מדוע נשרפו שני שרי החמישים וחמישיהם?

אולם פירוש זה קשה מאוד. הרי בפרקנו מדובר על "שַׂר חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁיו" שפירושו הוא: שר המפַקד על יחידת חיילים בת חמישים איש.[4] אין זה אפוא שר בכיר כל כך, וממילא מטרת שילוחו אל אליהו אינה לכבד את הנביא. אם כן, וחוזרת השאלה: לאיזה צורך נשלח מפקד עם פלוגת חיילים אל אליהו?

ברור כי פלוגת חיילים על מפקדה נועדה לפעולה 'צבאית' אלימה. על חמישים האיש הללו הוטל כנראה לתפוס את אליהו בכל מחיר. מספר כה רב של חיילים נגד איש אחד נועד למנוע את התחמקותו של הנביא, הידוע בהיעלמויותיו וביכולתו להתחמק מפני רודפיו.[5]

התפיסה לפיה תפקידם של שר החמישים וחמישיו הוא לאלץ את אליהו לרדת אליהם, מקובלת על מפרשים אחדים.[6] אולם לשם מה מעוניין אחזיה לתפוס את אליהו? נציע בזאת שלוש אפשרויות מן הקלה לחמורה, וננסה לברר איזו מהן מסתברת יותר:

א. אחזיה מעוניין לאלץ את אליהו להופיע לפניו, ולומר לו את נבואתו ישירות, ולא באמצעות שליחיו.
ב. אחזיה מעוניין להעניש את אליהו על נבואת הפורענות שניבא לו, ועל שמנע את שלוחיו מלבצע את משימתם.
ג. אחזיה מעוניין להרוג את אליהו מפני אותם דברים עצמם, ואולי כהמשך למדיניות אמו שנשבעה להרוג את אליהו (מל"א י"ט, ב) ועדיין ידה תקיפה (ראה מל"ב ט', ל-לא).

ר"י אברבנאל הרחיב דבריו בכיוון זה:

יש לזכור כי 'הגבירה' בממלכת ישראל בעת הזאת היא איזבל אֵם אחזיה, אשר נשבעה זה מכבר לנקום באליהו את נקמתם של נביאי הבעל ששחט:

על כן סביר להניח כי בין שתי האפשרויות שהעלינו לעיל: להעניש את אליהו או להרגו, יש להעדיף את האפשרות האחרונה. יש להסיק כי התגלותו של אליהו בסמוך לעיר שומרון, לאחר שנות היעלמות, בדרך שנתפסה בעיני אחזיה כהתגרות בבית המלוכה, הביאה את המלך הרשע לנסות ולממש את חלומה הישן של אמו: להרוג את הנביא.

ואכן כך ענה ר"מ אלשיך על שאלתו שאותה הבאנו בראש עיון זה:

אולם זיקה זו שבין הנביא עצמו לבין הנבואה שבפיו, נתגלגלה גם בתפיסה שלילית של מתנגדי הנבואה: הם סברו כי פגיעה בנביא גופו תהא פגיעה בנבואתו ותגרום לביטולה. מכאן ניסיונם של כמה מלכים במקרא לפגוע בנביאים ואף להרגם, לאחר שהללו נשאו נגדם נבואת פורענות. אין זה רק ניסיון לסתימת פה של גורם אופוזיציוני, כפי שהדברים נתפשים על ידי אדם בן ימינו. יש כאן כוונה 'מטפיזית' לבטל את דברו הרה האסון של הנביא.[18]

נראה כי גם על פי תפיסתו של אחזיה, השוכב חולה במיטתו והחרד בוודאי מפני התגשמותה של נבואת הפורענות שנשלחה אליו מאת אליהו, מהווה הפגיעה באליהו מעשה המבטל את תוקפה של הנבואה שבפיו. הוא שולח את חייליו לפגוע באליהו, כדי להבטיח את רפואתו ממחלתו. ההתנגדות ל'איש האלוהים' היא אפוא ביסודה התנגדות ל'דבר האלוהים'; המאבק כנגד הנביא הוא ניסיון לסכל את קיום נבואתו.

הבחנה זו במניעיו של אחזיה, המוסיפה היבט חדש למחצית השנייה של סיפורנו, מאחדת את כל חלקי הסיפור סביב נושא אחד – ניצחון דבר ה' את מתנגדיו, עד להתקיימותו המלאה:[19]

במחצית הראשונה של הסיפור, מתגלה דבר ה' באמצעות אליהו וכובש את מלאכי אחזיה. הללו זונחים את שליחות מלכם, והופכים לשלוחיו של אליהו הנושאים את דבר ה' אל מלכם. זהו ניצחון ראשון של דבר ה', והוא ניצחון כפול: ראשית, הוא קוטע את מעשה חילול השם שנעשה על ידי אחזיה, ומונע את השלמתו. שנית, דבר ה' מובא לידיעת אחזיה בעל כורחו, על ידי מלאכיו שלו. ניצחון כפול זה נתאפשר הודות לתשובתם של מלאכי אחזיה והתמסרותם לדבר ה' שבפי אליהו.

במחצית השנייה נידונה תגובת הנגד של אחזיה על ניצחון ראשון זה של דבר ה'. הוא מנסה לסכל את קיומו של דבר ה' באמצעות חייליו על ידי פגיעה באליהו. המאבק על שמירת חייו ועצמאותו של איש האלוהים, הוא 'מאבק זוטא' (על דרך 'משפט זוטא') – מאבק קטן המצוי בתוך מאבק גדול ממנו, על קיומו וניצחונו של דבר ה'. דברו של ה' אכן קשור בנביא, אולם לא במובן שסבור אחזיה (שכן גם לוּ יצויר כי הנביא יֵעלם מן הזירה מסיבה כל שהיא, אין דבר ה' תלוי בו והוא יתקיים על כל פנים), אלא במובן הפוך: חסינותו של דבר ה' אל מול מתנגדיו הופכת אף את נושאו של דבר ה' בחירוף נפש, לחסין מפני כל התנכלות. בכך הופך ניצחונו של איש האלוהים על מתנגדיו לאות נבואי המבשר את ניצחונו העתידי של דבר ה' שבפיו. שהרי כבר אמרנו כי הנביא גופו, בעצם קיומו ובמאורעות חייו, משמש אות ומופת לנבואה שבפיו (ראה הערה 17).

חסינותו של אליהו בפרקנו אינה נובעת רק מהגנה אלוהית הניתנת לו מחמת היותו נושא דבר ה' לשם התכלית המעשית – לאפשר לו למלא את תפקידו.[20] ניצחונו של אליהו על מתנגדיו הוא גם ניצחונו שלו: "וְאִם אִישׁ אֱלהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתאכַל אתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ", וגזֵרתו של אליהו מתקיימת: "וַתֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתּאכַל אתו וְאֶת חֲמִשָּׁיו". דבר זה בא ללמד כי חסינותו של הנביא נגזרת מעצם היותו איש האלוהים, וכי ניצחונו על מתנגדיו מהווה עיצוב מוקדם של ניצחון דבר ה'. הדמיון בין ניצחונו של שליח ה' על שלוחי המלך לניצחון דבר ה' הנוגע למלך עצמו בא לידי ביטוי בכך שבשניהם מתקיימת גזרת מוות וכיליון.

דבר ה', לאחר בואו לעולם, אינו זקוק עוד להגנה מחודשת מאת ה'. מרגע הישלחו לעולם נאמר עליו: "כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו" (ישעיהו נ"ה, יא). כיוצא בו, נושא דבר ה', הנביא, עצמאי הוא במאבקו: הוא הגוזר כיצד יתממש ניצחונו על מתנגדיו, והקב"ה מקיים את דברו.[21]

פעמיים התחולל עימות בין דברו של המלך, דבר המופיע בפי שלוחיו שרי החמישים ("הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר…") ונועד ללכוד את הנביא ולפגוע בו, לבין דברו המנוגד של איש האלוהים, ופעמיים גבר דברו של איש האלוהים. אף בפעם השלישית ניצח איש האלוהים את המלך המתנכל אליו, אולם זאת הפעם לא באמצעות דברו. אדרבה, דווקא דברו של שר החמישים השלישי, המכיר בעליונותו של איש האלוהים על פני המלך והמתחנן אליו על נפשו, הוא הוא ניצחונו של איש האלוהים. כאן אין צורך עוד בדברו של אליהו, והנביא אכן שותק.

ניצחונו השלישי של אליהו במאבקו כנגד המלך המתנכל לו (ניצחון ב'מאבק זוטא') מביא בהכרח, מבחינת מהלך האירועים, להופעתו המחודשת של דבר ה' הראשון שבפי אליהו ולניצחון מחודש של דבר ה' הזה במאבק העיקרי, המצוי במעגל החיצון של הסיפור. ניצחון דבר ה' לקראת סופה של המחצית השנייה, דומה במידת מה לניצחונו במחצית הראשונה: אף כאן מתגלה מלאך ה' אל אליהו ומצווה עליו למסור שוב את דבר ה', זה אשר נתגלה במחצית הראשונה. אולם אופיו של ניצחון דבר ה' הפעם קשור בניצחונו הקודם של איש האלוהים, הנושאו, במהלך המחצית השנייה של סיפורנו. לאחר שאליהו גבר פעם אחר פעם על התנכלויותיו של המלך שנעשו באמצעות שלוחיו, הוא מופיע לפני המלך עצמו, חסין מפגיעה אף ב'גוב האריות', והוא משמיע באוזני המלך את דבר ה' פעם נוספת. שוב נאלץ המלך, ודאי למורת רוחו, לשמוע את הנבואה הגוזרת את דינו למות על מיטתו. עתה נוכח המלך כי אין בכוחו להתנגד לדבר ה': לא להשתיקו ולא לסכלו באמצעות פגיעה בנביא.

אין הכתוב משמיענו כיצד ניצל אליהו מפגיעה בעת שמילא את שליחותו והופיע לפני המלך, ואנו רשאים להניח הנחות שונות שימלאו פער זה בכתוב.[22] אולם יש לתת טעם לשתיקה זו של הכתוב. נראה כי הטעם הוא, שבשלב זה של הסיפור אנו שבים לניצחון דבר ה' הנישא ברמה לפני המלך. כניסת הכתוב לתיאור דרך הימלטותו של אליהו מפגיעתם של המלך ושלוחיו, הייתה משאירה אותנו בתחום ה'מאבק-זוטא' הקודם, זה שבין המלך ושלוחיו לבין איש האלוהים. בכך היה מתקפח רושם ניצחונו של דבר ה'.

הפסוק האחרון בסיפורנו (יז) מוביל אל התכלית: מניצחון הנביא בנשיאת דבר ה' שלפני כן להתקיימותו הריאלית במציאות. הרציפות בין דבר ה' שבפי אליהו למימושו במציאות, מומחשת בחזרה משולשת ורצופה על השורש מו"ת, פעמיים בדבר ה' ופעם שלישית בהתקיימותו: "הַמִּטָּה אֲשֶׁר עָלִיתָ שָּׁם לא תֵרֵד מִמֶּנָּה כִּי מות תָּמוּת. וַיָּמָת כִּדְבַרה'…".

עם התקיימות דבר ה' במותו של אחזיה מזכירנו הכתוב, כי דבר ה' הזה אינו סתם גזֵרה שמימית שרק אנו יודעים על קיומה, אלא זהו "כִּדְבַר ה' אֲשֶׂר דִּבֶּר אֵלִיָּהוּ", אותו דבר ה' שהיה מזוהה לאורך כל הסיפור עם דוברו. ניצחונו הסופי של דבר ה' הוא גם ניצחונו של הנביא הנושאו.

לא בשגגה ובלא-דעת הכריעו הללו כפי שהכריעו. שכן אליהו אינו נביא אלמוני ובלתי מוכר שניתן להכחיש את היותו נביא, וגם איש לא טען נגדו שניבא שקר ושעל כן הוא חייב מיתה.[23] אדרבה, הפקודה להריגתו באה דווקא בשל היותו נביא מוּכּר שדבריו תמיד התקיימו. אף עתה נועדה הפגיעה בו לסכל את נבואתו ולבטלה והיא נובעת אפוא מידיעה שניבא אמת בשם ה'.

תודעתם הברורה של שני שרי החמישים, שהכריעו ביודעין להעדיף את פקודת מלכם על פני מה שמייצג איש האלוהים, באה לידי ביטוי מילולי בפנייתם אל אליהו. כך שר החמישים הראשון:

שרי החמישים הללו אינם הראשונים בסיפורנו הנקלעים לשדה המערכה שבין המלך לנביא. קדמו להם מלאכי אחזיה אשר נשלחו לדרוש בבעל זבוב אלוהי עקרון. את המלאכים הללו פגש אליהו, והוא שהעמידם במבחן בין נאמנות לדבר ה' בפי נביאו לבין משמעת עיוורת לפקודת מלכם החוטא. אותם שלוחי אחזיה "האמינו בדבר האלהים ושבו אל אחזיה" (כלשון רי"א). את עמידתם בניסיון תיארנו בעיון ג לעיל. לא זו בלבד שהללו נמנעו מללכת הלאה בשליחות מלכם עקב תוכחתו של אליהו, אלא אף הפכו להיות שלוחי אליהו אל אחזיה.

שרי החמישים מוכנסים לשטח העימות בין המלך לנביא ביזמתו של המלך. אחזיה הוא שמעמידם בניסיון בפקדו עליהם ללכוד את איש האלוהים ולפגוע בו. היה להם לשני שרי החמישים ללמוד קל וחומר מחבריהם מלאכי אחזיה הראשונים, לנהוג כבוד באיש האלוהים ולהעדיפו על פני מלכם החוטא. אולם שני שרי החמישים הראשונים לא נהגו כך, ולכן נענשו.

התשובה לכך חיובית בהחלט. עד עתה ראינו במעשיו של אליהו כנגד שתי המשלחות מעשי התגוננות מחד, ומעשי ענישה לחוטאים מאידך. שני ההסברים הללו מותירים את מעשיו כמעשים שנעשו על דעת עצמו, ובכך הם עומדים בניגוד לשני מעשיו האחרים של אליהו בתחילת הסיפור ובסופו, שבהם הוא פועל בהנחיית מלאך ה'. כמעשים שנעשו מדעתו הם חשופים לביקורת: שמא נעשו מתוך נגיעה אישית, ואולי מתוך קנאות יתֵרה. דווקא העובדה שמתחילת הסיפור מדריך אותו מלאך ה' במעשהו, ואילו בהמשך פועל אליהו שלא בהדרכתו, מעוררת למחשבה שמא ישנה הסתייגות של מעלה ממעשיו (ואף שה' נענה לו בהורדת אש מן השמיים, בכל זאת אין בכך ערובה להסכמה גמורה עם דרכו[24]).

אולם על פי ההסבר שניתן לעיל לכלל המסופר בפרקנו, עלה בידינו כי כל חלקיו מתאחדים סביב נושא אחד: 'ניצחונו של דבר ה' את מתנגדיו'. אירועי המחצית השנייה של הסיפור אינם עניין צדדי בו, אלא חלק מן המאבק לקראת ניצחונו של דבר ה'. לעיל כינינו את מאבקו של אליהו במחצית זו 'מאבק זוטא'. ניצחון איש האלוהים במאבק זה מהווה הקדמה לניצחונו של דבר האלוהים אחר כך: ניצחונו של איש האלוהים את מתנגדיו הוא אות נבואי המבשר את ניצחונו הקרוב של דבר ה' שבפיו.

דווקא משום שעל ניצחון הנביא להקדים ולעצב את ניצחון דבר ה' שבהמשך, שומה על הנביא לגבור על מתנגדיו בדרך עצמאית, כשם שגם דבר ה' גובר על מתנגדיו כיֵשות עצמאית. רק לאחר שהוּכְחה חסינותו ועצמאותו של נושא דבר ה', ולאחר שנכשל ניסיון ההתנכלות לו, חוזר דבר ה' ומופיע בסיפורנו (ושוב במצוות מלאך ה') ומתממש לבסוף במציאות.

נמצא לפי זה, כי המעבר שעובר אליהו מפעולה נבואית המונחית על ידי מלאך ה' לפעילות עצמאית הנעשית על דעת עצמו ובגזֵרתו (וכן המעבר הנוסף שאחר כך לפעילות מונחית על ידי מלאך ה') הוא לצורך המאבק בין דבר ה' ונושאו לבין המתנגדים לאלו. לא ממניעים אישיים או מנטייה שבַּלב גזר אליהו את גזֵרותיו על שרי החמישים וחמישיהם, אלא במסגרת פעולתו כנביא לשם מימוש דבר ה' שבפיו ולניצחונו את כל מתנגדיו.