אגדה

קידושין פרק 1

מִשְׁנָה. הָאִשָּׁה נִקְנֵית בְּשָׁלֹשׁ דְּרָכִים וְכוּ'. גְּמָרָא. מַאי אִירְיָא דְּתָנִי, 'שָׁלֹשׁ'? לִיתְּנִי 'שְׁלֹשָׁה'! מִשּׁוּם דְּקָא בָּעִי לְמִיתְּנֵי, 'דֶּרֶךְ', 'וְדֶרֶךְ', לְשׁוֹן נְקֵבָה הוּא, דִּכְתִיב: (שמות יח) "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ", וְאֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: "בְּשִׁבְעָה דְּרָכִים בּוֹדְקִין אֶת הַזָּב", לִיתְּנִי, 'שֶׁבַע'! מִשּׁוּם דְּקָבָּעִי לְמִתְּנִי, 'דֶּרֶךְ', וְאַשְׁכְּחָן דֶּרֶךְ דְּאִיקְרִי לְשׁוֹן זָכָר, דִּכְתִיב: (דברים כח) "בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ". אִי הָכִי קָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי? וְקַשְׁיָן נַמִּי מַתְנִיתִין אַהֲדָדֵי? קְרָא אַהֲדָדֵי לָא קַשְׁיָן, הָכָא דְּבַתּוֹרָה קָאִי, וְתוֹרָה אִיקְרִי לְשׁוֹן נְקֵבָה, דִּכְתִיב: (תהלים יט) "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ", כָּתַב לָהּ בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה, הָתָם דְּבַמִּלְחָמָה קָאִי, דְּדַרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה, וְאֵין דַּרְכָּה שֶׁל אִשָּׁה לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה, כָּתַב לָהּ בִּלְשׁוֹן זָכָר. מַתְנִיתִין אַהֲדָדֵי לָא קַשְׁיָן וְכוּ'.

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה: (דברים כב) "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה", וְלֹא כְּתִיב: "כִּי תִּלָּקַח אִשָּׁה לְאִישׁ". מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְחַזֵּר עַל אִשָּׁה, וְאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לְחַזֵּר עַל אִישׁ, מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵדָה, מִי חוֹזֵר עַל מִי? בַּעַל אֲבֵדָה מְחַזֵּר עַל אֲבֵדָתוֹ.

אִיבָּעְיָא לְהוּ: 'מְיֻחֶדֶת לִי' מַהוּ? 'מְיֻעֶדֶת לִי' מַהוּ? 'צַלְעָתִי' מַהוּ? 'עֶזְרָתִי' מַהוּ? 'נֶגְדָּתִי' מַהוּ? 'עֲצוּרָתִי' מַהוּ? 'סְגוּרָתִי' מַהוּ? 'תַּחְתַּי' מַהוּ? 'תְּפוּשָׂתִי' מַהוּ? 'לְקוּחָתִי' מַהוּ? פְּשׁוֹט מִיהָא חֲדָא, דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר: 'לְקוּחָתִי', הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים כב) "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה". אִיבָּעְיָא לְהוּ: 'חֲרוּפָתִי' מַהוּ? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר: 'חֲרוּפָתִי', מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁכֵּן בִּיהוּדָה קוֹרִין לַאֲרוּסָה 'חֲרוּפָה', וִיהוּדָה הַוְיָא רוּבָּא דְּעָלְמָא? הָכִי קָאָמַר: הָאוֹמֵר: 'חֲרוּפָתִי' מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא יט) "וְהִיא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ" וְכוּ'.

רַב מַנְגִּיד עַל דִּמְקַדֵּשׁ בְּשׁוּקָא, וְעַל דִּמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה, וְעַל דִּמְקַדֵּשׁ בְּלָא שִׁדּוּכֵי, וְעַל דִּמְבַטֵּל גִּיטָא, וְעַל דְּמָסַר מוֹדָעָא אַגִּיטָא, וְעַל דִּמְצַעֵר שְׁלוּחֵי דְּרַבָּנָן, וְעַל דְּחָלָא שַׁמְתָּא עִילוּיֵהּ תְּלָתִין יוֹמִין, וְעַל חֲתָנָא דְּדַיִיר בְּבֵי חֲמוּהָ. דְּדַיִיר אִין, חָלִיף לָא? וְהָא הַהוּא חֲתָנָא דְּחָלִיף אַבָּבָא דְּבֵי חֲמוּהָ, וְנַגְדֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת. הַהוּא, מֵידָם הֲוַת דַּיְמָא חֲמָתֵיהּ מִינֵיהּ. נְהַרְדְּעֵי אַמְרֵי: בְּכוּלְּהוּ לָא מַנְגִּיד רַב, אֶלָּא עַל דִּמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה בְּלָא שִׁדּוּכֵי, וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי: אֲפִלּוּ בְּשִׁדּוּכֵי נַמִּי, מִשּׁוּם פְּרִיצוּתָא.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּטִיב גִּיטִין וְקִדּוּשִׁין, לֹא יְהֵא לוֹ עֵסֶק עִמָּהֶן. אָמַר רַב אַסִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְקָשִׁים לָעוֹלָם יוֹתֵר מִדּוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: (הושע ד) "אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ, וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ". מַאי מַשְׁמַע? כְּדִמְתַרְגֵם רַב יוֹסֵף: מוֹלְדִין בְּנִין מִנְּשֵׁי חַבְרֵיהוֹן, חוֹבִין עַל חוֹבִין מוֹסִיפִין, וּכְתִיב: (שם) "עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ, בְּחַיַּת הַשָּׂדֶה וּבְעוֹף הַשָּׁמָיִם, וְגַם דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵפוּ". וְאִלּוּ בְּדוֹר הַמַּבּוּל, לֹא נִגְזְרָה גְּזֵרָה עַל דָּגִים שֶׁבַּיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית ז) "מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ", וְלֹא דָּגִים שֶׁבַּיָּם, וְאִלּוּ הָכָא, אֲפִלּוּ דָּגִים שֶׁבַּיָּם. וְאֵימָא: עַד דְּעָבִיד לְכוּלְּהוּ? לָא סַלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: (ירמיה כג) "כִּי מִפְּנֵי אָלָה אָבְלָה הָאָרֶץ". וְאֵימָא, 'אָלָה' לְחוּד וְהַנָךְ לְחוּדַיְהוּ? מִי כְּתִיב: 'וּפָרָצוּ'? 'פָּרָצוּ' כְּתִיב!

תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה קָשָׁה אֲבָקָהּ שֶׁל שְׁבִיעִית; אָדָם נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית, לְסוֹף מוֹכֵר אֶת מִטַּלְטְלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כה) "בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל" וְגוֹ', וְסָמִיךְ לֵיהּ: "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ, אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ", דָּבָר הַנִּקְנֶה מִיַּד לְיַד. לֹא הִרְגִּישׁ, לְסוֹף מוֹכֵר אֶת שְׂדוֹתָיו. שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ", לֹא בָּאתָ לְיָדוֹ עַד שֶׁמּוֹכֵר אֶת בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב" וְגוֹ'. וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּאָמַר: 'לֹא הִרְגִּישׁ', וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּאָמַר: 'לֹא בָּא לְיָדוֹ'? כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, [הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא], נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. לֹא בָּאתָ לְיָדוֹ עַד שֶׁמּוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כא) "וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה". וְאַף עַל גַּב דְּבִתּוֹ לָא כְּתִיב בְּהַאי עִנְיָנָא, הָא קָא מַשְׁמַע לָן, נַזְבִּין אִינֵשׁ בְּרַתֵּיהּ וְלָא נוֹזִיף בְּרִבִּיתָא. מַאי טַעְמָא? בְּרַתֵּיהּ, מְגָרְעָא וְנַפְקָא, וְהָא, מוֹסִיפָא וְאַזְלָא. לָא בָּאתָ לְיָדוֹ עַד שֶׁלֹּוֶה בְּרִבִּית, שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כה) "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ", וְסָמִיךְ לֵיהּ: "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ" וְגוֹ'. לֹא בָּאתָ לְיָדוֹ עַד שֶׁמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ". לֹא 'לָךְ' אֶלָּא לְגֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) 'לְגֵר', וְלֹא לְגֵר־צֶדֶק, אֶלָּא לְגֵר־תּוֹשָׁב, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "גֵּר וְתוֹשָׁב". "מִשְׁפַּחַת גֵּר", זֶה עוֹבֵד כּוֹכָבִים. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר 'לְעֵקֶר', זֶה הַנִּמְכָּר לַעֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ].

תַּנְיָא: (ויקרא כה) "וְגָּאַל אֶת מִמְכַּר אָחִיו", רְשׁוּת. אַתָּה אוֹמֵר: רְשׁוּת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא חוֹבָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: (שם) "וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לוֹ גֹּאֵל", וְכִי יֵשׁ אָדָם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין לוֹ גּוֹאֲלִים? אֶלָּא זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לִקַּח, שֶׁהָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: "וְגָאַל אֶת מִמְכַּר אָחִיו", חוֹבָה! אַתָּה אוֹמֵר: חוֹבָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא רְשׁוּת? תַּלְמוּד לוֹמַר: (שם) "וּבְכָל וְגוֹ', גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ", הַכָּתוּב קְבָעוֹ חוֹבָה.

תָּנוּ רַבָּנָן: (דברים כא) "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה", בִּשְׁעַת שִׁבְיָה. "אֵשֶׁת", וַאֲפִלּוּ אֵשֶׁת־אִישׁ. "יְפַת־תֹּאַר", לֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרָע, מוּטָב שֶׁיֹּאכְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּשַׂר תְּמוּתוֹת שְׁחוּטוֹת, וְאַל יֹאכְלוּ בְּשַׂר תְּמוּתוֹת נְבֵלוֹת. "וְחָשַׁקְתָּ", אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ נָאָה. "בָּהּ", וְלֹא בָּהּ וּבַחֲבֶרְתָּהּ. "וְלָקַחְתָּ", לִקּוּחִין יֵשׁ לְךָ בָּה. "לְךָ לְאִשָּׁה", שֶׁלֹּא יִקַּח שְׁתֵּי נָשִׁים, אַחַת לוֹ וְאַחַת לְאָבִיו, אַחַת לוֹ וְאַחַת לִבְנוֹ. "וַהֲבֵאתָהּ", מְלַמֵּד שֶׁלֹּא יִלְחָצֶנָּה בַּמִּלְחָמָה.

רַבָּנָן: (דברים טו) "כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ", עִמָּךְ בְּמַאֲכָל, עִמָּךְ בְּמִשְׁתֶּה, שֶׁלֹּא תְּהֵא אַתָּה אוֹכֵל פַּת נְקִיָּה וְהוּא אוֹכֵל פַּת קִבָּר. אַתָּה שׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן וְהוּא שׁוֹתֶה יַיִן חָדָשׁ. אַתָּה יָשֵׁן עַל גַּבֵּי מוֹכִין וְהוּא יָשֵׁן עַל גַּבֵּי הַתֶּבֶן. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: הַקּוֹנֶה עֶבֶד עִבְרִי, כְּקוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ. (שמות כא) "וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ" וְגוֹ'. רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הָיָה דּוֹרֵשׁ מִקְרָא זֶה כְּמִין חֹמֶר: מַה נִּשְׁתַּנָּה אֹזֶן מִכָּל הָאֵבָרִים שֶׁבַּגּוּף? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֹזֶן שֶׁשָּׁמְעָה קוֹלִי עַל הַר־סִינַי [בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי]: (ויקרא כה) "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים" וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים, וְהָלַךְ זֶה וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, יֵרָצַע (בה). (שמות כא) ("וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת וְגוֹ'") רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי הָיָה דּוֹרֵשׁ אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה כְּמִין חֹמֶר: מַה נִּשְׁתַּנּוּ דֶּלֶת וּמְזוּזָה מִכָּל כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דֶּלֶת וּמְזוּזָה שֶׁהָיוּ עֵדַי בְּמִצְרַיִם, בְּשָׁעָה שֶׁפָּסַחְתִּי עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת, וְאָמַרְתִּי: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים", וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים, וְהוֹצֵאתִים מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, וְהָלַךְ זֶה וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, יֵרָצַע בִּפְנֵיהֶם!

תָּנוּ רַבָּנָן: הִכָּהוּ עַל עֵינוֹ וְסִמְּאָהּ, עַל אָזְנוֹ וְחֵרְשָׁהּ, עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵרוּת. כְּנֶגֶד עֵינוֹ וְאֵינוֹ רוֹאֶה, כְּנֶגֶד אָזְנוֹ וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, אֵין עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵרוּת. אָמַר רַב שֶׁמֶן לְרַב אַשִׁי: לְמֵימְרָא דְּקָלָא לָאו כְּלוּם הוּא? וְהָתָּנִי רָמִי בַּר יְחֶזְקֵאל: תַּרְנְגוֹל שֶׁהוֹשִׁיט רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר כְּלִי זְכוּכִית, וְתָקַע בּוֹ וְשִׁבְּרוֹ, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. וְאָמַר רַב יוֹסֵף: אַמְרֵי בֵּי רַב: סוּס שֶׁצָּנַף וַחֲמוֹר שֶׁנָּעַר, וְשָׁבְרוּ כֵּלִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת, מְשַׁלְּמִים חֲצִי נֶזֶק. אָמַר לוֹ: שַׁאנִי אָדָם, דְּכֵיוָן דְּבַר־דַּעַת הוּא, אִיהוּ מַבְעִית נַפְשֵׁיהּ, כִּדְתַנְיָא: הַמַּבְעִית אֶת חֲבֵרוֹ, פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם, כֵּיצַד? תָּקַע בְּאָזְנוֹ וְחֵרְשׁוֹ, פָּטוּר. אֲחַזָהוּ וְתָקַע בְּאָזְנוֹ וְחֵרְשׁוֹ, חַיָּב.

סָבֵי דְּנַזוּנְיָא לָא אַתּוּ לְפִרְקֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, אָמַר לֵיהּ לְרַב הַמְנוּנָא: זִיל צַנְעִינְהוּ. אָזַל, אָמַר לְהוּ: מַאי טַעְמָא לָא אַתּוּ רַבָּנָן לְפִירְקָא? אָמְרוּ לֵיהּ: אַמַּאי נֵיתָא? דְּבָעִינָן מִינֵיהּ מִלְּתָא וְלָא פָּשִׁיט לָן. אָמַר לְהוּ: מִי בָּעִיתוּ מִינָאִי מִידִי וְלָא פַּשְׁטִינָא לְכוּ? בָּעוּ מִינֵיהּ: עֶבֶד שֶׁסֵּרְסוֹ רַבּוֹ בַּבֵּיצִים מַהוּ? כְּמוּם שֶׁבְּגָלוּי דָּמִי, אוֹ לָא? לָא הֲוָה בְּיָדֵיהּ. אָמְרוּ לֵיהּ: מַה שִּׁמְךָ? אָמַר לְהוּ: 'הַמְנוּנָא'. אָמְרוּ לֵיהּ: לָאו 'הַמְנוּנָא' אֶלָּא 'קַרְנוּנָא'. אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, אָמַר לֵיהּ: מַתְנִיתָא בָּעוּ מִינָךְ, דִּתְנָן: עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁבָּאָדָם, כֻּלָּן אֵין מִטַּמְאִין מִשּׁוּם מִחְיָה, וְאֵלּוּ הֵם: רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וְרָאשֵׁי אָזְנַיִם, וְרֹאשׁ הַחֹטֶם, וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה, וְרָאשֵׁי דַּדִּים שֶׁבָּאִשָּׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף שֶׁבָּאִישׁ. וְתָנִי עֲלָהּ: בְּכֻלָּם, עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶם לְחֵרוּת. רַבִּי אוֹמֵר: אַף הַסֵּרוּס. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: אַף הַלָּשׁוֹן.

תָּנוּ רַבָּנָן: הוּא לִלְמֹד וּבְנוֹ לִלְמֹד, הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ! רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם בְּנוֹ זָרִיז (וממולא) [וּמְמֻלָּח], וְתַלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ, בְּנוֹ קוֹדְמוֹ! כִּי הָא דְּרַב יַעֲקֹב בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, שַׁדְרֵיהּ אֲבוּהָ לְקַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי, כִּי אָתָא, חַזְיֵיהּ דְּלָא הֲוָה מְחַדְּדִין שְׁמַעְתֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ: אֲנָא עֲדִיפְנָא מִינָךְ, תִּיב אַתְּ וְאֵיזִיל אֲנָא. שָׁמַע אַבַּיֵי דְּקָא הֲוָה אַתִּי, הֲוָה הַהוּא מַזִּיק בֵּי רַבָּנָן דְּאַבַּיֵי, דְּכִי הֲווּ עַיְלִין תְּרֵין אֲפִלּוּ בִּימָמָא הֲווּ מִתְּזְקֵי. אָמַר לְהוּ: לָא לֵיתִיב לֵיהּ אִינִישׁ אוּשְׁפִּיזָא, אֶפְשָׁר דְּמִיתְרַחִישׁ נִיסָא. עַל, בַּת בְּהַהוּא בֵּי־רַבָּנָן, אִידְּמִי לֵיהּ כְּתַנִינָא דְּשֶׁבַע רֵישְׁוָתָא, כָּל כְּרִיעָה דְּכָרַע, נָתַר חַד רֵישָׁא. אָמַר לְהוּ לְמָחָר: אִי לָא אִיתְרַחִישׁ נִיסָא, סַכַּנְתִּין.

[תָּנוּ רַבָּנָן: לִלְמֹד תּוֹרָה, וְלִשָּׂא אִשָּׁה, יִלְמֹד תּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה. וְאִם אִי־ אֶפְשָׁר לוֹ בְּלֹא אִשָּׁה, יִשָּׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ יִלְמֹד תּוֹרָה]. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה, נוֹשֵׂא אָדָם אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ לוֹמֵד תּוֹרָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: רֵחַיִם בְּצַוָּארוֹ וְיַעֲסֹק בַּתּוֹרָה? וְלָא פְּלִיגֵי, הָא, לָן, וְהָא, לְהוּ.

מִשְׁתַּבַּח לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב הוּנָא בִּדְרַב הַמְנוּנָא, דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא. אָמַר לוֹ: כְּשֶׁיָּבוֹא לְיָדְךָ, הֲבִיאֵהוּ לְיָדִי. כִּי אָתָא, חַזְיֵיהּ דְּלָא פָּרִיס סוּדְרָא. אָמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא פְּרִיסַת סוּדְרָא? אָמַר לֵיהּ: דְּלָא נָסִיבְנָא, וְהַדְרִינְהוּ לְאַפֵּיהּ מִינֵיהּ. אָמַר לֵיהּ: חָזִי, דְּלָא חָזִית לְהוּ לְאַפָּאִי עַד דְּנָסְבַת. רַב הוּנָא לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר: בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה, כָּל יָמָיו בַּעֲבֵרָה. 'בַּעֲבֵרָה', סַלְקָא דַּעְתָּךָ? אֶלָּא אֵימָא: כָּל יָמָיו בְּהִרְהוּרֵי עֲבֵרָה. אָמַר רָבָא, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: עַד עֶשְׂרִים שָׁנָה יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְצַפֶּה לָאָדָם, מָתַי יִשָּׂא אִשָּׁה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ עֶשְׂרִים וְלֹא נָשָׂא, אוֹמֵר: תִּפַּח עַצְמוֹתָיו. (של אותו האיש.) אָמַר רַב חִסְדָּא: הַאי דַּעֲדִיפְנָא מֵחַבְרָאִי, דְּנָסִיבְנָא בְּשִׁיתְּסַר, וְאִי הֲוָה נָסִיבְנָא בְּאַרְבֵּיסַר, הֲוָה אֲמִינָא לַשָּׂטָן: 'גִּירָא בְּעֵינֶיךָ'. אָמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נָתָן בַּר אַמִי: אַדְּיָדָךְ עַל צַוְּארֵיהּ דִּבְרִיךְ, מִשִּׁיתְּסַר וְעַד עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם. וְאַמְרֵי לָהּ: מִתַּמְנֵי־סְרֵי עַד עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע. כְּתַנָּאֵי: (משלי כב) "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַּרְכּוֹ", רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, חַד אָמַר: מִשִּׁיתְּסַר וְעַד עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם, וְחַד אָמַר: מִתַּמְנֵי־סְרֵי וְעַד עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע.

הֵיכָן חַיָּב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ תּוֹרָה? אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּגוֹן זְבוּלוּן בֶּן דָּן, שֶׁלִּמְּדוֹ אֲבִי אָבִיו מִקְרָא וּמִשְׁנָה וּגְמָרָא, הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת. מֵיתִיבִי: לִמְּדוֹ מִקְרָא, אֵין מְלַמְּדוֹ מִשְׁנָה. וְאָמַר רָבָא: 'מִקְרָא', זוֹ תּוֹרָה. כִּזְבוּלוּן בֶּן דָּן, וְלֹא כִּזְבוּלוּן בֶּן דָּן. כִּזְבוּלוּן בֶּן דָּן, שֶׁלִּמְּדוֹ אֲבִי אָבִיו. וְלֹא כִּזְבוּלוּן בֶּן דָּן, דְּאִלּוּ הָתָם: מִקְרָא, מִשְׁנָה וּגְמָרָא, הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת. וְאִלּוּ הָכָא: מִקְרָא לְבַד. וַאֲבִי אָבִיו מִי מִיחַיֵּב? וְהָתַּנְיָא: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" (דברים יא), וְלֹא בְּנֵי בְּנֵיכֶם, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם: (שם ד) "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ"? לוֹמַר לְךָ: שֶׁכָּל הַמְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ תּוֹרָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ לִמְּדוֹ לוֹ וְלִבְנוֹ וּלְבֶן בְּנוֹ, עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם", אֵין לִי אֶלָּא בְּנֵיכֶם, בְּנֵי בְּנֵיכֶם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ", אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: "בְּנֵיכֶם"? בְּנֵיכֶם וְלֹא בְּנוֹתֵיכֶם]. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן בְּנוֹ תּוֹרָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִבְּלָהּ מֵהַר־סִינָי, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ד) "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ", וְסָמִיךְ לֵיהּ: "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב". רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּשָׁדִי רִיסְנָא אַרֵישֵׁיהּ וְקָא מַמְטִי לֵיהּ לִינוּקָא לְבֵי כְּנִישְׁתָּא. אָמַר לֵיהּ: מַאי כּוּלֵי הַאי? אָמַר לֵיהּ: מִי זוּטַר מַאי דִּכְתִיב: "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ", וְסָמִיךְ לֵיהּ: "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב". מִכָּאן וָאֵילָךְ, רַבָּה בַּר הוּנָא לָא טָעִים אוּמְצָא עַד דְּמַיְתִּי (ליה) לִינוּקָא לְבֵי מִדְרָשָׁא. רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא לָא טָעִים אוּמְצָא עַד דְּמַקְרִי לִינוּקָא וּמוֹסְפֵיהּ. אָמַר רַב סַפְרָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא: מַאי דִּכְתִיב: (שם ו) "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ", אַל תִּקְרִי, 'וְשִׁנַּנְתָּם', אֶלָּא 'וְשִׁלַּשְׁתָּם'! לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם שְׁנוֹתָיו; שְׁלִישׁ בְּמִקְרָא, שְׁלִישׁ בְּמִשְׁנָה, שְׁלִישׁ בְּתַלְמוּד. מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה חַיֵּי? לָא צְרִיכָא, לְיוֹמֵי. לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ רִאשׁוֹנִים, 'סוֹפְרִים', שֶׁהָיוּ סוֹפְרִים כָּל אוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: (ויקרא יא) 'וָאו' דְּ'גָחוֹן', חֶצְיָן שֶׁל אוֹתִיּוֹת שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה. (שם י) 'דָּרֹשׁ דָּרַשׁ', חֶצְיָן שֶׁל תֵּבוֹת. (שם יג) 'וְהִתְגַּלָּח', [חֶצְיָן] שֶׁל פְּסוּקִים. (תהלים פ) "יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר", 'עַיִן' דְּ'יַעַר', חֶצְיָן שֶׁל תְּהִלִּים (באותיות]. (שם עח) "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן", חֶצְיָן דִּפְסוּקִים. [בָּעִי רַב יוֹסֵף: 'וָאו' דְּ'גָחוֹן', מֵהַאי גִּיסָא אוֹ מֵהַאי גִּיסָא? אָמַר לֵיהּ: נֵיתִּי סֵפֶר תּוֹרָה וְאִימְנִינְהוּ, מִי לָא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה: לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁהֵבִיאוּ סֵפֶר תּוֹרָה וּמְנָאוּם. אָמַר לוֹ: אִינְהוּ בְּקִיאֵי בַּחֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת, אַנָן לָא בְּקִיאִינָן. בָּעִי רַב יוֹסֵף: 'וְהִתְגַּלָּח', מֵהַאי גִּיסָא אוֹ מֵהַאי גִּיסָא? אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: פְּסוּקֵי מִיהָא לֵיתוּ לִימְנוּיֵהּ! בִּפְסוּקֵי נַמִּי לָא בְּקִיאִינָן, דְּכִי אָתָא רַב אַחָא בַּר אַדָּא אָמַר: בְּמַעֲרָבָא פַּסְקֵי לֵיהּ לְהַאי קְרָא לִתְלָתָא פְּסוּקֵי: (שמות יט) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן"].

תָּנוּ רַבָּנָן: (ח') [חֲמֵשֶׁת] אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת שְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנָה פְּסוּקִים הַוְיָן [פְּסוּקֵי] סֵפֶר תּוֹרָה, יָתֵר עָלָיו סֵפֶר תְּהִלִּים, שְׁמוֹנָה. חָסֵר מִמֶּנּוּ דִּבְרֵי הַיָּמִים, שְׁמוֹנָה. תָּנוּ רַבָּנָן: (דברים ו) 'וְשִׁנַּנְתָּם', שֶׁיִּהְיוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה מְחֻדָּדִים בְּפִיךָ, שֶׁאִם יִשְׁאַל לְךָ אָדָם דָּבָר, אַל תְּגַמְגֵּם וְתֹאמַר [לוֹ], אֶלָּא אֱמֹר לוֹ מִיָּד, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי ז) "אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ" וְגוֹ'. וְאוֹמֵר: (שם) "קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ, כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ". וְאוֹמֵר: (תהלים קכז) "כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר, כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים"*). וְאוֹמֵר: (שם מה) "חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים" וְגוֹ'.

וְאוֹמֵר: (תהלים קכז) "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם, [לֹא יֵבֹשׁוּ, כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר"]. מַאי, "אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר"? אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: אֲפִלּוּ הָאָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ, שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בְּשַׁעַר אֶחָד, נַעֲשִׂים אוֹיְבִים זֶה אֶת זֶה, וְאֵינָם זָזִים מִשָּׁם עַד שֶׁנַּעֲשִׂים אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר כא) "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה", אַל תִּקְרִי 'בְּסוּפָה', אֶלָּא 'בְּסוֹפָהּ'.

תָּנוּ רַבָּנָן: "וְשַׂמְתֶּם", (דברים יא) סַם־תָּם. נִמְשְׁלָה תּוֹרָה כְּסַם חַיִּים; מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהִכָּה אֶת בְּנוֹ מַכָּה גְּדוֹלָה, וְהִנִּיחַ לוֹ רְטִיָּה עַל מַכָּתוֹ, וְאָמַר לוֹ: בְּנִי, כָּל זְמַן שֶׁהָרְטִיָּה זוֹ עַל מַכָּתְךָ, אֱכֹל מַה שֶּׁהֲנָאָתְךָ, וּשְׁתֵּה מַה שֶּׁהֲנָאָתְךָ, וּרְחֹץ בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן, וְאֵין אַתָּה מִתְיָרֵא. וְאִם אַתָּה מַעֲבִירָהּ, הֲרֵי הִיא מַעֲלָה נוֹמֵי. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, בָּרָאתִי יֵצֶר־הָרָע, וּבָרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין, וְאִם אַתֶּם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, אֵין אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית ד) "הֲלֹא אִם תֵּטִיב שְׂאֵת", וְאִם אֵין אַתֶּם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ", וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁכָּל מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ". וְאִם אַתָּה רוֹצֶה, אַתָּה מוֹשֵׁל בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ".

תָּנוּ רַבָּנָן: קָשֶׁה יֵצֶר־הָרָע, שֶׁאֲפִלּוּ יוֹצְרוֹ קְרָאוֹ 'רַע', שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית ח) "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". אָמַר רַבִּי יִצְחָק: יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְחַדֵּשׁ עָלָיו בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם ו) "רַק רַע כָּל הַיּוֹם". אָמַר (ריש לקיש) [רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לֵוִי]: יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגַבֵּר עָלָיו בְּכָל יוֹם וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים לז) "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ", וְאִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזְרוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "ה' לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ". תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּנִי, אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוָּל זֶה, מָשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, אִם אֶבֶן הוּא, נִמּוֹחַ! וְאִם בַּרְזֶל הוּא, מִתְפּוֹצֵץ! שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה כג) "הֲלא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ, נְאֻם ה', וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע". [אִם אֶבֶן הוּא, נִמּוֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה נה) "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם". וְאוֹמֵר: (איוב יד) "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם"].

[פִּסְקָא. לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה, מְנָלָן? דִּכְתִיב: (ירמיה כט) "קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים". בִּשְׁלָמָא בְּנוֹ, בְּיָדוֹ, אֶלָּא בִּתּוֹ, בְּיָדוֹ הִיא? הָכִי קָאָמַר לְהוּ: נִתֵּן לָהּ מִידִי וְלַבְשְׁיֵהּ וּנְכַסְיֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּקָפְצוּ עֲלָהּ אִינְשֵׁי].

[פִּסְקָא. הָאָב חַיָּב בִּבְנוֹ וְכוּ'], וּלְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת, מְנָא לָן? אָמַר חִזְקִיָּה: דְּאָמַר קְרָא: (קהלת ט) "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ", אִם אִשָּׁה מַמָּשׁ [הִיא], כְּשֵׁם שֶׁחַיָּב לְהַשִּׂיאוֹ [אִשָּׁה], כָּךְ חַיָּב לְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת. אִי תּוֹרָה הִיא, כְּשֵׁם שֶׁחַיָּב לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, כָּךְ חַיָּב לְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף לְהַשִּׁיטוֹ בַּנָּהָר, מַאי טַעְמָא? חַיּוּתֵיהּ הִיא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵינוֹ מְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת, [מְלַמְּדוֹ לִסְטוּת. 'לִסְטוּת', סַלְקָא דַּעְתָּךָ? אֶלָּא] כְּאִלּוּ מְלַמְּדוֹ לִסְטוּת. מַאי בֵּינַיְהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְהוּ, דְּאַגְמְרֵיהּ (נמי) עִיסְקָא.

תָּנוּ רַבָּנָן: נֶאֱמַר: (שמות כ) "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", וְנֶאֱמַר: (משלי ג) "כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ", הִשְׁוָה הַכָּתוּב כִּבּוּד אָב וָאֵם לְכִבּוּד הַמָּקוֹם. נֶאֱמַר: (ויקרא יט) "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", וְנֶאֱמַר: (דברים ו) "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא", הִשְׁוָה הַכָּתוּב מוֹרָאַת אָב וָאֵם לְמוֹרָאַת הַמָּקוֹם. נֶאֱמַר: (שמות כא) "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת", וְנֶאֱמַר: (ויקרא כד) "אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ", הִשְׁוָה הַכָּתוּב בִּרְכַּת אָב וָאֵם לְבִרְכַּת הַמָּקוֹם. אֲבָל בְּהַכָּאָה, וַדַּאי אִי־אֶפְשָׁר, וְכֵן בַּדִּין, שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן שֻׁתָּפִין בּוֹ.

תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה שֻׁתָּפִין הֵן בָּאָדָם: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָבִיו, וְאִמּוֹ. בִּזְמַן שֶׁאָדָם מְכַבֵּד אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם וְכִבְּדוּנִי. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁבֵּן מְכַבֵּד אֶת אִמּוֹ יוֹתֵר מֵאָבִיו, מִפְּנֵי שֶׁמְּשַׁדַּלְתּוֹ בִּדְבָרִים, לְפִיכָךְ הִקְדִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבּוּד אָב לְכִבּוּד אֵם. וְגָלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁהַבֵּן מִתְיָרֵא מֵאָבִיו יוֹתֵר מֵאִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמְּלַמְּדוֹ תּוֹרָה, לְפִיכָךְ הִקְדִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרָא הָאֵם לְמוֹרָא הָאָב. תָּנִי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: בִּזְמַן שֶׁאָדָם מְצַעֵר אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָפֶה עָשִׁיתִי שֶׁלֹּא דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם, שֶׁאִלְמָלֵי דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם, צִעֲרוּנִי.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר, כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה סו) "כֹּה אָמַר ה': הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי". אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיְּהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּקוֹמָה זְקוּפָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם ו) "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ". רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לָא מַסְגֵי אַרְבַּע אַמּוֹת בְּגִלּוּי הָרֹאשׁ. אָמַר: שְׁכִינָה לְמַעְלָה מֵרֹאשִׁי.

שָׁאַל בֶּן אַלְמָנָה אַחַת אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אַבָּא אוֹמֵר: 'הַשְׁקֵנִי מַיִם', וְאִמָּא אוֹמֶרֶת: 'הַשְׁקֵנִי מַיִם', אֵיזֶה מֵהֶם קוֹדֵם? אָמַר לוֹ: הַנַּח כְּבוֹד אִמְּךָ וַעֲשֵׂה כְּבוֹד אָבִיךָ, שֶׁאַתָּה וְאִמְּךָ חַיָּבִים בִּכְבוֹד אָבִיךָ. בָּא לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לוֹ כָּךְ. אָמַר לוֹ: רַבִּי, נִתְגָּרְשָׁה מַהוּ? אָמַר לוֹ: מִבֵּין רִיסֵי עֵינֶיךָ נִכָּר, שֶׁבֶּן אַלְמָנָה אַתָּה, הַטֵּל לָהֶן מַיִם בְּסֵפֶל, וְקַעְקֵעַ לָהֶם כְּתַרְנְגוֹלִין.

דָּרַשׁ עוּלָא רָבָא אַפִּיתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה: מַאי דִּכְתִיב: (תהלים קלח) "יוֹדוּךָ ה' כָּל מַלְכֵי אָרֶץ, כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי פִיךָ", 'מַאֲמַר פִּיךָ' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'אִמְרֵי פִיךָ', בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: (שמות כ) 'אָנֹכִי', וְ'לֹא יִהְיֶה לְךָ', אָמְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם: לִכְבוֹד עַצְמוֹ הוּא דּוֹרֵשׁ. כֵּיוָן שֶׁאָמַר: (שם) "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", חָזְרוּ וְהוֹדוּ לַמַּאֲמָרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. רָבָא אָמַר: מֵהָכָא: (תהלים קיט) "רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת", רֹאשׁ דְּבָרְךָ וְלֹא סוֹף דְּבָרְךָ? אֶלָּא מִסּוֹף דְּבָרְךָ נִכָּר, שֶׁ"רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת".

בָּעוּ מִינֵיהּ מֵרַב עוּלָא: עַד הֵיכָן כִּבּוּד אָב וָאֵם? אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ מֶה עָשָׂה נָכְרִי אֶחָד (לאביו) בְּאַשְׁקְלוֹן, וְדָמָּא בֶּן נְתִינָה שְׁמוֹ. אָמְרוּ: פַּעַם אַחַת בִּקְּשׁוּ חֲכָמִים פְּרַגְמַטְיָא בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא שָׂכָר, וְהָיָה מַפְתֵּחַ מֻנָּח תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל אָבִיו וְלֹא צִעֲרוֹ. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עַד הֵיכָן כִּבּוּד אָב וָאֵם? אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ מֶה עָשָׂה נָכְרִי אֶחָד בְּאַשְׁקְלוֹן לְאָבִיו, וְדָמָּא בֶּן נְתִינָה שְׁמוֹ, (אָמְרוּ: פַּעַם אַחַת) בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ חֲכָמִים אֲבָנִים לָאֵפוֹד בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא שָׂכָר, וְרַב כַּהֲנָא מַתְנִי: בִּשְׁמוֹנִים רִבּוֹא, וְהָיָה מַפְתֵּחַ מֻנָּח תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל אָבִיו, וְלֹא צִעֲרוֹ. לְשָׁנָה הָאַחֶרֶת נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ, שֶׁנּוֹלְדָה לוֹ פָּרָה אֲדֻמָּה בְּעֶדְרוֹ. נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ. אָמַר לָהֶם: יוֹדֵעַ אֲנִי בָּכֶם, שֶׁאִם מְבַקֵּשׁ אֲנִי מִכֶּם כָּל מָמוֹן שֶׁבָּעוֹלָם, אַתֶּם נוֹתְנִים לִי, אֶלָּא אֵין אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם, אֶלָּא אוֹתוֹ מָמוֹן שֶׁהִפְסַדְתִּי בִּשְׁבִיל כִּבּוּד אַבָּא. (וכששמעו חכמים בדבר אמרו:) [וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא]: וּמַה מִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה, כָּךְ! מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: גָּדוֹל מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה, מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה. אָמַר רַב יוֹסֵף: מֵרֵישׁ הֲוָה אֲמִינָא: מַאן דַּהֲוָה אָמַר לִי, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: "סוּמָא פָּטוּר מִן הַמִּצְווֹת", עָבִידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנָן. (אמינא אנא) [דְּהָא], לָא מִפְקִידְנָא, וְהָא עָבִידְנָא. הַשְׁתָּא דְּשָׁמַעְנָא לְהָא דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: גָּדוֹל מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה, יוֹתֵר מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה, [אַדְרַבָּה]! מַאן דְּאָמַר לִי, דְּאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, עָבִידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנָן.

כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר: פַּעַם אַחַת הָיָה לָבוּשׁ סִירָקוֹן שֶׁל זָהָב, וְהָיָה יוֹשֵׁב בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמִי, וּבָאתָה אִמּוֹ וּקְרָעַתּוֹ מִמֶּנּוּ וְטָפְחָה לוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְיָרְקָה לוֹ בְּפָנָיו, וְלֹא הִכְלִימָהּ. (וְנָפַל קוֹרְדַקְסִין שֶׁלָּהּ, וְהוֹשִׁיט לָהּ, שֶׁלֹא תִּצְטַעֵר.) תָּנִי אֲבִימִי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ: יֵשׁ מַאֲכִיל לְאָבִיו פַּסְיוֹנִי וְטוֹרְדוֹ מִן הָעוֹלָם. וְיֵשׁ מַטְחִינוֹ בְּרֵחַיִם וּמְבִיאוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: כְּגוֹן אֲבִימִי בְּרִי, קִיֵּם מִצְוַת כִּבּוּד. חֲמִשָּׁה בְּנֵי סַמְכֵי הֲווּ לֵיהּ לַאֲבִימִי בְּחַיֵּי אָבִיו, וְכִי הֲוָה אַתִּי רַבִּי אַבָּהוּ, קָרִי אַבָּבָא, רָהִיט וְאָזַל וּפָתַח לֵיהּ, וְאָמַר: 'אִין אִין', עַד דְּמָטָא הָתָם. יוֹמָא חַד אָמַר לֵיהּ: אַשְׁקְיָין מַיָּא, אַדְאַיְתִּי לֵיהּ, נִמְנֵם, גָּחִין קָאִי לֵיהּ עַד דְּאִיתְּעַר. אִיסְתַּיְעָא מִלְּתֵיהּ וְדָרִישׁ אֲבִימִי: (תהלים עט) "מִזְמוֹר לְאָסָף, אֱלֹהִים, בָּאוּ גּוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ". אָמַר לוֹ רַב יַעֲקֹב בַּר אֲבוּהָ לְאַבַּיֵי: כְּגוֹן אֲנָא, דְּעַד דַּאֲתִינָא מִבֵּי רַב. אַבָּא מַדְלִי לִי כַּסָּא, וְאִמָּא מַזְגָא לִי, הֵיכִי אִיעָבִיד? אָמַר לֵיהּ: מֵאִמְּךָ קַבִּיל, וּמֵאָבִיךָ לָא תְּקַבֵּל, דְּכֵיוָן דְּ'בַר־תּוֹרָה' הוּא, חָלְשָׁה דַּעְתֵּיהּ. רַבִּי טַרְפוֹן הֲוָה לֵיהּ הַהִיא אִמָּא, דְּכָל אֵימַת דַּהֲוָת בַּעְיָא לְמֵיסַק לְפוּרְיָא, גָּחִין וְסָלִיק [לָהּ, וְכָל אֵימַת דַּהֲוָת נָחִית, נָחְתַּת עִלוּיֵהּ], אָתָא וְקָא מִשְׁתַּבַּח בֵּי מִדְרָשָׁא. אַמְרֵי לֵיהּ: עֲדַיִן לֹא הִגַעְתָּ לַחֲצִי כִּבּוּד. כְּלוּם זָרְקָה אַרְנְקִי בְּפָנֶיךָ לַיָּם, וְלֹא הִכְלַמְתָּהּ? רַב יוֹסֵף, כִּי הֲוָה שָׁמַע קָל כַּרְעָא דְּאִמֵּיהּ, אָמַר: אֵיקוּם מִקַּמֵּי שְׁכִינָה דְּאַתְּיָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא חֲמָאָן. רַבִּי יוֹחָנָן, עִבְּרַתּוֹ אִמּוֹ, מֵת אָבִיו. יְלָדַתּוֹ, מֵתָה אִמּוֹ. וְכֵן אַבַּיֵי. [אֵינִי, וְהָאָמַר אַבַּיֵי: "אָמְרָה לִי אֵם"? הַהִיא, מַרְבִּינִיתֵּיהּ הֲוָאִי].

רַב אַסִי, הֲוָה לֵיהּ הַהִיא אִימָא זְקֵנָה, אָמְרָה לֵיהּ: בָּעִינָא תַּכְשִׁיטִין! עָבַד לָהּ. בָּעִינָא גַּבְרָא! נִיעַיֵּין לָךְ. בָּעִינָא גַּבְרָא דְּשַׁפִּיר כְּוָותָךְ! שַׁבְקָהּ וְאָזַל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. שָׁמַע דְּקָאַזְלָה אַבַּתְרֵיהּ, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר לֵיהּ: מַהוּ לָצֵאת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּץ לָאָרֶץ? אָמַר לוֹ: אָסוּר, לִקְרַאת אִמָּא מַהוּ? אָמַר לוֹ: אֵינִי יוֹדֵעַ. (ארתח) [אַתְּרַח] פּוּרְתָּא. הָדַר אָתָא, אָמַר לֵיהּ: אַסִי, נִתְרַצֵּיתָ לָצֵאת, הַמָּקוֹם יַחֲזִירְךָ לְשָׁלוֹם. אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לֵיהּ: חַס־וְשָׁלוֹם, דִּלְמָא מִירְתַּח רָתַח. אָמַר לֵיהּ: מַאי אָמַר לְךָ? אָמַר לֵיהּ: "הַמָּקוֹם יַחֲזִירְךָ לְשָׁלוֹם". אָמַר לֵיהּ: וְאִי אִיתָא דְּרָתַח, לָא הֲוָה מְבָרֵךְ לָךְ. אַדְהָכִי וְהָכִי שָׁמְעֵי לַאֲרוֹנָא דְּקָאַתִּי, אָמַר: אִי יַדְעִי, לָא נַפְקִי.

תָּנוּ רַבָּנָן: מְכַבְּדוֹ בְּחַיָּיו וּמְכַבְּדוֹ בְּמוֹתוֹ. בְּחַיָּיו כֵּיצַד? הַנִּשְׁמָע בְּדִבְרֵי אָבִיו לְמָקוֹם, לֹא יֹאמַר: 'שַׁלְּחוּנִי בִּשְׁבִיל עַצְמִי', 'מַהֲרוּנִי בִּשְׁבִיל עַצְמִי', 'פַּטְּרוּנִי בִּשְׁבִיל עַצְמִי'. אֶלָּא כֻּלְהוּ בִּשְׁבִיל אַבָּא. בְּמוֹתוֹ כֵּיצַד? הָיָה אוֹמֵר דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיו, לֹא יֹאמַר: 'כָּךְ אָמַר אַבָּא', אֶלָּא: 'כָּךְ אָמַר אַבָּא מָרִי הֲרֵינִי כַּפָּרַת מִשְׁכָּבוֹ'. וְהַנֵי מִילֵי, תּוֹךְ שְׁנֵים־עָשָׂר חֹדֶשׁ, מִכָּאן וָאֵילָךְ אוֹמֵר: 'זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא'. [תָּנוּ רַבָּנָן: חָכָם, מְשַׁנֶּה שֵׁם אָבִיו וְשֵׁם רַבּוֹ. תֻּרְגְּמָן, אֵינוֹ מְשַׁנֶּה, לֹא שֵׁם אָבִיו וְלֹא שֵׁם רַבּוֹ. אֲבוּהָ דְּמַאן? אִילֵימָא אֲבוּהָ דִּמְתֻרְגְּמָן, אַטוּ תֻּרְגְּמָן לָאו בַּר חִיּוּבָא הוּא? אֶלָּא אָמַר רָבָא: שֵׁם אָבִיו שֶׁל חָכָם וְשֵׁם רַבּוֹ שֶׁל חָכָם. כִּי הָא דְּמַר בַּר רַב אַשִׁי, כִּי הֲוָה דָּרִישׁ בְּפִירְקָא, אִיהוּ אָמַר: 'אַבָּא מָרִי', וְאַמּוֹרֵיהּ אָמַר: 'הָכִי אָמַר רַב אַשִׁי'].

תָּנוּ רַבָּנָן: אֵיזֶהוּ 'מוֹרָא'? וְאֵיזֶהוּ 'כִּבּוּד'? 'מוֹרָא', לֹא עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ וְלֹא יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְלֹא סוֹתֵר אֶת דְּבָרָיו וְלֹא מַכְרִיעוֹ. 'כִּבּוּד', מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה וּמַלְבִּישׁ (ומנעיל) [וּמְכַסֶּה], מַכְנִיס וּמוֹצִיא. אִיבָּעְיָא לְהוּ: מִשֶּׁל מִי? רַב יְהוּדָה אָמַר: מִשֶּׁל בֵּן. רַב נָתָן (אמר רב) [בַּר] אוֹשַׁעְיָא [אָמַר]: מִשֶּׁל אָב. [אוֹרוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְרַב יִרְמְיָה, וְאַמְרֵי לָהּ לִבְרֵיהּ דְּרַב יִרְמְיָה, כְּמַאן דְּאָמַר: מִשֶּׁל אָב. מֵיתִיבִי: נֶאֱמַר: (שמות כ) "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", וְנֶאֱמַר: (משלי ג) "כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ". מַה לְּהַלָּן בְּחֶסְרוֹן כִּיס, אַף כָּאן בְּחֶסְרוֹן כִּיס. וְאִי אָמַרְתָּ: מִשֶּׁל אָב, מַאי נַפְקָא לֵיהּ מִינֵיהּ? לְבִטּוּל מְלָאכָה. תָּא שְׁמַע: שְׁנֵי אַחִים, שְׁנֵי שֻׁתָּפִין, הָאָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ, פּוֹדִין זֶה לָזֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וּמַאֲכִילִין זֶה לָזֶה מַעֲשֵׁר עָנִי. וְאִי אָמַרְתָּ: מִשֶּׁל בֵּן, נִמְצָא זֶה פּוֹרֵעַ חוֹבוֹ מִשֶּׁל עֲנִיִּים. לָא צְרִיכָא, לְהַעֲדָפָה. אִי הָכִי, הַיְנוּ דְּקָתָּנִי עֲלָהּ: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: תָּבוֹא מְאֵרָה לְמִי שֶׁמַּאֲכִיל אֶת אָבִיו מַעֲשֵׂר עָנִי. וְאִי לְהַעֲדָפָה, מַאי נַפְקָא מִינָהּ? אֲפִלּוּ הָכִי, זִילָא בֵּיהּ מִלְּתָא. תָּא שְׁמַע: שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עַד הֵיכָן כִּבּוּד אָב וְאֵם? אָמַר לָהֶם: כְּדֵי שֶׁיִּטֹּל אַרְנְקִי (של דינרים ויטילנו) וְיִזְרְקֶנּוּ לַיָּם בְּפָנָיו, וְאֵינוֹ מַכְלִימוֹ. וְאִי אָמַרְתְּ, מִשֶּׁל אָב, מַאי נַפְקָא לֵיהּ מִינֵיהּ? בְּרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ. וְכִי הָא דְּרַבָּה בַּר] רַב הוּנָא, קָרַע שִׁירָאֵי בְּאַנְפֵּי רַבָּה בְּרֵיהּ, אָמַר: אֵיזִיל אִיחְזִי אִי רָתַח אִי לָא רָתַח. וְדִלְמָא רָתַח, וְקָעָבַר: (ויקרא יט) אַ"לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל"? דְּמָחִיל לֵיהּ לִיקָרֵיהּ. וְהָא קָעָבַר מִשּׁוּם: (דברים כ) "בַּל תַּשְׁחִית"? דְּעָבַד לֵיהּ בְּפוּמְבְּיָנֵי. וְדִלְמָא מִשּׁוּם הָכִי לָא רָתַח? דְּעָבַד לֵיהּ בִּשְׁעַת רִיתְחֵיהּ.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר שִׁילָא, אָמַר רַב מַתְנָא, אָמַר רַב חִסְדָּא: הָאָב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ, כְּבוֹדוֹ מָחוּל. הָרַב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ, אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל. וְרַב יוֹסֵף אָמַר: אֲפִלּוּ הָרַב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ, כְּבוֹדוֹ מָחוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יג) "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם". אָמַר רָבָא: הָכִי הַשְׁתָּא, הָתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עָלְמָא דִּילֵיהּ הוּא וְתוֹרָה דִּילֵיהּ הִיא, מָחִיל לֵיהּ לִיקָרֵיהּ! הָכָא, תּוֹרָה, דִּילֵיהּ הִיא? הָדַר אָמַר רָבָא: אִין, תּוֹרָה דִּילֵיהּ הִיא! דִּכְתִיב: (תהלים א) "וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה". [אֵינִי? וְהָא רָבָא מַשְׁקֵי בֵּי הִלּוּלָא דִּבְרֵיהּ, וְדַל לֵיהּ כַּסָּא לְרַב פָּפָּא וּלְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, וְקָמוּ מִקַּמֵּיהּ. לְרַב מָרִי וּלְרַב פִּנְחָס בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וְלָא קָמוּ מִקַּמֵּיהּ, אִיקְפַּד, וְאָמַר: הַנֵי רַבָּנָן רַבָּנָן, וְהַנֵי רַבָּנָן לָאו רַבָּנָן. וְתוּ, רַב פָּפָּא הֲוָה מַשְׁקֵי בֵּי הִלּוּלָא דְּאַבָּא מַר בְּרֵיהּ, וְדַלִי לֵיהּ כַּסָּא לְרַבִּי יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, וְלָא קָם מִקַּמֵּיהּ, וְאִיקְפַּד. אֲפִלּוּ הָכִי, הִדּוּר מִיעֲבַד לֵיהּ בָּעוּ].

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי צָדוֹק שֶׁהָיוּ מְסֻבִּים בְּבֵית מִשְׁתֵּה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עֲלֵיהֶם. נָתַן הַכּוֹס לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְלֹא נְטָלוֹ, נָתַן לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְקִבְּלוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מַה זֶּה יְהוֹשֻׁעַ, אָנוּ יוֹשְׁבִים, וְגַּמְלִיאֵל בְּרַבִּי עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עָלֵינוּ? אָמַר לוֹ: מָצִינוּ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שֶׁשִּׁמֵּשׁ, אַבְרָהָם גְּדוֹל הַדּוֹר הָיָה! וְכָתוּב בּוֹ: (בראשית יח) "וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם". וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִדְמוּ לוֹ? לֹא נִדְמוּ לוֹ אֶלָּא לְעַרְבִיִּים, וְאָנוּ, לֹא יְהֵא רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרַבִּי עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עָלֵינוּ?! אָמַר לָהֶם רַבִּי צָדוֹק: עַד מָתַי אַתֶּם מַנִּיחִים כְּבוֹדוֹ שֶׁל מָקוֹם, וְאַתֶּם עוֹסְקִים בִּכְבוֹד הַבְּרִיּוֹת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשִּׁיב רוּחוֹת וּמַעֲלֶה נְשִׂיאִים וּמוֹרִיד מָטָר וּמַצְמִיחַ אֲדָמָה וְעוֹרֵךְ שֻׁלְחָן לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאָנוּ, לֹא יְהֵא רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרַבִּי עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עָלֵינוּ?!

רַבָּנָן: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם". (ויקרא יט) יָכוֹל אֲפִלּוּ מִפְּנֵי זָקֵן אַשְׁמַאי? תַּלְמוּד לוֹמַר: 'זָקֵן', וְאֵין 'זָקֵן' אֶלָּא חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר יא) "אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל". רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אֵין 'זָקֵן' אֶלָּא [מִי] שֶׁקָּנָה חָכְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי ח) "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ". יָכֹל יַעֲמֹד מִפָּנָיו מִמָּקוֹם רָחוֹק? תַּלְמוּד לוֹמַר: "תָּקוּם וְהָדַרְתָּ", לֹא אָמַרְתִּי 'קִימָה' אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ 'הִדּוּר'. יָכוֹל יְהַדְרֶנּוּ בְּמָמוֹן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "תָּקוּם וְהָדַרְתָּ", מַה 'קִּימָה' שֶׁאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס, אַף 'הִדּוּר' שֶׁאֵין בּוֹ חֶסְרוֹן כִּיס. יָכוֹל יַעֲמֹד מִפָּנָיו מִבֵּית הַכִּסֵּא, וּמִבֵּית הַמֶּרְחָץ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "תָּקוּם וְהָדַרְתָּ", לֹא אָמַרְתִּי 'קִימָה' אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁיֵשׁ 'הִדּוּר'. יָכוֹל יַעֲצִים עֵינָיו כְּאִלּוּ לֹא רָאָהוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ["תָּקוּם] וְיָרֵאתָ", דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ: "וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ". רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מִנַּיִן לְזָקֵן שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "זָקֵן וְיָרֵאתָ". אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: "מִפְּנֵי שֵׁיבָה תָּקוּם", אֲפִלּוּ כָּל שֵׂיבָה בְּמַשְׁמָע. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, הַיְנוּ תָּנָא קַמָּא. אִיכָּא בֵּינַיְהוּ יַנִּיק וְחַכִּים. תַּנָּא קַמָּא סָבַר: יַנִּיק וְחַכִּים לָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי סָבַר: אֲפִלּוּ יַנִּיק וְחַכִּים.

אֵין בַּעֲלֵי אֻמָּנוּת (עומדין) [רַשָּׁאִים לַעֲמֹד] מִפְּנֵי תַּלְמִיד חָכָם בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסְקִים בִּמְלַאכְתָּם. וְלָא? וְהָא תְּנָן: כָּל בַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת (שבירושלים) עוֹמְדִים בִּפְנֵיהֶם, וְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמָם, וְאוֹמְרִים לָהֶם: אַחֵינוּ, אַנְשֵׁי מָקוֹם פְּלוֹנִי, בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵיהֶם עוֹמְדִים, מִפְּנֵי תַּלְמִיד חָכָם אֵין עוֹמְדִים. אָמַר רַבִּי (אסי) [יוֹסֵי] בַּר אַבִּין: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבָה מִצְוָה בִּשְׁעָתָהּ, שֶׁהֲרֵי מִפְּנֵיהֶם עוֹמְדִים, מִפְּנֵי תַּלְמִיד חָכָם אֵין עוֹמְדִים. וְדִלְמָא שַׁאנִי הָתָם, דְּאִם כֵּן (נמצאת) אַתָּה מַכְשִׁילָם לֶעָתִיד לָבוֹא? [תָּנָא: אֵיזוֹהִי קִימָה שֶׁיֵּשׁ בָּה הִדּוּר? הֱוֵי אוֹמֵר זֶה אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר אַבַּיֵי: לֹא אֲמָרָן אֶלָּא בְּרַבּוֹ שֶׁאֵינוֹ מֻבְהָק, אֲבָל בְּרַבּוֹ הַמֻּבְהָק, מְלֹא עֵינָיו. אַבַּיֵי, מְכִי הֲוָה חָזִי לֵיהּ לְאוּדְנֵיהּ דְּחַמְרָא דְּרַב יוֹסֵף דְּאַתִּי, הֲוָה קָאִים. אַבַּיֵי הֲוָה רָכִיב חַמְרָא וְקָא מַסְגִי אַגּוּדָא דִּנְהַר סַגְיָא, יָתִיב רַב מְשַׁרְשִׁיָּא וְרַבָּנָן בְּאִידָךְ גִּיסָא, וְלָא קָמוּ מִקַּמֵּיהּ. אָמַר לְהוּ: וְלָאו רַב מֻבְהָק אֲנָא? אָמְרוּ לֵיהּ: לָאו אַדַּעְתִּין].

רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה קָאִי מִקַמֵּי סָבֵי דְּאַרְמָאֵי, אָמַר: כַּמָּה הַרְפַּתְּקֵי עֲדוּ עִילוּיַהוּ דְּהַנֵי. רָבָא (מקמייהו) [מֵיקַם] לָא קָאִים, הִדּוּר עָבִיד לְהוּ. אַבַּיֵי יָהִיב יָדָא לְסָבֵי. רָבָא מְשַׁדַּר שְׁלוּחֵיהּ. רַב נַחְמָן מְשַׁדֵּר גּוּזָאֵי, אָמַר: אִי לָאו תּוֹרָה, כַּמָּה נַחְמָן בַּר אַבָּא אִיכָּא בְּשׁוּקָא.

אָמַר רַבִּי אַיְבוֹ, אָמַר רַבִּי יַנַּאי: אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לַעֲמֹד לִפְנֵי רַבּוֹ, אֶלָּא שַׁחֲרִית עַרְבִית, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא כְּבוֹדוֹ מְרֻבֶּה מִכְּבוֹד שָׁמַיִם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין עוֹמֵד מִפְּנֵי רַבּוֹ, נִקְרָא רָשָׁע וְאֵינוֹ מַאֲרִיךְ יָמִים וְתַלְמוּדוֹ מִשְׁתַּכֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ח) "וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע, וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים, כַּצֵל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא [מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים]". 'מוֹרָא' זוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (ויקרא יט) "תָּקוּם וְיָרֵאתָ", הֱוֵי אוֹמֵר: 'מוֹרָא', זוֹ קִימָה. [אִיבָּעְיָא לְהוּ: רָכוּב כִּמְהַלֵּךְ דָּמִי, אוֹ לֹא? אָמַר אַבַּיֵי: תָּא שְׁמַע: טָמֵא יוֹשֵׁב תַּחַת הָאִילָן וְטָהוֹר עוֹמֵד, טָמֵא. טָמֵא עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְטָהוֹר יוֹשֵׁב, טָהוֹר, וְאִם יָשַׁב הַטָּמֵא, הַטָּהוֹר טָמֵא. וְכֵן בְּאֶבֶן הַמְנֻגַּעַת. וְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר כֹּהֵן: זֹאת אוֹמֶרֶת: רָכוּב כִּמְהַלֵּךְ דָּמִי, שְׁמַע מִינָהּ! אִיבָּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לַעֲמֹד מִפְּנֵי סֵפֶר תּוֹרָה? רַבִּי חִלְקִיָּה וְרַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר אַמְרֵי: קַל־וָחֹמֶר, מִפְּנֵי לוֹמְדֶיהָ עוֹמְדִים, מִפָּנֶיהָ לֹא כָּל שֶׁכֵּן?! רַבִּי אִלָעִי וְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִי הֲווּ יָתְבֵי, חָלִיף וְאָזִיל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, וְקָמוּ מִקַּמֵּיהּ, אָמַר לְהוּ: חֲדָא, דְּאַתּוּן 'חַכִּימֵי' וַאֲנָא 'חָבֵר'. וְעוֹד, כְּלוּם תּוֹרָה עוֹמֶדֶת מִפְּנֵי לוֹמְדֶיהָ? סָבַר לָהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לַעֲמֹד מִפְּנֵי רַבּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. לַיִיט עֲלָה אַבַּיֵי. (שמות לג) "וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֶלָה", רַבִּי אַמִי וְרַבִּי יִצְחָק נַפְחָא, חַד אָמַר: לִגְנַאי, וְחַד אָמַר: לְשֶׁבַח. מַאן דְּאָמַר: לִגְנַאי, כִּדְאִיתָא. מַאן דְּאָמַר: לְשֶׁבַח, אָמַר חִזְקִיָּה: אָמַר לִי רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רַב אַבְדִּימִי דְּמִן חֵיפָא: חָכָם עוֹבֵר, עוֹמֵד מִלְּפָנָיו אַרְבַּע אַמּוֹת. וְכֵיוָן שֶׁעָבַר אַרְבַּע אַמּוֹת, יוֹשֵׁב. אַב בֵּית־דִּין עוֹבֵר, עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מְלֹא עֵינָיו, וְכֵיוָן שֶׁעָבַר אַרְבַּע אַמּוֹת, יוֹשֵׁב. נָשִׂיא עוֹבֵר, עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מְלֹא עֵינָיו, וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב עַד שֶׁיֵּשֶׁב בִּמְקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֶלָה"].

תַּנְיָא: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יד), בִּזְמַן שֶׁאַתֶּם נוֹהֲגִים מִנְהַג בָּנִים אַתֶּם קְרוּיִים 'בָּנִים', [אֵין אַתֶּם נוֹהֲגִים מִנְהַג בָּנִים, אֵין אַתֶּם קְרוּיִים 'בָּנִים'], דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, [אַתֶּם] קְרוּיִים בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר:

(ירמיה ד) "בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה". וְאוֹמֵר: (דברים לב) "בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם". וְאוֹמֵר: (ישעיה א) "זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים". וְאוֹמֵר: (הושע ב) "וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם: לֹא עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם: בְּנֵי אֵל חָי". מַאי 'וְאוֹמֵר'? וְכִי תֵּימָא: 'סְכָלִים' הוּא דְּמִיקְרוּ 'בְּנֵי', כִּי לֵית בְּהוּ הֵימְנוּתַיְהוּ לָא מִיקְרוּ 'בְּנֵי', תָּא שְׁמַע: וְאוֹמֵר: "בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם". וְכִי תֵּימָא: כִּי לֵית בְּהוּ הֵימְנוּתַיְהוּ הוּא דְּמִיקְרוּ 'בָּנִים', כִּי פַּלְחֵי לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לָא מִיקְרוּ 'בָּנִים', תָּא שְׁמַע, וְאוֹמֵר: "זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים". וְכִי תֵּימָא: "בָּנִים מַשְׁחִיתִים" הוּא דְּמִיקְרוּ, "בְּנֵי מְעַלְיָא" לָא מִיקְרוּ, תָּא שְׁמַע: וְאוֹמֵר: "וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם: לֹא עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם: בְּנֵי אֵל חָי". [תָּנוּ רַבָּנָן: (דברים יב) "אֵלֶּה הַחֻקִּים", אֵלּוּ הַמִּדְרָשׁוֹת. "וְהַמִּשְׁפָּטִים", אֵלּוּ הַדִּינִים. "אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן", זוֹ מִשְׁנָה. "לַעֲשׂוֹת", זוֹ מַעֲשֶׂה. "בָּאָרֶץ", יָכוֹל כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן לֹא יְהוּ נוֹהֲגִים אֶלָּא בָּאָרֶץ? תַּלְמוּד לוֹמַר: (שם) "כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה". אִי "כָּל הַיָּמִים", יָכוֹל יְהוּ נוֹהֲגִים בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּץ לָאָרֶץ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "בָּאָרֶץ". אַחַר שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב וּמִעֵט, צֵא וּלְמַד מִמַּה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן: (שם) "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם" וְגוֹ'. מָה עֲבוֹדָה זָרָה מְיֻחֶדֶת, שֶׁהִיא חוֹבַת הַגּוּף וְנוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּץ לָאָרֶץ, אַף כָּל שֶׁהִיא חוֹבַת הַגּוּף, נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּץ לָאָרֶץ].

כְּתִיב: (שמות טז) "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת, אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן". אִי־אֶפְשָׁר לוֹמַר: "עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת", שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר: "אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן", וְאִי־אֶפְשָׁר לוֹמַר: "אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן", שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: "עַד בֹּאָם" וְגוֹ', הָא כֵּיצַד? בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת מֹשֶׁה וּפָסַק מָן מִלֵּירֵד, וְהָיוּ מִסְתַּפְּקִין מִמָּן שֶׁבִּכְלֵיהֶם עַד ט"ז בְּנִיסָן. תַּנְיָא אִידָךְ: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה", וְכִי אַרְבָּעִים שָׁנָה אָכְלוּ, וַהֲלֹא אַרְבָּעִים שָׁנָה חָסֵר שְׁלֹשִׁים יוֹם אָכְלוּ? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: עֻגּוֹת שֶׁהוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם טַעֲמוּ בָּהֶם טַעַם מָן. תַּנְיָא אִידָךְ: בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת מֹשֶׁה, וּבְשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלָד, מִנַּיִן שֶׁבְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת? שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לד) "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה'", וּכְתִיב: (שם) "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה [בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם"], וּכְתִיב: (יהושע א) "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה'", וּכְתִיב: (שם) "מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר" וְגוֹ'. וּכְתִיב: (שם) "עִבְרוּ (בתוך) [בְּקֶרֶב] הַמַּחֲנֶה וְצַוּוּ אֶת הָעָם [לֵאמֹר: הָכִינוּ לָכֶם צֵדָה, כִּי בְעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן"]. וּכְתִיב: (שם ד) "וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן". צֵא מִמֶּנּוּ שְׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה יָמִים לְמַפְרֵעַ, הָא לָמַדְתָּ שֶׁבְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת מֹשֶׁה. וּמִנַּיִן שֶׁבְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלַד מֹשֶׁה? שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לא) "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא". שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר 'הַיּוֹם', מַה תַּלְמוּד לוֹמַר 'הַיּוֹם'? (היום מלאו ימי ושנותי) מְלַמֵּד, שֶׁיּוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְמַלֵּא שְׁנוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כג) "אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא".

מִשְׁנָה. כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, מֵיטִיבִין לוֹ וּמַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וְנוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ. וְכָל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, אֵין מֵיטִיבִין לוֹ וְאֵין מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וְאֵינוֹ נוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ. גְּמָרָא. וּרְמִינְהִי: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת [לוֹ] לָעוֹלָם הַבָּא, אֵלּוּ הֵן: כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם. אָמַר רַב יְהוּדָה: הָכִי קָאָמַר: כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת יְתֵרָה עַל זְכֻיּוֹתָיו מֵיטִיבִין לוֹ, וְדוֹמֶה כְּמִי שֶׁמְּקַיֵּם כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. מִכְּלַל דְּהַנָּךְ, אֲפִלּוּ בַּחֲדָא נַמִּי? אָמַר רַב שְׁמַעְיָה: לוֹמַר שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. וְכָל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת [יְתֵרָה] עַל זְכֻיּוֹתָיו מֵיטִיבִין לוֹ, וּרְמִינְהִי: כָּל שֶׁזְּכֻיּוֹתָיו מְרֻבִּין מֵעֲווֹנוֹתָיו, מְרֵעִין לוֹ וְדוֹמֶה כְּמִי שֶׁשָּׂרַף כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וְלֹא שִׁיֵּר מִמֶּנָּה אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת. וְכָל שֶׁעֲוֹנוֹתָיו מְרֻבִּים מִזְּכֻיּוֹתָיו, מֵיטִיבִין לוֹ וְדוֹמֶה כְּמִי שֶׁקִּיֵּם כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה וְלֹא חִסֵּר אוֹת אַחַת מִמֶּנָּה. אָמַר אַבַּיֵי: מַתְנִיתִין, דְּעָבְדִין לֵיהּ יוֹם טָב וְיוֹם בִּישׁ. רָבָא אָמַר: הָא מַנִּי? רַבִּי יַעֲקֹב הִיא, דְּאָמַר: שְׁכַר מִצְווֹת בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָּא.

דְּתַנְיָא, רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֵין לְךָ כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה שֶׁכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ בְּצִדָּהּ, שֶׁאֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים תְּלוּיָה בָּהּ. בְּכִבּוּד אָב וָאֵם כְּתִיב: (דברים ה) "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ, וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ". בְּשִׁלּוּחַ הַקֵּן כְּתִיב: (שם כב) "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". הֲרֵי שֶׁאָמַר לוֹ אָבִיו: "עֲלֵה לַבִּירָה וְהָבֵא לִי גּוֹזָלוֹת", וְעָלָה לַבִּירָה וְשָׁלַח אֶת הָאֵם וְנָטַל אֶת הַבָּנִים, וּבַחֲזָרָתוֹ נָפַל וָמֵת, הֵיכָן טוֹבַת יָמָיו שֶׁל זֶה? וְהֵיכָן אֲרִיכוּת יָמָיו שֶׁל זֶה? אֶלָּא: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ", לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב, "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ", לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ. וְדִלְמָא לָאו הָכִי הֲוָה? רַבִּי יַעֲקֹב מַעֲשֶׂה חָזָא. וְדִלְמָא מְהַרְהֵר בַּעֲבֵרָה הֲוָה? מַחֲשָׁבָה רָעָה אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה. וְדִלְמָא מְהַרְהֵר בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הֲוָה? וּכְתִיב: (יחזקאל יד) "לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת [בֵּית] יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם".

אִיהוּ נַמִּי, הָכִי קָאָמַר: אִי (מאי) סַלְקָא דַּעְתָּךְ, שְׂכַר מִצְווֹת בְּהַאי עָלְמָא, אַמַּאי לָא אַגִּין מִצְוָה עֲלֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא לֵיתִי לִידֵי הִרְהוּר? וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: "שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָם נִזּוֹקִין". הָתָם, בַּהֲלִיכָתָן שַׁאנִי. וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: "שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִזּוֹקִין, לֹא בַּהֲלִיכָתָן וְלֹא בַּחֲזָרָתָן". הָתָם, סֻלָּם רָעוּעַ הֲוָה, דִּקְבִיעַ הֶזֵיקָא, וְכָל הֵיכָא דִּקְבִיעַ הֶיזֵקָא לָא סַמְכִינָן אַנִיסָא! דִּכְתִיב: (ש"א טז) "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: אֵיךְ אֵלֵךְ? וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי". אָמַר רַב יוֹסֵף: אִלְמָלֵא דָּרְשֵׁיהּ אַחֵר לְהַאי קְרָא כְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר בְּרַתֵּיהּ, לָא חָטָא. וְאַחֵר, מַאי חָזָא? אִיכָּא דְּאַמְרֵי: כִּי הַאי גַּוְנָא חָזָא, וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי: לִישְׁנָא (דגברא רבא) [דְּחוּצְפִּית הַמְּתֻרְגְּמָן] חָזָא, דַּהֲוָה גָּרִיר לֵיהּ דָּבָר אַחֵר, אָמַר: פֶּה שֶׁהֵפִיק מַרְגָּלִיּוֹת יְלַחֵךְ עָפָר?! נָפַק וְחָטָא.

רָמִי (ליה) רַב טוֹבִי בַּר רַב קִיסְנָא לְרָבָא: תְּנָן: כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, מֵיטִיבִין לוֹ. עָשָׂה, אִין. לֹא עָשָׂה, לָא. וּרְמִינְהִי: יָשַׁב וְלֹא עָבַר עֲבֵרָה, נוֹתְנִים לוֹ שָׂכָר כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה. אָמַר לֵיהּ: הָתָם, כְּגוֹן שֶׁבָּא דְּבַר עֲבֵרָה לְיָדוֹ וְנִצַּל הֵימֶנָּה. כִּי הָא דְּרַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפִּי, תְּבַעְתֵּיהּ הַהִיא מַטְרוֹנִיתָא, אָמַר מִלְּתָא וּמַלִי נַפְשֵׁיהּ שִׁיחֲנָא וְכִיבֵי[עָבְדָה] הִיא מִלְּתָא וְאִיתְּסִיעָרַק, טָשָׁא בְּהַהוּא בֵּי־בַּנֵּי, דְּכִי הֲווּ עַיְלִין בֵּיהּ בִּתְרֵין, אֲפִלּוּ בִּימָמָא הֲווּ מִתְּזְקִין. לְמָחָר אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן: מַאן נַטְרָךְ? אָמַר לְהוּ: שְׁנֵי נוֹשְׂאֵי קֵיסָר שְׁמָרוּנִי כָּל הַלַּיְלָה. אָמְרוּ לֵיהּ: שֶׁמָּא דְּבַר (עבירה) [עֶרְוָה] בָּא לְיָדְךָ וְנִצַּלְתָּ הֵימֶנָּה, דְּתַנִינָא: כָּל הַבָּא דְּבַר (עבריה) [עֶרְוָה] לְיָדוֹ וְנִצָּל הֵימֶנָּה, עוֹשִׂים לוֹ נֵס. (תהלים קג) "גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ", כְּגוֹן רַבִּי צָדוֹק [וַחֲבֵרָיו. רַבִּי צָדוֹק], תְּבַעְתֵּיהּ הַהִיא מַטְרוֹנִיתָא, אָמַר לָהּ: חָלַשׁ לִי לִבָּאִי וְלָא מָצִינָא, אִיכָּא מִידִי לְמֵיכַל? אָמְרָה לֵיהּ: אִיכָּא דָּבָר טָמֵא. אָמַר לָהּ: מַאי נַפְקָא מִינָהּ, דְּעָבִיד הָא, אָכוֹל הָא. שָׁגְרָא תַּנוּרָא, קָא מַנְּחַת לֵיהּ. סָלִיק וְיָתִיב בְּגַוֵּיהּ. אָמְרָה לֵיהּ: מַאי הַאי? אָמַר לָהּ: דְּעָבִיד הָא, נָפִיל בְּהָא. אָמְרָה לֵיהּ: אִי יַדְעִי כּוּלֵי הַאי, לָא צִעַרְתִּיךְ. רַב כַּהֲנָא הֲוָה מַזְבַּן דִּיקוּלֵי, תְּבַעְתֵּיהּ הַהִיא מַטְרוֹנִיתָא. אָמַר לָהּ: אֵיזִיל אִיקְשִׁיט נַפְשָׁאִי. סָלִיק וְקָא נָפִיל מֵאִיגְרָא לְאַרְעָא. אָתָא אֵלִיָּהוּ קַבְּלֵיהּ, אָמַר לֵיהּ: אַטְרַחְתָּן אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסֵי. אָמַר לֵיהּ: מִי גָּרַם לִי? לָאו עֲנִיּוּתָא? יָהַב לֵיהּ שִׁיפָא דְּדִינְרֵי.

רָמִי לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: תְּנָן: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה אוֹתָן, אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵלּוּ הֵן: כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם. בְּכִבּוּד אָב וָאֵם כְּתִיב: (דברים ה) "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ, וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ". בִּגְמִילוּת חֲסָדִים כְּתִיב: (משלי כא) "רֹדֵף צְדָקָה וָחֶסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד". וּבַהֲבָאַת שָׁלוֹם, כְּתִיב: (תהלים לד) "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ". וְאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: אַתְּיָא 'רְדִיפָה' 'רְדִיפָה'. כְּתִיב הָכָא: "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" וּכְתִיב הָתָם: "רֹדֵף צְדָקָה וָחֶסֶד". בְּתַלְמוּד תּוֹרָה כְּתִיב: (דברים ל) "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ". אִי הָכִי בְּשִׁלּוּחַ הַקֵּן נַמִּי כְּתִיב: (שם כב) "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים", [לִיתְּנִי נַמִּי הַאי?] תָּנָא וְשִׁיֵּר. תָּנִי תַּנָּא: "אֵלּוּ דְּבָרִים", וְאַתְּ אָמַרְתְּ: "תָּנָא וְשִׁיֵּר"? אָמַר רָבָא: רַבִּי אִידִי אַסְבְּרָא לִי, (ישעיה ג) "אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב, כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ", וְכִי יֵשׁ צַדִּיק טוֹב, וְצַדִּיק שֶׁאֵינוֹ טוֹב? אֶלָּא טוֹב לַשָּׁמַיִם וְלַבְּרִיּוֹת, זֶהוּ "צַדִּיק טוֹב". טוֹב לַשָּׁמַיִם וְרַע לַבְּרִיּוֹת, זֶהוּ "צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ טוֹב". כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר [אַתָּה אוֹמֵר]: (שם) "אוֹי לְרָשָׁע רָע, כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לוֹ", וְכִי יֵשׁ רָשָׁע רַע וְיֵשׁ רָשָׁע שֶׁאֵינוֹ רַע? אֶלָּא רַע לַשָּׁמַיִם וְרַע לַבְּרִיּוֹת, זֶהוּ "רָשָׁע רָע". רַע לַשָּׁמַיִם וְאֵינוֹ רַע לַבְּרִיוֹת, זֶהוּ "רָשָׁע שֶׁאֵינוֹ רָע". הַזְּכוּת יֵשׁ לָהּ קֶרֶן וְיֵשׁ לָהּ פֵּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי" וְגוֹ'. עֲבֵרָה יֵשׁ לָהּ קֶרֶן וְאֵין לָה פֵּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "אוֹי לָרָשָׁע רָע" וְגוֹ'. וְאֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם: (משלי א) "וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַּרְכָּם, וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ". עֲבֵרָה שֶׁעוֹשָׂה פֵּרוֹת, יֵשׁ לָהּ פֵּרוֹת, וְשֶׁאֵין עוֹשָׂה פֵּרוֹת, אֵין לָהּ פֵּרוֹת. מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלאכי ג) "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו, לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ". מַאי, "וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ"? אָמַר רַב אַסִי: אֲפִלּוּ חָשַׁב אָדָם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, וְנֶאֱנַס וְלֹא עֲשָׂאָהּ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ. מַחֲשָׁבָה רָעָה אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים סו) "אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי, לֹא יִשְׁמַע ה'". וְאֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם: (ירמיה ו) "הִנֵּה אָנֹכִי (הִנְנִי) מֵבִיא רָעָה אֶל הָעָם הַזֶּה פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם". מַחֲשָׁבָה שֶׁעוֹשָׂה פְּרִי, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה. מַחֲשָׁבָה שֶׁאֵין בָּה (מעשה) [פְּרִי], אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה. וְאֶלָּא הָא דִּכְתִיב: (יחזקאל יד) "לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת [בֵּית] יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם". אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: הַהוּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ].

תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת.

רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא זֶה, אָבַד מִמֶּנּוּ וּמִכָּל הָעוֹלָם טוֹבָה הַרְבֵּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֲפִלּוּ צַדִּיק גָּמוּר כָּל יָמָיו, וּמָרַד בָּאַחֲרוֹנָה, אִבֵּד אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל לג) "צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ", וַאֲפִלּוּ רָשָׁע גָּמוּר כָּל יָמָיו, וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה, אֵין מַזְכִּירִין לוֹ (שום רשע) [שׁוּב רִשְׁעוֹ], שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל לג) "וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ". וְנִיהֲוֵי כְּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת וּמֶחֱצָה זְכֻיּוֹת? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּתוֹהֶא עַל הָרִאשׁוֹנוֹת.

מִשְׁנָה. כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּמִּקְרָא וּבַמִּשְׁנָה וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ, לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ד) "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק". וְכָל שֶׁאֵינוֹ לֹא בַּמִּקְרָא וְלֹא בַּמִּשְׁנָה וְלֹא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ, אֵינוֹ מִן הַיִּשּׁוּב.

גְּמָרָא. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק: לְמַה צַּדִּיקִים נִמְשָׁלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה? לְאִילָן שֶׁכֻּלּוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם טָהֳרָה, וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לִמְקוֹם טֻמְאָה, נִקְצָץ נוֹפוֹ, (נמצא) כֻּלּוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם טָהֳרָה. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֵבִיא יִסּוּרִים עַל צַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיִּרְשׁוּ הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב ח) "וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר, וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד". וּלְמָה רְשָׁעִים דּוֹמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה? לְאִילָן שֶׁכֻּלּוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם טֻמְאָה, וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לִמְקוֹם טָהֳרָה, נִקְצָץ נוֹפוֹ, כֻּלּוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם טֻמְאָה. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַשְׁפִּיעַ לָהֶם טוֹבָה [לָרְשָׁעִים] בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי לְטָרְדָן (ולהורידן) [וּלְהוֹרִישָׁן] לְמַדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה. (של גיהנום) שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי יד) "יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ, וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת".

וּכְבָר הָיָה רַבִּי טַרְפוֹן וּזְקֵנִים מְסֻבִּין בַּעֲלִיַּת בֵּית נִתְּזָה בְּלוּד, נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה זוֹ בִּפְנֵיהֶם: תַּלְמוּד גָּדוֹל, אוֹ מַעֲשֶׂה גָּדוֹל? נַעֲנָה רַבִּי טַרְפוֹן וְאָמַר: מַעֲשֶׂה גָּדוֹל. נַעֲנָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: תַּלְמוּד גָּדוֹל. נַעֲנוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ: תַּלְמוּד גָּדוֹל, שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּדוֹל תַּלְמוּד, שֶׁקָּדַם לְחַלָּה אַרְבָּעִים שָׁנָה, לִתְרוּמוֹת וּלְמַעַשְׂרוֹת חֲמִשִּׁים וְאַרְבַּע, לִשְׁמִיטִים שִׁשִּׁים וְאַחַת, לְיוֹבְלוֹת מֵאָה וְשָׁלֹשׁ. 'מֵאָה וְשָׁלֹשׁ'? 'מֵאָה וְאַרְבַּע' הַוְיָין! קָסָבַר: יוֹבֵל מִתְּחִלָּתוֹ הוּא מְשַׁמֵּט. וּכְשֵׁם שֶׁתַּלְמוּד קוֹדֵם לַמַּעֲשֶׂה, כָּךְ דִּינוֹ קוֹדֵם לַמַּעֲשֶׂה. כִּדְרַב הַמְנוּנָא, דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא: אֵין תְּחִלַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי יז) "פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן". וּכְשֵׁם שֶׁדִּינוֹ קוֹדֵם לַמַּעֲשֶׂה, כָּךְ שְׂכָרוֹ קוֹדֵם לַמַּעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קה) "וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם, וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ, בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ".

כָּל שֶׁאֵינוֹ לֹא בַּמִּקְרָא וְלֹא בַּמִּשְׁנָה אֵינוֹ מִן הַיִּשּׁוּב. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּפָסוּל לְעֵדוּת. תָּנוּ רַבָּנָן: הָאוֹכֵל בַּשּׁוּק הֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְכֶלֶב, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: פָּסוּל לְעֵדוּת. אָמַר רַב אִידִי בַּר אַבִּין: הֲלָכָה כְּיֵשׁ אוֹמְרִים. דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: רַגְזָן, לֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ אֶלָּא רַגְזָנוּתוֹ, וּלְאָדָם טוֹב מַטְעִימִים אוֹתוֹ מִפְּרִי מַעֲשָׂיו (בעולם הזה). וְכָל שֶׁאֵינוֹ לֹא בַּמִּקְרָא וְלֹא בַּמִּשְׁנָה וְלֹא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ, דֹּר הֲנָאָה מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים א) "וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב", מוֹשָׁבוֹ, "מוֹשַׁב לֵצִים".

גנזי המלך

דף ב

קשו קראי אהדדי – [פעמים רבות מצאנו בלשון חז"ל חילופים בין לשון זכר לנקבה] – מהרש"א

דף ז

טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו (יותר ממה שהאיש רוצה לישא, האשה רוצה להנשא) – [השתוקקות החומר לקבל את הצורה] – דרך חיים 161 (תחילת פרק ד')

דף יג
אינו יודע בטיב גיטין וקידושין, קשים לעולם מדור המבול – [וזה קשה מן הזנות. כי למרות הזנות רוב בעילות הן אחר הבעל. מה שאין כן בסובר שזו אשתו ואינה יודע שהיה פסול בגט שקבלה מבעלה הקודם, הרי כל בניו ממזרים] – אגדות ב' 131

כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין – [צ"ע שהיה צ"ל "קידושין וגיטין" לפי סדר הדברים? אלא הרמב"ם כתב מפני מה הקדימו מסדרי המשנה מסכת גיטין לקידושין? מפני הפסוק "ויצאה והיתה לאיש אחר" (דברים כד, ב) כאשר "יציאה" הוא ענין גט. ועיי"ש שהאריך] – מהרש"א
אינו יודע בטיב גיטין וקידושין – [צ"ע שהיה צ"ל "קידושין וגיטין" לפי סדר הדברים? אלא עניני גיטין חמורים הם כי מתיר אשת איש לשוק, ומלמדים חז"ל שלא רק גיטין אלא אף בקידושין שאין נזק גדול אם נכשל, כי סוף כל סוף היא פנויה, ימנע אדם עצמו מלעסוק] – בן יהוידע, [ועוד בד"ה וקשים לעולם]

וקשים לעולם יותר מדור המבול – [כי המים רחוקים מהישוב. ועוד שהמים מבטלים את הצורה, ולכן הם חומריים יותר מהכל] – אגדות ב' 131

וקשים לעולם יותר מדור המבול – [כי בדור המבול לא נעשו הוולדות ממזרים, מה שאין אצל ישראל שיש פסול ממזרות] – מהרש"א

וקשים לעולם יותר מדור המבול – הגהות ר"י עמדין

דף כ

המוכר פירות שביעית, לבסוף מוכר את בתו – צדקת הצדיק, רלז

המוכר פירות שביעית, לבסוף מוכר את בתו – [כיצד למדו דבר זה, אם אינו כתוב במקומו] – מהרש"א

המוכר פירות שביעית, לבסוף מוכר את בתו – בן יהודע ד"ה קשה אבקה

המוכר פירות שביעית, לבסוף מוכר את בתו – [מסחר של שביעית] – מרומי שדה

עבר עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר – [מדוע דוקא ב' פעמים] – מהר"ל, אגדות ד' 143 (על ערכין ל ע"ב)

דף כא
לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר – תוספת ברכה, דברים כא, יא

שלא ילחצנה במלחמה – [קושיות על שיטת רש"י] – מהרש"א

דף כב

כי טוב לו עמך – [דבר זה קשה להתיישב על פי השכל. והיישוב לזה כי אם לא היו נותנים לעבד דיני העדפה, היה אי אפשר לקחת אותו לעבודת האדון, כי כל ישראל הם עבדי ה' בלבד ולא עבדים לעבדים אחרים. וע"י תנאי העדפה הותר הדבר] – בן יהוידע

כי טוב לו עמך – תוספת ברכה, במדבר כה, יג

דלת ומזוזה היו עדים – אגדות ב' 131

אוזן ששמעה בסיני, ולא עבדים לעבדים – [מפני שקבל עליו להיות אדון עליו אדם שהוא בעל גוף וחומר, בזה נעשה אותו העבד חומרי ולא כשאר אדם שהוא תחת רשותו של הש"י] – אגדות ב' 132

אוזן ששמעה בסיני, ולא עבדים לעבדים – דברי שאול

ירצע באוזנו – [כי האדם הוא אדם ע"י אוזן בפרט, שהרי חרש לא נחשב אדם שלם. ועוד כיון שקיבל עליו אדנותו של אדם, יינזק כלי קיבול שלו שהוא האוזן] – אגדות ב' 131-132

אוזן ששמעה קולי על הר סיני, בשעה שאמרתי "כי לי בני ישראל עבדים" – [צ"ע הרי פסוק זה איננו בעשרת הדברות, ולא שמעו פסוק זה כל ישראל? והישוב לזה] – בן יהוידע ד"ה אוזן ששמעה

דף כה

מי בעיתו מידי ולא פשיטנא לכו – [צ"ע מה קשר בין זה לבואם לדרשה? אלא רב חסדא היה נוהג לענות בקצרה על שאלות, והיה משיב "אסור" או "מותר" בלי לתת נימוק והוכחה. לכן ת"ח נמנעו מלבוא כי חשבו שבזה יש להם בזיון, כאילו היו עמי הארץ. אמר להם רב הונא, שהיה משמש פעמים רבות כממתורגמן לרב חסדא: תבואו לדרשה, כי אם תשאלו, אני ארחיב לכם. כלום יש דבר ששאלתם שלא הרחבתי בו?] – בן יהוידע

זיל צנעינהו – [לא מפני כבודו של הרב אמר כן, אלא להרגיל את הציבור הכללי שיבוא לשמוע הדרשה] – בן יהוידע ד"ה ודע כי מה שאמר לו זיל צנעינהו

דף כח
הקורא לחברו עבד, ממזר או רשע – [ההבדל בין ג' מיני העונשים על ביזוי חברו] – אגדות ב' 132

דף כט

האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תוראה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות ויש אומרים להשיטו במים –

כל שאינו מלמד בנו אומנות, מלמדו ליסטות – עיין מהרש"א הבאנו דבריו להלן דף פב ע"א

דף כט ע"ב

אנא עדיפנא מינך (האב במקום הבן) תיב את ואיזיל אנא – [ראוי אחרי שהאדם לומד בקיאות, שיעסוק בלימוד העיון והסברא. אמנם בקיאות עדיף אצל רב אחד, אבל עיוןראוי ללמוד אצל כמה, כי בחילופי הדיעות יתחדד שכל האדם (ע"ז יט ע"א). אצל אביי היה ריבוי חכמים. אבל לא יוכלו ללכת גם רב אחא וגם רב יעקב בנו, כי מישהו צריך להשאר עם הבית כדי לטפל בצרכי בני המשפחה. בתחילה שלח את בנו. כאשר חזר וראה שאין שכלו מחודד, אמר שב אתה ואני אלך] – בן יהוידע

אפשר דמתרחיש ניסא – [אם אמר "אפשר" שיהיה נס, כיצד שלח אותו למקום סכנה? יישוב לזה] – מהרש"א

אפשר דמתרחיש ניסא – [אם אמר "אפשר" שיהיה נס, כיצד שלח אותו למקום סכנה? אלא יש ב' אופני הצלה. או שהמזיק נמנע מלהזיק, ונשאר עדיין חי ואין כאן נס גלוי. או שמחסלים את המזיק. בשניהם אין סכנה לרב אחא. ולכן אמר "שמא" יצליח ע"י תפילתו אף להרוג את המזיק, וזהו נס גמור] – בן יהוידע

תנין של ז' ראשים – [כי השדים כוחם הוא בריבוי, כי הם היפך האחדות] – אגדות ב' 132
כל כריעה דכרע, נתר חד רישא – [כי הכריעה אנו כורעים ליחידו של עולם, והיא מדריגה עליונה ובזה מבטל כח השד] – אגדות ב' 133

ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה – [כי בא"י יש זכות א"י, ולכן אין לחשוש לריחיים בצוארו] – נתיב ב' 117, פרישות, ב'

הא לן והא להו – [כי א"י הארץ הקדושה שם היה תורה יותר מאשר בבבל, ושם היו מתמידים בתורה כמו שידוע בכמה מקומות. כי עיקר התורה היה בא"י. ושם ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה. כי כאשר ילמוד תורה בתמידות לא תשלוט בו יצר הרע. ועוד מביא פי' רבנו תם, שבא"י היו עשירים והיו מפרנסים לת"ח. לכן לא יהיו טרודים בפרנסתם ונישואיהם לא יפריעו ללימודם] – אגדות ב' 133

הא לן והא להו – [בבבל היו נשים חרוצות במעשה ידיהן ועוזרות בפרנסת הבית. לכן ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. אבל בא"י לא עסקו הנשים במלאכת חוץ. לכן יעשה להיפך] – שיטה שלא נודעה

הא לן והא להו – [כיון שבבבל היתה התעוררות יתרה ליצה"ר, ישא אשת תחילה. אבל בא"י היה פחות חשש, לכן ילמד תורה תחילה] – בן יהוידע, סוף ד"ה לא קשיא

הא לן והא להו – [בא"י הקדושה, למדו תורה בטהרה והקפידו להקדים לשאת אשה. עיין יומא ע"ב: אמר רבי חנינא זה הלומד תורה בטהרה, והוא היה אמורא ארצישראלי, וכן בפסחים קיב: דברי רבי עקיבא "מצוה וגוף טהור"] – מו"ר ר"ש דביר (אמר המעתיק: וזה להיפך מדברי "בן יהוידע" הנ"ל)

מאי טעמא לא פריסת סודרא? א"ל דלא נסיבנא. אהדרינהו לאפיה מיניה. א"ל חזי דלא חזית להו לאפי עד דנסבת – [כי אסור להסתכל בפני אדם רשע (מגילה כח.) וכיון שלא היתה לו אשה החשיב אותו כרשע מפני הרהורים האסורים] – מהרש"א

חזי דלא להו לאפי עד דנסבת – [כשם שעל האיש להשפיע לאשתו, כך על הרב להשפיע לתלמידו. והנמנע מזה, ימנעו ממנו גם זה] – בן יהוידע

הא דעדיפנא מחבראי – [איך זכה לבנות טובות] – משך חכמה (ויקרא יב, ב)

בן כ' ולא נשא אשה – נתיב ב' 116 (פרישות, ב); דרך חיים 273 (פ"ה, בן י"ח לחופה)

תיפח עצמותיו – [ג' שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו אמו, ומהאב נולדים בבן העצמות (נדה לא.) ולכן כיון שנמנע מלהוליד בן, ייענש מצד חלק האב, כלומר עצמותיו] – מהרש"א

האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר, ואי הוה נסיבנא בארביסר הוה אמינא לשטן גירא בעיניו – [כי גיל ארביסר הוא גיל בר מצוה (י"ג שנה ויום אחד) ולפני יום זה הוא פטור מהמצוות (אמר המלקט: ובנוסף לזה אין לו יכולת קנין באשה, כי עדיין איננו מוגדר "איש"). וענין "גירא בעיניו" כי העין היא תחילת הסרסור לעבירה] – מהרש"א

דף ל

חנוך לנער על פי דרכו – [פירושו של רש"י; פירושו של מהרש"א]

מלמד בן בנו תורה, כאילו קבלה מהר סיני – [כי המדריגה העליונה מי שמשפיע לאחרים, עד סוף כל הדורות. כי המשך הדבר הוא בנוי על מספר שלש] – אגדות ב' 133-134 (ב' פסקאות)
מלמד בן בנו תורה – תורה תמימה, דברים ד, ט (ס"ק לא)

עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה? כגון זבולון בן דן שלימדו אבי אביו מקרא משנה ותלמוד הלכות ואגדות – [צ"ע כי בשאילתות דר' אחאי גאון, שאילתא קמב, הביא מאמר זה ונשמט משם מלת "ותלמוד". וכתב שם הנצי"ב ("העמק שאלה, תת סעיף י') שבכוונה תחילה לא נמצאת "גמרא" כלולה במה שלימד כי "גמרא" הוא שימוש תלמידי חכמים (ברכות מז ע"ב רש"י ד"ה שלא שימש ת"ח), וזה לא בכח האב או הסב למסור אלא התלמיד צריך ללכת לשמש ת"ח. ומה שכתוב במסכת קידושין (ל.) "ותלמוד" הוא ט"ס ושיגרא דלישנא מפני רצף כל שאר הפרטים ברשימה] – הנצי"ב (הערת המלקט: גם ר' יצחק בלזר, תלמיד ר' ישראל סלנטר, כתב ב"אור ישראל", פרק יח, כי לימוד הגמרא כפי שנהוג אצל הרבה בדורותינו הוא רק בחינת "משנה" כי לומדים בלי להעמיק בסברות (אלא קוראים קריאה רהוטה כמו "דף היומי"). אלא עיקר הגמרא הוא שימוש ת"ח. וכןכמעט מפורש בדברי הגאון ר' משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, או"ח חלק רביעי, סי' לט, עמ' נד)

שדי דיסנא ארישיה וקא ממטי ליה לינוקא לבי כנישתא – מאירי (דרך מהירות)

רב חייא בר אבא לא טעים אומצא עד דמקרי לינוקא ומוספיה – ["מהדר ליה מה שקרא אתמול, ומלמדו עוד פסוק אחד"] – רש"י

רב חייא בר אבא לא טעים אומצא עד דמקרי לינוקא ומוספיה – [צ"ע מה ענין "אומצא" לכאן? אלא מצאנו כי המשילו הבנה טובה בלימוד תורה לאכילת בשר (עירובין כא ע"ב). כאשר האדם חכם בתורה צריך לצמצם שכלו כדי לתת הבנה לתלמיד קטן, אז גם הוא עצמו מבין עוד יותר טוב כל הפרטים באותו הדבר שהוא מלמד. בבחינת "ומתלמידי יותר מכולם". ולכן אחרי שלימד טעם טעם "אומצא" (בשר)] – ילקוט אליעזר, ערך: אבות, מובא ב"ליקוטי בתר ליקוטי" על תענית ז ע"א (אמר המלקט: נ"ל שלכן אמרו "ומוספיה", זה גם הוסיף הבנה ועומק לאותו המלמד)

ושלשתם – תפארת ישראל, 169-170 (נו); [עיקר השינון והחידוד בא ע"י שהאדם לומד מקרא, משנה ותלמוד. אז ידע כל הדברים כמו שראוי לדעת] – אגדות ב' 134 (ב' פסקאות); אגדות ד' 49 (על ע"ז יט ע"ב)

ושלשתם – [לכאורה משמע כי חייב האדם ללמד לבנו מקרא משנה ותלמוד, אלא שהרא"ש כתב כי חייב ללמדו רק מקרא] – מהרש"א

ושלשתם – תורה תמימה, דברים ו, ז (ס"ק כט)

ושלשתם – קורא באמת, קידושין, פסקא א'

ישלש שנותיו – [טעם לדרשת חז"ל כי פשט של "ושננתם" הוא לשון חידוד, וקשה לדעת תורה בחידוד אא"כ מבוססת על מקורה במקרא, במשנה ובתלמוד. ואז יבין על בוריה] – מקור ברוך (ח"א דף 567) ומקורו בדברי מהר"ל הנ"ל (אגדות ב' 134)

נקראו ראשונים "סופרים" – תפארת ישראל, 205 (סז)

מנין אותיות שבתורה [ששים רבוא] – [הדברים סתומים וחתומים ותמוהים] – חיד"א, מדבר קדמות, מערכת י', אות ו' [כי יש רק 304,805 אותיות, ע"פ ספר "משנת אברהם", זיטאמיר, תרכ"ח. וכן הוא בתנ"ך קורן, ולנוסח המוסמך ע"י "מכון משמרת סת"ם"]

מנין אותיות שבתורה – [האלפ"א ביתא במילוי ומילוי דמילוי] – חסד לאברהם (ר"א אזולאי, מעיין ב, נהר יא)

מנין אותיות שבתורה – [בצירוף אותן אותיות שפרחו בעת שבירת הלוחות] – רמ"ע מפאנו, עשרה מאמרות, מאמר הנפש, ח"ג פרקים ה-ו; ומאמר חקור דין, ח"ב פרק כ

מנין אותיות שבתורה – [כלומר יחד עם אותיות התרגום] – פני יהושע, הועתק ב"עץ יוסף" על עין יעקב

מנין אותיות שבתורה – [מסודר ע"פ תמונת האותיות, צירוף כמו ל' היא כ ועוד ו; וכן אות צ' היא הרכבה של נ' י'] – לבוש מרדכי (או"ח, סי' לו)

מנין אותיות שבתורה – המקרא והמסרה (להרב ראובן מרגליות, מוסד הרב קוק, תשמ"ט, עמ' מא-מו)

מנין אותיות שבתורה – [עם חשבון הנעלם שבכל אות, כמו אל"ף הוא שלוש אותיות וכו' יו"ד שלוש אותיות, וכן האותיות מנצפ"ך עם אותיותיהן הנעלם, בסך הכל 599,947 ועדיין חסרות לחשבון עוד 53 אותיות? אלא יש 32 אותיות מנוקדות בתורה, ועשר אותיות רבתיות בתורה, ושש אותיות זעירות בתורה, וחמש אותיות (בי"ה שמ"ו) שחייבות להיות בראש הדף [ואין לכלול בחשבון זה האחרון ב' של בראשית, כי מנינו אותה כבר בין האותיות הגדולות לעיל] והרי סך 53. וביחד הן 600,000 בדיוק] – דר. משה כ"ץ, תחומין, הוצ' צומת, שנת תשס"א, עמ' 555-560

אות ו' של גחון – אגדות ב' 134-135

חציין של תיבות – אוצרות התורה, סוף פרשת וארא

אינהו בקיאי בחסרות ויתרות – שו"ת שאגת אריה, ל"ו

אינהו בקיאי בחסרות ויתרות – שו"ת חתם סופר, או"ח נ"ב

אינהו בקיאי בחסרות ויתרות – שאילת דוד, על יו"ד י'

אינהו בקיאי בחסרות ויתרות – הרב ראובן מרגליות, המקרא והמסורה, פרק ד

מספר פסוקים, ה' אלף תתפ"ח – אגדות ב' 135

מספר פסוקים, ה' אלף תתפ"ח – שער החצר (הרב דוד בן שמעון, מהד' שנת תרכ"ב, דף קעג, בשם ספר "כתר תורה"). ועיין "בן יהוידע" (כאן) מקשה על דבריו

מספר פסוקים, ה' אלף תתפ"ח – "עטרת ראש" נדפס בעין יעקב

מספר פסוקים, ה' אלף תתפ"ח – [צ"ע כי באמת יש רק ה' אלפים תמ"ב בלבד. אלא מובן ע"פ המשך הגמרא. כי אמרו: יתר עליו תהלים שמונה פסוקים, וברור שאינו כפשוטו כי בתורה פי ארבע פסוקים ממה שיש בתהלים. אלא יש שמונה פסוקים בתהלים שהם כמו העתקה ממה שכבר כתוב בתורה. וכן בדברי הימים יש ל"ה פסוקים שכמו כן נמצאים בתורה. ביחד הם מ"ג פסוקים. יחד עם תתמ"ב הם תתמ"ה. רק ט"ס יש בגמרא שכתבו תתפ"ח ולא תתמ"ה] – מסורת התורה והנביאים (שנת תרס"ו, עמ' 29), פסח פינפער, מו"צ וילנא

מספר פסוקים, ה' אלף תתפ"ח – המקרא והמסרה (להרב ראובן מרגליות, מוסד הרב קוק, תשמ"ט, עמ' לד-לז)

מספר פסוקים, ה' אלף תתפ"ח – מסורת סייג לתורה (ר"מ צוריאל) עמ' 53

מספר פסוקים, ה' אלף תתמ"ב – אמר המעתיק: כך המספר המדויק שבדקתי כל פרקי המקרא והנמצא בתורה לפי המסורה שבידינו. עוד עיין על כך מאמר הרב יעקב ישראל סטל, "ספר הגימטריאות לרבינו יהודה החסיד", ח"ב עמ' תשסד-תשעד (ובעיקר עמ' תשעב שם)

שמונה פסוקים יותר – [סגולת מספר שמונה] – רמ"א, תורת העולה, ח"א פ"ג

שמונה פסוקים יותר – עיין לעיל בד"ה מספר פסוקים (מהספר "מסורת התורה והנביאים")

שמונה פסוקים יותר – ספר "מסרת סייג לתורה" ח"א עמ' 53-54

על מספר האותיות שבתורה, עיין "אנצקלופדיה תלמודית", סוף ערך: אותיות

וא"ו של גחון חציין של אותיות; דרש דרש חציין של תיבות; והתגלח; חזיר מיער; והוא רחום וכו' – [הרעיונות הגנוזים ברמזים אלו] – מהרש"א

לתלתא פסוקי – [טעם שבחרו לומר כך דוקא על פסוק זה] – מהרש"א
אמור לחכמה אחותי את – אגדות א' 77 (על שבת קמה ע"ב); אגדות ב' 135 (ד"ה שיהא דברי תורה מחודדין בפיך); אגדות ג' 132 (ד"ה אם ברור לך הדבר); נתיב ח"א 190 (דין, ב); גור אריה, דברים ו, ז

אמור לחכמה אחותי את – גר"א (דברים (יג, טו) ישעיה (א, יז) שה"ש (ג, יא) משלי (כב, יב)

אמור לחכמה אחותי את – ערוך לנר (לסנהדרין ז:)

אמור לחכמה אחותי את – ע"ע שבת קמה:

מחודדין בפיך – אגדות ב' 135; גור אריה, דברים ו, ז

כחצים ביד גיבור, כן בני הנעורים (תהלים קכז, ד) – [עיקר החידוד והשינון הוא בתקופת ימי נערות של האדם] – מהרש"א (עיין רש"י לתענית ד ע"א "צורבא מרבנן" בחור חריף)

דף ל ע"ב

כחצים ביד גיבור – [מדמה אותו של החץ שיוצא לפועל כאשר זורק אותו] – אגדות ב' 135

כחצים ביד גיבור – יש במסרה ג' פסוקים של "חצים", שיהא הלימוד ברור במקרא, במשנה ובתלמוד. "בני הנעורים" הוא גירסא דינקותא, לא על נייר מחוק (אבות, ה')

אפילו אב ובנו, רב ותלמידו נעשו אויבים זה את זה – [חילוקי דיעות ביניהם ובזה נקראו "אויבים". אבל אין איבה אישית, שהרי "בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו" (סנהדרין קה ע"ב) ואח"כ נעשים "אוהבים" כשבוחנים את האמת ומודה אחד לחברו] – המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש ח"א, ב 45

רב ותלמידו נעשו אויבים זה את זה – אגדות ב' 135

רב ותלמידו נעשו אויבים זה את זה – פרי צדיק (ח"ב 93 יתרו, י')

רב ותלמידו נעשו אויבים זה את זה – תורה תמימה, במדבר כא, יד (ס"ק טז)

אל תקרי בסופה (ו' בשורוק) אלא בסופה (ו' בחולם) – קורא באמת, קידושין, פסקא ב'

ושמתם, סם תם – [יצר הרע אינו יכול לשלוט על התורה, שהיא סדר הנמצאים. ויצר הרע בא לסטות מהסדר] – מהר"ל, תפארת ישראל 78, 175 (כה, נח); אגדות ב' 135; דרשה על התורה 22

ושמתם, סם תם – תורה תמימה, דברים יא, יח (ס"ק מ)

תורה תבלין ליצה"ר – [יצר הרע הוא שליט על ההעדר הנמצא בחומר. אבל התורה היא במדריגה ששולטת על החומר ועל ההעדר שבו] – אגדות ב' 136

תורה תבלין ליצה"ר – פרי צדיק (ח"ב 237, חודש, ה', רק תושבע"פ) רסיסי לילה 148 (נד)

תורה תבלין ליצה"ר – משנה ברורה (א ס"ק יב: "ותבלין יצה"ר הוא תוכחת מאמרי חז"ל" משמע שהסגולה היא רק במאמרי אגדה)

כל משאו ומתנו בך – [כי כשלעצמו אין ליצר מציאות. וכל ענינו הוא להתגרות באדם למען תהיה ליצר מציאות] – אגדות ב' 136

קשה יצה"ר, יוצרו קוראו רע – [הוא "רע" כי איננו בא בגלוי לומר לאדם לחטוא, אלא בא אליו בדרך תחבולה, ומייעצו כאילו זו "מצוה"] – בן יהוידע

כל יום יצה"ר מתחדש עליו – [כיון שאין ליצר הרע מציאות בעצם, הוא כלה בכל יום. ולכן צריך להתחדש בכל יום] – אגדות ב' 136

כל יום יצה"ר מתחדש עליו; מתגבר עליו – [ההבדל בין הביטוים] – מהרש"א

כל יום יצה"ר מתחדש עליו; מתגבר עליו – [יש ב' סוגי חטא. יש שגוף האדם מתאוה אליהם כמו מאכלות וזנות; ויש שאין הגוף מתאוה כמו לבישת שעטנז וכיו"ב. בראשון אע"פ שהאדם נכשל בחטאים, במשך הזמן הוא רגיל ושבע וכבר קץ בה. בזה היצר צריך לחדש את הגירוי. אבל בסוג השני אין לו לאדם משיכה לחטוא לכן בהם צריך הוא להתגבר עליו] – יערות דבש, דרוש ה, עמ' קיז-קיח

כל יום יצה"ר מתחדש עליו – הרב אלעזר לנדא, נכד הנודע ביהודה, יד המלך, שנת תקפ"ו (בהקדמה)

כל יום יצה"ר מתחדש עליו – [מה ההבדל בין לשון "מתחדש" ללשון "מתגבר"] – בן יהוידע

כל יום יצה"ר מתחדש עליו – ענף יוסף, בשם גר"ח ולוז'ין

בכל יום יצה"ר מתגבר, מתחדש – אגדות ב' 136

בכל יום יצה"ר מתגבר, מתחדש – יערות דבש (ח"א עמ' קיז, דרש ה')

אלמלי הקב"ה עוזרו – [ההעדר דבר במציאות החומרי. ולכן גם דבק בו יצר הרע. ואלמלא הקב"ה עוזר לחדש את המציאות, לא היה האדם יכול לעמוד] – אגדות ב' 136

אלמלי הקב"ה עוזרו – ['עזר' רק בשיתוף הנעזר, 'ישועה' מבלעדיו] – דברי שאול

אלמלי הקב"ה עוזרו – [האדם כשלעצמו אין לו שום כח למלחמה, אלא בידיו הברירה לבחור לו לאדון או הקב"ה או ח"ו סט"א, ואז ה' יגמור בעדו] – מו"ר ר"ש דביר

אלמלי הקב"ה עוזרו – [ה' עוזר למי שיש לו אהבת ישראל] – פרי צדיק (ח"ג 156 קדושים, סוף י"א)

אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש – [סגולה זו מועילה רק ללומדי בית המדרש ולא ללומדים גלמוד] – יערות דבש (ח"ב עמ' מח דרש ג')

אם פגע בך מנוול זה – גר"א, בראשית (ד, כג). וכן משלי (כה, כא). וכן איוב (ה, ב)

אם פגע בך מנוול זה – פרי צדיק (ח"ג 64 פסח כ"ט, זה יצה"ר של עריות)

אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש – [צ"ע מה יעשה אתו שם? היה צ"ל "ברח ממנו". אלא יש צורך ליצה"ר לא רק לשם מעשה זיווג, אלא גם לשם חידוד הלימוד כמ"ש בזוהר (ח"א דף קלח ע"א) "הכי אצטריך יצר הרע לעולם כמטרא לעולם, דאלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתא לא ליהוי". א"כ תמשוך את יצה"ר להשתמש בו לדבר טוב] – בן יהוידע

אם פגע בך מנוול זה – [התועלת היא רק למעיינים בעיון התורה] – הנצי"ב, דברים ד, מו

אם פגע בך מנוול זה – [מדוע הוסיפו חז"ל לשון "זה"? כי בבית המדרש עצמו יש מנוול אחר נוסף, שהוא מפתה את הלומד לעסוק בדברים בטלים ולא להתמיד בלימוד] – אדמו"ר ר' מנחם מנדל מקאצק

משכהו לבית המדרש – מהר"ל, דרשה על התורה 21

משכהו לבית המדרש – [ניצוח יצר הרע הוא ע"י שלומדים דברי מוסר שבמאמרי חז"ל] – פלא יועץ, תחילת ערך: מוסר;

משכהו לבית המדרש – [ניצוח יצר הרע הוא ע"י שלומדים דברי מוסר שבמאמרי חז"ל. זו לשונו: "ותבלין היצר הרע הוא תוכחת מאמרי חז"ל] – "משנה ברורה", סי' א', סוף ס"ק יב

אם אבן הוא נימוח – [אבן נגד יצר של עריות; ברזל נגד יצר של ע"ז. ויש מפרשים אבן נגד מצות עשה, ברזל נגד לא תעשה] – אגדות ב' 136; נתיב ב' 121 (כח היצר, א)

אם אבן הוא נימוח – [אבן הוא קשה לקבל, אבל הברזל מחתך] – מהר"ל, תפארת ישראל, 148 (מח)

אם אבן הוא נימוח, אם ברזל מתפוצץ – [אבן מצד הגוף החומרי, וברזל מצד כח הנשמה] – מהרש"א
אם אבן הוא נימוח – גר"א, אדרת אליהו, בראשית (ד, כג) ועל איוב (ה, ב)

אם אבן הוא נימוח – [לימוד אגדה הוא טוב לכבוש בו יצה"ר של תאוה; ובלימוד הלכות שנמשלו לאש ונצרך לזה חימום רב, טוב לכבוש על ידו הכעס] – גר"א, אבן שלימה, פרק ב פסקא ה

אם אבן הוא נימוח – ערוך לנר

אם אבן הוא נימוח, אם ברזל הוא מתפוצץ – [יש עבירות הדומות לאבן, ויש לברזל (כמו ע"ז, גלוי עריות ושפיכת דמים) – בן יהוידע
ע"ע סוכה נ"ב

וכפטיש יפוצץ סלע – גור אריה, שמות ו, ט

ראה חיים, זו אומנות – מהר"ל, דרשה על התורה 39

ראה חיים עם אשה אשר אהבת, זו אומנות – [גם אם הוא עוסק תמיד בתורה, צריך לאומנות ולא יסמוך על הנס] – מהרש"א

ראה חיים, זו אומנות – תו יהושע (הרב יהושע בריסקין, וארשא תרנ"ה), בהקדמה

ראה חיים, זו אומנות – פרדס יוסף (לר' יוסף פאצאנאווסקי, שמות יח, כ)

ראה חיים, זו אומנות – בשולי גליוני (הרב משה לייטר, מוסד הרב קוק, עמ' תקפו-תקצא)

ראה חיים, זו אומנות – [עיין רשימה מאישי חז"ל שעסקו באומנות] – אוצר האגדה, הרב משה דוד גרוס, הוצ' מוסד הרב קוק, ערך: אומנים ובעלי מלאכה בין חכמי התלמוד

ראה חיים עם אשה, אם תורה היא [שהאשה משל אליה] – [כי כאשר האדם מתחבר למדריגה עליונה, דבר זה נקרא דנסיב אשה, כי ע"י החיבור יוצא כח שלו אל הפועל] – מהר"ל, אגדות ג' 205 על סנהדרין צז ד"ה יש לך לדעת

איש סיפק בידו – [צ"ע הרי מדת היראה יש סיפק בידי האשה?] – אגדות ב' 137

הוקש כבודם לכבוד המקום – רבנו בחיי, כד הקמח, כבוד אב ואם

הוקש כבודם לכבוד המקום – מהר"ל, דרך חיים 82 (פ"ב, מרבה בשר)

הוקש כבודם לכבוד המקום – תורה תמימה, שמות כ, יב (ס"ק עט)

יפה עשיתי שלא דרתי – אגדות ב' 137; נתיב א' 9 (תורה, א); נתיב ב' 36 (יראת ה', ה)
כאילו דרתי ביניהם – [כלומר שם קודש י"ה נמצא ע"י השלום בין אב ואם (סוטה יז ע"א עיי"ש רש"י)] – מהרש"א

כאילו דרתי ביניהם וכבדוני (ולא כיש גורסים "כבדני" לשון יחיד) – [בא ללמד כי אם האב הוליד בן כשר כזה, גם נחשב שהאב כיבד לה'] – מהרש"א

ג' שותפים יש באדם – תפארת ישראל 104, 126 (תחילת פרק לו, תחילת פרק מא)

דף לא

עובר עבירה בסתר, דוחק רגלי שכינה – [ב' פסקאות] – אגדות ב' 137

עובר עבירה בסתר, דוחק רגלי שכינה – [הוא עושה בסתר כי מתבייש מבני אדם, אבל אינו חושש להקב"ה הרואה בכל מעשיו, ובזה דוחק ח"ו. ולכן נסמך לזה מאמר ההולך ד' אמות בקומה זקופה או בגלוי הראש, כאילו אינו חש למציאותו ית"ש] – מהרש"א

עובר עבירה בסתר, דוחק רגלי שכינה – דברי שאול

אסור ללכת בקומה זקופה – [כי מאחר שמלוא כל הארץ כבודו, אסור לו שילך בקומה זקופה בפני המלך] – נתיב ב' 26 (יראת ה', סוף פרק ב)

אסור לו לאדם שיהלך ד' אמות בקומה זקופה – [כי שיעורו של אדם בכל מקום (כמו לענין עירובין) הוא ד' אמות, וזה שהולך בקומה זקופה כאילו הם כולם שלו ואינו נכנע לפני השכינה שם] – מהרש"א

וקעקע להם כתרנגולים – [כיון שכבר מגורשים הם, כל אחד מהם דורש שיכבדהו קודם. ולכן יפייסם כמו תרנגול, הבקי בפיוס (עירובין ק ע"ב)] – בן יהוידע

לכבוד עצמו הוא דורש – [כי מאחר שה' תובע כבוד ההורים, סימן שדבריו הם בשביל האמת] – אגדות ב' 137; מהר"ל, תחילת דרשה לשבת הגדול 199

לכבוד עצמו הוא דורש – דברי שאול (3 פסקאות)

לכבוד עצמו הוא דורש – [מה שהגמרא מציינת באיזה מקום הוא דרש, כי כוונתו היתה ללמד מוסר לבית הנשיא, שלא יגזרו גזירות על הציבור למען כבוד עצמם] – בן יהוידע ד"ה דרש עולא אפיתחא דבי נשיאה

נכרי אחד באשקלון – ספר חסידים, של"ז

נכרי אחד באשקלון – [כיצד נמצאת מדה זו אצל האומות] – אגדות ב' 137-139

נכרי אחד באשקלון – [לא היה בזה חידוש אם היה מביא מעם ישראל, שיש בהם ידועים בחסידותם. אבל רצה לעורר שילמדו מדה זו אפילו מהגוים. ובשמו רמוז שידמו עצמם לו. ומה שה' נתן שכרו ע"י שרכשו אצלו פרה אדומה, כדי להגדיל שכר ישראל שהוציאו סכום כזה על המצוות] – בן יהוידע (ד"ה צאו וראו, וד"ה נתן לו שכרו)

לשנה הבאה נולדה לו פרה אדומה וכו' אמר להם יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנים לי. עכשיו אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל אבא – [גוי שעושה דבר טוב מקבל שכר בעוה"ז ולא לעוה"ב. וחסיד זה מאומות העולם רצה לשמור שכרו עבור עולם הבא] – מהרש"א על עבודה זרה דף כד ע"א

נולדה לו פרה אדומה – [בני ישראל מוציאים כסף על חוקה כמו "פרה", מה שאומות העולם רק מוציאים על מצוה שהיא שכלית, כמו כיבוד אב] – דברי שאול (בשם "קצות החשן")

גדול המצווה ועושה – [כי עושה ב' פעולות טובות. א' עצם המעשה הטוב; ב' הוא מכוין לעשות רצון אביו שבשמים. אבל שאינו מצוה ועושה מקיים רק חצי הראשון] – עיקרים, מאמר ג פרק כח

גדול המצווה ועושה – [הטעם שהוא גדול יותר, מפני מה שהקב"ה חפץ שיעשה את המצוה] – אגדות ב' 139; תפארת ישראל, 63 (כ); גור אריה, ויקרא כג, כב

גדול המצווה ועושה – הגהת ר"י עמדין

גדול המצווה ועושה –

דף לא ע"ב

אבימי קיים מצוות כבוד אב – [אין שבחו מפני טורח שבדבר, אלא שהיה עושה המצוה לשם שמים] – בן יהוידע

חמשה בני סמכי הוו ליה לאבימי בחיי אביו – [ביאור "סמכי" שנסמכו להוראה ובודאי ידעו לכבד את אביהם, אלא הוא לא הרשה להם לעשות במקומו כי רצה לקיים המצוה בגופו ולא ע"י שלוחו; או שהיו סמוכים על שולחנו והיה בידו להשתמש בבניו לצרכו] – מהרש"א
ואמר אין אין – [כדי שיהיה ניכר לבריות העומדים שם שהוא רץ לשם כבוד אביו] – בן יהוידע ד"ה ואמר אין אין

ואמר אין אין – [אביו עמד ליד הדלת והיה צריך להמתין עד שיבואו מבפנים לפתוח מנעול הדלת. אבל כדי שלא יצטער האב שמא לא יודעים עליו שהוא מבחוץ, קרא הבן בקול "אין אין" כדי להרגיעו שכמעט רגע ויגיע עד אליו לפתוח הדלת. ובכך עשה לאביו נחת רוח] – נ"ל המלקט

אדאייתי ליה נמנם (האב). גחין קאי עליה – [אבימי נעמד מעל גבי אביו בעמידה כפופה, שאם יתעורר אביו יגיש לפיו המים מיד ולא יצטרך לשהות עד יתכופף אליו הבן. והרי זהירות יתרה בכבוד אביו. ומי יודע כמה ארוך היה הזמן שהמתין בעמידה מייגעת זו] – נ"ל המלקט

מזמור לאסף – [מדוע שבח זה שייך לאסף דוקא] – מהרש"א; בן יהוידע ד"ה אסתייעא מלתיה ודרש מזמור לאסף

קינה מיבעי ליה – [כאשר עמד אבימי רכון לפני אביו ושוהה עליו, ונזכר באהבת אב לבנים (שהרי הוא עצמו היה אב לחמשה בנים, ומזה הקיש לאהבת אביו אליו), אז דן כי גם הקב"ה, אבינו שבשמים, כל מעשיו הם לטובתנו, ועליהם ראוי לומר מזמור, כי שפך חמתו על העצים ועל האבנים ולא על ישראל] – נ"ל המלקט, ובמקצת קרוב לזה כתב "בן יהוידע" ד"ה ועוד נ"ל בס"ד

אבימי קיים מצוות כבוד אב – תוספת ברכה, ויקרא כו, מג ד"ה אסתייעא מילתא (לדברי רש"י)
אסתייעא מילתא ודרש מזמור לאסף – חיד"א, מראית העין

כגון אנא עד דאתינא מבי רב – [מדוע הוסיף פרט זה "מבי רב"?כלום בשאר זמנים לא הביאו לו כוס? אלא כאן שמעורבת בזה גם אהבת תורה שלמד, חשב כי חובה עליו לקבל מהם מחמת מצוה זו של כבוד לימוד התורה] – בן יהוידע ד"ה כגון אנא דעד דאתינא מבי רב אבא

אבא מדלי לי כסא, ואמא מזגה לי. היכי איעביד? מאימך תקבל, ומאבוך לא תקבל – [כי אע"פ שהרב שמחל על כבודו כבודו מחול, זהו מהכבוד שראוי התלמיד לעשות לרבו. אבל כשמכבד האב לבן כבוד שאינו ראוי, חלשה דעתו של האב] – מהרש"א

ר' טרפון וכו' כל אימת דהוה בעיא למיסק לפוריא, גחין וסליק לה (על גביו) –
עדיין לא הגעת לחצי כיבוד –

איקום מקמי שכינתא – [יש לה דמיון לשכינה מצד שהוקש כבוד ההורים לכבוד ה'] – נתיב א' 119 (עבודה, יג)

ר' יוסף כי הוה שמע קל כרעא דאמיה, אמר איקום מקמי שכינה דאתיא – [נהג כך כששמע פסיעותיה, כי היה עיוור ולא ראה אותה] – נ"ל המלקט

בעינא גברא, נעיין לך – [לא התכוון בשקר, אלא לפייס איש אחד בכסף שיקח זקינה כזאת] – בן יהוידע

רב אסי הוה ליה אימא זקנה וכו' בעינא גברא דשפיר כוותך. שבקה ואזיל לארעא דישראל – [כאשר האם מביטה ביופי הגופני של הבן וחומדת אחד כמוהו, יש בזה גם חשש של מחשבת עריות. ולכן להציל אותה מעוון, עזב אותה] – נ"ל המלקט (ומסר אותה לאפוטרופוס לשמור עליה, לפי דעת ראב"ד)

המקום יחזירך לשלום – [רש"י פירש יחזירך למקומך לבבל; ומהרש"א פירש יחזירך לא"י]

אדהכי והכי שמע לארונא דקאתי. אמר אי ידעי לא נפקי – [חידוש גדול יש בזה, שהרי יש מצוה ללוות את המת, ובמיוחד מדין כיבוד אם, ולמה אמר שלא היה יוצא? אלא שאין יוצאים לחו"ל לכבוד המתים] – נ"ל המלקט ע"פ מהרש"א

דף לב

איזהו כבוד, איזהו מורא – גור אריה, ויקרא יט, ג

קרע שיראי באפי רבה – פלא יועץ (ערך: דיבור, המספר שבחו של חברו) דן אם יש חשש "לפני עור" להכשיל את הזולת במדות רעות. וראי"ה קוק ("מוסר אביך", פרק ג, עמ' מ"ה) הביא ראיות לאיסור (א) כי בב"ב דף י' ריב"ז לא גלה לבני אחותו על חלומו כדי לא להכשיל אותם לתת למצוה לא לשמה. ועוד (ב) כי בברכות לט. לא התירו לבצוע חתיכה גדולה שמא יחשדוהו ברעבתנותא, ורק התירו לבסוף מפני שיזכרו שבשאר ימי השבוע איננו בוצע כך וממילא יבינו שאינו מחמת רעבתנותא. (ג) ועוד ציין כי חז"ל אסרו כמה פעמים "מיחזי כיוהרא" וזוהי ממש "לפני עור" במדות לגרום שיחשדו בכשרים. ואפילו אסרו לחתן לקרוא ק"ש בליל חופתו למרות שזו מצוה דאורייתא, פן יכשיל בכך אחרים לדונו כמתייהר.]

הדר אמר רבא, תורה דיליה – מהרש"א על ע"ז יט ע"א ד"ה בתחילה נקראת

הדר אמר רבא, תורה דיליה – נצי"ב, שאילתות, קא פסקא י

מלך, אין כבודו מחול – [זה רק בתנאי שנמשח בשמן] – אור החיים, בראשית מז, כט

מלך, אין כבודו מחול – תורה תמימה, דברים יז, טו (ס"ק עז)

זקן, זה קנה חכמה – [צ"ע יש כאן מלת "קנה" ולא נרמז מה קנה? אלא תחילת כל הקנינים היא חכמה, כדכתיב "ה' קנני ראשית דרכו" (משלי ח, כב)] – מהרש"א

זקן, זה קנה חכמה – [צ"ע אין רמז בנוטריקון זה למלת "חכמה"? אלא ע"פ מסכתברכות (נו ע"ב) הרואה "קנה" בחלום יצפה לחכמה. ולכן המלים "זה קנה" רומזות לחכמה] – בן יהוידע

זקן, זה קנה חכמה – [טעם כינוי "זקן" כי הוא חלוש כח. והמקבל על עצמו עול תורה, תש כחו. כמו ר' אלעזר בן רשב"י (מדרש שהש"ר ה, מעולפת ספירים) וכן מעשה ריש לקיש כשקיבל עליו עול תורה (ב"מ פד.)] – בניהו

זקן, זה קנה חכמה – תוספת ברכה, ויקרא יט, לב ד"ה והדרת

זקן אשמאי – גור אריה, ויקרא יט, לב

דף לג

בעלי אומניות – שו"ת נודע ביהודה, קמא או"ח כ"ז

שחרית וערבית – שו"ת חות יאיר צ"ד ד"ה אין הלכה

שחרית וערבית – נודע ביהודה, תנינא או"ח סי' צ"ד

ת"ח שאינו קם לפני רבו – מורה נבוכים, ח"ג לו

ת"ח שאינו קם לפני רבו – תוספת ברכה, ויקרא יט, לב ד"ה מפני שיבה

"מפני לומדיה עומדים, מפניה לא כל שכן?" – [צ"ע הרי במכות (כב ע"ב) אמרו להיפך, כמה טפשאי שאר אינשי, דקיימי קמי ספר תורה ולא קיימי קמי גברא רבה. ועונה הר"ן (דף יד ע"ב ברי"ף) בשם התוספות: כי כל מה שקמים בפני ספר תורה הוא מפני לימודם של גברא רבה]

"מפני לומדיה עומדים, מפניה לא כל שכן?" [צ"ע הרי במכות (כב ע"ב) אמרו להיפך, כמה טפשאי שאר אינשי, דקיימי קמי ספר תורה ולא קיימי קמי גברא רבה. ועונה הר"ן (דף יד ע"ב ברי"ף) שהפירוש שם הוא שאלמלא תלמידי חכמים לא היינו יודעים לפרש כראוי מה שנכתב בתורה

"מפני לומדיה עומדים, מפניה לא כל שכן?"- [צ"ע כי במכות (כב ע"ב) אמרו להיפך, כמה טפשאי שאר אינשי, דקיימי קמי ספר תורה ולא קיימי קמי גברא רבה. אלא שם מדובר לפי האמת, וכאן מדובר לפי טעותם של עמי הארץ הסבורים "מאי מהני לן רבנן?"] – מהרש"א על מכות כב ע"ב

והביטו אחרי משה, לגנאי – נצי"ב שמות לג, ח

דף לו

אם אין אתם נוהגים מנהג בנים, אין אתם קרויים בנים, דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר בין כך ובין כך קרוים בנים – [הלכה כר' מאיר] – שו"ת רשב"א ח"א קצד

אם אין אתם נוהגים מנהג בנים, אין אתם קרויים בנים, דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר בין כך ובין כך קרוים בנים – [מניין ידע הרשב"א שהלכה כר' מאיר? אלא בדרך כלל ברוב מקומות המשנה והתוספתא מקדימים את ר' מאיר לפני ר' יהודה (וכן סדר תלמידיו של רבי עקיבא, ביבמות סב ע"ב) וכאן מסדר הברייתא שם ר' מאיר בסוף, סימן שכך יש לפסוק. כלל זה נאמר ע"י התוספות במסכת ע"ז דף כב ע"א ד"ה אין מעמידין; וכן מפורש בספר הכריתות, לשון לימודים, שער ג' סי' קל"ו; וכן כתב הרא"ש על בבא קמא פ"א פסקא ה. וכך הכריע הרמב"ם בכמה מקומות] – רי"ל מיימון, בספרו "רבי משה בן מיימון", עמ' כד, בהערתו

אם אין אתם נוהגים מנהג בנים, אין אתם קרויים בנים, דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר בין כך ובין כך קרוים בנים – [מניין ידע הרשב"א שהלכה כר' מאיר? אלא הר"ן שעל הרי"ף (סוכה תחילת פרק ב, בדפי הרי"ף דף י ד"ה ולענין הלכה) כתב "דקיילן לן כר' יהודה וטעמא משום דהיכא דשקלו וטרו אמוראי אליבא דחד תנא משמע דהלכתא כוותיה עכ"ל. וכיון שכאן הביאו הרבה פסוקים לבאר מה דעתו של ר' מאיר, סימן שהלכה כמותו] – נ"ל המלקט

נוהג מנהג בנים – נצח 66 (יא)

בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים – [צ"ע מניין ידע ר' יהודה להציב תנאי זה? אלא מפני המלה הנוספת "אתם" כי היה יכול לכתוב "בנים לה' אלוקיכם". אלא בא ללמד שזה תלוי בכם ובמעשיכם] – בן יהוידע, ד"ה בנים (ולמה הצטרך ר' מאיר לביא כל ארבע הפסוקים עיין ד"ה כי פלחי לע"ז)

בין כך ובין כך נקראו בנים – [אבל לא נכללו כאן מינים ואפיקורסים, והם אינם בכלל בנים] – אוצרות הגר"א (שער י"ב, ע"פ דברי הגר"א ביהל אור, לזהר שמות רנד: עמ' 54-55 בנדפס, שאמרו לאלישע בן אבויה "שובו בנים שובבים, חוץ מאחר" שלא נקראו "בנים")

דף לח

את המן אכלו עד בואם לארץ כנען – תורה תמימה, שמות טז, לה (ס"ק נז)

עוגות שהוציאו ממצרים – [עשה הקב"ה עבורם נס זה, להיות מין פשרה בין לחם רחני (מן) שאכלו במדבר, לבין לחם גשמי שאכלו בא"י] – בן יהוידע

משה בז' אדר מת ובז' באדר נולד – [צ"ע היה צריך להזכיר לידה לפני מיתה? אלא מפני שמיתת משה היא במדריגה גדולה יותר] – בן יהוידע

ה' ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש – [מיום ליום שבחודש, ולא לאותו יום שבימי השבוע] – מהרש"א

ה' ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש – דברי שאול

דף לט ע"ב

העושה מצוה אחת יתרה על זכיותיו, מטיבין לו – מורה נבוכים, ח"ג פכ"ז; רמב"ם הלכות תשובה פ"ח ה"ג

העושה מצוה אחת יתרה על זכיותיו, מטיבין לו – י' מאמרות, חקור דין, ח"ב פרק כב

העושה מצוה אחת יתרה על זכיותיו, מטיבין לו – תפארת ישראל 18, 156 (ה, נא); דרך חיים 67, 327 (תחילת פרק ב' וסוף פרק ו'); אגדות ב' 139

העושה מצוה אחת יתרה על זכיותיו, מטיבין לו – מהרש"א

העושה מצוה אחת יתרה על זכיותיו, מטיבין לו – הנצי"ב, דברים ו, א; מרומי שדה

למען ייטב לך והארכת ימים – נצי"ב, העמק דבר, דברים כב, ז. הרח"ד

שאם היתה שקולה, מכרעת – אגדות ב' 139

מריעין לו – ספר חסידים, פסקאות תרה-תרו

כמי ששרף כל התורה, יום טוב ויום ביש – אגדות ב' 139-140

יום טוב ויום ביש – י' מאמרות, חקור דין, ח"ב פרק כא

למען ייטב לך והארכת ימים – [מדוע שכר זה כתוב דוקא בב' מצוות אלו?] – מהר"ל, תפארת ישראל 127 פרק מא

למען ייטב לך והארכת ימים – [למען ייטב לך למד משילוח הקן, ואריכות ימים מכבוד אב ואם. וההוכחה לכך] – בן יהוידע

היכן אריכת ימים של זה? – דברי שאול, ד"ה אמר לו אביו עלה לבירה

עולם שכולו ארוך – תפארת ישראל 127 (מא); דרך 195 (פ"ד, עוה"ז כפרוזדור); באר הגולה 92 (באר ה)

למען יאריכון ימיך – [מדוע דרשו גם לעולם שכולו ארוך, ועולם שכולו טוב] – מהרש"א על חולין דף קמב ד"ה אלא למען יאריכון ימיך

עולם שכולו טוב, עולם שכולו ארוך – [מדוע לא דרשו המקרא לפי הסדר, קודם הרישא ואח"כ הסיפא? והישוב לזה] – בן יהוידע, על חולין דף קמב

למען ייטב לך והארכת ימים – נצי"ב, העמק דבר, דברים כב, ז. הרח"ד

למען יאריכון ימיך – [מפרש ע"פ רש"י בראשית יח, יט, כאשר מעמיד בן שהוא צדיק, כאילו האב לא מת. ובבבא בתרא קטז. דרשו שיהא הבן כמותו. ובמדרש בראשית רבה (מט, ד) אמרו "כל מי שיש לו בן יגע בתורה, כאילו לא מת"] – אור הישר, על חולין דף קמב

מחשבה טובה ה' מצרפה למעשה – אגדות ב' 141

מחשבה רעה אין ה' מצרף למעשה – מאירי

מחשבה רעה אין ה' מצרף למעשה – אבל אצל גוים להיפך, מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה, ומחשבה טובה שלהם אין הקב"ה מצרפה למעשה – תוספות ד"ה מחשבה

מחשבה רעה אין ה' מצרף למעשה – מהר"ל, תפארת ישראל, 86 (כח); אגדות ב' 140; דרשה על תשובה 78

מחשבה רעה אין ה' מצרף למעשה – [אבל אם הסיבה מפני מה לא עשה היא מפני שנאנס ולא היה יכול לעשות הרעה, הוא נענש גם על המחשבה] – מהרש"א, דף מ' ד"ה אפילו חשב לעשות מצוה ונאנס

מחשבה רעה אין ה' מצרף למעשה – משך חכמה, ויקרא ח, ז. ויחגור אותו

מחשבה רעה אין ה' מצרף למעשה – ר' צדוק, לקוטי מאמרים 145 י"ד; פוקד עיקרים 44 סוף פסקא ה'

שכר מצוה בהאי עלמא ליכא – [צ"ע מכל ההבטחות שהתורה הבטיחה והם לכאורה רק בעניני עולם הזה? אלא שהם אופני סיוע שהעושה מצוה אחת תומכים בידיו להמשיך ולקיים עוד מצוות. ואינם עצם השכר] – רמב"ם (הל' תשובה פרק ט ה"א)

שכר מצוה בהאי עלמא ליכא – [כי לגודל השכר שיש למצוות, אין שכרם בעוה"ז. שאין לומר שישלם מקצת שכר בעוה"ז ומקצת לעוה"ב, זה אינו כי אין תשלומין למחצה. וכו' אבל לרשע יש לו תשלומין למצוה שעשה, שאין שכרו הרבה כל כך] – מהר"ל, אגדות ח"ב 140; דרך חיים 107 (סוף פ"ב); תפארת ישראל 43, 179, 181-182, 186 (יג, נט, ס, סב)

שכר מצוה בהאי עלמא ליכא – [צ"ע מכל ההבטחות שהתורה הבטיחה והם לכאורה רק בעניני עולם הזה? וכן כל עונשי התורה מדובר בם בעניני עולם הזה. אלא דברי התורה הם לעניני הרבים העושים מצוות ועבירות (וכן משמע ברמב"ן על ויקרא כו, יא) אבל דברי ר' יעקב הם לענין יחיד המקיים מצוה או עבירה] – מהרש"א

שכר מצוה בהאי עלמא ליכא – [מדוע דרשו גם לעולם שכולו ארוך, ועולם שכולו טוב] – מהרש"א על חולין דף קמב ד"ה אלא למען יאריכון ימיך

שכר מצוה בהאי עלמא ליכא – גר"א על דברי הימים ב (טו, ז) וכן רות (ב, יט)

שכר מצוה בהאי עלמא ליכא – [השוכר ע"י שליח אינו מחויב לשלם שכר ביומו. והרי אנו קבלנו תורה ע"י משה רבנו והוא שליח, ולכן "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם"] – מראית העין (למסכת ע"ז ב: ד"ה והאמר ר"י אשר אנכי מצוך היום)

שכר מצוה בהאי עלמא ליכא – [אי אפשר לצייר תוכן השכר של עוה"ב כי אנו בעולם מגושם, ולכן ג"כ התורה לא הזכירה הייעוד לעוה"ב] – דברי שאול

שכר מצוה בהאי עלמא ליכא – נצי"ב, העמק דבר, דברים כב, הרח"ד

שכר מצוה בהאי עלמא ליכא – לב אריה, על חולין דף קמב

שכר מצוה בהאי עלמא ליכא – [אבל יש בעוה"ז שכר עבור חסידות] – פרי צדיק (ח"א 161 חנוכה, י"ג); צדקת הצדיק, קעא

שכר מצוה בהאי עלמא ליכא – [יש רשימה בת ט"ו פרטים נוספים כיצד זוכים לשכר מצוה גם בעולם הזה] – נפש חיים, למהר"ח פאלאג'י, אות ש' פסקא ע"ד

ודלמא מהרהר בע"ז – [כי ה' שולט גם על המחשבות, והאיש הזה מורד בה' במחשבותיו] – אגדות ב' 140

ודלמא מהרהר בע"ז – [טעם שהזכיר ע"ז ולא הזכיר מהרהר בזנות] – אגדות ב' 142, סוף ד"ה מחשבה טובה; מהר"ל, דרשה על תשובה 78

ודלמא מהרהר בע"ז – [על מחשבה אין עונש, אבל על התשוקה יש עונש] – הכתב והקבלה, ויקרא כו, לט

שלוחי מצוה אינן ניזוקין – [כי המתנועע והולך אל המצוה, מתקרב אל הקב"ה] – אגדות ב' 140

שלוחי מצוה אינן ניזוקין – לב אריה, על חולין דף קמב

ישב ולא עבר עבירה – אגדות ב' 140; [זה רק אמור אם הגיע מעשה עבירה לידו ולא עשה] – תפארת ישראל 63 פרק כ; דרך חיים פב משנה א 67; חידושי אגדות, ד' 105 על חולין צא ע"א; גור אריה, ויקרא יח, ו (מהד' מכון ירושלים, פסקא ח)

בא דבר עבירה לידו – בן יהוידע ד"ה גם אפשר לפרש

רבי חנינא בר פפי תבעתיה ההיא מטרוניתא –

דף מ

גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו (תהלים קג, כ) – [צדיק כזה נקרא מלאך, כמו שנאמר במלאכי (ב, ז) כי הם גיבורים לכבוש את יצרם. ואז הקב"ה שומע בקול דברו של הצדיק, לשמוע תפילתו ולהצילו ממזיקים. ואפשר לפרש "מלאכיו" כפשוטו שה' שולח אותם להציל את הצדיק] – מהרש"א

גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו (תהלים קג, כ) – [הלשון היא כפולה, "עושי דברו" "לשמוע בקול"? אלא זה על מצות עשה וזה על לא תעשה] – בן יהוידע

ר' צדוק תבעתיה ההיא מטרוניתא – שו"ת ריב"ש קע"א

רב כהנא קמזבין דקולי –

אמר ליה אטרחן ת' פרסה – [למה דוקא ארבע מאות?] – בן יהוידע

אוכל פירותיהן בעוה"ז הקרן קיימת לעוה"ב – [כי עוה"ז נחשב רק טפל ופרי לעיקר שהוא עוה"ב. ולכן הטוב לחברו מקיים את הפרי, ויזכה לגמול גם בפרי, בעוה"ז] – אגדות ב' 141

פירותיהן בעוה"ז – תפארת ישראל, 186 (סב)

כיבוד אב ואם, גמילות חסדים, והבאת שלום – [ג' חלקים אלו הם החיוב, והחסד, והממוצע] – אגדות ב' 141; נתיב גמילות חסדים, 153 פרק ב

רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד (משלי כא, כא) – [חילוקי דיעות בין רש"י ומהרש"א בביאור הברכות הללו] – מהרש"א

בשילוח הקן כתיב "למען ייטב לך והארכת ימים" (דברים כב, ז) ובכבוד אב ואם כתוב "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך" (דברים ה, טז) – [למה הלשונות כתובים בהיפוך הסדר בין זה לזה?] – מהרש"א

אמרו צדיק כי טוב – תניא, אגרת הקודש, פט"ז

וכי יש צדיק טוב וצדיק שאינו טוב? – מהר"ל, תפארת ישראל, 186 (סב); גבורות השם, 306 סוף פרק ס"ו; דרך חיים 25 (פ"א, תורה עבודה וגמ"ח); אגדות ב' 141

וכי יש צדיק טוב וצדיק שאינו טוב? – גר"א (איוב ד, ז)

וכי יש צדיק טוב וצדיק שאינו טוב? – נצי"ב בראשית ו, ט הרח"ד; מרומי שדה

וכי יש צדיק טוב וצדיק שאינו טוב? – [אין הכוונה שממש מזיק בידים לבריות, אלא שהוא מקטרג עליהם ואינו מלמד עליהם זכות. וזה אמור אפילו אם הוא מקנא קנאת הדת] – בן יהוידע

טוב לשמים ורע לבריות, זהו צדיק שאינו טוב –

טוב לשמים ולבריות זהו צדיק טוב –

רע לשמים ורע לבריות, זהו רשע רע –

רע לשמים ואינו רע לבריות, זהו רשע שאינו רע –

הזכות יש לה קרן ויש לה פירות –

עבירה יש לה קרן ואין לה פירות –

מצוה עושה פירות – [שהבריות למדים ממנו, וכן עבירות בחילול השם] – י' מאמרות, חקור דין, ח"ב פרק כב

מצוה עושה פירות – גבורות השם, 39 (ו); תפארת ישראל 12, 186 (ג, סב)

מצוה עושה פירות – גר"א על משלי יג, כב; וכן יד, יט

מצוה עושה פירות – בן יהוידע (כאן וכן בד"ה ועוד נ"ל)

עבירה יש לה קרן – אגדות ב' 141

עבירה שעושה פירות, יש לה פירות – [כגון חילול השם, אדם חשוב שעבר יבירה ואחרים לומדים ממנו] – רש"י

למען תפוש את בית ישראל בלבם, בע"ז כתיב [מחשבה לע"ז] – [ולכן רק בעבירה זו מקדימים עולה לקרבן חטאת, כי על המחשבה לבד צריכים ג"כ קרבן לכפרה] – גור אריה, במדבר טו, כד (מהד' מכון ירושלים, פסקא כא)

מחשבה טובה מצרפה למעשה – רמ"ע מפאנו, מאמר הנפש, ח"ב פרק ח

מחשבה טובה מצרפה למעשה – אגדות ב' 141

מחשבה טובה מצרפה למעשה – בינה לעתים, עת לעשות, דרוש ז' לפרקים (רנו)

מחשבה טובה מצרפה למעשה – צדקת הצדיק, סי' רמא; דברי סופרים ל"ה

מחשבה טובה מצרפה למעשה – בן יהוידע שעל קידושין פא, ד"ה ושמע בעלה והפר לה

מחשבה טובה מצרפה למעשה – משך חכמה (בראשית יח, כח; שמות יב, יג)

חשב לעשות מצוה ונאנס – משך חכמה, הפטרה לשבת הגדול, מהד' הרב קופרמן, שנת תשל"ח עמ' תקצב-תקצה

חשב לעשות מצוה ונאנס – [כי עצם הנשמה הישראלית רוצה לעשות טוב (כמפורש ברמב"ם, הל' גירושין סוף פרק ב) אלא סיבות חיצוניות גורמות מניעת המצוה. אבל אצל גוי עצם נפשו חושקת לעשות רע (כמו שכתוב "נפש רשע איותה רע", משלי כא, י) ולכן גם אם חשב לעשות מצוה, לא ישלימנה כי אין זו רצונו הפנימי. אבל לעשות רע הוא רצונו, ולכן גם על מחשבה שלו נענש] – משך חכמה (בראשית כב, יד)

מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה –

מחשבה (רעה) שעושה פרי, הקב"ה מצרפה למעשה – [שקיים מחשבתו ועשה] – רש"י

מחשבה (רעה) שעושה פרי – דברי שאול

חמורה ע"ז שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה –

חמורה ע"ז שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה –

עבר עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר – יערות דבש (ח"ב עמ' קסז, דרש י')

עבר עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר – [מדוע דוקא ב' פעמים] – מהר"ל, אגדות ד' 143 (על ערכין ל ע"ב)
ע"ע יומא פו:

נוח לו לאדם שיעבור עבירה בסתר ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא –

אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו – [חס ושלום שהותר לו לעבור עבירה, אלא יגיעת הדרכים ואכסניאות ולבישת שחורים משברים יצר הרע ומונעים אדם מן העבירה] – תוספות כאן בשם רבנו חננאל; ותוספות במועד קטן דף יז ע"א ד"ה אם רואה (אבל עיין הערה הבאה!)

אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו – [ממה שהגמרא בסוגיא מקבילה (חגיגה טז ע"א) מסיימת "לא קשיא, הא דמצי כייף ליצריה, הא דלא מצי כייף ליצריה" רואים שהענין כפשוטו ויחטא, והעיקר הוא שלא יוסיף עוד חטא של חילול השם. וכן כתב המאירי (על קידושין מ.)

אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו – בינה לעתים, עת לעשות, דרוש ז' לפרקים (רנג)

אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו – משך חכמה (הפטרה לפ' וילך)

אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו – מאור ישראל (על מועד קטן, דף יז ע"א)

ויעשה מה שלבו חפץ – כלומר יקיים מה שה' רוצה באמת (ע"פ פרשנות הרמב"ם, הל' גירושין, סוף פרק ב)] – דברי שאול

המסתכל בקשת – מהרש"א חגיגה טז ע"א ד"ה המסתכל בג' דברים
עיין חגיגה טז.

זה העובר עבירה בסתר –

אין מקיפין בחילול השם – [חטאים אחרים הם תחת שלטון הזמן. אבל במדריגה הנבדלת של כבוד שם שמים, הוא מעל לזמן, ולכן העונש בא מיד] – דרך חיים 168 (פ"ד, המחלל שם שמים); [כלומר להשוות חטא זה לחטאים אחרים, כמו "מקיפין בבועי" (חולין מו:); או פירושו שאין הקב"ה מתעכב וממתין מלהענישו] – אגדות ב' 142-143

אין מקיפין בחילול השם – [אין ממתינים לו שמא יעשה איזו זכות והיא תדחה פורענות שלו] – מהרש"א בשם הערוך

אין מקיפין בחילול השם – [לא ממתינים כדי להענישו ואז יכירו כולם שנענש על עון חילול השם שעשה. כי אם ימתינו, לא ידעו הרואים במה לתלות את עונשו] – מהרש"א

אין מקיפין בחילול השם – דברי שאול

אין מקיפין בחילול השם – בית הלוי, דרוש י"ג

אין מקיפין בחילול השם – משך חכמה (הפטרה לפ' וילך)

אחד שוגג ואחד מזיד (בחילול השם) – [ח"ו לומר שה' מעניש בשניהם באותו עונש, אלא בא ללמד שבשניהם אין מקיפים בעונשו] – מהרש"א

דף מ ע"ב

יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי – [גם המפורסם כצדיק ידון את עצמו כך, כי המתגאה הוא כאילו עובד ע"ז, וכן הכועס, והמלבין פני חברו הוא כאילו שופך דמים. וע"י חשבון כזה, אפשר שצדיק זה הוא חציו חייב] – בניהו

עולם חציו זכאי – דרך חיים 150 (פ"ג, לפי רוב המעשה)

עולם חציו זכאי – תורה תמימה, קהלת ט, יח (ס"ק פד-פה)

ר' אלעזר בר ר' שמעון אומר, לפי שהעולם נידון איר רובו – [בא לחדש שאם העולם כולו חצי זכאי וחצי חייב, ואתו האיש היחידי הוא רובו חייב מפני עונותיו, אפילו אם יוסיף מעשה זכות שהיה יכול להטות את כל שאר העולם כולו לזכות, אינו כן כי הוא עצמו רובו חוטא] – מהרש"א
העולם נידון אחרי רובו – בינה לעתים, עת לספוד, דרוש ב' להספד (קנג)

תוהה על הראשונות – עיקרים ח"ד כז

תוהה על הראשונות – [אם בסוף חייו מרד באחת מהמצוות, איגלאי מילתא שהוא כעת תוהה על כל מה שעשה עד כאן] – מהרש"א

תוהה על הראשונות – אגדת אליהו, פאה פ"א פסקא כ"ד

תוהה על הראשונות – [למרות שתהה, התיקון הרוחני הנעשה מהמצוה אינה נאבד כלל. ונ"ל שאם יחזור בתשובה על תהייתו, יחזרו לו מצוותיו] – הג"ר אלחנן וסרמן הי"ד, "ביאור לאגדות" ג, ג

כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ – [ביאור ג' חלוקות אלו] – אגדות ב' 143; נתיב ב' 247 (דרך ארץ, א)

אינו במקרא ובמשנה – אגדות ב' 144

למה צדיקים דומים בעוה"ז – תפארת ישראל, 182 (ס); דרך חיים 150 (פ"ג, סוף 'הכל צפוי'); אגדות ב' 143

למה צדיקים דומים בעוה"ז לאילן שכולו עומד במקום טהרה – [כלומר רובם זכויות, ונקצץ נופו הכוונה מיעוט עונות שיש לו] – מהרש"א

למה צדיקים דומים בעוה"ז – פתח עינים

תלמוד גדול או מעשה גדול? – הקדמת רד"ק לספר יהושע

תלמוד גדול או מעשה גדול? – נתיב א' 8, 25, 220 (תורה, פרקים א, ה : שלום ב); דרשה על המצוות, בתחילתו, 52; דרך חיים 276 (פ"ה, הפך בה); אגדות ב' 143

תלמוד גדול או מעשה גדול? – של"ה עמ' נד. קפד. קפח. שעה. (=מאמר חמישי, מסכת שבועות, נר מצוה: שם, תורה אור ;פרשת ראה)

תלמוד גדול או מעשה גדול? – בינה לעתים, עת משפט, דרוש ב' ליום ב' של ר"ה (מ)

תלמוד גדול או מעשה גדול? – תורת חיים על ב"ק דף יז

תלמוד גדול או מעשה גדול? – רוח חיים, פ"א, "תורה עבודה וגמ"ח"

תלמוד גדול או מעשה גדול? – [יש בלימוד תלמוד כח כפול, עצם הלימוד ועוד שמביא לידי מעשה. לכן הוא עדיף] – רי"א חבר, אור תורה (ס"ק ע"ג)

תלמוד גדול או מעשה גדול? – משך חכמה, שמות יג, ט. למען תהיה

תלמוד גדול או מעשה גדול? – [כי לכן בקריאת שמע פ' שמע לפני והיה, לימוד לפני מעשה, וכן בתפילה "אתה חוננתנו" לפני כל שאר הבקשות] – אור הישר

גדול תלמוד שמביא לידי מעשה – ["כי המעשה הוא העיקר, אבל התלמוד שהוא לומד לעשות אינו עיקר כמו המעשה. כי אין האדם שכלי. כי אילו היה שכלי, היה התורה שלו עיקר. אבל האדם אינו שכלי לגמרי, ולכן המעשה עיקר"] – אגדות ח"ב 143; דרך חיים פרק א 55 "ולא המדרש העיר"; ושם בפרק ג' "כל שמעשיו מרובין מחכמתו" 131

גדול תלמוד שקדם לחלה מ' שנה; לתרומות ולמעשרות נ"ד שנה; לשמיטה ס"א; ליובל ק"ג שנה – [ביאור כל פרט מאלו] – אגדות ב' 144; נתיבות עולם, 8, תורה פרק א

גדול תלמוד שקדם לחלה מ' שנה; לתרומות ולמעשרות נ"ד שנה; לשמיטה ס"א; ליובל ק"ג שנה – [צ"ע למה לא אמרו שקדם לג' מצוות שנצטוו בבואם לא"י, למנות להם מלך, להלחם בעמלק ולהקים המקדש? אלא שהשתהו משלש המצוות הללו, מה שאין כן המצוות הללו התלויות בארץ קיימו במועדן] – מהרש"א

אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה – [צ"ע כי במסכת שבת (לא.) מנו שש שאלות ששואלים את האדם והראשונה היא "נשאת ונתת באמונה" ורק אח"כ "קבעת עתים לתורה"?] עיין במסכת סנהדרין (ז.) בתוספות ד"ה אלא על דברי תורה ב' תירוצים

תחילת דינו על דברי תורה – [כי התורה היא קרובה אל ה'] – אגדות ב' 144

תחילת דינו של אדם, על דברי תורה – [כיון שע"י התורה נברא כל שנמצא בעולם, תחילת דין ודיון על חסרון לימודה. אבל שאלה ראשונה (בלי דיון מפורט) הוא "נשאת ונתת באמונה" כי המעשה קודם לכל, ודרך ארץ קדמה לתורה. ועוד כי כל בן אדם נכלל בעשיית מעשים, אבל לא כל אדם מסוגל ללמוד תורה] – אגדות ג' 131

אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה – [צ"ע כי במסכת שבת (לא.) מנו שש שאלות ששואלים את האדם והראשונה היא "נשאת ונתת באמונה" ורק אח"כ "קבעת עתים לתורה"? והישוב לזה כי כאן מדבר על מי שמסוגל ללמוד תורה, ושם בבן אדם שאין לו כשרון לזה, ולכל הפחות עליו לקבוע עתים ללימוד תורה] – מהרש"א סנהדרין ז' ע"א ד"ה אלא על דברי תורה
תחילת דינו על דברי תורה – בית אלהים (תפלה, בההקדמה)

תחילת דינו של אדם, על דברי תורה – דברי שאול

תחילת דינו של אדם, על דברי תורה – [מאמר של חז"ל בשבת לא. "נשאת ונתת באמונה" גם הוא על דברי תורה, שהאדם נידון אם למד לא לשם קנטור והתנצחות] – אור הישר ד"ה תוד"ה

האוכל בשוק דומה לכלב ופסול לעדות – [והוא בכל הבזויים, ודומה להולכים ערומים (כלומר ללא כתונת) בשוק שבשעה שעוסקים בעבודה מנוולת] – רמב"ם, הל' עדות, פי"א ה"ה

האוכל בשוק דומה לכלב ופסול לעדות – [כי הוא נוטה אל החומר] – אגדות ב' 144-145

ודומה לכלב – [פחיתות מציאותו של הכלב] – אגדות ב' 144-145

האוכל בשוק דומה לכלב – [כי הכלב אין מזונותיו מצויים לו (שבת קנה ע"ב), ולכן אוכל מכל הבא לידו אפילו בשוק] – מהרש"א

דף מא

רגזן, לא עלתה בידו אלא רגזנותו – [גם איננו מקובל על הבריות, וגם הוא מזיק לעצמו] – אגדות ב' 145

רגזן, לא עלתה בידו אלא רגזנותו – [מה הקשר בין מאמר זה אל מה שאמרו חז"ל לפני זה] – מהרש"א

רגזן, לא עלתה בידו אלא רגזנותו – בן יהוידע (כאן וכן בד"ה או יובן)

כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ וכו' "ובמושב לצים לא ישב" (תהלים א, ב) – [מפני מה המחוסר שלשה אלו נקרא "לץ"] – מהרש"א

לאדם טוב "מטעימים" לו מפרי מעשיו – [מדוע לא אמרו "נותנים לו" או "מאכילים אותו"? אלא לומר שאין מחסרים לו מן שכרו לעולם הבא] – בן יהוידע

ובמושב לצים לא ישב – [אם אינו במקרא ובמשנה ודרך ארץ, תתרחק ממנו] – אגדות ב' 145

בן יהוידע

{כל שאינו יודע בטיב גטין וקדושין לא יהא לו עסק עמהם וקשים לעולם יותר מדור המבול שנ' אלה וכחש וכו'. וגם דגי הים יאספו. ואלו בדור המבול לא נגזרה גזירה על הדגים }(קידושין י"ג)

נראה, שענין "קשים יותר מדור המבול", הוא מפני שלפני מתן תורה אין בהם אלא חמס חברתי – של גזל נשים, כי לא היתה עדיין בעית ממזרות. שגורמת לאמלל את התולדות. שעליהם רומזים הדגים וכדמתרגמי' (וידגו לרב בקרב הארץ וכנוני ימא)

{בראתי יצה"ר בראתי לו תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו (ל.)}

פי' המאירי, מי שיש בידו עבירות מצד תוקף יצרו, ונתגדל על תכונות מדות רעות, אי אפשר שלא תדריכהו תורתו לשוב מהם ושלא ישתקע בהם.

{אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד (ל)}

עי' במאירי ברכות שפי', ישתדל להשליט שכלו על תאותו.

{ההוא מזיק דהוו עיילין בי תרי אפי' ביממא הוו מיתזקי וכו'. אידמי ליה כתנינא בז' רישין, כל כריעא, נתר חד רישא. (כט:)}

חלילה לחז"ל מאמונות תפילות ודמיונות שוא של שדים, וכמו שכתבו מחכמי ישראל "אשר חקרו ובדקו באמתת מציאותם וגמרו אומר, שרק במוחי תינוקות ושוטים ימצאו – ובלבם יקננו, וכפי שכתב יכין ובועז בסנהד' פ"ז ה"ז. ואמנם לרוב פרסומם בהמון נשתמשו חז"ל בחידותיהם באותו התאורים והדמוים הנפוצים ושגורים בלב ההמונים ברוחות שדים ומזיקים, וכדרך שכינה רבי דוסא לאחיו החריף והשנון, "בכור שטן", ולאותו נוכל שבפסחים "יוסף שידא". וכך גם רגיל בפי העולם לכנות לאדם רע או ממולח – "שד". ועי' רמב"ם במו"נ ח"א פ"ו, ושלחן שלמה פר' שופטים. ולפ"ז גם אביי קרא לאותו שהיה מתעולל ונטפל לתלמידים ומצערם בחדות לשונו או מזיקם ומדיחם בעניני מחשבה ואמונה (ואפי' בדברים שברורים כיממא). וכאשר שמע אביי מבואו של ר' אחא שחריף היה, צוה שלא יאכסנוהו, כדי שיאלץ ללון בבהמ"ד במחיצת אותו שטן וילחום בו במשא ומתן וינצחהו, אולי יכניע את רום לבבו ויציל לבני הישיבה מכיסופא "דמזיק". ובתחילה היה נדמה לר"א כתנינא דז' רישי (כנוי לרוב חריפותו), כי תנין, הוא כנוי ת"ח בעולם המשל. ומעט מעט הצליח ר"א בעונתו, כי תקוט נפש המזיק בפניו ברוב קדושתו, ובכל הכרעת שכל וסברא, נשפל יותר עד שלא העיז עוד להתגרות בת"ח. וע"ז אמר ר"א לולא איתרחיש ניסא דהיינו סייעתא דשמיא, איסתכן כבודו (כבוד התורה ות"ח).

{בזמן שאדם מכבד אביו ואמו, מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם }(קידושין ל.)

והטעם, מפני שכל מצות כיבודם באה לשם קבלת מרותם ומסירת תורה ויהדות מהם.

{כל העובר בסתר כאילו דוחק רגלי שכינה שנ' השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ל)}

והוא הדין גם מי שעובר בגלוי, אלא זה שבוש לחטוא בגלוי מאימת הבריות ואינו נמנע בסתר מחמת יראת ה', מראה הוא שכביכול אין מקום לשכינה למטה. וחמור הוא דבר זה שאדם יש לו הרגש מפני מה יאמרו הבריות ואין לו הרגש מפני כבוד שמים, והוא הטעם גם כן ענין אמרם בסמוך, אסור לו לאדם להלך בקומה זקופה שנ' מלא כל הארץ כבודו.

{ושמתם, סם תם לחיים, משל לאדם שהכה מכה גדולה לבנו והניח לו רטיה על מכתו ואמר לו בני, כל זמן שרטיה זו על מכתך אכול ושתה, כך אמר הקב"ה בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין וכ"ז שעוסקים בתורה אין נמסרין בידו. (ל.)}

העוסק בתורה גם אם יכשל ויעבור קצת, היא תשמרהו מלמוט ולנדוח והמאור שבה ישיבהו תמיד למוטב וימנעהו מלהפליג ולשקוע באיסור. וכן על ידה ידע בשעת הדוחק היכן להקל, כמו שאמרו הלכה ואין מורין כן. דבר זה אסור לאומרו בפני ע"ה. בקעה מצא וגדרה. ובנדרים ושבועות החמירו על ע"ה. ובפרישות מנדה אמרו "סוגה בשושנים", ועל ת"ח אמרו אסור לישב בתענית, משא"כ ע"ה, כי הלואי שכל הסייגים יוכלו להם.

{ר"מ תבעתיה מטרוניתא, אמר מלתא ומלי שיחנא, ערק טשא. (ל)}

תחילה השמיט עצמו ע"י כעור מראהו, ואח"כ התחמק וברח למקומות שלא עולה על דעתה לחפשו ולמצוא אותו שם.

{בזמן שאדם מצער אביו ואמו. אומר הקב"ה יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, שאלמלא דרתי, צערוני. (לא)}

כלומר, הולם ומתאים הדבר מה שנברא האדם מוגבל בהשגת אמתת מציאותי (מצד עצמותי). שאפי' אם נברא במדרגה יותר גבוהה, בכ"ז זה לא היה מונע ממנו מלעבור על רצוני. (והעבירה והמרד הם הצער והעצב לפניו ית' כענין "ויתעצב אל לבו"). וכיבוד אב ואם, הוא רצונו ומחייבהו השכל וההגיון, כיון שהביאוהו לעולם וגידלוהו וטפחוהו. ודימו את כבו' ומוראו ית' לכבודם, כמו שצווה ה' כבד את אביך, כדרך שאמר כבד את ה'. וכן את יראתו. וכמו"כ אמרו וכי יש עבד שמורד ברבו, א"ל וכי יש בן שמורד באביו? ולפי"ז כינה ר"י את כבוד אמו שהוא צו ה' – "שכינה". והוא ענין אמרם, "שמע קל כרעיה דאימיה, אמר איקום מפני שכינה דאתיא".

{יודוך עמים א', בשעה שאמר הקב"ה "אנכי", אמרו, לכבוד עצמו דורש, כיון שאמר כבד את אביך, וכו' חזרו והודו למאמרות הראשונות. (ל"א)}

הרעיון שבזה הוא לומר, שאחר שהקפידה תורה לצוות גם על מצות חברתיות שבהן תקון קיומו החברתי והחמרי, הוכח בזה בעליל שתורת ישראל אינה תורת פולחן, אלא תורת ה' תמימה וכו', שתכליתה תקון הנפש והמדות לשלמותו ולתועלתו של אדם בלבד.

{עד היכן כיבוד אב ואם. צאו וראו מה עשה נכרי נתינה בן דמא באשקלון. פעם אחת בקשו אבנים לאפוד בס' ופ' רבוא, והיה מפתח תחת מראשות אביו והלכו, נולדה לו פרה אדומה. (לא.)}

במד"ר מסופר אחרת, שמצא את רגל אביו על התיבה ויצא, וסבורים שמבקש יותר מאלף, והוסיפו עוד אלף והמתינו ולקח רק אלף, כדי שלא ליהנות משכר כבוד אב ואם. ובאותה שנה נולדה לו פרה אדומה ומכרה ביותר מי' אלפים זהובים. ובירושלמי אותו ספור בשינוים אחרים. אשר כ"ז מלמדנו שלא סיפורים ועובדות ידייקו ויכוונו חז"ל להודיענו, אלא הרעיון והלקח המוסרי הוא המכוון ושברצונם ללמדנו. ולפיכך ירחיבו ויקצרו יפליגו ויגזימו כראות עינם פה ושם, כדי לעורר ולחזק למצות (ככבוד או"א) ולבטחון בש"י. ולפ"ז יובנו ההגזמות ממס' הרוגי ביתר (גיטין נ"ז) שאמרו שהגיע דמן עד הים, ועד ששקע הסוס עד חוטמו בדם, ושהדם גלגל סלעים משוי מ' סאה וכו'. וכמו"כ ההגזמה מקופות קציצות תפלין, וממספר תשב"ר שהגיע למליונים רבים, שנראה שכל כוונתם בכל זה רק לשבר הלבבות ולעורר חרדה על ההרג הרב והחרבן הנורא שאירע אז, בעוונות. ללמד, כמה עוונות גורמים וכמה הריעו אויבים לישראל.

{שם בן מ"ב אותיות אין מוסרים אותו אלא ולעניו וכו' (לא)}

גם בעל פרדס רמונים דרך בשיטת הרמב"ם בפי' השמות במו"נ, וכתב וז"ל, חלילה לנו להאמין ולהעלות על הדעת מטפשות ההמון בסגולת השמות לעשות נפלאות, שא"כ היה דוד מתפטר מאויביו פעם אחת ע"י שם. אלא כל ענין השמות שנזכרו בחז"ל כמו שם בן י"ב ומ"ב, ובספרים המיוחסים לרשב"י, הם באור ופי' לשם הוי-ה בן ד' אותיות, שכל שיודע ענינו אין צריך לשום שם אחר. והביא ראיה משם אבגית"ץ שבתפילה המיוחסת לר"נ בן הקנה שענינו, אלקים בישראל גדול יחודך תשגבנו צדקתך, וכעין זה כינו במטטרון או אכתריאל.

{ר"כ מיזבן דיקולי, תבעתיה מטרוניתא וכו' נפל מאיגרא אתא אליהו קבליה, א"ל אטרחתן ת' פרסי, א"ל תעניתא גרם לי, יהב ליה שיפא דדינרא. (לט)}

כפי שהאיר המהרש"א לבאר לעובדא דר"נ (בתענית כ"ד) דגזר תעניתא ולא אתא מיטרא. אמר, שקלוה לנחמן ושדוה מגודא לארעא", וביאר שר"נ אמר שראוי שיורידו אותו מגדולתו אחר שאינו הגון וחשוב שתתקבל תפלתו והרי הוא כאיש המוני ולמה יפסע על ראשי עם קדש, כי כן יגדירו ירידת כבוד וגדולה, ב"מאגרא רמא לבירא עמיקתא", לפ"ז ג"כ נוכל לומר שר"נ יסרהו לבו, והגדיר כך את נפילתו ממדרגתו וממעלתו אם יתפתה ליצרו ולמטרונית, ואת הרהור קדושה ומחשבה ועצה טובה שמנעתו, כינו ב"אליהו". והמאמץ וההתאפקות בכבוש יצה"ר כינו ותיארו בטיסה בת ת' פרסי. וכן דרכם לכנות להשתדלות רבה, בשם "רהיט ב"גפא ובתובליא", ואת הצלחת ר"כ אח"כ במציאת פרנסה בריוח בלי להיות עוד זבן, כינו במליצה "שאליהו יהב ליה שיפא דדינרי".

{וכשם שת"ת קודם למעשה כך דינו של אדם על ד"ת קודם למעשה. (מ)}

כי אם לא יואשם האדם מראש על עזיבת ת"ת לא יתחייב אף על המעשה, כי יצטדק באי הידיעה, ולכן חייבתנו תורה בת"ת, כדי שאי הידיעה, לא יפטור מעונש על העבירה, אלא שחייבים גם על אי לימודה, שהיא ראש וסיבה לכל חטא ועבירה. אולם על המצות השכליות והן אותם שאלמלא לא ניתנה תורה ראוים היו ליכתב כאיסור הגזל והעול ומו"מ באמונה, אדם נידון עליהם תחילה אף לפני ת"ת, כי הש"י עשה את האדם ישר, ומהגיונו הוא למנוע עול. (ובזה תתיישב הסתירה על מה נידון תחלה)

{המתרגם פסוק כצורתו הר"ז בדאי והמוסיף עליו הר"ז מחרף ומגדף. (מט.)}

כי דברי התורה והנבואה לא יכולים להתפרש כצורתם וזקוקים להנחיות ולפירוש תורה שבע"פ הן במצות המעשיות וכ"ש בדעות ואמונות שהתופסם כפשטם, כגון תארי הש"י וכיו"ב, בודה שקר מלבו, ואדרבא הוצאתם מפשוטם הוא האמת המוחלט, והמוסיף תארים וציורים הר"ז מחרף ומגדף.

{ר"י הוה קאי מקמי סבי דארמאי. אמר, כמה הרפתקי עדו עליהו דהני.

}ר"י למדנו לדבר שלום לכל, אפי' לגוים, שלדרכי שלום הכל שוים. וכשיטתו זו דרשו "תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי". וכן בגוי, במד"ר (דברים ו) דרש אר"י, אם הרגלת לשונך לדבר באחיך, אף בבן אמתך (הגוי) תתן דופי.

{כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו אליהו כופתו והקב"ה רוצעו אליהו כותב והקב"ה חותם. (ע.)}

כי כיון שהוא מדעתו כפת ושעבד את עצמו לשאינה הגונה, מטבע הדברים שהקב"ה הטביע, שהוא ילקה וישתה בעציצו, בכך שירצע וישתעבד ויכנע לה כעבד עולם ויסבול ממנה כי ברצונו ובדעת שהש"י ברא לו לשימושו ולטובתו, כפת ושיעבד את עצמו וקבע את עצמו וזרעו לעולם.

ואין ענין אליהו כאן כענין במקומות אחרים, ולא הוצרכנו לו כאן אלא כדי שיעיד ויאשר לו לאדם שהוא בעצמו ברצונו ובדעתו כפת עמו וגרם רעה לעצמו. והלקאתו איפא מחויבת לו מעצמו ושתוצאות מעשיו נכתבו ונחתמו לו.

והמאירי כתב וז"ל; אין כוונתם שאינה הוגנת מצד פיסול ופגם ברור, אלא אפי' כל שרואה באבותיה ומשפחתה שאינם מהוגנים נבלים ופורקי עול – יר"ש, שלא נתברר פיסולם, מכל מקום סימן הוא לפיסול. ולכוונה זו רמזו באמרם אליהו כופתו, כי אליהו מעותד בהרגל הלשון ובפי הבריות על ברור הספיקות, אמר, שספק פיסולו יעמידהו נבוך בעצמו. וזהו ענין ומשל הכפיתה, עד שלבסוף יכיר שלא יזדמן לו בה סימן ברכה ויחזיק פסולה כברור לו. והוא ענין מה שאמרו, והקב"ה רוצעו, שזה משל על העונש המגיעו.

{כל שלא חס על כבוד קונו זה המסתכל בקשת (ע.)}

עיין בחגיגה באור מאמר זה.

{כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו כאילו חרשו לכל העולם וזרעו מלח (ע)}

הזריעה, תכליתה לגידולים והפרחת העולם. והמלח, תקפידו להטעים את האוכל. והמפזר וזורע מלח בשדה, מונע גידולים ומשחית את האדמה. וכך כל הנושא אשה שאינה הוגנת, ישובם לא יעלה יפה וגם הגידולים יהיו פרי ביאושים.

וענין אשה שאינה הוגנת, לאו דוקא פסולה ושאינה הגונה. אלא גם שאינה הוגנת {לו} – שאינם תואמים זה לזה בדעת במדות והשקפות. וכן גם הנושא אשה לשם ממון, הבנים אינם מהוגנים כי אין הדעת נתונה לגידול הבנים.

{כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו כשהקב"ה משרה שכינתו מעיד על כל השבטים ואין מעיד עליו, וכשהקב"ה משרה שכינתו אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל (ע.)}

אפע"פ שלע"ל אין אליהו בא לטהר ולרחק והכל בחזקת כשרות לענין יוחסין, מכל מקום לענין השראת שכינה, אינה שורה אלא על בעלי מדות תרומיות שירשו מאבותיהם.

{אמר רבי ללוי, הראיני פרסיים; דומים לחילות בית דוד, חברים; דומים למלאכי חבלה. ישמעלים; דומים לשעירים של בית הכסא, ת"ח; שבבבל דומים למה"ש. (ע"ב)}

כבר פרש"י; שביקש שיתאר לו אותם. ואולם כיון שהמתואר תואר בדבר שהוא יותר נעלם ודמיוני בלבד, נראה שביקש לתאר לו את ענינם ולציין את תוכנם. וענה לו שתלמידי חכמים שבבבל, הם בעיקר מהודרים בהופעתם. וכן פרסיים נראים בהופעה כגבורים. ולעומת זה החברים כשודדים. והישמעלים שהם חצי ערומים, כיצורים דמיוניים של בית הכסא.

{כי הוה ניחא נפשיה דרבי אמר, הומניא איכא בבבל דעמונאי היא. ומסגריא, דממזראי היא וכו' (ע"ב)}

ישנם דברים שאדם חושש לאמרם בחייו מחשש חמת המציקים, אבל לקראת מותו, אין לו עוד ממי לחשוש, ועל כן ידיעות שהגיעו לאזניו של רבי מחיים אודות פיסולם של אי אלו מקומות ואנשים, וחשש עד כה לפרסמם, עתה עם התקרב קצו, הודיע אודותם בדרך רמז ונבואה, ואתרמי, שמה שאמר בירתא דסטרא-שסרו מאחרי ה', שאכן כן היה שסרו וחטאו בו ביום שמת. וכן גם מה שאמר על אקרא דאגמא, לטוב, אח"כ התברר שבאותו זמן נכנס לבריתו של א"א, אבא בר אהבה.

{שם בן י"ב היו מוסרים אותו לכל אדם. ומשרבו הפריצים רק לצנועים. והיו מבליעים אותו בנעימות אחיהם הכהנים (ע"א)}

רש"י פי', משרבו הפרוצים שהיו משתמשים בו, והכוונה שהפכו אותו לשמושם להטעות ולהונות ולהראות לעולם, שכאילו בו הם יכולים לפעול ולעשות ע"י נסים ומופתים. ונמצאו מחללים את שם שמים.

{ר"מ ור"ע מתלוצץ בעוברי עבירה. אידמו ליה שטן כאיתתא, כי מטא לפלגא דדיקלא שבקיה, א"ל אי לאו דמכריזין עלך הזהרו בר"מ שויתיה לדמך… פלימו רגיל לו' גירא בעינה דסטנא וכו'. (פ"א)}

גבורי כח אלה לעגו וליגלגו תמיד על בעלי עבירה ושטופי זימה, איך לא ימשלו ביצרם (כנקל בעיניהם) ואירע לכל אחד מהם, שלכדתו עינו ברשת יצרו בראית אשת-זמה אשר שבתה והסיטה לבם, זה באידך גיסא דנהרא, וזה בריש דיקלא (שדרכם היה לעלות לישב בראש האילן) ותשוקת יצרם הרע בערה בקרבם, וכמעט הלכו לה בחרוף נפש. אולם לגודל רוחם נתהפך כחומר לבם ועמדו כתמהים על עצמם, אם חכמים וגדולים כמותם אלמלא גבורת רוחם היו נוטים ליכשל ולילכד ברשת יצרם, מה יעשו הדיוטות קלי דעת וחלושי אופי. ואמנם לפתח כל אדם גדול וקטן, חטא ומכשול רובץ, ואין לבטוח ולהאמין, אלא לעמוד על משמר עצמו עד מותו. ובדומה לזה, פלימו שנצח ליצריו והצטיין במדות חסד ורחמנות, נכשל פעם ע"י עני בליעל נתעב ונאלח, והתאמץ לסבול מעשיו. אך נזדעזע ממשך כחו וניעו וגער בו. והלה בערמה הטיל עצמו ללא ניע וניד כמתעלף כדי לזעזע, ולהבהיל את נפש מטיבו ומרחמו (לנפול שדוד לרגליו). ולאחר שהצליח לבהלו ולהרעיש סביבו, גלה עצמו. ומכ"ז למד פלימו שאין לו לאדם להתפאר בעצמו שהוא בטוח ביצרו, אלא לקוות לעזר ה' תמיד. (ובפ"ר פי' שכיון שר"ע היה מלעיג על בעלי עבירה, ראה איזה בחור שהתחפש לאשה לצחוק על ר"ע, עד שמשכו ביפיו לעלות לריש דיקלא, ולאלתר גילה לו עצמו מיד משום כבודו דלא ליכספיה ביותר. וכעין זה אירע לפלימו שאותו איש רע שהיו מכונה בשטנא, התחפש כאורח, כדי לצער וללמד, – ש"אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו".

{הנך שבויאתא דאתו לנהרדעא אסקנהו לעלייה בי עמרם חסידא, נפל נהורא באפומא. שקל רב עמרם לבדו לדרגא וסליק, כי מטא לפלגא, אפשח ורמא קלא ואמר, נורא בי עמרם. כי אתו רבנן, אמרו ליה כסיפתן. אמר להו מוטב בעוה"ז ליכסף. אשבעיה ליצריה דינפק. נפק כי עמודא דנורא (פא)}

כבר רמז רש"י, שנדלק יצרו וחשמלה אותו בראותו לאחת מהן דרך ארובה. ואין קשה לתאר מה ראה עד שבער בו יצרו, מה שכינו נהורא ע"ד הכתוב "חמותי ראיתי אור". כי על גודל התשוקה וחום היצר, ירמזו בעמודא דנורא כזעקתו "נורא בי עמרם" וכפרש"י (שהוא חום יצרו)., ועל כן מיהר בגבורה לעלות אליה. אלא שבאמצע, עצר בעד יצרו והבליג על תשוקתו וכבשה, ונשבע לבולמה, והזעיק סביבו מרבנן כדי להסיח דעתו ולבוש ולחדול, וכאילו דאשבעיה ליצה"ר דינפק". ואת עוצם השתדלותו ומאמצו למנוע התעוררות יצה"ר לע"ל, כינו בעמודא דנורא דנפק". וכך גם כינו חז"ל לכח התשוקה הבוער באדם, כמעשה דביתהו דאביי שבאה לבית דינו של רבא. וביקשה לפסוק לה יין. ותוך כדי דיבורה המרמז גילתה זרועה, ועל כך אמרו "נפל נהורא בי דינא". עד שמיד מיהר רבא ותבע את אשתו באותה שעה.