פסוק ב
וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּות.. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'. כְּשֶׁאָמַר בְּהַר סִינַי "וְלא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר, וְחִלַּלְתָּ" (ויקרא יט, יב), הָיְתָה הַכַּוָּנָה שֶׁהָאִישׁ הַנּודֵר או נִשְׁבַּע "לא יַחֵל דְּבָרו", כִּי בְּחַלְּלו דְּבָרו הוּא מְחַלֵּל אֶת ה'. אֲבָל הָאִשָּׁה שֶׁאֵינָה בִּרְשׁוּת עַצְמָהּ, לא תִהְיֶה מְחַלֶּלֶת אִם יָפֵר הַמֵּפֵר.
פסוק ו
וַה' יִסְלַח לָהּ. עַל שֶׁנָּדְרָה מַה שֶּׁאֵין בְּיָדָהּ לְקַיֵּם.
כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אתָהּ. וְהִיא לא יָדְעָה אֶת דַּעַת אָבִיהָ כְּשֶׁנָּדְרָה, וְהָיָה נִדְרָה עַל דַּעַת לְקַיֵּם.
פסוק טו
וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ. שֶׁהַשְּׁתִיקָה בְּמִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדו לִמְחות הִיא כְּמו הודָאָה, שֶׁהַשּׁותֵק הוּא כְּמַסְכִּים בַּמֶּה שֶׁנַּעֲשָה.
פסוק טז
וְאִם הָפֵר יָפֵר אתָם אַחֲרֵי שָׁמְעו. אַחֲרֵי יום שָׁמְעו, שֶׁאֵינו יָכול אָז לְהִתְחָרֵט וּלְהָפֵר.
וְנָשָא אֶת עֲונָהּ. כְּמִשְׁפַּט כָּל מַכְרִיחַ אֶת חֲבֵרו לַעֲבר עֲבֵרָה, או מורֶה שֶׁקֶר וּמַתְעֶה.