|
א. יז-יט
ב. כ1 ג. כ2 – כד ד. כה-כו ה. כז ו. כח – כ"ב, א |
ציווי ה' על אליהו לפגוש את אחאב בכרם נבות ולומר לו את דבר ה'.
דו-שיח קצר בין אחאב לאליהו. דברי אליהו לאחאב: הכרתת בית אחאב ועונשה של איזבל. מאמר מוסגר: סיכום שלילי של מלכות אחאב. תגובת הצער של אחאב. דבר ה' לאליהו – דחיית הרעה על בית אחאב לימי בנו. |
פסקה א
|
יט
|
וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמר: כּה אָמַר ה' הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?!
וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמר: כּה אָמַר ה' בִּמְקום אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבות יָלקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה. |
פסקה ב
|
כ1
|
וַיּאמֶר אַחְאָב אֶל אֵלִיָּהוּ: הַמְצָאתַנִי איְבִי?!
וַיּאמֶר: מָצָאתִי! |
פסקה ג
|
כ2
כא כב כג כד |
יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂות הָרַע בְּעֵינֵי ה'
הִנְנִי מֵבִי אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל. וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה אֶל הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל. וְגַם לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר ה' לֵאמר: הַכְּלָבִים יאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל. הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר יאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יאכְלוּ עוף הַשָּׁמָיִם.
|
פסקה ד
|
כה
כו |
רַק לא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂות הָרַע בְּעֵינֵי ה'
אֲשֶׁר הֵסַתָּה אתו אִיזֶבֶל אִשְׁתּו. וַיַּתְעֵב מְאד לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלֻּלִים כְּכל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמרִי אֲשֶׁר הורִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. |
כפי שיתברר מיישובן של קושיות אלה להלן, יש ביניהן קשר אמיץ.
2. הפתרון האחד לקשיים בפסקאות א-ג
כלל זה ראוי לשמש כמובן גם בפרשנות ספרי הנביאים.
על פי כלל פרשני זה יכולים אנו לומר בפתרונן של השאלות א וְ-ג, כי פתרון אחד לשתיהן: קיצר הכתוב בפסקה א, הביא רק את דבר ה' לאליהו, והשמיט את הסיפור שבו חזר אליהו על אותם הדברים עצמם; ומאידך, בפסקה ג הסתפק הכתוב ב'סיפור אליהו' והבאת דבריו בשם ה', והשמיט את דבר ה' שקדם לסיפור זה. בדרך זו של הצגת הדברים, הושג קיצור ניכר, ושתי הפסקאות מלמדות זו על זו: כפי שהדברים שבפסקה הראשונה נאמרו מפי ה' לאליהו, כך גם בפסקה השלישית. וכפי שהדברים שבפסקה השלישית נאמרו מפי אליהו לאחאב, כך גם נאמרו הדברים שבפסקה הראשונה.
אולם עדיין עלינו לשאול: מדוע בחר הכתוב בדרך זו דווקא, ולא באחת הדרכים האחרות אשר בהן היה נשמר הקיצור? יכול היה הכתוב, דרך משל, למסור את דבר ה' הנאמר לאליהו בשלמותו, ולתת לנו להבין שדבר זה אכן נמסר על ידו לאחאב. או לחילופין, לספר מייד על פגישת אליהו ואחאב ועל הנאום שנשא אליהו בשם ה', כאשר מובן לקורא מתוך דברי אליהו עצמם ("כּה אָמַר ה' ") כי הללו נאמרו לו קודם לכן מפי ה'.
אף על הטכניקה המורכבת שבה נקט הכתוב, כאשר חלק אחד של דברי ה' נמסר רק מפי ה' לאליהו, והחלק האחר נמסר רק מפי אליהו לאחאב, יש לשאול: מדוע 'נחתכו' הדברים במקום שנחתכו, ולא במקום אחר?
נתחיל דווקא משאלה אחרונה זו: הסיבה לחיתוך הנאום כפי שהוא לפנינו היא כפולה.
סיבה אחת קשורה בתוכן של חלקי הנאום: כפי שכבר צוין בשאלה ששאלנו על פסקה ג, אין תוכנה של פסקה ג מתייחס ישירות לחטא אחאב בפרשת נבות. מה שאין כן פסקה א שבה שני חלקי הדיבור האלוהי, זה המכיל את האשמה וזה המכיל את העונש, מתייחסים בבירור לחטא שקדם להם.
הסיבה האחרת קשורה בתגובותיו של אחאב למשמע דברי ה': דברי ה' הראשונים, שנאמרו על ידי אליהו לאחאב (שהכתוב אמנם לא ציין בפירוש את מסירתם לאחאב, אך על הקורא להשלים זאת במחשבתו), הביאו לתגובתו: "הַמְצָאתַנִי איְבִי?!", ולתשובת אליהו: "מָצָאתִי!", ובכך נוצר חייץ בין שני חלקי הנאום הנבואי שנשא אליהו. מובן שלא ניתן היה לדחות דו-שיח זה לסוף הנאום, שהרי חלקו השני של נאום אליהו (פסקה ג) הביא את אחאב לתגובה שונה לגמרי: "וַיִּקְרַע בְּגָדָיו…".
מפאת הדברים הללו נשללת ממילא גם האפשרות למסור את כל דברי ה' לאליהו כחטיבה אחת, שכן בדרך זו לא יהא ניתן לשלב את תגובת אחאב באמצע דבר ה' הנאמר לאליהו. שילוב תגובתו אפשרי רק כאשר מסופר על הופעת אליהו בפועל לפני אחאב.
לא נשאר לנו אלא לברר את סיבת ההימנעות מן האפשרות האחת שנותרה: לספר מייד על הופעת אליהו בכרם נבות ועל דבריו לאחאב בשם ה'. בדרך זו היה ניתן לשלב את דברי אחאב כפי שהם, ובכך לחלק בין שני חלקי הנאום. יתרונה של דרך זו הוא באחדותו של התיאור ובטבעיותו בדרך שאינה מצריכה ביאור מורכב כמו זה הניתן כאן.
נראה שההסבר לכך הוא, כי בהגיע הקורא אל תוצאת פשעם של אחאב ואיזבל, בבוא אחאב לרשת את כרם נבות הנרצח, מצפה הוא קודם כול לתגובת ה' על הפשע. ותגובה מיידית אכן ניתנת: "וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל אֵלִיָּהוּ…" (פסוק יז). אילו במקום פסוק זה היינו קוראים, כמוצע באפשרות האחרת: 'וירד אליהו לקראת אחאב וימצאהו בכרם נבות ויאמר אליו: כה אמר ה'…', לא רק שהייתה נגרמת השהיה בידיעת הקורא כי קיימת תגובה אלוהית מיידית, אלא יותר מכך: היינו למדים על תגובת ה' רק באופן עקיף, מפיו של אליהו ועל ידי הסקת המסקנה שכך נאמר לו קודם לכן מפי ה'. דבר זה היה מחליש את רושם התגובה האלוהית. אולם הכתוב מעוניין דווקא בחיזוקה ובהחרפתה של תגובת ה'. דבר זה מושג על ידי מסירת דברי ה' לאליהו דווקא בדיבור ישיר.[7]
יתרונה של הדרך שבה נקט הכתוב עלול היה להיות גם חסרונה, שכן קירוב דבר ה' אל מעשה הפשע היה עלול להרחיקו מתגובת אחאב עליו, ובכך הייתה מתמעטת הדרמטיות של מפגשו של אליהו עם אחאב. במה דברים אמורים? אילו היה הכתוב חוזר ומפרש את הליכת אליהו לכרם נבות ומציין את פגישתו עם אחאב ואמירתו לו את דבר ה'. אולם בדרך שבה נמסרים לנו הדברים, אין האפקט הדרמטי מתקפח כלל. שכן דווקא על ידי הימנעות מתיאור עצם המפגש ביניהם, והבאת שאלתו הרטורית של אחאב "הַמְצָאתַנִי איְבִי?!י", בסמוך לדברי ה' הקודמים, נוצר הרושם המכוון שזוהי תגובת אחאב לדברי אליהו שנאמרו אליו קודם לכן. דהיינו: דברי ה' לאליהו, הופכים בדרך זו לדברי אליהו לאחאב.[8]
3. מדוע נפקד חטא העבודה זרה של אחאב בסיפור רצח נבות?
דברים אלו אכן מהווים האשמה כוללת ומסכמת של חטאי אחאב כמלך, ורומזים לכך שהחטיא את ישראל בעבודה זרה (פסוק כב). בהתאם לאשמה, גם העונש הוא עונש מסכם לבית אחאב. מקומם של דברים אלו כאן מכוון! רצח נבות לא היה חטא בעל משמעות מקומית בלבד, המחייב רק עונש אישי לאחאב ולאיזבל. חטא זה הוא שהגדיש את סאת החטאים הקודמים של אחאב, והוא שהביא להכרעה סופית ביחס לגורל מלכות בית אחאב, שאין לה יותר זכות קיום. בכך מתבררת חומרתו של חטא זה, שלא רק שהביא לעונשו של אחאב כפרט (ולכך מכוונים דברי ה' הראשונים בפסוק יט), אלא הביא גם לשלילת קיום שושלתו, בהצטרפו לחטאיו הקודמים.
בדומה לכך, כותב הרמב"ם על היחס בין חטא זה של אחאב לשאר חטאיו (הלכות רוצח פ"ד ה"ט):
אם אמרנו קודם, שרצח נבות הוא שהגדיש את סאת החטאים הקודמים של אחאב בעבודה זרה, ובכך חרץ את גורל ביתו, נוסיף ונאמר עתה ששורש חטאו של אחאב בפרקנו, חטא הרצח, שהוא החמור בחטאים שבין אדם לחברו, הוא בחטא העבודה הזרה שקדם לו. התרבות האלילית הנכרית שנכנסה לישראל עם איזבל, היא שהכניסה מושגים חדשים לחברה הישראלית ולבית המלוכה הישראלי, במה שנוגע למעמדו של המלך ולדרכי ניהול המדינה. השחיתות הדתית היא שורש השחיתות המוסרית והחברתית שנתגלתה לבסוף בבית אחאב. אולם דווקא זו האחרונה, בהגיעה עד לפרשת נבות, היא שחרצה דינו של בית זה.[10]
מדברים אלו, מתברר עתה מדוע דווקא כאן, בפסקה ד (פסוקים כה-כו), מופיע הסיכום השלילי למלכות אחאב. אף סיכום זה, העוסק בעיקר בחטא העבודה הזרה של אחאב, מתחייב כתוצאה מחטאו ברצח נבות, ומגזר הדין שנגזר עליו בשל כך[11]. מאידך, אין מקומו של הסיכום השלילי הזה בסוף פרק כ"ב, משום ששם מתואר מות הגבורה של אחאב, בעת שעמד בקשרי מלחמה נגד אויבי ישראל, ודבר זה מהווה לו נקודת זכות.[12]
מסיבה זו עצמה, ניתן סיכום זה במהלכו של הסיפור שלנו ולא בסופו, שהרי בסופו אחאב מגלה כניעה לדבר ה' וזוכה בשל כך לריכוך גזר הדין.
ועיין עוד שמות י"א, ב צו ה' על שאילת הכלים חסר בסיפור (י"ב, לה-לו).