שקלים - שבת המקדש והקרבנות - דעת

הלכה א: מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתיפו ונותן מחצית השקל כסף, שנאמר [שמות ל'] העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט וכו', ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט, אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת.
הלכה ט: באחד באדר משמיעין על השקלים, כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו, ויהיה עתיד ליתן. בחמשה עשר בו ישבו השולחנים בכל מדינה ומדינה ותובעין בנחת. כל מי שיתן להם יקבלו ממנו, ומי שלא נתן אין כופין אותו ליתן. בחמשה ועשרים בו ישבו במקדש לגבות, ומכאן ואילך כופין את מי שלא נתן עד שיתן. וכל מי שלא יתן ממשכנין אותו, ולוקחין עבוטו בעל כרחו, ואפילו כסותו. מצווה זו מיוחדת היא. אין יחידים היכולים להפטר ממנה.

כך למשל, "חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה", מי שנמצא בדרך רחוקה, פטור מקרבן פסח, מי שמתו אחיו מחמת מילה איננו חייב בה, ישנה רשימה של אנשים הפטורים מעליה לרגל, ואילו ממחצית השקל אין איש פטור, לא החולה, לא הזקן, וגם לא מי שנמצא בחוץ לארץ.

ומה עושים בתרומה זו? רמב"ם הלכות שקלים פרק ד הלכה א

תרומת הלשכה מה יעשה בה, לוקחין ממנה תמידין של כל יום, והמוספין, וכל קרבנות הצבור ונסכיהם, והמלח שמולחין בו כל הקרבנות, וכן העצים – אם לא הביאו עצים ולא מצאו אלא בדמים, והקטרת ושכר עושיה, ולחם הפנים ושכר עושה לחם הפנים, והעומר, ושתי הלחם, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח, ולשון של זהורית שקושרין בין קרניו – כל אלו באין מתרומת הלשכה.

בהמשך מביא הרמב"ם רשימת דברים נוספים הנעשים מתרומת הלישכה. ר' שם.

מה תכליתה של מצווה זו? כך כותב ספר החינוך מצווה קה:

משרשי המצוה, שרצה הקדוש ברוך הוא לטובת כל ישראל ולזכותם, שיהיה יד כולם שוה בדבר הקרבנות הקרבים לפניו כל השנה בהתמדה, ובענינים אלו הנזכרים, ושיהיו הכל, אחד עני ואחד עשיר, שווים במצווה אחת לפניו, להעלות זיכרון כולן על ידי המצווה שהם כלולים בה יחד לטובה לפניו. ועליית הזיכרון הכל נאמר מצד המקבל, על הדרך שכתבנו למעלה [מצוה צ"ז].

אחד החידושים שחדשה תורת ישראל, הוא מרכזיותה של עבודת האלוקים: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה: [דברים יב יג] . דבר זה היה קשה מאד לקבלו בזמנו, ופעמים אחדות מצאנו במקרא כנוסח זה : אַךְ הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת: במצווה זו בקשה התורה להחדיר את התחושה, כי אף מי שיושב בקצה הארץ יש לו חלק שווה בנעשה על המזבח וסביבו.

מי שבא כיום, למשל, אל משכן הכנסת, או אל בנין מפואר אחר, לא חש שיש לו חלק בו, כיוון שהוא נתרם על ידי שועי ארץ אשר האדם הפשוט לא בא לגבולם. אך מצוות : "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם": [שמות ל, טו] נותנת לכל אחד את התחושה כי תרומתו שווה בערכה לתרומת כל אחד אחר.

כדי להשריש תחושה זו, לא ניתנה האפשרות לתרומה מראש לשנים אחדות, ויש לתרום עבור כל שנה בנפרד. בכך גם לא יהיו הקרבנות "מעשה רב שנתי שיגרתי". "משיגיע ראש חודש ניסן, אין מקריבין קרבנות הציבור אלא מתרומה חדשה".
וכך נאמר בגמרא:

ולתרומת שקלים. מנלן? – אמר רבי יאשיה: אמר קרא [במדבר כח] זאת עלת חדש בחדשו לחדשי השנה. אמרה תורה: חדש והבא קרבן מתרומה חדשה. [ראש השנה, ז, א].

על פי המובא עד כה, היה חודש אדר מתאפיין בתרומה, בגבייה, באכיפה, בפריטת כספים ובהמולה סביב מצוות מחצית השקל.

המשנה במסכת שקלים מפרטת פרוט רב. נראה לשים לב לפרט נוסף:

מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל, כינה את הרמב"ם בשם "הסדרן האלוקי". אדם שנשאלהו היכן לדעתו שיבץ הרמב"ם את הלכות שקלים, היה וודאי אומר שבספר "עבודה" או בספר "קרבנות". בשני אלה כלולות הלכות בית הבחירה, ושם מנויות הלכות הקרבנות, אשר נרכשו מתרומת מחצית השקל, וכל אשר נעשה בה בבית המקדש.

וראה זה פלא: הרמב"ם מביא את הלכות שקלים בספר "זמנים". זה הספר אשר בו מובאות ההלכות של חיי יום יום בבית, שבת ויום טוב וערובין וחמץ ומצה. קרבנות ימים אלה אינם נזכרים בספר "זמנים", ומדוע מצוות "שקלים" כלולה בספר זה? נראה שהדבר בא לומר, שתודעת המקדש והקרבנות היא ענינו של כל אחד ואחד, בחיי היום יום שלו, ולא רק של אנשי המקדש וקודשיו.

דבר דומה יש לומר גם על הלכות קידוש החודש. קידוש החודש הופקד בידי בית הדין הגדול, ובכל זאת מיקומו בספר זמנים.

כך כותב הרמב"ם:

ואחר כך, אחר שתתקיים העדות, ראש בית דין אומר 'מקודש' וכל העם עונים אחריו 'מקודש מקודש'. [הלכות קידוש החודש פרק ב הלכה ח].

דברים אלו היו אמורים לבוא בהלכות סנהדרין, והנה גם הם באים בספר "זמנים". מפני שהאחריות לקידוש החודש הייתה מוטלת על הכל, וכל מי שראה את הירח בחידושו, ויש ביכולתו לבוא לירושלים משך הלילה והיום, אמור לבוא לשם. זה חלק מחיי היום יום של כל אחד ואחד. על כן הדבר בא בספר "זמנים".

בשבת שקלים ראוי לעורר על דבר מקומו של בית המקדש בחיי האומה ופרטיה. כמה פעמים בשנה אנו מבקשים על חידוש העבודה בו? ארבע פעמים ביום מופיעה בסידור התפילה הבקשה "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו". אחת קודם התפילה בבוקר, ושלוש אחרי העמידה. חמש פעמים ביום מושמעת הבקשה "והשב את העבודה לדביר ביתך". פעם ביום מושמע "שבו היו הלוויים אומרים בבית המקדש". ופעם ביום "מקדש ה' כוננו ידיך". הרי אחד עשר פעמים בכל יום. הכפל בשלוש מאות חמישים וששה ימים בשנה, הוסף עוד פעמיים במוסף של שבת, וקבל עוד מאה פעמים בשנה. ארבע פעמים בשבוע מוציאים ספר תורה ואומרים את המילים "בבית מקדשך" וקבלנו עוד מאתיים. נוסיף עוד ימי חול המועד, חנוכה וראשי חודשים, בהם מוציאים ספר תורה. נוסיף את "הרחמן הוא ישיב לנו עבודת בית המקדש למקומה" הנאמר אחר ספירת העומר, ואת ו"האר פניך על מקדשך השמם" הנאמר בתחנון, ואת "הבית הגדול והקדוש" של ברכת המזון, והגענו לכארבעת אלפים פעם בשנה!

האם זה "צפצוף הזרזיר"? נזכור בשבת שקלים את עבודת בית המקדש, והרחמן ישיב לנו אותה למקומה.