|
|
  לדף ראשי לתוכן הגיליון
שרה, הצחוק והמהפך
ד"ר גתית שמעון
גיליון מס' 8 – כסליו תשע"ד – 11/13
אמר-דיבר; פקד-ויעש "אמר" ו"דיבר" אומנם משיקים משמעות זהה, ואולם "פקד" אינו כפילות לפועל "ויעש". מהי אפוא משמעותה של הקבלה זו ומהו המסר אותו היא מבקשת להעביר? החזרה על הדיבור והאמירה מחזקת את הפעולה הראשונה "פקד" , אשר הובילה לפעולה השנייה – "ויעש". ההבטחה המילולית באה לידי מימוש מעשי, ועל כן יש בה הדגשה המסיבה תשומת לב מיוחדת לנאמר. עם זאת, יש להבחין כי גם ההבטחה המילולית עצמה הייתה כפולה:
דברי הקב"ה נמסרו פעמיים, בשני מועדים שונים – פעם אחת לאברהם לבדו במעמד ברית בין הבתרים, ופעם שנייה באוהל, לאחר ברית המילה, כשהשומעת המיועדת היא שרה. פרק כ"א הוא השילוב המושלם של הדיבור והאמירה – הולדת בן לאברהם והולדת בן לשרה. ואכן, הפרק מבליט ומבדיל את האופן שבו מתנהג אברהם לאור הולדת בנו מהאופן שבו מתנהגת שרה:
דיבוריה המרובים של שרה בולטים גם ובעיקר על רקע שתיקתו המתמשכת של אברהם; הוא מל את בנו, עורך לו משתה גדול ושומע את דברי שרה על אודות ישמעאל וכל זאת – מבלי לומר ולו מילה אחת, לא של שמחה ולא של עצב . גירוש הגר אמנם אין זו הפעם הראשונה שבה מגרשת שרה את הגר, ואולם בפעם הקודמת הייתה שרה עקיפה במעשיה ובדבריה, במיוחד בהשוואה לדיבורה הנחרץ זו הפעם: היא מתלוננת ("וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט ה’ בֵּינִי וּבֵינֶיךָ." בראשית ט"ז, ה') אך אינה מגרשת את הגר באופן יזום, אלא מענה אותה עד שזו בורחת מפניה. במובן מסוים, שרה "גומלת" עינוי תחת עינוי להגר, לאחר שערערה את מעמדה בביתה ובפני בעלה. הפעם, שרה אינה מתלוננת כלל. היא פשוט קובעת לאברהם מה עליו לעשות. הפעם, התהום שנפערה בין שרה להגר אינה עניין רגשי, אלא מהותי:
מצחק
רש"י, בפירושו על פסוק י"ז טוען כי " וַיִּפֹּל אברהם על פניו ויצחק – זה ת"א לשון שמחה וחדי ושל שרה לשון מחוך. למדת שאברהם האמין ושמח ושרה לא האמינה ולגלגה וזהו שהקפיד הקב"ה על שרה ולא הקפיד על אברהם". פרשנות זו נסתרת על ידי אבן עזרא, המביא נימוקים ביולוגיים להטלת הספק של אברהם וכן דברי כתר יונתן, המביעים את פקפוקו האמיתי של אברהם בדברים ("ויפול אברהם על פניו וישתומם ויאמר בליבו הלבן מאה שנים יהיה וולד ואם שרה הבת תשעים שנים תלד" כתר יונתן בראשית י"ז, י"ט). חזקוני נחרץ הרבה יותר בפירושו על הפסוק: "ומה שכתוב כאן בלבו לפי שבדבר הזה היה מתמה בלבו. ויאמר הלבן מאה שנים יולד – ונראה כאילו לא האמין הבשורה." חיזוק לעמדות אלה נמצא בוויכוחו של אברהם עם הקב"ה על דבריו ותשובתו של הקב"ה, אשר פותחת במילה "אבל": "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק" (בראשית י"ז, י"ט). "אבל" היא מילת תמיהה, כזו המבקשת לשכנע – לאור מה שבא לפניה – במה שיבוא אחריה. כמו רצה לומר "הלוא אמרתי לך! מהו אפוא פשר פקפוקך?" עם זאת ועל אף זאת, התגובה על צחוקה של שרה נוקבת ונחרצת הרבה יותר: "וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ" (בראשית י"ח, ט"ו). שרה מאומתת מול מעשה הצחוק שצחקה, כאילו נאסר עליה להתכחש אליו. פרשנותו של רש"י רואה בדברים אלו עדות לתוכחה שבאה לה על שם פקפוקה וחוסר אמונתה בדברי הקב"ה. ברם, אפשר שאין כאן תוכחה כלל אלא דווקא התעקשות מחושבת והתייחסות ממוקדת לנושא מהותי. באמצעות אותו הצחוק שצחקה תוכל שרה לזהות, מאוחר יותר, את אותו "מצחק" של ישמעאל. הקב"ה מדגיש אפוא את פעלת הצחוק של שרה, על מנת שתוכל להוציא לפועל את התוכנית שלשמה נפקדה בתחילת הפרק – "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו." (בראשית י"ז, י"ט) ועדיין השאלה על מהות "המצחק" נותרת בעינה: הרמב"ן סובר – "מצחק – לשון עבודה זרה, לשון רציחה, לשון גלוי עריות, מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור ויורש פי שנים, ויוצאין לשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, כמה דתימר כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני (משלי כו יח)." (רמב"ן כ"א, ט') בפירושו על "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק" (בראשית י"ז, י"ז), כותב הרמב"ן: "וכן הדבר, כי הצחוק פעם יאמר ללעג ופעם לשמחה, כמו משחקת בתבל ארצו (משלי ח', ל"א), משחקים לפני ה' (ש"ב ו', ה'). ואכן, המילה "מצחק" מופיעה במספר מקומות במובן של לגלוג:
מקום נוסף שבו מופיעה המילה "מצחק" הינה בבראשית כ"ו, ח', הפעם דווקא ביחס ליצחק, אותו יצחק שאותו ביקשה אמו שרה להרחיק מאותו "המצחק" הלא ראוי של ישמעאל: "וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ." "המצחק" של ישמעאל, אשר כמו מגדיר את עצמו – ללא הרחבה או פירוט לאחריו, היה בחזקת מעשה הנולד מן הקרביים – לא מן הלב. יצחק, שהיה עטוף מראשית בריאתו בכל היבט ופועל של הפועל צ.ח.ק הכיר גם את "המצחק" של אחיו, ישמעאל, אך מתוך חינוכו ואופיו השונה, ביצע אותו במהות שונה לחלוטין. הזיקה לאבימלך אינה מסתיימת כאן – ולא בכדי. הקשר בין "המצחק" לבין שרה מצוי גם בקשר שבין שרה לאבימלך. שרה ואבימלך לאחר שנגלה הקב"ה לאבימלך בחלום הלילה ולאחר שהזדעזע האחרון מאפשרות החטא האיום, החמור והמתועב שכמעט חטא בו, מעניק אבימלך לאברהם " צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת… וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֵת כֹּל וְנֹכָחַת." (בראשית כ', י"ד – ט"ז) שרה, שעד כה הייתה "אשתו של" ו"אחותו לכאורה" זוכה כעת לרכוש ולמתנות בזכות עצמה ולמען עצמה . החשש והפחד הציבו את שרה בעמדת נחיתות, אשר מתערערת יותר נוכח עליית חינה של הגר – עובדה שיכולה לתרץ את התפרצותה הנסערת והסוערת על אברהם. תגובתה של אישה שגאוותה נפגמה ומעמדה הוצב בסימן שאלה. והנה נולד יצחק ושרה נדמית להיות אישה אחרת לגמרי – שרה הנמצאת בקדמת הבמה, החלטית ונחרצת. האם יצחק לבדו הוא שחולל את השינוי במעמדה ובהתנהגותה, בניגוד חריף כל כך להצגתה הנחבאת אל הכלים ולפגיעותה הרבה עד כה? כששהתה שרה בבית אבימלך, מלך גרר, התחדד עולם מושגיה באופן שלא התקיים קודם לכן; שרה נחשפה לגינוני מלכות וכבוד והפנימה אותם גם אחרי יציאתה, אחרונה – אחרונה חביבה, מבית אבימלך, משופעת מתנות המיועדות רק לה. השינוי ביחס להגר זיהוי "המצחק" והרחקת יצחק מישמעאל הינו זיהוי חשוב והכרחי בעיני שרה, ואולם זיהוי כזה יכול היה להתקיים רק לאחר שהתחדד אותו ביטוי חזק וריבוני בשרה עצמה, לאחר פגישתה עם עולם המלכות והתפנית שעולם זה חולל בה: הכרתה בערך עצמה בזכות עצמה. רק עם שינוי נסיבות שכזה יכולה הייתה שרה להוציא מהכוח אל הפועל את התממשות "כאשר אמר וכאשר דיבר", תוכנית אשר בה שרה היא השחקן המרכזי, ולא אברהם, שלא זיהה את "המצחק" שבבנו ואף הצטער רבות על הצורך שבגירושו מבית. רק את שרה "המחודשת" יכול היה לפקוד הקב"ה, אשר "אימץ", כך נראה, את שפת ההתייחסות החדשה שהחלה לדבר בה ולנהוג על פיה:
|
|
