|
|
  לדף ראשי לתוכן הגיליון
נושאי אמונה במשנת הרב קוק
על פי ספרו 'דעת אלהים'
יאיר שטראוס
גיליון מס' 16 – תש"פ – 2019/20
נושאי אמונה במשנת הרב קוק
מאת יאיר שטראוס האמונה במשנת הרב קוק
האמונה במשנת הרב קוק
הגדרת האמונה לפי שיטת "דעת אלוהים" של הרב קוק. האם אלוהים קיים?
מטרת האמונה איננה להכריז על קיום האל, מטרת האמונה היא לייצר תהליך תודעתי עמוק של מבט אחדותי על המציאות, שמרומם ומעצים את האדם ואת המציאות כולה לעבר השלמות האלוהית. לכן על האדם להתעסק באופנים שבהם האמונה באלוהים משפיעה עליו ובתהליכים שהיא מחוללת בתוכו ולא להיות מוטרד משאלת קיום האל – שהוודאות בקיומו היא תוצאה של תהליכי עומק נפשיים ותודעתיים ארוכי טווח. קיום עצמות האל היא נקודה מחוללת של התודעה האחדותית (בשפת הרב קוק "האדיאלים") שהאמונה אמורה לייצר, אבל לא המטרה הראשית שלה! הרב קוק מסביר שהרעיון האמוני הוא הדרך לפתוח את האדם לתודעה אחדותית שמביטה על העולם כיצור אורגני שלם בעל אלפי פרטים נפרדים שמאזנים זה את זה, תודעה שחווה את העולם כמקום בעל אנרגיה פנימית שמצמיחה את החיים לעבר שלמות אין סופית, כך שהבריאה כולה צומחת לאט לאט מתוך הכוחות הסותרים שבה לעבר שלמות גדולה. הרעיונות האלו הם מטרתה של האמונה באלוהים וההזנחה שלהם לאורך הגלות, גרמה לכך שאנשים מרוכזים בשאלה אם האל קיים או לא, במקום בהבנה של העומק התודעתי שהאמונה באל אמורה להביא אותם אליו. בשפת הרב קוק – "וכשתביעת האורה באה עד הנקודה היותר גבוהה אז מתחלת היא לשאוב שפע אור גדול מהמאור הגנוז *שיש בקרבה פנימה*, ומתוך תוכה מתגלה לה שהכל שואב אור ממקור היותר עליון, ושהעולמים כולם וכל אשר בהם אינם כי אם גילויים שהם נדמים לנו כעין נצוצות פרטיים מהתגלות האורה העליונה, אבל כשהם לעצמם הם כולם חטיבה אחת, התגלות אחת, שבה כלול כל היפי, כל האור, כל האמת וכל הטוב. הגלויים הללו הולכים הם במהלכם ומתעלים, הולכים ומתבלטים לעיני כל שהם באמת הנם גלוים של כ ל – ה ט ו ב. " (הרב קוק, צמאון לאל חי). ההזנחה של התודעה האחדותית גרמה לכך שאנשים ניגשים לאמונה באופן ילדותי של יש או אין אלוהים, אבל ככל שמבינים את ההשפעה של קיום האל על פיתוח תודעה שלמה יותר, השאלה הזו מאבדת את חשיבותה ומבינים שקיום האל הוא רק בסיס לתהליך אמוני תודעתי מקיף ועמוק שהאדם נסחף אליו וחש את תועלתו על הנפש ועל המציאות. מתוך כך קיום האל הופך להיות וודאות פנימית, בלי צורך בהוכחות מפולפלות. הגישה הדתית והחילונית המקובלת כיום, שמסתפקות במתן הוכחות טכניות של "כן" או "לא" לקיום האל, מפספסות את המטרה האמתית של האמונה באלוהים: לחולל מהפך רוחני בנפשות בני האדם ולעזור להם להתרומם לתודעה רוחנית משוכללת יותר. האמונה באלוהים היא הדרך לתודעה אחדותית שאמורה לצמוח מתוך הידיעה הזו ולהביא לעושר רוחני והעצמה אדירה של המציאות. אם נשארים בידיעה חיצונית על קיום האל (העצמות), בלי התודעה האחדותית ("האידיאלים" בשפת הרב קוק) שהוא אמור לייצר בנפש, מפספסים את כל רעיון האמונה והופכים את הטפל לעיקר. תשובה: מדובר בתהליך רוחני ממושך, לא באמירה סתמית. הוודאות אמורה להתפתח באדם לאט לאט תוך כדי המפגש עם המסרים האמוניים והעבודה האמונית, כאשר היא נעשית באופן הנכון. התודעה האמונית הייתה קיימת אלפי שנים בעם ישראל והביאה אנשים רבים לנבואה והשראה עצומים, כפי שרואים שעולה מתוך תנ"ך, ההוכחה לנכונותה באה מתוך האדם עצמו כאשר הוא מתחבר אליה. דוגמא לסוג כזה של וודאות הוא נושא המוסר – רוב בני האדם לא צריכים הוכחה לכך שמוסרי לא לגנוב או לרצוח, הם פשוט חווים זאת בתוך הנפש שלהם ללא צורך בהוכחות חיצוניות (ומי שזקוק להוכחות למה לא לרצוח כנראה שיבש את הנפש שלו לחלוטין). מקורו של משבר האמונה
כדי להבין את המשבר האמוני שבו אנו נמצאים כיום מול הנוער ומול החילוניות באופן כללי, צריך להבין שיש שתי רמות של אמונה: יש רמה שטחית של אמונה, שבה רוב העולם הדתי שרוי כיום, שאומרת שיש אלוהים בשמים וצריך לרָצות אותו בכל מיני מעשים משונים ולהתפלל אליו בתקווה לעזרה. ישנם הסברים שמתמקדים בלבוש רוחני לנשמה או בתועלות סוציאליות שונות, כל אלו הם דברים בעלי ערך, אבל אין בהם שינוי תודעה כולל, אין בהם שיוני עומק של האישיות וגיבוש צורת חיים וגישה בסיסית שונה למציאות. הרובד הזה איננו מרחיב את תודעת האדם, קשה להוכחה ולא מעורר שום השראה או אנרגיה פנימית שנדרשת כדי להחזיק את הנוער ואת הציבור לאורך זמן. הרמה העמוקה של האמונה איננה מתחילה מאוסף ידיעות חיצוני על אלוהים, אלא מחוויה פנימית של האדם שעומד מול המציאות ומרגיש שכל מה שסובב אותו הוא חלק ממשהו אחד גדול שהולך ומתעצם. תחושה שהפרטים כולם הם הופעה של שלמות אחת, אורגנית, כמו מליוני חלקים של מכונה גדולה שפועלת בהרמוניה פנימית, כמו סימפוניה עם מגוון כלים שמייצרים מנגינה אחת. העולם כולו שואף לטוב, לשכלול, לאחדות הולכת ומתעלה, החיים כולם יונקים ממקור אין סופי שמחיה אותם כל רגע. האדם עצמו הוא חלק ממערכת החיים האחדותית וכל פרט בחייו יונק מאותה הרמוניה עולמית, הכל מושגח, הכל מתואם ומדוייק למקום הנכון לו, במערך של כוחות שלפעמים סותרים זה את זה, אבל מאזנים זה את זה בסופו של דבר למערך אחד שלם ואחדותי. האינטואציה הזו כלפי המציאות היא שורש האמונה, מטרת המצוות והתורה היא להגביר את אותם תהליכים נפשיים טבעיים של התודעה האחדותית בתוך הנפש ולחבר את האדם למקורות האנרגיה הנכונים להתקדמותו. אלוהים עצמו (העצמות) בוודאי קיים ונוכח בחיי המאמין, אבל מטרת האמונה היא לא לרָצות את האל, אלא להגביר את התוכן הנפשי שצומח *מתוך* עבודת האל ("האידיאלים" בשפת הרב קוק) – כל מצווה מכילה בתוכה תוכן ערכי הנוגע לאחדות המציאות, להרמוניית החיים: חלק מן המסרים האלו ניתנים להבנה פשוטה, כמו מצוות בין אדם לחברו או איסור "לא תחמוד", וחלקם מכילים תוכן עמום יותר שמשפיע על הנפש גם ללא הבנה ישירה שלו, כמו שחיוך משפיע על האדם להיות שמח גם אם הוא לא יודע כיצד זה קורה. התורה כולה היא מעין "סדנת תודעה אחדותית" שמעדנת את הנפש הישראלית לאורך אלפי שנים וגורמת לחיים להיות זורמים יותר, שמחים יותר ומלאי עוצמה. האדם המאמין חש שהוא חי בתוך מקום מסודר, הרמוני ושלם, נקודות הטוב מתעצמות ונקודות הרע מקבלות את הפרופורציה המתאימה להם. הסבל של האקראיות והכפירה הולך ומתצמצם והחיים מקבלים את הרוגע וההארה הנכונה לקיומם. הוודאות בקיום האל הולכת ומתגברת ככל שהאדם חש בתוך נפשו את הנכונות של המסרים האלו לקיום האנושי והעולמי בחייו. התפיסה השטחית של האמונה, כאוסף מעשים לריצוי האל, ללא שום רפלקציה פנימית למהלך הנפשי שהדבר מחולל, הייתה טובה לדורות הגלות שבהם לא היה אפשרות לרומם את החיים – תנועת הכפירה שבדורות האחרונים היא צעקת חיים חשובה של הציבור לקבל אמונה גדולה יותר, הנוער לא מסתפק באופן השטחי של האמונה ורוצה הבנה, גודל ועומק משמעותיים לחייו, המאמין רוצה לחוש את הפן הנשמתי, הפסיכולוגי והרוחני של האמונה ולא מסתפק באמירות כלליות על ריצוי כח עליון. לכן בדור שלנו נדרשת מהפכה, נדרש שינוי יסודי ועמוק של הגישה לקיום האל וקיום מצוותיו, להפסיק לעבוד על אוטומט בחשיבה שטחית של אוסף מעשים טכני, ולהתבונן מה האמונה עושה לי, איך אני מצמיח את העולם האמוני שבתוכי, כיצד עבודת האל צומחת מתוך פתיחה של עולמות רוח והשראה רחבים יותר, שמתחברים לחיי ומשמעותיים לקיומי. עבודת ה' לפי דעת אלוהים
מהי עבודת ה'? מטרת התורה איננה לבודד את עבודת ה' למספר טקסים מצומצם, אלא מטרת התורה להראות לנו כיצד לדייק את חיינו בהתאם לרוח האלוהית השורה בעולם, בהתאם לאיזון ולסדר הנכונים ובהתאם להרמוניה הכללית שעם ישראל חש בעמקי רוחו. כלומר, עבודת ה' היא עצם החיים, כל הופעת חיים במציאות, כל יצירת שיר, כל הקמת מפעל, כל יחס מכבד ומועיל לזולת, כל שתילת צמח, הם חלק מעבודת האל. מטרת הבריאה ומטרת האדם היא להגביר את הופעת החיים באופן המאוזן והמלא שלהם, לכן עצם היות האדם שמח, רגוע ומלא חיים, היא עצמה עבודת האל. אידיאל התורה איננו לשבת בפינה חשוכה וללמוד מספרים ישנים, הלימוד הוא אמצעי בלבד כדי להופיע יותר חיים, יותר שמחה ויותר אושר בעולם. אומר הרמב"ם שהנביא צריך להיות עשיר גיבור וחכם: אידיאל עובד האל הוא אדם מלא חיות, גיבור ופעיל אשר מנהיג את המציאות ומוציא לפועל את כוחות חייו במלואם. התורה מעוניינת באומנות, שירה וספרות, כל פיתוח אנושי הוא חלק מן הפיתוח האלוהי שזורם במציאות דרך בני האדם וראוי להופיע ולבוא לידי ביטוי. ישנם דתות שמתייחסות על עצמות האל ובכך רואות בו דבר חיצוני למציאות ומהם התפתחה גישה מרוחקת ומצמצת של החיים, אבל ביהדות מצווה על האדם להתחתן ולהוסיף חיים לעולם, לעבוד, לפעול ולבטא את עצמו באופן הראוי והמאוזן עם שאר חלקי המציאות. כל מעשה חיובי, כל פיתוח של חיים, הוא חלק מעבודת ה' ונכלל במצווה של "בכל דרכיך דעהו", בכל הדרכים ומתוך כל הדרכים, על האדם לדעת את ה' ולהתחבר לעבודתו. מדוע צריך מצוות?
על פי דעת אלוהים (גישת הרב קוק) אלוהים המתגלה אלינו הוא ההרמוניה של המציאות, לכן הגברת היחס לאלוהים מגיעה על ידי הגברת היחס אל המציאות כדבר אחדותי ולא כאוסף כוחות נפרדים. את היחס הזה ניתן לחזק על ידי הגברת המודעות לאחדות המציאות וגם במעשים שיבטאו באופן מוחשי את הכבוד שאנו רוכשים לכל פרט במציאות. הידיעה על אחדותיות המציאות איננה רק הבנה שכלית, אלא תודעה כוללת שאמורה להקיף את האדם בכל מעשיו ולחלחל עמוק יותר לצורה שבה הוא חושב ומרגיש את המציאות. האדם איננו רק השכל שלו, אלא גם הרגש, האינטואציה והדמיון שקיימים בו. כל מערכות החיים צריכות להתחבר לתודעה האחדותית בתהליך איטי של הרגל, איזון מתמיד ופיתוח הנפש לכיוונים האלו. מטרת המצוות להיות מעין "סדנה רוחנית" שתחדיר את הרעיונות האלו לתוך הנפש ולא תותיר אותם כמעטה רעיוני קר ויבש. העולם מלא חיים, מלא כוחות, ככל שהאדם מוטרד וחי בתחושת מאבק ופירוד הוא חוסם את עצמו בפני המציאות, ככל שהאדם מחדיר לרוחו תפיסות אחדותיות הוא מתמלא שלווה, רוגע ואיזון נפשי וכוחות המציאות הולכים וחודרים לתוכו ומצמיחים בו שמחה, התעצמות, שירה וחיות. זו מהות הנבואה וזו מטרתו של עם ישראל, להביא לעולם עוד חיים, עוד שמחה ועוד עוצמה. עם ישראל ומשה רבינו עומדים לפני הר סיני ועוברים תהליך של שלושה ימים של התעלות, עד שהם מתוודעים לאותם חוקי מציאות, לאותה הרמוניה פנימית שמתגבשת אצלם למעשים, למצוות ואיסורים, שיוכלו לעבור במסורת מאב לבן ולאט לאט יביאו את עם ישראל כולו ומתוך כך את האנושות כולה לאיזון הפנימי הנכון והמתאים לאותה הרמוניה פנימית של המציאות. הרעיונות האלו מתגבשים למעשים שבתוך כל אחד מהם טמון גרעין של תובנה אחדותית שפועל על הנפש בדרכים גלויות ונסתרות כדי לחבר אותה לאותו גרעין רעיוני שטמון בו. לתורה יש סבלנות, היא פועלת באבולוציה שקטה ולא במהפכות מיידיות שיכשלו לאחר דור או שנים. חלק מן המצוות מתמודדות עם מצב מוסרי ירוד שהיה באותה תקופה ושיש לרומם אותו תוך התחשבות במצב הקיים (כמו דיני רוצח בשגגה שמתחשב בגאולת דם, או דיני קרבנות שמתחשבות בנוהג להרוג בעלי חיים לעבודת ה', דיני אשת יפת תואר שמתחשבת במציאות המלחמתית הנהוגה אז, דיני עבד עברי ועוד ועוד) במקרים אלו על פי רוב התורה רומזת לכך שמדובר במצב זמני ויש סמכות בידי חכמים לדרוש את פסוקי התורה מחדש ולשנות את החוקים בהתאם להתעלות המוסרית. הדרכת התורה היא להקשיב למוסריות ולמצפון ולהתחשב בו בפסיקת ההלכה, שכן גם המוסר האנושי והמצפון הם חלק מדבר ה' שפועל דרך המציאות ויש לחכמי התורה שטיהרו את מידותיהם סמכות ומחוייבות לשלב אותו בפסיקת ההלכה שלהם. אבל התורה לא רק מתמודדת עם בעיות העבר אלא גם רומזת ומחדירה לנו מדרגות גבוהות יותר שחלקן שייכות לעתיד. הרבה מצוות שנראות "לא מובנות" הם בעצם מדרגות מוסריות עתידיות שהמעשים מחדירים ומחלחלים לתוך נפשנו לאט לאט, ורק בעתיד הרחוק נבין עד כמה הם השפיעו עלינו. לדוגמא: איסור כיסוי הדם רומז על בושה ברצח הבהמה, איסור שעטנז רומז על בושה בכך שגוזלים מן הבהמה את הצמר שלה, מצוות ציצית רומזת על הקשר של כל המציאות לאחדות אחת ועוד ועוד. כאשר תופסים את התורה באופן הזה, כהתפתחות מציאותית ולא כצו של שליט אכזר, ניתן להתחבר אל מעשי המצוות מתוך הנפש ולא כהכרח חיצוני. האדם הולך ומטהר את רוחו וחש כיצד הדברים פועלים עליו ומתאימים לאיזון הנכון של חייו, הוא מקבל על עצמו גם את המעשים שלא הבין לפני כן וההוכחה לאמת של הדברים מגיעה מעצם הפעולה שלהם ולא מתוך הוכחות היסטוריות או פילוסופיות שנתונות לפקפוק. האם התורה נכונה?
לפי דעת אלוהים (גישת הרב קוק) אלוהים מופיע אלינו דרך המציאות. לכן אמונה באלוהים איננה הצהרה על קיום כח עליון, אלא תהליך רוחני עמוק שהאדם צריך לעבור בגישה שלו אל המציאות, מראיה מפורדת ואקראית לראיה אחדותית והרמונית, שרואה את כל כוחות החיים כאורגניזם אחד שהולך ומתארגן באופן מסודר ואחדותי לשלמות גדולה. ההכרה הזו דורשת עבודה נפשית גדולה של איזון כוחות פנימי ויצירת אישיות בעלת יכולת לחוש את האחדות של כל כוחות החיים. לפי גישה זו העיקר של התורה איננו התיאורים ההיסטורים שלה או קיומה כאיזה שהיא אסמכתה רוחנית. התורה היא התשתית המוסרית והרוחנית לתודעה ישראלית שמסוגלת להגיע לרמות הכרה גבוהות. סיפורי התורה הם חלק ממסד תרבותי בעל השפעה עצומה על עם ישראל ועל האנושות כולה להיות מוסריים יותר, הרמוניים ובעלי תודעה רוחנית גבוהה יותר, ובכך האמת שלה. האמת ההיסטורית של התורה כלל איננה מעלה או מורידה והתורה לא נכתבה למען הזיכרון ההיסטורי אלא למען ההשפעה הדמיונית, הכרתית ונשמתית שאותם סיפורים מייצרים על העם שמעביר אותם מדור לדור. התורה לא טורחת להיות מדוייקת או מדעית בתיאורים שלה: חלק מן הסיפורים מייצגים רעיונות מופשטים בתוך לבוש סיפורי (כמו מעשה בראשית שחז"ל אומרים שהוא מסתרי תורה) חלק מוגזמים (כמו מעשה ראובן שחז"ל אומרים שלא שכב עם בלהה אלא רק החליף את המיטות) וחלק מגשימים בכוונה את הצד הרוחני לתיאור גרפי פשוט (כמו תיאורי "יד ה'" ו"חרון אף ה'" וגם תיאורי המלאכים שבאים לאברהם והאתון המדברת של בלעם, שלפי הרמב"ם היו במראה הנבואה). האמון שלנו בתורה איננו נובע מתיארוך מדעי שלה, אלא הוא אמון עמוק, פנימי ורגשי, לתהליכים הנפשיים שהתורה ייצרה ומייצרת בעם ישראל ובאנושות לאורך אלפי שנים. המסרים הרוחניים שאותם סיפורים מייצגים הם עיקר התורה ולא האמת ההיסטורית שבה. לכן כל מחקרי "ביקורת המקרא" שמנסים לקבוע תאריכים מאוחרים יותר לפסוקים שונים, כלל לא מעלים ולא מורידים את האמון באמת המוסרית והערכית ואת המחוייבות שלנו לכל אות ופסיק ממנה. האמון בתורה שבכתב איננו גדול יותר מהאמון בתורה שבעל פה, אנו מקיימים את גזרות רבינו גרשום באותה אהבה וכבוד שאנו מקיימים את מצוות תפילין או איסור אכילת חזיר מדאורייתא. שטף הנבואה והקישור אל אחדות המציאות ואיזונה מתחיל ממשה רבינו וממשיך לאורך אלפי שנים דרך חכמי התורה ופוסקי ההלכה שתיקנו את מידותיהם והגיעו להשראה ולסייעתא דשמיא, להדריך את עם ישראל באופן הראוי לאותם מסרים ותהליכים רוחניים שהוא זקוק להם. אמנם, לאחר שמתחברים לרעיונות של התורה ומרגישים שותפים למסר הרוחני של התורה, ממילא האמת ההיסטורית של אותם מאורעות גם כן הופכת להיות וודאית יותר, לא כי היא העיקר, אלא כי בסופו של דבר החיבור הפנימי משפיע על ההבנה השכלית וברוב המקרים האדם משתכנע שאכן הדברים היו גם מבחינה היסטורית. מוסר אנושי ואלוהי לפי דעת אלוהים
האם יש משמעות למוסר האנושי או רק למוסר האלוהי? לפי דעת אלוהים (גישת הרב קוק) אלוהים איננו גורם חיצוני לבריאה, אלוהים הוא האחדותיות וההרמוניה שעולה מתוך המציאות. קול ה' קורא אל האדם מתוך הבריאה, מעצם הסדר והאירגון של המציאות, ודוחף אותו להיות מתאים יותר והרמוני יותר עם המציאות – כלומר להיות מוסרי. משה רבינו, נותן התורה, קלט את אותה אחדותיות וידע מתוך מעמקי נפשו ומתוך חיבור למכלול המציאות ברובד העמוק שלה, מהו דבר ה', מהי ההנהגה הנכונה כדי להגביר את כוחות המציאות ולאחדם. כלומר, התורה לא באה לבנות מוסר חיצוני לאדם, אלא לעזור לו להקשיב לעצמו ולעולם ולשמוע את המוסר והיושר של המציאות באופן ברור ובהיר יותר. המוסר האנושי גם הוא אלוהי, ה' מדבר אל האדם דרך המציאות: המצפון, התחושות המוסריות והיושר הטבעי, הם בעצמם חלק מדבר ה' שפונה אל האדם מתוך נשמתו. לכן המוסר האנושי צריך להיות בעל משקל ונוכחות בחיי האדם, אין למחוק את האישיות הפרטית או לבטל את הקול הפנימי, שכן הם חלק מהחיבור של האדם אל הקדושה. ה' ברא את האדם ישר, היושר של האדם נובע מכך שכל המציאות ישרה, העולם כולו מכיל יסודות אחדותיים ומאוזנים שמשפיעים על האדם להיות רגוע, שמח ומלא חיים. ההקשבה למציאות, לטבעיות החיים ולאיזון הטבעי, הם חלק מעבודת ה', שפונה אלינו דרך המציאות ורוצה שנקשיב לעצמנו ונתקרב אליו, דרך כוחות החיים והמוסר הטבעי שקיים בנו ולא כנגדם. תוספת: ב. השמדת שבעת העממים באה על רקע של תרבות אכזרית באותה תקופה שבה כל עם שכובש שטח משמיד את העם שכנגדו, התורה מצווה לקרוא לעם המותקף לשלום ואם הוא לא נענה לכך, אז לנהוג בו כפי שהיה מקובל באותה תקופה. אילו עם ישראל לא היה נוהג כך, הוא היה נחשב חלש ולא היה יכול לשלוט בארץ כראוי. שבעת העממים היו חלק מתרבות אכזרית של הקרבת בנים למולך וריבוי של עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, המלחמה נגדם היא מוצדקת ומוסרית בהתאם לנורמות הנהוגות באותה תקופה. (בוודאי שבעת העממים לא קיימים כיום ולא חל על הגויים בימינו). ד. הריגת מחלל שבת היא דבר שהתורה שבעל פה מונעת אותו על ידי חוקי עונשין מאוד נוקשים ובלתי אפשריים – צריך שני עדים למעשה תוך כדי שהם מתרים בו שהוא יקבל עונש והוא אומר "רוצה אני". הרעיון של דין מוות למחלל שבת הוא חשוב – רק כמסר רוחני ומוסרי עמוק על משמעות השבת והערך העליון שלה, אבל לא כמשהו מעשי. צריך להבין שגם מבחינה היסטורית ומעשית דין הריגת פושעים תמיד היה מסר ערכי ומעולם לא התקיים בפועל – בית דין שהרג פושע פעם בשבעים שנה היה משהו נדיר ונקרא "בית דין קטלנית"! מציאות הרע בעולם לפי דעת אלוהים מדוע יש רע בעולם? הרע הוא אשליה, שנובעת מכך שהאדם רואה רק נקודת מקום אחת ונקודת זמן אחת ואין לו מבט על התהליך הכולל, שבו הדברים הולכים ומתעלים וכל כח מאזן את הכוחות האחרים למצב הרמוני ושלם יותר. כמו סימפוניה שבה כל כלי נותן טון אחר, אבל ביחד הם יוצרים מוזיקה נפלאה. זו הסיבה שבגללה הפעולה האלוקית נעשית בחשאי, ההרמוניה והאחדות מסתתרים בתוך אשליה של אקראיות ופירוד, שבולטים כלפי חוץ. רוב בני האדם, בעלי דעת קטנה, צריכים להיות עיוורים לשלמות וההרמוניה, כדי שיביאו את עצמם לידי ביטוי באופן המלא שלהם ולא ישקעו בעצלות. אבל התודעה המתוקנת יותר היא לראות את התמונה המלאה שבה הכל מאוחד והרמוני, ועדיין להתאמץ ולהשתדל: לא בגלל שהכל יתמוטת, אלא בגלל שזה תפקידו בעולם, לשם כך הוא נשלח אל המציאות, לכן הוא פועל בעוצמה מצד אחד והוא מלא רוגע וסבלנות פנימית מצד שני. שכן הוא יודע שגם לכוחות שכנגדו יש מקום באותו מערך גדול של המציאות, שלכל פיסת חיים יש תפקיד וכל המאבקים הם לא בשביל להשמיד את הכח שכנגד, אלא כדי לעזור לו לתפוס את מקומו הראוי. באופן זה אין צורך בעיוורון ואשליה של רע וניתן לפעול בעולם מתוך תודעה חיובית, מתוך הקשבה לסדר הכללי של היקום, שלוקח כל כח למקום הנכון לו. האדם מתמלא באושר, בתחושת סבלנות ורוגע גם מול הדברים הקשים ביותר, שכן הוא יודע שכל פרט בעולם יגיע בסוף לאיזון הנכון בשבילו ואין שום פחד ושום בהלה, גם אם בנקודת זמן מסויימת נראה שהדברים מתעכבים. אלוהים הוא המציאות הנגלית אלינו באחדותה ושלמותה, לכן רוגע מוחלט וסבלנות מוחלטת – הם האתגר האמיתי של אמונה! עיקר האמונה איננה להצהיר על קיומו של כח עליון או קיום מספר טקסים ותפילות (שגם הם חשובים…), אלא השמירה על המבט הכללי בתוך געש החיים ותהפוכותיהם, לראות כיצד מתוך כל המצבים, עדיין עולה שירה של הרמוניה ואחדות וכיצד כל הדעות וכל הכוחות מאזנים זה את זה, גם כאשר הם מתנגשים ומתנגדים. השגחה פרטית לפי דעת אלוהים
מהי השגחה פרטית לפי דעת אלוהים? ובכן, לפי דעת אלוהים (גישת הרב קוק) ההשגחה הפרטית פועלת דרך ההשגחה הכללית. כלומר שה' ברא את העולם באופן כזה שהמציאות מלאה כוחות הרמוניים ומתואמים בניהם, כך שכל פעולה של כח אחד משפיעה על הכוחות האחרים (כמו בפיזיקה). ההשפעה הזו של הכוחות איננה אקראית, אלא שואפת להתעלות, לשיפור וקידום של כלל הכוחות באופנים שונים. לכן לכל פעולה של אדם יש השלכות על שאר המציאות ותגובת המציאות אליו קובעת להיכן מעשיו ילכו. ההשגחה הפרטית היא האופן שבו המציאות משגיחה על עצמה, אלוהים שם במציאות חוקים, כוחות ותבניות פעולה שבהם כל סיטואציה היא חלק ממכלול של תהליכים מקיפים וכל מצב שבו האדם נמצא הוא חלק מתהליך מתמשך של התקדמות שהעולם עובר. על האדם להחליט האם הוא שותף בתהליך הזה או מתנגד אליו, וזו מהות הבחירה החופשית של האדם וההשגחה הפרטית עליו. אלוהים נותן לאדם כוחות, שכל, רגשות, כדי שהאדם ישתמש בהם לטובה וימצה אותם באופן חיובי. ההשגחה הפרטית של ה' נותנת לאדם כוחות להתמודד עם אתגרי המציאות ועל האדם להשתמש בכוחות האלו כדי להחלץ מן הקשיים שהוא נתקל בהם. באופן זה ההשגחה האלוקית מגדלת את האדם ולא מקטינה אותו. ה' מנהל את המציאות דרך כך שהוא נותן למציאות כוחות וסדרים לנהל את עצמה, ה' מנהל את האדם דרך כך שהוא נותן לו את היכולת להתגבר על הקשיים ולהתקדם. כל פרט בעולם מושגח, כל סיטואציה היא מסר אלוקי לאדם. המציאות כולה היא הרמוניה אחדותית, כל הפרטים קשורים זה לזה ומביאים את האדם למצב המדוייק שבו הוא צריך להיות ולפעול. אבל המציאות רוצה שהאדם יפעל ויהיה אקטיבי באותו תהליך, לכן אם האדם מחליט להתעצל ולא לפעול הוא בעצם הולך נגד רצון ה' ולא בעדו. פוסטמודרניזם ותפקידו של עם ישראל לפי דעת אלוהים
מהו היחס הנכון לפוסטמודרניזם השולט בתרבות הנוכחית? השילוב הזה של המערכות, איננו קורה בפתאומיות, אלא נעשה על ידי התפתחות מסגרות טבעיות שהולכות ומשתכללות לאורך מליוני שנים: העולם הוא אוסף אטומים שמתגבש לכדורים של כוכבים, למינרלים של מים, אש וכו' לאוסף מולקולות מורכב שיוצר חיים פשוטים של צמחים וחיים הולכים ומורכבים של בעלי חיים, עד ליצירת צורת החיים המורכבת ביותר של האדם, אשר יכול לקלוט את ההרמוניה הזו באופן מודע ולהפיק ממנה השראה וחיבור למימדים רוחניים עליונים יותר. גם היצור המורכב של האנושות הולך ומתגבש במערכות שונות: במערכת של משפחה, של לאום, של תפיסות דתיות ושל זכר ונקבה. השלמות איננה יכולה לפרוץ מיד והיא חייבת להתגבש ולהסתדר באופן הדרגתי לאורך אלפי ומליוני שנים, עד ליצירת המערך המושלם שלה. ההתפתחות הזו לוקחת זמן, היא יוצרת מורכבות ולעיתים מאבקים ועוולות שונות (כגון מאבקים לאומיים אכזריים, או דיכוי של נשים או של עבדים בתקופות שונות), אבל זה הדרך של העולם להתקדם ולהתפתח ואי אפשר להאיץ את ההתפתחות הזו בטרם זמנה, כשם שלא נכון ללמד ילד קטן על תאוריית ההסתברות של תורת הקוואנטים ולסבך אותו במחשבות מורכבות. פעמים רבות החברה מואסת במערכות הקיימות, באיטיות שלהם ובשמרנות והחלקיות שבהם, החברה רוצה לרוץ מהר קדימה לשלמות המלאה ואין לה סבלנות להצמיח את המערכת מתוך המסגרות הטבעיות שבהם היא פועלת. החקלאי היה רוצה למתוח בכח את השתיל הקטן ולהפוך אותו לעץ תוך שבוע, אבל זה בלתי אפשרי… מהות הפוסטמודרניות הוא חוסר הסבלנות הזה: מקורו של הפוסטמודרניזם הוא בשאיפה גבוהה ואמיתית (אבל מוגזמת) של רגישות אדירה לכל פרט ומתן מקום שווה לכל דעה ולכל תחושה שהיא. אבל היא אינה מבינה שלא ניתן להאיץ תהליכים טבעיים ויש לתת לחברה לצמוח לאט לאט למקום שבו יהיה לה את האפשרות להגיע לאידיאל הזה באופן בריא מתוך המקום שבו היא נמצאת. בחוסר הסבלנות שלה, מסרבת הפוסטמודרניות להקשיב למסגרות הטבעיות ורוצה לשבור את כל מה שקיים בהווה, למען שלמות אדירה שאיננה יכולה להתממש כרגע: היא שוברת את מסגרות הלאום (כפי שקורה באירופה שמתמלאת בפליטית ולאנשים לא אכפת שמסגרת התרבות הלאומית שלהם נמחקת), את מסגרות המשפחה (עידוד משפחה חד הורית או לא להתחתן בכלל) ואת מסגרות הזהות הבסיסיות ביותר של זכר ונקבה (טראנסג'נדרים שמעדיפים לא לזהות את עצמם באופן מובהק ולאפשר שינוי זהות דינאמי) – כל זה נעשה למען תחושה פנימית עליונה מאוד, שעלינו לתת מקום שווה לכל דבר ולהיות רגישים לכל אפשרות שיש בעולם. אבל הבעיה היא שהעולם עדיין לא שם! האמת היא שיש להקשיב למערכות הטבעיות ולתת להם מקום, כדי לשכלל את המציאות בקצב שלה ובדרך הטבעית לה. השבירה של המערכות הטבעיות באה על ידי כך שאותם פילוסופים פוסטמודרנים מסרבים להקשיב לשום אמת טבעית, הם לא מוכנים לשמוע על כך שיש היררכיה טבעית במציאות, שיש אנשים מוכשרים יותר ומוכשרים פחות, שיש הבדל טבעי בין זכר ולנקבה, שיש התפתחות תרבותית שונה של לאומים שונים שצריכים לשמור על זהותם, שיש לאדם תחושה טבעית של אמונה דתית ורצון לשמר את המסגרת הדתית והלאומית שלו. כל התחושות האלו הם החומר הטבעי שממנו מורכבים החיים, אבל הצורך העמוק והעליון של הפילוסוף הפוסטמודרני להביא לשוויון ורגישות זהה לכל דבר ודבר בעולם, גורם לו לעצום את עיניו לאותם מסגרות והיררכיות טבעיות ולנסות למחוק אותם בהנף יד, בלי להתחשב בנזק העצום שהוא יוצר ובחוסר ההתחשבות במקום שבו המציאות נמצאת כרגע. לסיכום – השיטה הפוסטמודרנית מכילה אמת גדולה אבל חסרת סבלנות, לכך שהמציאות תגיע למצב עליון כל כך שבו הכל יהיה שווה לחלוטין ולא יהיה שום פער בין לאומים שונים, מגדרים שונים ותרבויות שונות. כולם יתאחדו באין סוף האלוקי שיהיה מוחלט ושווה בכל פינה. אז מה היא התפיסה הנכונה? לפי הרב קוק יש לכלול את שני המבטים במקומם הראוי – מצד אחד לכבד את המערכות הקיימות ולחוש את ההרמוניה והאחדות של המציאות בתוך כל מערכות החיים והמסגרות השונות שמתנגשות בניהם ויוצרות תהליך שלם ומאוזן. מצד שני לחוש את האידיאל הרוחני העתידי שהעולם שואף אליו שבו כל החיים יתאחדו באין סוף ולא יהיה באמת הבדל בין פרט לפרט, הכל יהיה בעל שלמות אדירה ולא יהיה צורך להבדיל וליצור מורכבות של מסגרות שונות כמשפחה, לאום או מגדר. זהו מצב עליון מאוד שיגיע אולי עוד אלפי שנים, שבו הנשמה תתגלה לחלוטין, בעלי החיים יהיו בדרגת אדם והאדם יהיה בדרגת מלאכים. הפוסטמודרניות ניזונה מן המצב העליון הזה וזה מה שנותן לה את הצידוק המוסרי (המוטעה כרגע) להחריב את המערכות הטבעיות הבריאות של ההווה. במצב הנוכחי על האדם לדעת שישנם היררכיות טבעיות במציאות, לכן יש צורך בהקשבה למוסר הטבעי ולמערכת התורנית של העם שלו, שהתפתחה במשך אלפי שנים, כדי להתחבר לאמיתות הטבעיות של הקבוצה שאליה הוא משתייך ולמסגרות שיתנו לו את המערכת היציבה והבריאה להתפתחותו. (לפי ההיהדות כל אומה יכולה לשמר את המערכות השלה ואיננו מנסים להיות מסיונרים כלפי אומות אחרות שלא נמצאות ברמת ההתפתחות שלנו כרגע) ככל שעם ישראל יעמוד בתפקיד הזה (שהודחק וכמעט נעלם בעקבות הגלות) יתגלו בו כוחות חיים הולכים וגדלים, האיזון וההרמוניה של המציאות יבטאו בו את כוחם באופן מופלא של השראה רוחנית אדירה, של אומץ אדיר, של התפתחות טכנולוגית, מוסרית ולאומית הולכים וגדלים – עד שכל האומות האחרות יהיו מוכרחים להכיר בכך שיש פה הופעה מיוחדת של חיים, ויבקשו מעם ישראל את הדרך להתחבר לאלוהים ולבטא את כוחם בשיתוף פעולה איתו, כל עם בהתאם לתכונתו ואופיו. כך האנושות כולה תהפוך למסגרת אחת של שיתוף פעולה פורה, שבמרכזו עומד עם ישראל, שיש לו את התכונה לקלוט את כוחות המציאות וכוחות האנושות באופן הטהור והמאוחד ביותר. זהו המובן האמיתי של סגולת ישראל – לא כגורם משעבד או מדכא של האומות, אלא כגורם שיוכל לבטא את השיתוף האמיתי שלהם והמאפשר לכל אומה למצות את יכולותיה באופן מלא, תוך איזון ההדדי לשאר כוחות המציאות. עבודת המידות לפי דעת אלוהים
מהי עבודת המידות לפי דעת אלוהים (גישת הרב קוק)? מהות האמונה היא הענווה. כל אדם רוצה להרגיש "משהו", להרגיש חשוב ובעל ערך: הרבה פעמים הדבר הזה נלקח לעודף חשיבות, כלומר גאווה והפרזה בחשיבות העצמית, או לחילופין, למצב של רגשי נחיתות מוגזמים כתוצאה מכך שרף הציפיות של האדם כל כך גבוה, עד שכל כישלון קטן נראה לו כמו הר עצום והוא מפריז בהערכת הכישלון שלו, או בשפת המוסר "ענווה מוגזמת". הסיבה לסדר הזה היא שאלוהים מתגלה אלינו דרך המציאות, העולם כולו הוא הופעה של אלוהים. מטרת המצוות איננה לרצות איזה אל נעלם, אלא להתחבר לאותה הרמוניה ואותו קול אלוהי, שהוא בעצם מכלול הבריאה שסביבנו. ניתן לאטום את האוזניים בפני אותו סדר אלוהי וניתן להיפתח אליו יותר ויותר. להיות מאמין פירושו להיות פתוח לארגון ולטוב שבמציאות, להאזין לנשמה ולשירת החיים שעולה מן הטבע. בתודעה כזו האדם יכול להגיע אל הערך המאוזן של ענווה אמיתית מצד אחד וגאווה בריאה מצד שני – הענווה נוצרת מההבנה שהוא רק חלק מזערי ממכלול של בריאה עצומה. הגאווה הבריאה נוצרת מכך שיש לכל אדם ערך חשוב ובעל משמעות באותו מכלול בריאה גדול ולכל פרט יש את הקול המיוחד שלו שהוא צריך לבטא ולהביא לעולם. האדם יודע שיש משמעות לקיום שלו, הוא איננו אוסף מולקולות תלוש במרחבי היקום מצד אחד וגם איננו מלך שהכל מגיע לו מצד שני, הוא בן אנוש, יצור בעל ערך אבל גם מועד לכישלונות. מותר לו להצליח ומותר לו גם לוותר, ישנו סדר גדול ורחב שהעולם צועד בתוכו וכל אדם נותן את הצעד הקטן שביכולתו לתרום לאותו מהלך.
|
|
