סעיף א
גזל שדה ומכרה והשביחה הלוקח, אם השבח יותר על ההוצאה נוטל ההוצאה מבעל השדה, (ויש אומרים אפילו לא היתה עדיפא מבשעה שגזלה, כגון שהכסיפה הגזלן, אפילו הכי נוטל היציאה מנגזל (נ"י בפ"ק דמציעא בשם הר"ן), ויש חולקין (שם בשם רש"י), והקרן עם שאר השבח נוטל מהגזלן. הקרן גובה מנכסים משועבדים, ושאר השבח מנכסים בני חורין. ואם הכיר בה שהיא גזולה כשלקחה, אינו נוטל מהגזלן אלא הקרן בלבד, ומפסיד שאר השבח היתר על ההוצאה. היתה ההוצאה יתירה על השבח, בין שהכיר בה שהיא גזולה בין שלא הכיר, אין לו מההוצאה אלא שיעור השבח, ונוטלו מבעל השדה, (ויש אומרים דהואיל וידע שאינה שלו הפסיד אפילו ההוצאה (טור ס"א בשם ר"י והרא"ש), ויש אומרים דאם קבל אחריות בהדיא צריך ליתן כפי מה שקבל עליו (שם בשם הרמ"ה ותשובת הרשב"א בסימן אלף קנ"ה, וכן כתב הריב"ש בסימן ר"ן בשמו, והמ"מ פ"ט דגזילה בשם יש אומרים), ויש חולקין (שם בשם אביו הרא"ש והמגיד פ"ט דגזילה ונ"י פ"ק דמציעא וגם הר"ן כתב דלא מחוור בעיניו), והקרן נוטל מהגזלן מנכסים משועבדים.
סעיף ב
הפירות שאכל לוקח בעוד שהיתה בידו, צריך לשלם אותם לנגזל ודינו בהם עם הגזלן כדינו של שבח, שאם לא ידע שהיתה גזולה גובה אותם מהגזלן מנכסים בני חורין, ואם ידע שהיתה גזולה אינו גובה מהם כלום.
סעיף ג
אם טען המוכר שהלוקח ידע שהיתה גזולה, והלוקח טען שלא ידע, על המוכר להביא ראיה.