כיצד נתייחס אל הנביא המחזיק בדעתו בעקביות כזו, ואינו נסוג ממנה אף בעמדו בוויכוח כה חריף וממושך עם אלוהיו? הלא יעורר בנו כבוד והשתאות על דבקותו ללא פשרה בעמדתו?[3] אולם חז"ל היו חשדנים, ותהו על אמיתות קנאותו של אליהו לה', שאין ה' חפץ בה כלל. במדרש שיר השירים רבה (א, לט) הם מנתחים באזמל חד את טיעוניו של אליהו, הנשנים בפיו פעם אחר פעם:
|
"וַיּאמֶר: קַנּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלהֵי צְבָאות
כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְרָאֵל" אמר לו הקב"ה: "אֶת מִזְבְּחתֶיךָ הָרָסוּ" "וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב" אמר לו: אמר לו: "וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי |
בריתי מזבחותי נביאי לְקַחְתָּהּ!". |
– שמא בריתך? – שמא מזבחותיך? – ואת מה אכפת לך? |
האם ניתוח זה למערכת טיעוניו של אליהו, נובע מטיעוניו עצמם, או שמא מהשקפתם של חז"ל במדרשם, השקפה שאותה הם מיישמים על דבריו של אליהו 'מבחוץ' בדרך הדרש, ובאמצעות דו-שיח דמיוני בינו לבין הקב"ה?
לכאורה עשויים דברי הקטרוג של אליהו מקשה אחת של קנאות לה', ואף שלושת המשפטים האחרונים, העוסקים בגורלם של נביאי ה', ואליהו בתוכם, לא בעניינו של אליהו כשלעצמו הם עוסקים, אלא במצבו של הקב"ה בעולם שיישאר בלא נביאים: "וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב" – ושמא תאמר: רבים הם הנביאים ואין החיסרון כה חמור – "וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי" ואף אני "וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ", ואם יצלח הדבר בידם, יישאר עולמו של הקב"ה בלא נביאים! אפשר אמנם שלכך מכוונים דברי אליהו במישור הגלוי שלהם (למרות הזרות בטיעון הזה). אולם ניתוח לשוני מדוקדק של דברי אליהו, יצדיק את דברי חז"ל במדרשם.
תשובתו של אליהו מורכבת משישה משפטים קצרים. והנה, בארבעת הראשונים מוזכר ה', בפירוש או בסיומת כינוי השייכות '-ךָ'.[5] רק שני המשפטים האחרונים, העוסקים בגורלו של אליהו, נעדרים כל זיקה לה'. הראשון שבהם, מעמיד את ה'אני' של אליהו כנושא המשפט וכמרכזו "וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי", והשני, מעמיד אמנם את ישראל כנושא, ואת נפשו של אליהו כמושא, אולם הפעם מופיע המושא ללא אותו לוואי שמצאנוהו במשפטים הקודמים: אין אליהו אומר 'ויבקשו את נפש עבדך לקחתה'. ישראל נאשמים אך ורק על יחסם לנפשו של אליהו, בלא כל זיקה לה' במעשה זה. 'אני' ו'נפשי' הם אפוא במרכז חשיבתו של אליהו בסוף דבריו,[6] וממילא הם מגלים את ה'נגיעה' הקיימת בדבריו מתחילתם. כך מהווה הניתוח התחבירי של דברי אליהו חיזוק בדרך הפשט לדרשתם של חז"ל.[7]
ניתן למצוא חיזוק מכיוון אחר לתפיסתם זו של חז"ל, כי הדאגה הפרטית לנפשו של אליהו היא העומדת ביסוד מעשיו ודבריו בפרקנו. המעיין היטב בסיפור שלפנינו (עד פסוק יח) יחוש בנקל במילה אחת החוזרת ונשנית לכל אורכו. מילה זו היא 'נפש' והיא חוזרת שבע פעמים בסיפור ומשמשת בו 'מילה מנחה'. הבה נעקוב אחר הופעותיה:
|
1. ב
2. ב 3. ג 4. ד 5. ד 6. י 7. יד |
כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׂךָ
כְּנֶפֶשׂ אַחַד מֵהֶם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׂו וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׂו לָמוּת רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׂי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׂי לְקַחְתָּהּ וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׂי לְקַחְתָּהּ |
הצירוף 'לקחת נפש' המופיע במשאלתו של אליהו מאת ה', "קַח נַפְשִׁי", מופיע בפיו פעמיים אחרי כך בדברי תלונתו: "וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׂי לְקַחְתָּהּ". ומכאן: נפשו של אליהו יקרה לו ביותר. היא שורש 'הליכתו אל נפשו' למדבר, והיא שורש קנאתו לה' ובקשתו מה' לנקום בישראל. שאילת נפשו למות ובקשתו מה' "קַח נַפְשִׁי" אינן אלא ביטוי מהופך לערכה הרב של נפשו בעיני עצמו, עד שכאשר נפשו מאוימת ואין מגן עליה הוא מגיב בחריפות כזאת.
אם אמרנו לעיל, בעיון ב2, כי הייאוש מתפקידו הוא שהוליד את בריחתו של אליהו למדבר, ראוי לתקן עתה אמירה זו ולנסחה כך: התרכזות אליהו ב'נפשו', בגורלו האישי, היא שהולידה את ייאושו מתפקידו ואת בריחתו גם יחד.