתו הראשונה של אלישע באופק חייו של אליהו. הבה ניזכר לרגע בהופעתו הראשונה של אליהו בספרנו, עת הוא 'מתפרץ' אל הסיפור:

אלישע בן שפט, לעומתו, מופיע לראשונה במקרא, עוד בטרם היותו נביא, בשמו ובשם אביו. הוא מופיע לפני אליהו ולפנינו בשדות עיר מולדתו, אבל מחולה:

ב. השלכת אדרתו של אליהו אל אלישע מביאה אותו לעזוב מייד את מלאכתו ולרוץ אחר אליהו. משיכה 'מגנטית' בלתי מוסברת פועלת עליו. שום שיקול כלכלי או מקצועי אינו עומד בדרכו. אין הוא מסיים את התלם שבו הוא מצוי, ואין הוא דואג לא לצמד הבקר שהנהיג ולא לאחד עשר הצמדים שפועלי אביו מנהיגים לפניו:

לפנינו שרטוט אופייני, בהיר מאוד, לדמותו האנושית החמה של אלישע. לא רק ששמו של אביו ניתן לנו במקרא, אלא אף יחסו לאביו ולאמו מתואר כאן, יחס של בן אוהב אשר 'הלך לקחת רשות מאביו ומאמו' (כדברי רד"ק) ולנשק להם נשיקת פרֵדה.
אליהו המקנא לאלוהיו, נראה כי דעת אחרת עמו:

כך מספרת האגדה על האר"י ו'גוריו':[22]

אלישע אינו מגיב תגובה מילולית על ביקורת משתמעת זו שבדברי אליהו. הוא אינו מביע הסכמה עמה וגם אינו מתווכח עם רבו שזה עתה נתגלה לו. תגובתו מתבטאת במעשים. מה יעשה עתה? האם יזנח את תכניתו וילך אחר אליהו ללא פרֵדה מהוריו, כמתחייב מביקורתו הנרמזת של אליהו, או ינהג על פי צו לבו ובהתאמה לאישיותו שלו, וילך לנשק להם? אף כאן מופיע שרטוט ברור של אישיותו של אלישע: הוא אינו חוזר בו מתכניתו. בלא אומר ודברים הוא נוהג כפי שחשב לנכון, ורבו הגדול עומד וממתין לו, 'אנוס על פי הדיבור', אותו דיבור שאמר לו: "וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחולָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ". כך ביאר רד"ק:

ישנו מכנה משותף הן לנשיקה והן לסעודה שערך אלישע, והוא בהיותם אקט של פרֵדה מן הסובבים אותו בעיר הולדתו במעגלים השונים של חייו. הנשיקה מיועדת לפרֵדה מן ההורים, שהם הקרובים ביותר אליו, ואילו הסעודה מיועדת לפרֵדה מפועלי אביו שעמם עבד, ואולי גם משאר בני עירו. ואם כך הדבר, יש לומר כי הודעתו לאליהו בפסוק כ ותיאור מעשיו בפסוק כא משלימים זה את זה. את הודעתו לאליהו יש לפרש בדרך מרחיבה: 'אפרד מקרובי ואלכה אחריך'. אלא שאלישע אינו חפץ לפרט באזני אליהו את כל מעשי הפרֵדה שהוא מתכנן, ולהפך: הוא מעוניין להקטין את הרושם של העיכוב הצפוי מצדו, ולהעמידו על מעשה קצר (נשיקה) והכרחי מבחינה אנושית-משפחתית (לאביו ואמו). לכשיזכה להבנתו של אליהו ולהסכמתו לכך – כך סבור היה אלישע – יוכל להרחיב את מעשי הפרֵדה שלו למעגלים נוספים.

אלא שהשתדלותו זו של אלישע לזכות בהסכמה מצד אליהו לא הועילה כידוע, ודבריו עוררו את מורת רוחו של אליהו. אף על פי כן לא נרתע אלישע מתכניתו, והוא מקיימה לא רק בצורתה המינימלית, אלא במלואה, כפי שכנראה תכנן מלכתחילה.

אולם כיצד לא חשש אלישע להגביר עוד יותר את רוגזו של אליהו עליו, בהשהייה מתמשכת זו של הליכתו אחריו, במעשים שלא הודיע עליהם מראש? הפתרון לכך טמון במשמעות הנוספת שיש למעשיו אלו של אלישע: לא רק מעשים נימוסיים של פרֵדה יש כאן, אלא פעולות המסמלות את פרֵדתו המוחלטת מאורח חייו הקודם כאיכר, לשֵׁם כניסה לאורח חיים חדש של נביא (על עניין זה נרחיב בסעיף 5 להלן).[25] לפיכך סבור אלישע שאין במעשים אלו כדי להכעיס את אליהו, ולהפך: הם מבטאים את שלמות הליכתו אחריו ואת היות מעשהו בלתי הפיך.

נמצא כי מעשיו של אלישע מבטאים שתי מגמות הפוכות. מחד, עיכובו מלמד על תפיסתו את הנבואה, לא כניתוק ממעגל החיים הסובב אותו, כפי שראה זאת אליהו, אלא כקישור אל מעגל זה. מאידך, עיכובו מאפשר לו להביע במעשים את המעבר שהוא חווה מעובד אדמה באחוזת אביו – לנביא בישראל.

ד. לסיום עלינו לשים לב לשימוש בפעלים מהשורשים הל"ך ושו"ב בפי אליהו, בדברי אלישע ובלשון הכתוב. בהתחלפותם של אלו נרמז כל הוויכוח בין השניים, אף בלא העלאתו לרמה מילולית מפורשת וגלויה. אלישע אמר לאליהו: "אֶשְּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ". אליהו עונה לו: "לֵךְ שׂוּב כִּי מֶה עָשִׂיתִי לָךְ", ופירושו: מה לך ללכת אחריי, לֵך שוב מאחריי. בכך הופך אליהו בדברי ביקורתו את כיוון הליכתו של אלישע.

אולם אלישע עומד על שלו: "וַיָּשָׂב מֵאַחֲרָיו". לא נאמר 'וילך וישב מאחריו', כיוון שהפועל 'הלך' שמור בתודעת אלישע להליכה אחר אליהו. השיבה מאחרי אליהו לא נעשתה בכוונה הסרקסטית שהציעהּ אליהו, שישוב מאחריו לבלי שוב, אלא לפי כוונתו שלו: תחילה 'אשוב מאחריך' לנשק לאבי ולאמי, ואחר אחזור "ואלכה אחריך". ואמנם, לאחר שסיים אלישע מעשיו נאמר: "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ" – כאשר תכנן כן עשה.

ניצח התלמיד הצעיר את רבו הגדול בפגישת ההיכרות ביניהם, וכפה עליו את דעתו ואת הנהגתו, ומייד בסמוך הפך למשרתו. אין לך המחשה ברורה מזו ליחסו של אלישע לאליהו רבו: משיכה עצומה אל אישיות רבו והערצה בלא גבול: אלישע רץ אחר רבו, יצק מים על ידיו והיה משרתו. אולם הוא עושה כל זאת תוך שמירת עצמאות אישיותו ודרכו המיוחדת, שהרי לשם כך נבחר.

כך הם דברי ר' חיים מוולוז'ין, תלמיד הגר"א ומייסד ישיבת וולוז'ין, בפירושו למסכת אבות 'רוח חיים':

המפרשים עמדו אף על המשמעות האחרת שיש למעשהו זה של אלישע:

כבר כאן, במעשה זה, ניכרת דמותו של אלישע, המבקש: "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן, וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה' " (מל"ב ג', טו). וכבר כאן ניכרת דרכו של אלישע, כנביא הדואג לאנשיו בני לווייתו, לבני הנביאים ולכל איש מצוק. הביטוי "וַיִּתֵּן לָעָם וַיּאכֵלוּ" (פסוק כא) חוזר ונשנה כמה פעמים אצל אלישע (מל"ב ד', מא-מד):

ובכל זאת אין להתעלם מן העובדה שאליהו, גם כשהוא מלֻוֶּה בנערו (כמו לעיל בסוף פרק י"ח, וכמו בסוף פרקנו), נוטה לפעול את פעולותיו כנביא כשהוא לבדו (מל"א י"ח, מו; י"ט, ג; כ"א; מל"ב א'). לעומת זאת, את אלישע הנביא אנו מוצאים תדיר עם נערו או בחברתם של בני הנביאים, ונדיר לראותו כשהוא לבדו, והרי הבדל זה שביניהם מצטרף אף הוא לשוני הגדול שבין שני האישים.

הנה ראינו כיצד בשלושה פסוקים, בתיאורם של כמה מעשים וכמה דיבורים קצרים במפגש הראשון שבין שני הנביאים, העמיד לנו הכתוב עולמות שלמים, מועט המחזיק את המרובה. כל השוני וכל הניגוד בין שני האישים, וגם המשיכה הקיימת למרות זאת – ואולי דווקא בשל זאת – בין התלמיד לרבו, הכול משורטט כאן בבהירות, במעין רישום קל, המהווה תשתית לתמונות הגדולות שיצוירו בהמשך, בתיאור דרכו של אלישע.

אולם לא פחות מן הדמיון, חשוב להבליט את השינויים הרבים בין שני הסיפורים. רובם נובע מן ההבדל בין סיפור מקראי נבואי ובין אגדה מתקופת חז"ל העוסקת בשאיפה ללמוד תורה. הנבואה היא משימה שה' מטיל על האדם שנבחר לכך. משום כך אליהו הוא הבא לשדה שבו חורש אלישע, והוא היוזם את נטילתו עמו מן המחרשה (באמצעות השלכת האדרת). לעומת זאת, השאיפה ללמוד תורה היא שאיפה פנימית שאינה זקוקה לגורם חיצוני.[31] ר' אליעזר עולה ביזמתו לירושלים וביזמתו הוא נדבק ברבן יוחנן בן זכאי גדול הדור.

בשני הסיפורים, המעבר של 'הגיבור' מן המחרשה אל היותו תלמיד כרוך במתיחות. אלא שמקור המתיחות הזו וסיבתה מתהפכים: בסיפור על אלישע, נעשה המעבר מחיי איכר לחיים של משָׁרת הנביא, בלא כל מתיחות עם משפחתו. אדרבה: פרֵדתו של אלישע ממשפחתו ומבני עירו נעשית בניחותא ומתוך סעודה של מצווה. איש אינו מנסה להניאו מצעד זה. מקור המתיחות בסיפור על אלישע, הוא דווקא באליהו ובדרישותיו המוחלטות מאלישע, העומדות אל מול עמידתו של זה על עצמאות אישיותו, המתבטאת ברצונו להפרד כראוי מקרוביו.

הפוך הדבר בסיפור על ר' אליעזר: אביו מנסה להניאו מללמוד תורה, ור' אליעזר נאלץ לברוח ממשפחתו על מנת להגשים את שאיפתו.[32] תהליך המעבר אינו כרוך בשמחה ובסעודה כאצל אלישע, אלא בבכי חוזר ונשנה ובצום. אף לאחר שהִייה של כמה שנים בירושלים לא פג המתח המשפחתי בין ר' אליעזר לבית אביו, ובהמשך האגדה אנו קוראים על רצונו של האב לנדות את בנו מנכסיו. רק בסוף האגדה משתנה יחס האב לבנו.

יחסו של רבן יוחנן בן זכאי אל ר' אליעזר תלמידו הוא יחס רך ואבהי, ונעדרת ממנו כל מתיחות. לא רק לגידולו בתורה דואג רבן יוחנן, אלא גם למזונותיו של תלמידו. הוא מעודד אותו לדרוש בדברי תורה מתוך עצמאות ומקוריות: על טענת ר' אליעזר "איני יכול לומר דברי תורה יותר ממה שקבלתי ממך", הוא עונה לו: "אמשול לך משל למה הדבר דומה: למעיין זה שהוא נובע ומוציא מים, ויש בכוחו להוציא מים יותר ממה שהוא מכניס". בסופה של האגדה גורם רבן יוחנן לפיוס בין האב לבנו ולביטול המתיחות המשפחתית.

הניגוד הכפול הזה שעמדנו עליו, ביחס המשפחה אל 'הגיבור' וביחס רבו אליו, הוא שקובע את אופיים השונה של שני הסיפורים: הסיפור על אלישע מרמז על יחס חיובי מצד החברה שבה חי אלישע אל הליכתו להיות נביא, ועל כן הוא סיפור ששוררת בו שמחה (רש"י: "מרוב שמחה עשה משתה"). הסיפור על ר' אליעזר מלמד על יחס שלילי מצד משפחתו אל הליכתו ללמוד תורה, על כן זהו סיפור שאווירתו קשה: מרובות בו בכיותיו של מי שחפץ ללמוד תורה, והוא עומד בפני קשיים חמורים בדרכו.

מאידך גיסא, קיים ניגוד הפוך בין דמותו של רבן יוחנן בן זכאי לזו של אליהו: חכם התורה מתגלה כדמות אנושית רכה ואבהית, המעודדת את עצמאותו הרוחנית של תלמידו, ואילו הנביא מתגלה אל תלמידו כדמות קשה ותובענית. אפשר שגם לכך התכוונו חז"ל באומרם (בבא בתרא יב ע"א): "חכם עדיף מנביא".