אגדה

סנהדרין פרק 1

[מִשְׁנָה]. סַנְהֶדְרִין גְּדוֹלָה הָיְתָה שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, וְשֶׁל קְטַנָּה שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. מִנַּיִן לַגְּדוֹלָה, שֶׁהִיא שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד? שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר יא) "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל", וּמֹשֶׁה עַל גַּבֵּיהֶן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁבְעִים. וּמִנַּיִן לַקְּטַנָּה, שֶׁהִיא שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה? שֶׁנֶּאֱמַר: (שם לה) "וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה", "וְהִצִּילוּ הָעֵדָה", 'עֵדָה' שׁוֹפֶטֶת, וְ'עֵדָה' מַצֶּלֶת, הֲרֵי כָּאן עֶשְׂרִים. וּמִנַּיִן לְ'עֵדָה', שֶׁהִיא עֲשָׂרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: (שם יד) "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת", יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב. וּמִנַּיִן לְהָבִיא עוֹד שְׁלֹשָׁה? מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כג) "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת", [שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁאֶהְיֶה עִמָּהֶם לְטוֹבָה, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת"? לֹא כְּהַטָּיָתְךָ לְטוֹבָה, הַטָּיָתְךָ לְרָעָה, הַטָּיָתְךָ לְטוֹבָה, עַל פִּי אֶחָד, הַטָּיָתְךָ לְרָעָה, עַל פִּי שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית־דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם עוֹד אֶחָד, הֲרֵי כָּאן עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה].

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: דְּבַר תּוֹרָה, אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֶחָד דִּינֵי נְפָשׁוֹת, בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כד) "מִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם", וּמַה טַּעַם אָמְרוּ: דִּינֵי מָמוֹנוֹת לָא בָּעִינָן דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה? כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוֹוִין.

[פְּשִׁיטָא, מֵהָכָא לְהָכָא, וּמֵהָתָם לְהָתָם מְהַנִי, וּמֵהָכָא לְהָתָם נַמִּי מְהַנִי, דְּהָכָא 'שֵׁבֶט', וְהָתָם 'מְחוֹקֵק'], כִּדְתַנְיָא: (בראשית מט) "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה", אֵלּוּ רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁרוֹדִין אֶת יִשְׂרָאֵל בַּשֵּׁבֶט. (שם) "וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו", אֵלּוּ בְּנֵי בָּנָיו שֶׁל הִלֵּל, שֶׁמְּלַמְּדִין תּוֹרָה בָּרַבִּים.

תַּנְיָא: תַּלְמִיד, אַל יוֹרֶה בִּמְקוֹם רַבּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה רָחוֹק מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת, כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל.

ב רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אָסוּר לִבְצֹעַ, וְכָל הַבּוֹצֵעַ הֲרֵי זֶה חוֹטֵא, וְכָל הַמְבָרֵךְ אֶת הַבּוֹצֵעַ הֲרֵי זֶה מְנָאֵץ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: (תהלים י) "וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ, נִאֵץ ה'". אֶלָּא, יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר! שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים א) "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא". וְכֵן מֹשֶׁה הָיָה אוֹמֵר: "יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר". אֲבָל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, וּמֵשִׂים שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלאכי ב) "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, [וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן]". רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי שֶׁגָּזַל סְאָה שֶׁל חִטִּים, וּטְחָנָהּ וַאֲפָאָהּ וְהִפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה, כֵּיצַד מְבָרֵךְ? אֵין זֶה מְבָרֵךְ, אֶלָּא מְנָאֵץ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ, נִאֵץ ה'". רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא נֶאֱמַר: "בֹּצֵעַ", אֶלָּא כְּנֶגֶד יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית לז) "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו: מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ". וְכָל הַמְבָרֵךְ אֶת יְהוּדָה, הֲרֵי זֶה מְנָאֵץ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ, נִאֵץ ה'". רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: מִצְוָה לִבְצֹעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: (זכריה ח) "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם", וַהֲלֹא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִשְׁפָּט אֵין שָׁלוֹם, וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם אֵין מִשְׁפָּט! אֶלָּא, אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלוֹם? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה בִּצּוּעַ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: (ש"ב ח) "וַיְהִי דָּוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה", וַהֲלֹא כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִשְׁפָּט אֵין צְדָקָה, וּצְדָקָה אֵין מִשְׁפָּט! אֶלָּא, אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צְדָקָה? הֱוֵי אוֹמֵר זֶה בִּצּוּעַ, אֲתָאָן לְתַנָּא קַמָּא. דָּן אֶת הַדִּין, זִכָּה אֶת הַזַּכַּאי וְחִיֵּב אֶת הַחַיָּב, וְרָאָה שֶׁנִּתְחַיֵּב עָנִי מָמוֹן, וְשִׁלֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ, זֶה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, מִשְׁפָּט לָזֶה וּצְדָקָה לָזֶה. מִשְׁפָּט לָזֶה, שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹן, וּצְדָקָה לָזֶה, שֶׁשִּׁלֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: "וַיְהִי דָּוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ", מִשְׁפָּט לָזֶה, שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ אֶת מָמוֹנוֹ, וּצְדָקָה לָזֶה, שֶׁשִּׁלֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ. קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי: הַאי, "לְכָל עַמּוֹ"? 'לָעֲנִיִּים' מִיבָּעִי לֵיהּ! אֶלָּא, [רַבִּי אוֹמֵר]: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁלֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ, זֶהוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, מִשְׁפָּט לָזֶה וּצְדָקָה לָזֶה, מִשְׁפָּט לָזֶה, שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹנוֹ, וּצְדָקָה לָזֶה, שֶׁהוֹצִיא גְּזֵלָה מִתַּחַת יָדוֹ. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאִי, דְּאָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאִי: לֹא נֶאֱמַר מִקְרָא זֶה אֶלָּא כְּנֶגֶד מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות לב) "וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו", מָה רָאָה? אָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: רָאָה חוּר שֶׁזָּבוּחַ לְפָנָיו, אָמַר: אִי לָא שָׁמַעְנָא לְהוּ הַשְׁתָּא, עָבְדוּ לִי כִּדְעָבְדוּ בְּחוּר, וּמִיקַיֵּם בִּי (איכה ב) "אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה' כֹּהֵן וְנָבִיא", וְלָא הַוְיָא לְהוּ תַּקַּנְתָּא לְעוֹלָם. מוּטָב דְּלִיעַבְדוּ לְעֶגְלָא, אֶפְשָׁר הַוְיָא לְהוּ תַּקַּנְתָּא בִּתְשׁוּבָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לְפָנֶיךָ לַדִּין, עַד שֶׁלֹּא תִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם, אוֹ מִשֶּׁתִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם וְאִי אַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶם: 'צְאוּ וּבִצְּעוּ'. מִשֶּׁתִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם, וְאַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶם: 'צְאוּ וּבִצְּעוּ', שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי יז) "פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן, וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ", קֹדֶם שֶׁנִּתְגַּלַּע הָרִיב, אַתָּה יָכוֹל לְנָטְשׁוֹ, מִשֶּׁנִּתְגַּלַּע הָרִיב, אִי אַתָּה יָכוֹל לְנָטְשׁוֹ. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לַדִּין, אֶחָד רַךְ וְאֶחָד קָשֶׁה, עַד שֶׁלֹּא תִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם, אוֹ מִשֶּׁתִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם וְאִי אַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶם: "אֵין אֲנִי נִזְקָק לָכֶם", שֶׁמָּא נִתְחַיֵּב חָזָק וְנִמְצָא חָזָק רוֹדְפוֹ. מִשֶּׁתִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם וְאַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, אִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר לָהֶן: "אֵינִי נִזְקָק לָכֶם", שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים א) "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ". רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: מִנַּיִן לְתַלְמִיד שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ, וְרָאָה זְכוּת לֶעָנִי וְחוֹבָה לֶעָשִׁיר, מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִשְׁתֹּק? שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ", (רבי חנין אומר) [וְאָמַר רַבִּי חַנִּין]: לֹא תַּכְנִיס דְּבָרֶיךָ מִפְּנֵי אִישׁ. וְיִהְיוּ עֵדִים יוֹדְעִים אֶת מִי הֵם מְעִידִים, וְלִפְנֵי מִי הֵם מְעִידִים, וּמִי עָתִיד לִפָּרַע מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם יט) "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב, לִפְנֵי ה'". וְיִהְיוּ הַדַּיָּנִים יוֹדְעִים אֶת מִי הֵם דָּנִים, וְלִפְנֵי מִי הֵם דָּנִים, וּמִי עָתִיד לִפָּרַע מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים פב) "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל, בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט". וְכֵן בִּיהוֹשָׁפָט הוּא אוֹמֵר: (דה"ב יט) "וַיֹּאמֶר אֶל הַשֹּׁפְטִים: רְאוּ מָה אַתֶּם עֹשִׂים, כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ, כִּי (אם) לַה'". שֶׁמָּא יֹאמַר הַדַּיָּן: מַה לִּי בַּצַּעַר הַזֶּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: (שם) "וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִּשְׁפָּט", אֵין לוֹ לַדַּיָן אֶלָּא מַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: אֵין תְּחִלַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם נִדּוֹן, אֶלָּא עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי יז) "פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן".

אָמַר רַב הוּנָא: הַאי תִּיגְרָא, דַּמְיָא לְצִנּוֹרָא דְּבִדְקָא דְּמַיָּא, כֵּיוָן דְּרָוַח, רָוַח. אַבַּיֵי קְשִׁישָׁא אָמַר: דָּמִי לְגוּדָא דְּגַמְלָא, כֵּיוָן דְּקָם, קָם. הַהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזִיל: טוּבֵיהּ דְּשָׁמַע וְאָדִישׁ, חַלְפוּהָ בִּישְׁתָּא מֵאָה. אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: קְרָא כְּתִיב: "פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן", רֵישׁ מְאָה דִּינֵי. הַהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזִיל: אַתַּרְתֵּי תְּלַת גַּנְּבָא, לָא מִיקְטַל. אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: קְרָא כְּתִיב: (עמוס ב) "כֹּה אָמַר ה': עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ". הַהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזִיל: שֵׁב בֵּירֵי לְשַׁלְמָנָא, וְחַד לְעוֹבֵד בִּישׁ. אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: קְרָא כְּתִיב: (משלי כד) "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם". ("ורשע יפול באחת".) הַהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר: (ואזיל ד) [דְּאָזִיל] מִבֵּי דִּינָא שַׁקְלוּ גְּלִימֵיהּ, לִיזְמַר [זֶמֶר] וְלֵיזִיל בְּאוֹרְחָא. אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: קְרָא כְּתִיב: (שמות יח) "וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם". הַהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזִיל: הִיא נַיְמָא וְדִיקּוּלָא שַׁפִּיל. אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: קְרָא כְּתִיב: (קהלת י) "בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה" וְגוֹ'. הַהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזִיל: גַּבְרָא דְּרָחִיצְנָא עֲלֵיהּ, אַדְיֵהּ לִגְזִיזֵיהּ וְקָם. אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: קְרָא כְּתִיב: (תהלים מא) "גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ, אוֹכֵל לַחְמִי, הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב".

הַהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזִיל: כִּי רַחִימְתִּין הֲוָה עֲזִיזָא, אַפּוּתְיָא דְּסַפְסִירָא שָׁכְבִין, הַשְׁתָּא דְּלָא עֲזִיזָא רַחִימְתִּין, פּוּרְיָא בַּר שִׁיתִּין גַּרְמִידֵי לָא סָגִי לָן. אָמַר רַב הוּנָא: קְרָאֵי כְּתִיבֵי, מֵעִיקָרָא כְּתִיב: (שמות כה) "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת", וְתַנְיָא: אָרוֹן תִּשְׁעָה, וְכַפֹּרֶת טֶפַח, הֲרֵי כָּאן עֲשָׂרָה, וּכְתִיב: (מ"א ו) "וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לַה'. שִׁשִּׁים אַמָּה אָרְכּוֹ וְעֶשְׂרִים רָחְבּוֹ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתוֹ", וְלִבְסוֹף כְּתִיב: (ישעיה סו) "כֹּה אָמַר ה': הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי, אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי" וְגוֹ'.

מַאי מַשְׁמַע, דְּהַאי "לֹא תָגוּרוּ", לִישְׁנָא דִּכְנוּשֵׁי הוּא? אָמַר רַב נַחְמָן: אָמַר קְרָא: (דברים כח) "וְיַיִן לֹא תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר". רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר, מֵהָכָא: (משלי ו) "תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ, אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ". רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא אָמַר, מֵהָכָא: (שם י) "אֹגֵר בַּקַּיִץ בֵּן מַשְׂכִּיל".

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, מַשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים פב) "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל, בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט", וְכָל [דַּיָּן] שֶׁאֵינוֹ דָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם יב) "מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאֶנְקַת אֶבְיוֹנִים, עַתָּה אָקוּם, יֹאמַר ה'". וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל דַּיָּן שֶׁנּוֹטֵל (ממון) מִזֶּה וְנוֹתֵן לָזֶה שֶׁלֹּא כַּדִּין, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (גובה) [נוֹטֵל] מִמֶּנּוּ נַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי כב) "אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַּל הוּא, [וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר] כִּי ה' יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ". אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה דַּיָּן עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶרֶב מֻנַּחַת לוֹ בֵּין יַרְכוֹתָיו, וְגֵיהִנֹּם פָּתוּחַ לוֹ מִתַּחְתָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: (שה"ש ג) "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ [מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה, אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ] מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת", מִפַּחְדָּהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם שֶׁדּוֹמֶה לְלַיְלָה. דָּרַשׁ רַבִּי יֹאשִׁיָּה, וְאִי תֵּימָא רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב: (ירמיה כא) "בֵּית דָּוִד, כֹּה אָמַר ה': דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט, וְהַצִּילוּ גָּזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק", וְכִי בַּבֹּקֶר דָּנִין וְכָל הַיּוֹם אֵין דָּנִין? אֶלָּא, אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כַּבֹּקֶר, אָמְרֵהוּ, וְאִם לָאו, אַל תֹּאמְרֵהוּ. רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מֵהָכָא: (משלי ז) "אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ", אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר, כַּאֲחוֹתְךָ שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְךָ, אָמְרֵהוּ. וְאִם לָאו, אַל תֹּאמְרֵהוּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין בַּדִּין, קוֹלָר תָּלוּי בְּצַוַּאר כֻּלָּן. פְּשִׁיטָא?! לֹא צְרִיכָא אֶלָּא לְתַלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ.

רַב הוּנָא, כִּי הֲוָה אַתִּי דִּינָא לְקַמֵּיהּ, מַכְנִיף וּמַיְתִּי עֲשָׂרָה רַבָּנָן מִבֵּי רַב, אָמַר: כִּי הֵיכִי דְּלִימְטֵיהּ שִׁיבָּא מִכְּשׁוּרָא. רַב אַשִׁי, כִּי הֲוָה אַתִּי טְרֵיפְתָּא לְקַמֵּיהּ, מַכְנִיף וּמַיְתִּי לְהוּ לְכוּלְּהוּ טַבְּחֵי דְּמָתָא מְחַסְיָא, אָמַר: כִּי הֵיכִי דְּלִימְטֵיהּ שִׁיבָּא מִכְּשׁוּרָא. כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר: דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר כֹּהֵן: מַאי דִּכְתִיב: (משלי כט) "מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ, וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה", אִם דַּיָּן דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְלוּם, "יַעֲמִיד אָרֶץ", וְאִם דּוֹמֶה לְכֹהֵן, שֶׁמְּחַזֵּר בְּבֵית הַגְּרָנוֹת, "יֶהֶרְסֶנָּה". דְּבֵי נְשִׂיאָה אוּקְמֵי דַּיְּנָא דְּלָא הֲוָה גָּמִיר. אָמְרוּ לֵיהּ לִיהוּדָה בַּר נַחְמָנִי מְתוּרְגְּמַנֵּיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: קוּם עֲלֵיהּ בְּאָמוֹרָא, קָם גָּחִין עֲלֵיהּ, וְלָא אָמַר לֵיהּ וְלָא מִידִי. פָּתַח וְאָמַר: (חבקוק ב) "הוֹי אוֹמֵר לָעֵץ: הָקִיצָה, עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם, הוּא יוֹרֶה, הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף, וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ", וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִפָּרַע מִמַּעֲמִידָן, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ, הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ".

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הַמַּעֲמִיד דַּיָּן עַל הַצִּבּוּר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, כְּאִלּוּ נוֹטֵעַ אֲשֵׁרָה [בְּיִשְׂרָאֵל], שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים טז) "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ", וְסָמִיךְ לֵיהּ: "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ". אָמַר רַב אַשִׁי: וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תַּלְמִיד חָכָם, כְּאִלּוּ נְטָעוֹ אֵצֶל מִזְבֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ". כְּתִיב: (שמות כ) "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב", אֱלֹהֵי כֶּסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב הוּא דְּלָא עַבְדֵי, הָא דְּעֵץ וָאֶבֶן שָׁרִי? אָמַר רַב אַשִׁי: אֱלוֹהַּ הַבָּא בִּשְׁבִיל כֶּסֶף, וֵאלוֹהַּ הַבָּא בִּשְׁבִיל זָהָב. רַב, כִּי הֲוָה אַתִּי לְבֵי דִּינָא, אָמַר הָכִי: בִּרְעוּת נַפְשָׁאִי לִקְטָלָא נָפִיק, וּצְבִי בֵּיתֵיהּ לֵית הוּא עָבִיד, וְרֵיקָן לְבֵיתֵיהּ עַיִּל, הַלְוַאי שֶׁתְּהֵא בִּיאָה כִּיצִיאָה. כִּי הֲוָה חָזִי אַמְבּוּהָא דְּסַפְרֵי אַבַּתְרֵיהּ, אָמַר: (איוב כ) "אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְגוֹ', כְּגֶלְלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד" וְגוֹ'. מַר זוּטְרָא חֲסִידָא, כִּי הֲווּ מְכַתְּפֵי לֵיהּ בְּשַׁבְּתָא דְּרִיגְלָא, אָמַר הָכִי: (משלי כז) "כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן, וְאִם נֵזֶר לְדוֹר וָדוֹר".

דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: מְנָא הָא מִלְּתָא דְּאָמוּר רַבָּנָן: הֱווּ מְתוּנִין בַּדִּין, דִּכְתִיב: (שמות כ) "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת", וְסָמִיךְ לֵיהּ: (שם כא) "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים". אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן לְדַיָּן שֶׁלֹּא יַפְסִיעַ עַל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת", וְסָמִיךְ לֵיהּ: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים". 'אֲשֶׁר תָּשִׂים', 'אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם' מִיבָּעִי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה וְאִיתֵּימָא רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: אֵלּוּ כְּלֵי הַדַּיָּנִים. (כי הא דְּ)רַב הוּנָא, כִּי הֲוָה נָפִיק לְדִינָא, אָמַר הָכִי: אַפִּיקוּ לִי מָאנֵי חֲנוּתָאִי, וּמַאי נִינְהוּ? (חוטרי) [מַקֵּל], וְסַנְדְּלֵי, שִׁפּוּרֵי, וּרְצוּעֵי.

"וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִיא" (דברים א), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּנֶגֶד מַקֵּל וּרְצוּעָה תְּהֵא זָרִיז. (שם) "שָׁמֹע בֵּין אֲחֵיכֶם, וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק", אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אַזְהָרָה (לדיין) [לְבֵית־דִּין], שֶׁלֹּא יִשְׁמַע דִּבְרֵי בַּעַל־דִּין קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא בַּעַל־דִּין חֲבֵרוֹ, וְאַזְהָרָה לְבַעַל־דִּין, שֶׁלֹּא יַטְעִים דְּבָרָיו לַדַּיָּן קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא בַּעַל־דִּין חֲבֵרוֹ, קְרִי בֵּיהּ נַמִּי, "שָׁמֹע בֵּין אֲחֵיכֶם". רַב כַּהֲנָא אָמַר, מֵהָכָא: (שמות כג) "מִלֹּא תִשָּׂא", "לֹא תַשִּׂיא". (דברים א) "וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק", אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: צַדֵּק אֶת הַדִּין, (בלבך) וְאַחַר כָּךְ חַתְּכֵהוּ. (שם) "בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ", אָמַר רַב יְהוּדָה: אֲפִלּוּ בֵּין בַּיִת לָעֲלִיָּה, 'וּבֵין גֵּרוֹ', אָמַר רַב יְהוּדָה: אֲפִלּוּ בֵּין תַּנּוּר לְכִירַיִם. (דברים א) "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט", רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא תַּכִּירֵהוּ, רַבִּי (אליעזר) [אֶלְעָזָר] אוֹמֵר: לֹא תְּנַכְּרֵהוּ. אוּשְׁפִּיזְכְנֵיהּ דְּרַב אָתָא לְקַמֵּיהּ לְדִינָא, אָמַר לֵיהּ: לָאו אוּשְׁפִּיזְכְנִי אַתְּ? אָמַר לֵיהּ: אִין. אָמַר לֵיהּ: דִּינָא אִית לִי. אָמַר לֵיהּ: פָּסִילְנָא לָךְ לְדִינָא. אָמַר לֵיהּ לְרַב כַּהֲנָא: פּוּק דַּיְנֵיהּ, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה [קָא] גָּאִיס [בֵּיהּ]. אָמַר לֵיהּ: אִי צַיְתַּת, צַיְתַּת, וְאִי לָא מַפִּיקְנָא לָךְ רַב מֵאוּנָךְ. (דברים א) "כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן", אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁיְּהֵא חָבִיב עָלֶיךָ דִּין שֶׁל פְּרוּטָה כְּדִין שֶׁל מֵאָה מָנֶה. לְמַאי הִלְכְתָא? אִילֵימָא לְעִיּוּנֵי בֵּיהּ וּמִיפְסְקֵיהּ, פְּשִׁיטָא! אֶלָּא לְאַקְדוּמֵיהּ. (שם) "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ", (אָמַר רַבִּי חַנִּין: אַל תַּכְנִיס דְּבָרֶיךָ מִפְּנֵי אִישׁ.) (שם) "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא", אָמַר רַב חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא דַּיָּן לָרְשָׁעִים שֶׁנּוֹטְלִים מִזֶּה מָמוֹן וְנוֹתְנִים לָזֶה שֶׁלֹּא כַּדִּין, אֶלָּא שֶׁמַּטְרִיחִין אוֹתִי לְהַחֲזִיר מָמוֹן לִבְעָלָיו. (שם) "וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם", אָמַר רַבִּי חֲנִינָא וְאִי תֵּימָא רַבִּי יֹאשִׁיָה: עַל דָּבָר זֶה נֶעֱנַשׁ מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר כז) "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'". מַתְקִיף לָהּ רַבִּי נָתָן בַּר יִצְחָק: מִי כְּתִיב: "וְאַשְׁמִיעֲכֶם"? (דברים א) "וּשְׁמַעְתִּיו" כְּתִיב! אִי גָּמִירְנָא גָּמִירְנָא, וְאִי לָא, אֲזִילְנָא וְגָמִירְנָא, אֶלָּא כִּדְתַנְיָא: רְאוּיָה פָּרָשַׁת נַחֲלוֹת שֶׁתִּכָּתֵב עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, אֶלָּא שֶׁזָּכוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד וְנִכְתְּבָה עַל יָדָן. וּרְאוּיָה הָיְתָה פָּרָשַׁת מְקוֹשֵׁשׁ שֶׁתִּכָּתֵב עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, אֶלָּא שֶׁנִּתְחַיֵּב מְקוֹשֵׁשׁ וְנִכְתְּבָה עַל יָדוֹ, לְלַמְּדְךָ, שֶׁמְּגַלְגְּלִין חוֹבָה עַל יְדֵי חַיָּב, וּזְכוּת עַל יְדֵי זַכַּאי. כְּתִיב: (שם) "וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִיא", וּכְתִיב: (שם) "וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִיא", אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי שַׁמְלָאִי: אַזְהָרָה לַצִּבּוּר שֶׁתְּהֵא אֵימַת דַּיָּן עֲלֵיהֶם, וְאַזְהָרָה לַדַּיָּן שֶׁיִּסְבֹּל אֶת הַצִּבּוּר. עַד כַּמָּה? אָמַר רַבִּי חַנִּין וְאִי תֵּימָא רַבִּי שַׁבְּתַאי: (במדבר יא) "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק".

כְּתִיב: (דברים לא) "כִּי אַתָּה תָּבוֹא", וּכְתִיב: (שם) "כִּי אַתָּה תָּבִיא", אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ: אַתָּה וְהַזְּקֵנִים שֶׁבַּדּוֹר עִמָּהֶם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: טֹל מַקֵּל וְהַךְ עַל קָדְקָדָם, דַּבָּר אֶחָד לַדּוֹר וְאֵין שְׁנֵי דַּבָּרִים לַדּוֹר. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: (דה"א כח) "וַיָּקָם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ עַל רַגְלָיו וַיֹּאמֶר: שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי", אִם 'אַחַי' לָמָּה 'עַמִּי'? וְאִם 'עַמִּי' לָמָּה 'אַחַי'? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר לָהֶם דָּוִד לְיִשְׂרָאֵל: אִם אַתֶּם שׁוֹמְעִין לִי, אַחַי אַתֶּם, וְאִם לָאו, עַמִּי אַתֶּם, וַאֲנִי רוֹדֶה אֶתְכֶם בְּמַקְלוֹת!
תְּנַן, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא בָּא שְׁלִישִׁי אֶלָּא לְהַחֲמִיר עָלָיו וְלַעֲשׂוֹת דִּינוֹ כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ, אִם כֵּן עָנַשׁ הַכָּתוּב (לנטפל) [אֶת הַנִּטְפָּל] לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה, כְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְּשַׁלֵּם שָׂכָר אֶת הַנִּטְפָּל לְעוֹשֵׂי מִצְוָה, כְּעוֹשֵׂי מִצְוָה.

מִשְׁנָה. עִבּוּר הַשָּׁנָה בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בִּשְׁלֹשָׁה מַתְחִילִין, וּבַחֲמִשָּׁה נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין, וְגוֹמְרִים בְּשִׁבְעָה. גְּמָרָא. הַנֵּי שְׁלֹשָׁה, חֲמִשָּׁה, וְשִׁבְעָה, כְּנֶגֶד מִי? פְּלִיגֵי בָּהּ רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי וְחַד דְּעִמֵּיהּ, וּמַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי, וְאַמְרֵי לָהּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי וְחַד דְּעִמֵּיהּ, וּמַנִּי? רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי, חַד אָמַר: כְּנֶגֶד בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, וְחַד אָמַר: שְׁלֹשָׁה, כְּנֶגֶד שׁוֹמְרֵי הַסַּף, חֲמִשָּׁה, מֵרוֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, שִׁבְעָה, רוֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ. [תָּנִי רַב יוֹסֵף: הַנֵּי ג', ה' וז'. שְׁלֹשָׁה, כְּנֶגֶד שׁוֹמְרֵי הַסַּף. חֲמִשָּׁה, מֵרוֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ. שִׁבְעָה, רוֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ]. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: עַד הָאִידְנָא מַאי טַעְמָא לָא פָּרִישׁ לָן מַר הָכִי? אָמַר לֵיהּ: לָא הֲוָה יָדַעְנָא דִּצְרִיכִיתוּ, מִי בָּעִיתוּ מִנָאִי מִלְּתָא וְלָא אַמְרֵי לְכוּ?

תָּנוּ רַבָּנָן: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא בִּמְזֻמָּנִים לָהּ. מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר: הַשְׁכִּימוּ לִי שִׁבְעָה לָעֲלִיָּה, הִשְׁכִּים וּמָצָא שְׁמוֹנָה, אָמַר: מִי הוּא שֶׁעָלָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, יֵרֵד! עָמַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְאָמַר: אֲנִי הוּא שֶׁעָלִיתִי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וְלֹא לְעַבֵּר הַשָּׁנָה עָלִיתִי, אֶלָּא לִלְמֹד הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה הֻצְרַכְתִּי. אָמַר לוֹ: שֵׁב בְּנִי, שֵׁב! רְאוּיוֹת כָּל הַשָּׁנִים כֻּלָּן לְהִתְעַבֵּר עַל יָדְךָ, אֶלָּא אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא בִּמְזֻמָּנִים לָהּ. וְלָא שְׁמוּאֵל הַקָּטָן הֲוָה, אֶלָּא אִינִישׁ אַחֲרִינָא, וּמֵחֲמַת כִּיסוּפָא הוּא דְּעָבַד. כִּי הָא דְּיָתִיב רַבִּי וְקָא דָּרִישׁ, וְהֵרִיחַ רֵיחַ שׁוּם, אָמַר: מִי שֶׁאָכַל שׁוּם יֵצֵא! עָמַד רַבִּי חִיָּא וְיָצָא, עָמְדוּ כֻּלָּן וְיָצְאוּ. בַּשַּׁחַר, מְצָאוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי לְרַבִּי חִיָּא, אָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁצִּעַרְתָּ לְאַבָּא? אָמַר: חַס־וְשָׁלוֹם, לֹא תְּהֵא כָּזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל. וְרַבִּי חִיָּא, מֵהֵיכָא גָּמִיר לָהּ? מֵרַבִּי מֵאִיר. דְּתַנְיָא, מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁבָּאתָ לְבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר, אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, אֶחָד מִכֶּם קִדְּשַׁנִי בְּבִיאָה. עָמַד רַבִּי מֵאִיר וְכָתַב לָהּ גֵּט כְּרִיתוּת וְנָתַן לָהּ, עָמְדוּ, כָּתְבוּ כֻּלָּם וְנָתְנוּ לָהּ. וְרַבִּי מֵאִיר מֵהֵיכָא גָּמִיר לָהּ? מִשְּׁמוּאֵל הַקָּטָן. וּשְׁמוּאֵל הַקָּטָן מֵהֵיכָא גָּמִיר לֵיהּ? מִשְּׁכַנְיָה בֶּן יְחִיאֵל, דִּכְתִיב: (עזרא י) "וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מִבְּנֵי עֵילָם, וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא: אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ, וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת". וּשְׁכַנְיָה בֶּן יְחִיאֵל מֵהֵיכָא גָּמַר לָהּ? מִיהוֹשֻׁעַ, דִּכְתִיב: (יהושע ז) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ: קֻם לָךְ, לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ, חָטָא יִשְׂרָאֵל". אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי חָטָא? אָמַר לוֹ: וְכִי דִּילָטוֹר אֲנִי? לֵךְ הַטֵּל גּוֹרָלוֹת. וְאִי בָּעִית אֵימָא: מִמֹּשֶׁה, דִּכְתִיב: (שמות טז) "עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם".

תָּנוּ רַבָּנָן: מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָאַחֲרוֹנִים, חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי, נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, וְאַף עַל פִּי כֵן הָיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּבַת־קוֹל. פַּעַם אַחַת הָיוּ מְסֻבִּין בַּעֲלִיַּת בֵּית גּוּרְיָא בִּירִיחוֹ, וְנָתְנָה עֲלֵיהֶם בַּת־קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם: יֵשׁ כָּאן אֶחָד שֶׁרָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו שְׁכִינָה כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ זַכַּאי לְכָךְ. נָתְנוּ חֲכָמִים אֶת עֵינֵיהֶם בְּהִלֵּל הַזָּקֵן. וּכְשֶׁמֵּת, אָמְרוּ עָלָיו: "הֵי חָסִיד, הֵי עָנָו, תַּלְמִידוֹ שֶׁל עֶזְרָא". שׁוּב פַּעַם אַחַת, הָיוּ מְסֻבִּין בַּעֲלִיָּה בְּיַבְנֶה, וְנָתְנָה עֲלֵיהֶם בַּת־קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם: יֵשׁ כָּאן אֶחָד, שֶׁרָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו שְׁכִינָה, אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ זַכַּאי לְכָךְ. נָתְנוּ חֲכָמִים אֶת עֵינֵיהֶם בִּשְׁמוּאֵל הַקָּטָן. וּכְשֶׁמֵּת, אָמְרוּ עָלָיו: "הֵי חָסִיד, הֵי עָנָו, תַּלְמִידוֹ שֶׁל הִלֵּל". אַף הוּא אָמַר בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ: שִׁמְעוֹן וְיִשְׁמָעֵאל, לְחַרְבָּא, וְחַבְרוֹהֵי, לִקְטָלָא, וּשְׁאָר עַמָּא, לְבִיזָא, וְעָקָן סַגִּיאָן עֲתִידִין לְמֵיתֵי עַל עָלְמָא. וְעַל יְהוּדָה בֶּן בָּבָא בִּקְּשׁוּ לוֹמַר כֵּן, אֶלָּא שֶׁנִּטְרְפָה שָׁעָה, שֶׁאֵין מַסְפִּידִין עַל הֲרוּגֵי מַלְכוּת.

[תַּנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עַל גַּב מַעֲלָה בְּהַר הַבַּיִת, וְהָיָה יוֹחָנָן סוֹפֵר הַלָּז עוֹמֵד לְפָנָיו, וְשָׁלֹשׁ אִגְּרוֹת חֲתוּכוֹת לְפָנָיו מֻנָּחוֹת. אָמַר לוֹ: טֹל אִגְּרָא חֲדָא וּכְתֹב: לְאַחָנָא בְּנֵי גְּלִילָאָה עִילָאָה, וּלְאַחָנָא בְּנֵי גְּלִילָאָה תַּתָּאָה, שְׁלוֹמְכוֹן יִסְגֵּא, מְהוֹדָעִין אֲנַחְנָא לְכוֹן, דִּזְמַן בִּעוּרָא מָטָא, לְאַפְרוּשֵׁי מַעַשְׂרָא מִמַּעֲטָנָא דְּזֵיתָא. וְטֹל אִגַּרְתָּא חֲדָא וּכְתֹב: לְאַחָנָא בְּנֵי דָּרוֹמָא, שְׁלוֹמְכוֹן יִסְגֵּא, מְהוֹדָעִין אֲנַחְנָא לְכוֹן, דִּזְמַן בִּעוּרָא מָטָא, לְאַפְרוּשֵׁי מַעַשְׂרָא מֵעָמְרֵי שִׁבָּלַיָּא. וְטֹל אִגְּרָא חֲדָא וּכְתֹב: לְאַחָנָא בְּנֵי גָּלוּתָא בְּבָבֶל, וּלְאַחָנָא דִּבְמָדַי וּלִשְׁאָר כָּל גָּלוּתָא דְּיִשְׂרָאֵל, שְׁלוֹמְכוֹן יִסְגֵּא לְעָלָם, מְהוֹדָעִין אֲנַחְנָא לְכוֹן, דְּגוֹזְלַיָּא רַכִּיכִין, וְאִמְּרַיָּא עַרְקִין, וְזִמְנָא דַּאֲבִיבָא לָא מָטָא, וְשָׁפְרָא מִלְּתָא בְּאַנְפָּי וּבְאַנְפֵּי חַבְרָי, וְאוֹסִיפִית עַל שַׁתָּא דָּא, יוֹמִין תְּלָתִין. דִּילְמָא בָּתַר דְּעַבְרוּהוּ]!

תָּנוּ רַבָּנָן: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: (מ"ב ד) "וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה, וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים" וְגוֹ'. וְאֵין לְךָ קַלָּה בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבַשֵּׁל פֵּרוֹתֶיהָ יוֹתֵר מִבַּעַל שָׁלִשָׁה, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא בִּכְּרָה אֶלָּא מִין אֶחָד. שֶׁמָּא תֹּאמַר: חִטִּים? תַּלְמוּד לוֹמַר: 'שְׂעוֹרִים'. שֶׁמָּא תֹּאמַר: לִפְנֵי הָעֹמֶר? תַּלְמוּד לוֹמַר: (שם) "תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ", אַחַר הָעֹמֶר הָיָה. אֱמֹר מֵעַתָּה: רְאוּיָה הָיְתָה אוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁתִּתְעַבֵּר, וּמִפְּנֵי מַה לֹּא עִבְּרָהּ אֱלִישָׁע? שֶׁשְּׁנַת בַּצֹּרֶת הָיְתָה, וְהָיוּ הַכֹּל רָצִין לְבֵית הַגְּרָנוֹת.

[תָּנוּ רַבָּנָן: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, [וְאִם עִבְּרוּהָ, אֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת]. אֲבָל מִפְּנֵי הַדְּחָק, מְעַבְּרִין אוֹתָהּ אַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִיָּד, וְאַף עַל פִּי כֵן], אֵין מְעַבְּרִין אֶלָּא אֲדָר. אֵינִי?! וְהָא שָׁלְחוּ לֵיהּ לְרָבָא: זוּג בָּא מֵרֶקֶת, וּתְפָשׂוֹ נֶשֶׁר, וּבְיָדָם דְּבָרִים הַנַּעֲשֶׂה בְּלוּז, וּמַאי נִיהוּ? תְּכֵלֶת, בִּזְכוּת הָרַחֲמִים וּבִזְכוּתָם יָצְאוּ בְּשָׁלוֹם, וַעֲמוּסֵי יְרֵכֵי נַחְשׁוֹן בִּקְּשׁוּ לִקְבֹּעַ נָצִיב אֶחָד, וְלֹא הִנִּיחָן אֲדוֹמִי הַלָּז, אֲבָל בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נֶאֶסְפוּ וְקָבְעוּ לֵיהּ נָצִיב אֶחָד בַּיֶּרַח שֶׁמֵּת בּוֹ אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. חִשּׁוּבֵי מְחַשְּׁבֵי, גִּלּוּיֵי לָא מְגַלּוּ. מַאי מַשְׁמַע, דְּהַאי 'נָצִיב', לִישְׁנָא דְּיַרְחָא הוּא? שֶׁנֶּאֱמַר: (מ"א ד) "וְלִשְׁלֹמֹה שְׁנֵים עָשָׂר נִצָּבִים עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְכִלְכְּלוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ חֹדֶשׁ בַּשָּׁנָה". וְהָכְּתִיב: (שם) "וּנְצִיב אֶחָד אֲשֶׁר בָּאָרֶץ", רַב יְהוּדָה וְרַב נָחְמָן, חַד אָמַר: אֶחָד מְמֻנֶּה עַל כֻּלָּם, וְחַד אָמַר: כְּנֶגֶד חֹדֶשׁ הָעִבּוּר.

תָּנוּ רַבָּנָן: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְעַבְּרִין. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁעִבֵּר אֶת הַשָּׁנָה מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה, וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ, דִּכְתִיב: (דה"ב ל) "כִּי מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵאֵפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ, כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב, כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר: ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד". רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה עִבְּרוּהָ, מְעֻבֶּרֶת, אֶלָּא מִפְּנֵי מַה בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ? שֶׁאֵין מְעַבְּרִין אֶלָּא אֲדָר, וְהוּא עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: מִפְּנֵי שֶׁהִשִּׁיאָן אֶת יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מִיסְמַךְ סָבֵי בִּשְׁלֹשָׁה, מְנָא לָן? אִילֵימָא מִדִּכְתִיב: (במדבר כז) "וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו", (מכדי משה יחיד הוה,) אִי הָכִי, תִּסְגִּי בְּחַד! וְכִי תֵּימָא: מֹשֶׁה בִּמְקוֹם שִׁבְעִים וְחַד קָאִי, אִי הָכִי, לִיבָּעִי שִׁבְעִים וְחַד! קַשְׁיָא. אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: בְּיָדָא מַמָּשׁ סַמְכִינָן לֵיהּ? אָמַר לֵיהּ: סַמְכִינָן לֵיהּ בִּשְׁמָא, קָרוּ לֵיהּ 'רַבִּי', וִיהָבֵי לֵיהּ רְשׁוּתָא לְמֵידַן דִּינֵי קְנָסוֹת. וְחַד, לָא סָמִיךְ? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה, [אָמַר רַב]: בְּרַם, זָכוּר אוֹתוֹ הָאִישׁ לַטּוֹב, וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא שְׁמוֹ, שֶׁאִלְמָלֵא הוּא, נִשְׁתַּכְּחוּ דִּינֵי קְנָסוֹת [מִיִּשְׂרָאֵל]. נִשְׁתַּכְּחוּ, נִגְרוֹסִינְהוּ?! אֶלָּא, בָּטְלוּ דִּינֵי קְנָסוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁפַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַסּוֹמֵךְ, יֵהָרֵג, וְכָל הַנִּסְמָךְ, יֵהָרֵג, וְעִיר שֶׁסּוֹמְכִין בָּהּ, תֵּחָרֵב, וּתְחוּמִין שֶׁסּוֹמְכִין בָּהֶם, יֵעָקְרוּ. מֶה עָשָׂה רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא? הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ בֵּין שְׁנֵי הָרִים גְּדוֹלִים, [וּבֵין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת], וּבֵין שְׁנֵי תְּחוּמֵי שַׁבָּת, בֵּין אוּשָׁא לִשְׁפַרְעָם, וְסָמַךְ שָׁם חֲמִשָּׁה זְקֵנִים, וְאֵלּוּ הֵן: רַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ. רַב אַוְיָא מוֹסִיף: אַף רַבִּי נְחֶמְיָה. כֵּיוָן שֶׁהִכִּירוּ אוֹיְבִים בָּהֶם, (בָּאוּ לְהָרְגָם.) אָמַר לָהֶם: בָּנַי רוּצוּ! אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, מַה תְּהֵא עָלֶיךָ? אָמַר לָהֶם: הֲרֵינִי מֻטָּל לִפְנֵיהֶם כְּאֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִים. אָמְרוּ: לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁנָּעֲצוּ בּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת לוּנְבִיאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וַעֲשָׂאוּהוּ כִּכְבָרָה. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא, אַחֲרִינֵי הֲווּ בַּהֲדֵיהּ, וְהַאי דְּלָא חָשִׁיב לְהוּ, מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא. וְרַבִּי מֵאִיר, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא סְמָכוֹ? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הָאוֹמֵר עַל רַבִּי מֵאִיר, שֶׁלֹּא סְמָכוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. סַמְכֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא וְלָא קִבְּלוּ, (דאכתי הוה יניק,) סַמְכֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא וְקִבְּלוּ.

רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא, הֲוָה קָא מִשְׁתַּקִּיד רַבִּי יוֹחָנָן לְמִסְמְכִינְהוּ, לָא הֲוָה מִסְתַּיְּעָא מִלְּתָא, הֲוָה קָא מִצְטַעֵר טוּבָא. אָמְרוּ לֵיהּ: לָא נִצְטַעֵר מַר, דַּאַנָן, מִדְּבֵית עֵלִי קָאַתִּינָן, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן שֶׁאֵין נִסְמָכִים לְבֵית עֵלִי? שֶׁנֶּאֱמַר: (ש"א ב) "וְלֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים", מַאי 'זָקֵן'? אִילֵימָא זָקֵן מַמָּשׁ, וְהָכְּתִיב: (שם) "וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים"? אֶלָּא סְמִיכָה.

רַבִּי זֵירָא הֲוָה מִיטַמֵּר מִלְּמִסְמְכֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם הֱוֵי קְבֵל וְקַיָּם. כֵּיוָן דְּשָׁמְעָהּ לְהָא דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין אָדָם עוֹלֶה לִגְדֻלָּה, אֶלָּא אִם כֵּן מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו, אַמְצֵי לֵיהּ אַנַפְשֵׁיהּ. כִּי סָמְכוּהָ לְרַבִּי זֵירָא, שָׁרוּ לֵיהּ הָכִי: [לֹא כְּחַל, וְלֹא שְׂרַק, וְלֹא פִּרְכּוּס, וְיַעֲלַת חֵן. כִּי סָמְכוּהָ לְרַבִּי אַמִי וּלְרַבִּי אַסִי, שָׁרוּ לְהוּ הָכִי: כָּל מִן דֵּין, כָּל מִן דֵּין, סְמוֹכוּ לָנָא. לֹא תִּסְמְכוּ לָנָא, לֹא מִסַּרְמִיטִין וְלֹא מִסַּרְמִיסִין, וְאַמְרֵי לָהּ: לֹא מֵחַמִּיסִין וְלֹא מִטּוּרְמִיסִין. רַבִּי אַבָּהוּ, כִּי הֲוָה אַתִּי מִמְּתִיבְתָּא לְבֵי קֵיסָר, נַפְקֵי מַטְרוֹנַיְתָא דְּבֵי קֵיסָר וּמְשַׁרְיָן לֵיהּ: רַבָּה דְּעַמֵּיהּ, מְדַבְּרָנָא דְּאוּמָּתֵיהּ, בּוֹצִינָא דִּנְהוֹרָא], בְּרִיךְ מַתְיָךְ לִשְׁלָם. (כִּדְאִיתָא לְעֵיל בִּכְתֻבּוֹת פֶּרֶק שֵׁנִי.) [אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה, רוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ, וְהָיָה מְנַגֵּן מֵאֵלָיו, מִיָּד הָיָה דָּוִד עוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ, אָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לְפַרְנָסָה. אָמַר לָהֶן: לְכוּ וְהִתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין הַקֹּמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי, וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחֻלְיָתוֹ. אָמַר לָהֶם: לְכוּ פִּשְׁטוּ יְדֵיכֶם בַּגְּדוּד. מִיָּד, יוֹעֲצִין בַּאֲחִיתֹפֶל, וְנִמְלָכִין בַּסַּנְהֶדְרִין, וְשׁוֹאֲלִין בָּאוּרִים וְתֻמִּים. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קְרָא? (דה"א כז) "וְאַחֲרֵי אֲחִיתֹפֶל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְאֶבְיָתָר וְשַׂר צָבָא לַמֶּלֶךְ יוֹאָב". 'אֲחִיתֹפֶל', זֶה יוֹעֵץ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (ש"ב טז) "וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ" וְגוֹ'. וּ'בְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע', זוֹ סַנְהֶדְרִין. 'אֶבְיָתָר', אֵלּוּ אוּרִים וְתֻמִּים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (דה"א יח) "וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע עַל הַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי". וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָן "כְּרֵתִי וּפְלֵתִי"? 'כְּרֵתִי', שֶׁכּוֹרְתִין דִּבְרֵיהֶן, 'וּפְלֵתִי', שֶׁמֻּפְלָאִין מַעֲשֵׂיהֶן. וְאַחַר כָּךְ, "שַׂר צָבָא לַמֶּלֶךְ יוֹאָב". אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב אַדָא, וְאַמְרֵי לָהּ, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבוּדִימִי: מַאי קְרָא? (תהלים נז) "עוּרָה כְבוֹדִי, עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר, אָעִירָה שָׁחַר". תָּנוּ רַבָּנָן: מִנַּיִן שֶׁמַּעֲמִידִין שׁוֹפְטִים לְיִשְׂרָאֵל? תַּלְמוּד לוֹמַר: (דברים טז) "שֹׁפְטִים תִּתֶּן". שׁוֹטְרִים לְיִשְׂרָאֵל מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "שֹׁטְרִים תִּתֶּן". שׁוֹפְטִים לְכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "שֹׁפְטִים לִשְׁבָטֶיךָ". שׁוֹטְרִים לְכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "שֹׁטְרִים לִשְׁבָטֶיךָ". שׁוֹפְטִים לְכָל עִיר וָעִיר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "שֹׁפְטִים לִשְׁעָרֶיךָ". שׁוֹטְרִים לְכָל עִיר וָעִיר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "שֹׁטְרִים לִשְׁעָרֶיךָ". רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד מְמֻנֶּה עַל כֻּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "תִּתֶּן לְךָ". רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: "לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ", מִצְוָה בַּשֵּׁבֶט לָדוּן אֶת שִׁבְטוֹ].

תָּנוּ רַבָּנָן: "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה". (במדבר יא) יֵשׁ אוֹמְרִים: בַּקַלְפִּי נִשְׁתַּיְּרוּ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: (שם) "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל", אָמַר מֹשֶׁה: כֵּיצַד אֶעֱשֶׂה? אֶבְרֹר שִׁשָּׁה מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, נִמְצְאוּ שְׁנַיִם יְתֵרִים. אֶבְרֹר חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, נִמְצְאוּ עֲשָׂרָה חֲסֵרִים. אֶבְרֹר שִׁשָּׁה מִשֵּׁבֶט זֶה וַחֲמִשָּׁה מִשֵּׁבֶט זֶה, הֲרֵינִי מַטִּיל קִנְאָה בֵּין הַשְּׁבָטִים, מֶה עָשָׂה? בֵּרֵר שִׁשָּׁה שִׁשָּׁה, וְהֵבִיא שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם פִּתְקִין, עַל שִׁבְעִים כָּתַב 'זָקֵן', וּשְׁנַיִם הִנִּיחַ חָלָק, בְּלָלָן וּנְתָנָן בַּקַּלְפִּי. אָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ וּטְלוּ פִּתְקֵיכֶם. כָּל מִי שֶׁעָלָה בְּיָדוֹ 'זָקֵן', אָמַר: כְּבָר קִדֶּשְׁךָ שָׁמַיִם, מִי שֶׁעָלָה בְּיָדוֹ חָלָק, אָמַר: הַמָּקוֹם לֹא חָפֵץ בְּךָ, אֲנִי מָה אֶעֱשֶׂה לְךָ? כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: (שם ג) "וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת", אָמַר מֹשֶׁה: כֵּיצַד אֶעֱשֶׂה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל? אִם אֹמַר לוֹ: תֵּן לִי פִּדְיוֹנְךָ וְצֵא, יֹאמַר לִי: כְּבָר פְּדָאַנִי בֶּן לֵוִי. מֶה עָשָׂה? הֵבִיא עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֲלָפִים פִּתְקִין וְכָתַב עֲלֵיהֶם: 'בֶּן־לֵוִי', וְעַל מָאתַיִם שִׁבְעִים וּשְׁלֹשָׁה, כָּתַב עֲלֵיהֶם: 'חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים'. בְּלָלָן וּנְתָנָן בַּקַּלְפִּי, אָמַר לָהֶם: טְלוּ פִּתְקֵיכֶם, מִי שֶׁעָלָה בְּיָדוֹ 'בֶּן־לֵוִי', אָמַר לוֹ: כְּבָר פְּדָאֲךָ בֶּן־לֵוִי. מִי שֶׁעָלָה בְּיָדוֹ 'חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים', אָמַר לוֹ: תֵּן פִּדְיוֹנְךָ וְצֵא. (תנא) רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בַּמַּחֲנֶה נִשְׁתַּיְּרוּ, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: (במדבר יא) "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ", אָמְרוּ אֶלְדָד וּמֵידָד: אֵין אָנוּ רְאוּיִין לְאוֹתָהּ גְּדֻלָּה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וּמִעַטְתֶּם עַצְמְכֶם, הֲרֵינִי מוֹסִיף גְּדֻלָּה עַל גְּדֻלַּתְכֶם, וּמַה גְּדֻלָּה הוֹסִיף לָהֶם? שֶׁהַנְּבִיאִים כֻּלָּם נִתְנַבְּאוּ וּפָסְקוּ, וְהֵם נִתְנַבְּאוּ וְלֹא פָּסְקוּ. וּמַה נְּבוּאָה נִתְנַבְּאוּ? אָמְרוּ: "מֹשֶׁה מֵת, יְהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ". אַבָּא חַנִּין אוֹמֵר, מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עַל עִסְקֵי שְׂלָו הֵם מִתְנַבְּאִים: "עֲלִי שְׂלָו עֲלִי שְׂלָו". רַב נַחְמָן אוֹמֵר: עַל עִסְקֵי גּוֹג וּמָגוֹג הָיוּ מִתְנַבְּאִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל לח) "כֹּה אָמַר ה' (צבאות) [אֱלֹהִים]: הַאַתָּה הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי בְּיָמִים קַדְמוֹנִים בְּיַד עֲבָדַי נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבְּאִים בַּיָּמִים הָהֵם שָׁנִים, לְהָבִיא אוֹתְךָ עֲלֵיהֶם". אַל תִּקְרִי 'שָׁנִים', אֶלָּא 'שְׁנַיִם', אֵיזוֹ הֵן שְׁנַיִם נְבִיאִים, שֶׁנִּתְנַבְּאוּ בְּפֶרֶק אֶחָד, נְבוּאָה אַחַת? הֱוֵי אוֹמֵר: אֶלְדָד וּמֵידָד. אָמַר מַר: כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּם נִתְנַבְּאוּ וּפָסְקוּ, וְהֵם נִתְנַבְּאוּ וְלֹא פָּסְקוּ. מְנָא לָן דְּפָסְקוּ? אִילֵימָא מִדִּכְתִיב: (במדבר יא) "וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ", אֶלָּא מֵעַתָּה: (דברים ה) "קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף", הָכִי נַמִּי דְּלָא אוֹסִיף הוּא? אֶלָּא דְּלָא פָּסַק הוּא. אֶלָּא הָכָא כְּתִיב: "וַיִּתְנַבְּאוּ", הָתָם כְּתִיב: "מִתְנַבְּאִים", עֲדַיִן מִתְנַבְּאִים וְהוֹלְכִים. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: "מֹשֶׁה מֵת", הַיְנוּ דִּכְתִיב: (במדבר יא) "אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם", אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: הַנָךְ תַּרְתֵּי, מַאי "אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם"? דְּלָאו אוֹרַח אַרְעָא, דַּהֲוָה לֵיהּ כְּתַלְמִיד הַמּוֹרֶה הֲלָכָה לִפְנֵי רַבּוֹ. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: הַנָךְ תַּרְתֵּי, הַיְנוּ דִּכְתִיב: (שם) "מִי יִתֵּן", אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: מֹשֶׁה מֵת, (מי ניח) [מֵינַח] הֲוָה נִיחָא לֵיהּ? לָא סַיְמוּ קַמֵּיהּ. מַאי "כְּלָאֵם"? אָמַר לֵיהּ: הַטֵּל עֲלֵיהֶם צָרְכֵי צִבּוּר, וְהֵם כָּלִים מֵאֲלֵיהֶם.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מוֹשִׁיבִין בַּסַּנְהֶדְרִין, אֶלָּא בַּעֲלֵי קוֹמָה, וּבַעֲלֵי חָכְמָה, וּבַעֲלֵי מַרְאֶה, וּבַעֲלֵי זִקְנָה, וּבַעֲלֵי כְּשָׁפִים, וְיוֹדְעִים בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן, שֶׁלֹּא תְּהֵא סַנְהֶדְרִין שׁוֹמַעַת מִפִּי הַתֻּרְגְּמָן. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: אֵין מוֹשִׁיבִין בַּסַּנְהֶדְרִין, אֶלָּא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְטַהֵר אֶת הַשֶּׁרֶץ מִן הַתּוֹרָה. אָמַר רַב: אֲנִי אָדוּן וַאֲטַהֲרֶנוּ; וּמַה נָּחָשׁ, שֶׁמֵּמִית וּמַרְבֶּה טֻמְאָה, טָהוֹר. שֶׁרֶץ שֶׁאֵינוֹ מֵמִית וּמַרְבֶּה טֻמְאָה, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא טָהוֹר?! וְלָא הִיא, מִידִי דַּהֲוָה אַקוֹץ בְּעָלְמָא.

[אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: כָּל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ שְׁנַיִם לְדַבֵּר וְאֶחָד לִשְׁמֹעַ, אֵין מוֹשִׁיבִין בָּהּ סַנְהֶדְרִין וְכוּ'. מֵיתִיבִי: שְׁלִישִׁית, חֲכָמָה, רְבִיעִית, אֵין לְמַעְלָה הֵימֶנָּה. הוּא דְּאָמַר: כִּי הַאי תַּנָּא, דְּ]תַנְיָא: שְׁנִיָּה, חֲכָמָה, שְׁלִישִׁית, אֵין לְמַעְלָה הֵימֶנָּה. "לְמֵדִין לִפְנֵי חֲכָמִים", לֵוִי מֵרַבִּי. "דָּנִין לִפְנֵי חֲכָמִים", שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא וְחָנָן הַמִּצְרִי וַחֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינָאִי. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַתְנִי חֲמִשָּׁה: שִׁמְעוֹן, שִׁמְעוֹן וְשִׁמְעוֹן, חָנָן וַחֲנַנְיָא. "רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּבָבֶל", רַב וּשְׁמוּאֵל. "רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל", רַבִּי אַבָּא. "דַּיָּנֵי גּוֹלָה", קַרְנָא. "דַּיָּנֵי דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל", רַב אַמִי וְרַב אַסִי. "דַּיָּנֵי דְּפוּמְבְּדִיתָא", רַב פָּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל. "דַּיָּנֵי דִּנְהַרְדְּעָא", רַב אַדָּא בַּר מַנְיוּמִי. "סָבֵי דְּסוּרָא", רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא. "סָבֵי דְּפוּמְבְּדִיתָא", רַב יְהוּדָה וְרַב עֵינָא. "חֲרִיפֵי דְּפוּמְבְּדִיתָא", עֵיפָא וַאֲבִימִי בְּנֵי רַחֲבָה. "אֲמוֹרָאֵי דְּפוּמְבְּדִיתָא", רַבָּה וְרַב יוֹסֵף. "אֲמוֹרָאֵי דִּנְהַרְדְּעָא", רַב חָמָא. "נְהַרְבְּלָאִי מַתְנוּ", רָמִי בַּר בְּרַבִּי. "אַמְרֵי בֵּי רַב", רַב הוּנָא. וְהָאָמַר רַב הוּנָא: "אַמְרֵי בֵּי רַב"? אֶלָּא, רַב הַמְנוּנָא. "אַמְרֵי בְּמַעֲרָבָא" רַבִּי יִרְמְיָה. "שָׁלְחוּ מִתָּם", רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא. "מְחָכוּ עֲלָהּ בְּמַעֲרָבָא", רַבִּי אֶלְעָזָר. וְהָא שָׁלְחוּ מִתָּם: "לְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא"? אֶלָּא אֵיפּוּךְ: "שָׁלְחוּ מִתָּם", רַבִּי אֶלְעָזָר. "מְחָכוּ עֲלָהּ בְּמַעֲרָבָא", רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא.

תַּנְיָא: כָּל עִיר שֶׁאֵין בָּה עֲשָׂרָה דְּבָרִים הַלָּלוּ, אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לָדוּר בְּתוֹכָהּ: בֵּית־דִּין מַכִּין וְעוֹנְשִׁין, וְקֻפָּה שֶׁל צְדָקָה נִגְבֵּת בִּשְׁנַיִם וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה, וּבֵית הַכְּנֶסֶת, וּבֵית הַמֶּרְחָץ, וּבֵית הַכִּסֵּא, רוֹפֵא, וְאֻמָּן, וְלַבְלָר (וְטַבָּח) וּמְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת. מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא אָמְרוּ: אַף מִינֵי פֵּירָא, מִפְּנֵי שֶׁמִּינֵי פֵּירָא מְאִירִין אֶת הָעֵינַיִם.

תָּנוּ רַבָּנָן: "וְשַׂמְתָּ עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים, שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרוֹת" (שמות יח). "שָׂרֵי אֲלָפִים", שֵׁשׁ מֵאוֹת, "שָׂרֵי מֵאוֹת", שֵׁשֶׁת אֲלָפִים, "שָׂרֵי חֲמִשִּׁים", שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף, "שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת", שֵׁשֶׁת רִבּוֹא, נִמְצְאוּ דַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל, שִׁבְעַת רִבּוֹא וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת.

גנזי המלך

דף ג
יש אם למסרת – [מדוע לא אמרו "אב למסרת"? אלא להורות על סתרים ורמזים הנסתרים בקרי וכתיב] – שו"ת באר עשק סי' נ"ט

דף ה
ראשי גלויות בבבל – שו"ת ר"א בן הרמב"ם סי' ה'

ראשי גלויות בבבל – שו"ת הרא"ש סוף כלל י"ח

ראשי גלויות בבבל – דרשות הר"ן, ז

ראשי גלויות בבבל – [לא יסור שלטון יהודה מכל וכל] – נצח 159; אגדות ג' 131

"לא יסור שבט מיהודה" (בראשית מט, י), אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט. "ומחוקק מבין רגליו" אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים – [כי בני ארץ ישראל יותר מסוגלים ללמד מבני בבל, כי "אין הקפדן מלמד" (אבות, ב) ואמרינן בנדרים (כב.) 'ונתן ה' לך שם לב רגז' (דברים כח, סה), בבבל כתיב ולא בארץ ישראל] – עיון יעקב

ראשי גלויות בבבל – הנצי"ב, העמק דבר, בראשית מט, י

דף ו

משה אמר יקוב הדין את ההר – נצי"ב, שמות יח, כג הרח"ד; מרומי שדה

אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע – שו"ת רמ"א י"ז

אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע – [כל עוד שאינך יודע להיכן הדין נוטה, מותר לעשות פשרה מפני החשש שתטעה בדין. אבל אם כבר ידעת להיכן הדין נוטה, אסור להציע פשרה] – עיון יעקב

פשרה – בינה לעתים, עת משפט, תחילת דרוש ליום המקודש ר"ה (דף ב)

פשרה, אתה רשאי לומר צאו ובצעו – [כי תפקיד בית הדין לחתוך את הדין. אבל טרם החליטו בדעתם להיכן הדין נוטה, רשאים לומר לבעלי הדין 'צאו מבית הדין והתפשרו ביניכם'. כי תפקיד בית הדין להורות ע"פ דין תורה, וזהו לשון הכתוב "הט לבי אל עדותיך ואל אל בצע" (תהלים קיט, לו) כלומר להבין היטב יושר הדין ולא אזדקק לעשות פשרות] – מרגליות הים, דף ו ע"ב, פסקא כ'

"ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עושים" (דהי"ב יט, ו) – [שלא יחשבו השופטים שאם נכשלו זה רק בדיבור פסק ההלכה, אלא ידעו כי מעשה גזילה בידיהם, שהטו את הדין] – מהרש"א

שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה? ת"ל "ועמכם בדבר המשפט" (דהי"ב יט, ו) שהקב"ה יכווין דעתכם אל האמת ואל תחששו מטעות. אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות] – מהרש"א

דף ז

אסור לבצוע, וכל הבוצע הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ –

יקוב הדין את ההר – [אע"פ שההר הוא דבר גדול, יקוב את ההר ויחליט את הדין] – ערוך, ערך: קב

יקוב הדין את ההר – [הדיין מעוניין לעשות פשרה בין הצדדים, כי מפחד הוא מבעל דין קשה שלא יהיה רודפו ומציקו. לכן הזהיר כאן שלא יחשוש אלא "יקוב הדין את ההר"] – מהרש"א

אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום וכו' – [היה מבצע פשרה. ע"י זה עשה שלום עם שלשה. שלום עם הקב"ה כי המשפט לאלוהים ואם האדם טועה בדין "ה' יריב ריבם" וע"י פשרה בין הצדדים בהסכמתם ניצול מזה. ועוד שלום בין בעלי הדין שלא ישנאו זה את זה. ועוד יהיה שלום לדיין עצמו שבעל הדין שהתחייב בדין לא ישנא אותו שהרי עשו פשרה] – מהרש"א

תורת אמת היתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו – [כאשר הדיין צריך לנמק דבריו, פעמים מתוך חוסר זהירות ילמדו ממנו לשקר. אבל ע"י עשיית פשרה הוא ניצול מלפרש נימוקיו] – מהרש"א

ורבים השיב מעוון – [כי ע"י פשרה ניצול מלקבוע בדין מרומה, או שהדיין איננו מספיק מתון לפני שמחליט] – מהרש"א

כל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ, לא נאמר אלא כנגד יהודה – [צ"ע מדוע אמרו שהמברך את יהודה הוא המנאץ, ולא אמרו על המברך את יהודה עצמו? אלא שמא יחשוב אדם שיש לשבח את יהודה כי ממכירת יוסף יצאה תוצאה טובה שנהיה למלך ופירנס את כל בני משפחתו. ולפי זה ה' הוא שנתן בלב יהודה לעשות כן, וזה כפירה מצד המשבח את יהודה. כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וה' לא יכריע אותו לעשות חטא] – מהרש"א בשם יפה מראה

כל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ, לא נאמר אלא כנגד יהודה – [צ"ע מדוע אמרו שהמברך את יהודה הוא המנאץ, ולא אמרו על המברך את יהודה עצמו? כך הקשה "יפה מראה" המובא במהרש"א. אבל באמת הניאוץ הוא במה שמברכים את יהודה עצמו, ולא התכוונו להאשים בניאוץ את איש המברך. וזה מפני "המתחיל במצוה ואינו גומרה מורידים אותו מגדולתו, וקובר אשתו ובניו" (סוטה יג ע"ב)] – עיון יעקב

לא נאמר "בוצע ברך נאץ ה'" (תהלים י, ג) אלא כנגד יהודה – [דייקו בלשונם "לא נאמר וכו' אלא" כי מלת "בוצע" כתובה במסורה ללא אות ו', "בצע", כמו הפסוק שאמר יהודה "מה בצע" (בראשית לז, כו) ולכן למדו זה מזה בגזירה שוה] – הרי"ף על עין יעקב

בוצע ברך, זה יהודה – נצי"ב, העמק דבר, בראשית לז, כז. הרחב דבר (בדרך דרוש)

בוצע ברך, זה יהודה – משך חכמה (בראשית לז, כו)

ראה חור שזבוח לפניו – תורה תמימה, על שמות לב, ה (ס"ק יא)

אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא – ]ושאמר (רש"י על סנהדרין ז.) שעל עון זה דלא הויא להו תקנתא לעולם. לפי שהתורה ניתנה לנו לשמוע לחכמי תורה, והם כהן ונביא. וענש הכתוב מיתה מי אשר לא ישמע אליהם כמ"ש בזקן ממרא 'ובאת אל הכהנים וגו' והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וגו' ומת האיש ההוא' (דברים יז, ט). ובנביא אמר 'נביא אקים להם וגו' והיה האיש אשר לא ישמע וגו' אנכי אדרוש מעמו' (דברים יח, יח-יט). והנה זכריהו שהיה כהן ונביא, שמשני צדדים אלו היה להם לשמוע לו שלא לעבוד ע"ז. והם לא די להם שלא שמעו לו אבל הרגוהו במקום המקדש. עון כזה אי אפשר להתכפר בתשובה משא"כ מעשה העגל שנתכפר להם בתשובה כדקאמר מוטב דליעבדו עגל"] – מהרש"א

אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא – תורת חיים

אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא – ערוך לנר (לסנהדרין דף צח. אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי)

אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא – גליון מהר"ץ חיות

אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא – תורה תמימה, שמות לב, ה (ס"ק יא)

אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא – עינים למשפט

אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא – [מהרש"א שואל והרי טרם נתכהן אהרן, כמ"ש במדרש במד"ר (ו, ב) כי כאשר הבכורים טעו בעגל, נמסרה הכהונה לשבט לוי? והתירוץ ע"פ זבחים (קב ע"א) כי כאשר סירב משה בסנה, נמסרה כבר אז הכהונה לאהרן] – מרגליות הים, על דף ז ע"א פסקא ג (וכך כתב ג"כ "בניהו")

פוטר מים ראשית מדון – ערוך לנר

פוטר מים ראשית מדון – [מה בין דרשת "תיגרא דומה לצינורא דבדקא של מים", לבין דרשה "דומה לגודא דגמלא"] – אגדות ג' 131

פוטר מים ראשית מדון – [דרשת "תיגרא דומה לצינורא דבדקא של מים" היא לענין מריבה בשוק לענין דבר מסוים. ודרשה "דומה לגודא דגמלא" מוסבת על מריבה בין איש ואשתו בביתם, שיתרגלו לריב על כל דבר ודבר שבבית] – בניהו

אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה – [צ"ע כי במסכת שבת (לא.) מנו שש שאלות ששואלים את האדם והראשונה היא "נשאת ונתת באמונה" ורק אח"כ "קבעת עתים לתורה"?] עיין במסכת סנהדרין (ז.) בתוספות ד"ה אלא על דברי תורה ב' תירוצים

אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה – [צ"ע כי במסכת שבת (לא.) מנו שש שאלות ששואלים את האדם והראשונה היא "נשאת ונתת באמונה" ורק אח"כ "קבעת עתים לתורה"?] – כאן בסנהדרין מדובר במי שאפשר לו ללמוד ומצליח בלימודו. שם במסכת שבת מדובר במי שאי אפשר לו ללמוד. והרי אלף נכנסים למקרא, מאה למשנה ורק עשרה לתלמוד" (ויקרא רבה, ב)] – מהרש"א

אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה – [צ"ע כי במסכת שבת (לא.) מנו שש שאלות ששואלים את האדם והראשונה היא "נשאת ונתת באמונה" ורק אח"כ "קבעת עתים לתורה"?] – נראה לומר כי כששואלים לאדם אחרי מיתתו אם עסק בתורה, עונה כי היה טרוד במסחר ולא היה לו פנאי. ולכן שואלים תחילה "נשאת ונתת באמונה? כלומר האם האמנת שהקב"ה הוא הקוצב לכל אדם ואדם כמה ירויח וכמה יפסיד? ויהודי רגיל עונה: "כן, בודאי". ואז תובעים ממנו, "ובכן מדוע לא קבעת עתים לתורה?" הרי בזה לא תפסיד מפרנסתך] – מגיד מדובנא, אהל יעקב, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי" על שבת לא ע"א

תחילת דינו על דברי תורה – [כי התורה היא קרובה אל ה'] – אגדות ב' 144

תחילת דינו של אדם, על דברי תורה – [כיון שע"י התורה נברא כל שנמצא בעולם, תחילת דין ודיון על חסרון לימודה. אבל שאלה ראשונה (בלי דיון מפורט) הוא "נשאת ונתת באמונה" כי המעשה קודם לכל, ודרך ארץ קדמה לתורה. ועוד כי כל בן אדם נכלל בעשיית מעשים, אבל לא כל אדם מסוגל ללמוד תורה] – אגדות ג' 131

אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה – [צ"ע כי במסכת שבת (לא.) מנו שש שאלות ששואלים את האדם והראשונה היא "נשאת ונתת באמונה" ורק אח"כ "קבעת עתים לתורה"? והישוב לזה כי כאן מדבר על מי שמסוגל ללמוד תורה, ושם בבן אדם שאין לו כשרון לזה, ולכל הפחות עליו לקבוע עתים ללימוד תורה] – מהרש"א סנהדרין ז' ע"א ד"ה אלא על דברי תורה

תחילת דינו על דברי תורה – בית אלהים (תפלה, בההקדמה)

תחילת דינו של אדם, על דברי תורה – דברי שאול

תחילת דינו של אדם, על דברי תורה – [מאמר של חז"ל בשבת לא. "נשאת ונתת באמונה" גם הוא על דברי תורה, שהאדם נידון אם למד לא לשם קנטור והתנצחות] – אור הישר ד"ה תוד"ה

תיגרא דמיא לצינורא דבידקא דמיא – נתיב א' 218 (שלום, א); אגדות ג' 131

תיגרא – של"ה דף סב. (שער אותיות, בריות)

דמי לגודא דגמלא, כיון דקם קם –

טוביה דשמע ואדיש, חלפוה בישתא מאה – [וכן אמרו "חברך קרייך חמרא, אוכפא לגביך מוש" (ב"ק צב ע"ב עיי"ש רש"י), וכן "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים" (גיטין לו ע"ב)]

טוביה דשמע ואדיש, חלפוה בשתא – [אמר "אדיש" ולא אמר "ושותק". כי אם שותק כדי להרויח זכויותיו של זה שמביישו (כדברי "חובות הלבבות", שער הכניעה, פרק ז) אין זה מן המובחר. אלא ראוי שלא ירגיש שום צער אפילו בליבו. ולכן כתב רש"י "מורגל", כלומר מתוך רגילותו אין בזיון זה חשוב בעיניו כלום] – בן יהוידע

אתרי תלת גנבא לא מיקטל – [צ"ע הרי מתי ממיתים גנב אם לא זה שבא במחתרת? והישוב לזה] – מהרש"א

אתרי תלת גנבא לא מיקטל – תוספת ברכה, במדבר יד, לד

שב בירי לשלמנא, וחד לעובד ביש – [הוא איש שהוא שלם ותמים במעשיו] – מהרש"א

דאזיל מבי דינא שקל גלימא ליזמר זמר וליזיל באורחא – דרשות הר"ן, דרוש י"א

דאזיל מבי דינא שקל גלימא ליזמר זמר וליזיל באורחא – ["גלימא" הוא בגד כבוד, מעל ללבושיו. ולוקחים זה ממנו עוד בהיותו עומד שם בבית הדין, וחוזר לביתו ללא מלבוש עליון של כבוד] – מהרש"א

דאזיל מבי דינא שקל גלימא ליזמר זמר וליזיל באורחא – [דייקו "גלימיה" והוסיפו מלת "באורחא" כדי שיהיה פרסום בעולם שיש דין ומשפט, וילמדו מזה חמסנים אחרים לחדול מפשעיהם] – בניהו

דאזיל מבי דינא שקל גלימא ליזמר זמר וליזיל באורחא – תורה תמימה, שמות יח, כג (ס"ק מג)

היא ניימא ודיקולא שפיל – [בזמן הקדמון היו הנשים קושרות קישורים רבים בכובע שבראשם. אבל זו שהיא עצלה, הקשרים הם ברפיון ובעת שינתה הקשרים מתרופפים, ואח"כ במשך היום היא לבוז בעיני רואיה] – בן יהוידע

גברא דרחיצנא עליה, אדייה לגזיזיה וקם – מהרש"א

גברא דרחיצנא עליה, אדייה לגזיזיה וקם – [עשו בין יצחק נתברך בחרב, כלי זיינו. והבוטח בו ועושה עמו שלום, סוף שהוא מרים עליו חרבו, כדאמרינן בבב"ב (צא:) "דמתרחיץ עליהון, דיליה דילהון" (עיי"ש רשב"ם)] – בניה; בן יהוידע

כי רחימתין הוה עזיזא – המלבי"ם, ויקרא א' ס"ק ה'

כל דיין שדן דין אמת לאמתו – [לאפוקי דין מרומה] – תוספות על שבת דף י ע"א ד"ה דין אמת

כל דיין שדן דין אמת – שו"ת הרא"ש קז, ה

כל דיין שדן דין אמת לאמתו – [שיקפיד הדיין לברר את האמת, למרות שאוהב או שונא אחד מבעלי הדינים] – בית יוסף, על טור חושן משפט סי' א ד"ה וזהו כוונת רז"ל (ועיין הערת מהרש"א נגד פירוש זה, מהרש"א על בבא בתרא דף ח ע"ב ד"ה והמשכילים יזהירו)

כל דיין שדן דין אמת לאמתו – [כי הדין הוא שכלי] – נתיב א' 42 (תורה, י); אגדות ג' 60

כל דיין שדן דין אמת לאמתו – [לאפוקי דין דשודא דדייני שאינו תלוי באמת אלא באומד ובמחשבה] – גור אריה, שמות יח, יג (מהד' מכון ירושלים, סוף פסקא לא, עמ' לד)

כל דיין שדן דין אמת – [אין לו לדון לפי סברתו אלא לפי ההלכות שבתורה] – נתיב א' 42, 186 ,188 (תורה, י : דין, א); [כי המשפט לאלוקים] – אגדות ג' 131

כל דיין שדן דין אמת – [שלא יגע אדם בקנין השייך לחבירו. ובזה הדיין נעשה שותף להקב"ה] – דרך חיים 56 ,57 (פ"א, דין אמת ושלום)

כל דיין שדן דין אמת – [כי ע"י המשפט הוא מקיים סדר העולם, סדר המציאות] – באר גולה 70, 107

כל דיין שדן דין אמת – ר"מ אלשיך (דברים כה, א)

דיין שדן דין אמת – של"ה דף ר"ע (בראשית)

דיין שדן דין אמת – גר"א על משלי (כב, יב) על ישעיה (א, יז) ועל שה"ש ג (ז-ח); אדרת אליהו, על שמות (כג, ח) ועל דברים (יג, טו) וכן (טז, יט)

דיין שדן דין אמת – הנצי"ב, מרומי שדה על מגילה טו.

דיין שדן דין אמת – עיני כל חי (מביא עשרה פירושים)

כל דיין שדן דין אמת "לאמיתו" – [כלומר שאינו שופט למען יפרסמו אותו כי דיין הגון הוא, אלא דן לשם שמים, כדי לברר האמת] – בן יהוידע; על מגילה טו:

דיין שדן דין אמת לאמתו – [כשיש מחלוקת הפוסקים, בל יאמר: "בין כה ובין כה יש על מי לסמוך", אלא יחקור לעומק הדין] – מרגליות הים, על דף ז ע"א פסקא יט
ע"ע שבת י'

דיין שנוטל ממון מזה שלא כדין, הקב"ה נוטל נפשו – [כי "משפט" בגימ' "נפש"] – אגדות ג' 132; עיין גבורות השם, 174 פרק מה; נתיב א' 191 (דין, ב)

דיין שנוטל ממון מזה שלא כדין, הקב"ה נוטל נפשו – [לא מדובר שעושה בידיים, אלא אפילו דיבור שלו לחייב או לזכות, נחשב מעשה] – מהרש"א

יראה דיין כאילו חרב מונחת, גיהנם פתוחה לו – [כי המשפט מחויב המציאות, וכן החרב היא גזירה] – נתיב א' 190 (דין, ב); אגדות ג' 132; נתיבות עולם ח"א, נתיב הדין 190 פ"ב

יראה דיין כאילו חרב מונחת, גיהנם פתוחה לו – [שידון הדיין רק ע"פ תורה, ולא ע"פ שכלו. ולכן הביאו דוגמא של "אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך", כי ע"פ הגיון אנושי היא מותרת, כמו שקין נשא את אחותו וכך טבע העולם] – מהרש"א

יראה דיין כאילו חרב מונחת – גר"א על שיר השירים (ג, ז) ע"ד פשט

יראה דיין כאילו חרב מונחת – [מדוע יש כאן ב' דימויים, גיהנם וחרב? אלא מפני מי שאוגר (עוצר) דבריו מפני איש, וזה מפני מי שמעביר ממון מזה לזה שלא כדין] – בן יהוידע

דף ז ע"ב

ששים גבורים – [כי מספר ששים ממדת הגבורה (אמר המעתיק: ספירה ששית מלמטה למעלה)] – אגדות ג' 132 (ב' פסקאות)

אם ברור הדבר כאחותך – [טעם שדרשו לשון "אחות" ולא אם או בת. ושלא תהיה החכמה אצלו מסופקת] – נתיב א' 190 (דין, ב); אגדות א' 77; אגדות ג' 132; נתיב ח"א 190 (דין, ב); גור אריה, דברים ו, ז

אמור לחכמה אחותי את – גר"א (דברים (יג, טו) ישעיה (א, יז) שה"ש (ג, יא) משלי (כב, יב)

אמור לחכמה אחותי את – ערוך לנר (לסנהדרין ז:)
ע"ע שבת קמ"ה

אם ברור כבוקר – [שיהיה לך ברור לגמרי, ואז הוא מחויב] – אגדות ג' 132; נתיבות עולם ח"א 190 (דין, תחילת פ"ב)

אם ברור כבוקר – גר"א על דברים יג, טו; ישעיה א, יז; משלי כב, יב; שה"ש ג, יא

אם ברור כבוקר – ערוך לנר

אם ברור כבוקר – [לשונות "כאחותך", "כבוקר"; הם שני מאמרים שונים, [א] בירור הדין [ב] ובירור המציאות] – מרגליות הים, על דף ז ע"ב פסקא ה

קולר תלוי בצואר כולם – [כי המשפט אינו לחצאין, שתאמר זה נענש וזה לא נענש] – אגדות ג' 133

מלך במשפט, אינו צריך כלום – [איך יהיה הדיין מעמיד הארץ אם הוא עצמו זקוק לאחרים? או לממון או ללמוד מחכמתם] – אגדות ג' 133

ואם דומה לכהן שמחזר בבית הגרנות, יהרסנה – [ודאי מותר לדיין לשאול פי רבו, כי הוא המכירו. אבל אם זקוק הדיין לשאול אצל כמה לברר מה לפסוק, הרי זה מחריב את העולם כי לפעמים יתבייש מלשאול. והוא הדין אם אין לו כדי פרנסתו והוא מקבל מכמה בני אדם, הרי זה כמקבל שוחד להטות משפט] – מהרש"א

ועתיד הקב"ה ליפרע ממעמידן וכו' "וה' בהיכל קדשו" (חבקוק ב, כ) – [כלומר השכינה מסתלקת ולא תרד לארץ] – מהרש"א

מעמיד דיין שאינו הגון – [סיבת שחז"ל דרשו כך, כי באמצע פרשת הדיינים יש פסוק של אשרה ומצבה] – מהרי"ק, קי"ז

מעמיד דיין שאינו הגון, כנוטע אשירה – אגדות ג' 133; נתיב א' 37, 188 (תורה, ח : דין, א); גבורות השם 307 (פרק סו)

מעמיד דיין שאינו הגון – תורת חיים

מעמיד דיין שאינו הגון – ערוך לנר

מעמיד דיין שאינו הגון – דברי שאול

מעמיד דיין שאינו הגון – העמק דבר, דברים טז, כא, הרחב דבר

מעמיד דיין שאינו הגון – משך חכמה, דברים טז, כא, בסוף דבריו

מעמיד דיין שאינו הגון – [מדוע נמשל כאילו נטע אשרה] – אור הישר

המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה אצל המזבח – דרך חיים 30, 59 (פ"א, מתונים בדין, על הדין האמת והשלום); אגדות ג' 133

דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה אצל המזבח – [טעם לדימוי זה] – מהרש"א

אלוה הבא בשביל כסף וזהב – [יש לזה ב' פירושים. או שמתמנה ע"י שנותן כסף וזהב. או שמבקש להיות דיין כי רוצה לאסוף לעצמו כסף וזהב ע"י רבנות ודיינות] – מהרש"א, ומאריך בפגם שהתחיל בדורות אחרונים בענין זה ומסכם: "זה שמתמנה בכסף ואין לו ריח תורה, אין ראוי לעמוד מפניו ולא לקרוא לו 'רבי'. ומביא מהירושלמי (בכורים פ"ג ה"ג) כי גלימת הכבוד שעליו הוא כמו מרדעת של חמור. כמו שהחמור קר לו ולכן הוא לבוש מרדעת כל שעות היום, כך דיין זה שאינו הגון אינו מסיר ממנו גלימת הכבוד כל שעות היום, כי מתגאה בו)

ברעות נפשי לקטלא נפיק – [שמא יטעה בדין ויתחייב עונש מן שמים] – רש"י

ברעות נפשי לקטלא נפיק – [הוא ירא שבעל דין חזק ירדוף אותו] – מהרש"א, וחולק על רש"י כי לפי זה יש כפילות במאמר שבגמרא

ולואי תהא ביאה כיציאה – [שלא יפסיד ממון מכיסו, כי דיין הטועה בשיקול הדעת צריך לשלם מביתו] – מהרש"א

וצבי ביתיה לית הוא עביד – [עולם הזה נחשב כאהל ארעי, ועולם הנצח הוא הבית. כמו שדימו עולם הזה לאושפיזא (מועד קטן ט ע"ב). והתאונן שאיננו עושה מספיק עבור חלקו לעולם הנצח (וכמו מר עוקבא שלפני מיתתו חילק חצי מנכסיו לעניים ואמר "זוודאי קלילי ואורחא רחיקתא" (כתובות סז ע"ב)] – נ"ל המלקט

"אם יעלה לשמים שיאו וכו' כגללו לנצח יאבד" (איוב כ, ז) – [אמנם אדם הראשון הגיעה קומתו עד לרקיע, אבל סוף גוף האדם להיות אבד כמו גללו שהוא מאוס, כך גופו של אדם הוא אבי אבות הטומאה במיתתו] – מהרש"א

אמר "כי לא לעולם חוסן, ואם נזר לדור ודור?" (משלי כז, כד) – [כבודו של אדם (שמכבדים אותו הבריות בעולם הזה) אינו כל הימים (כי מות ימות)] – רש"י

מתונים בדין – [כי הדין הוא לאלהים, ואין האדם ראוי לדון כי נעלם ממנו שורש הדין (פסחים נד ע"א). ואם אינו מתון מציג כאילו הוא הראוי לזה, ואין זה הגון] – נתיב א' 187 (דין, א); אגדות ג' 134

מנא הא מילתא דאמור רבנן 'הוו מתונים בדין" דכתיב "ולא תעלה במעלות" – [דרשו סמך במקרא, כי יש החושב להיפך שיש בזה עינוי הדין. וזה אע"פ שכבר בא לפניו שאלה בדין כזה כבר כמה פעמים] – עיון יעקב

ולא תעלה במעלות על מזבחי – [כי כאילו מגלה ערותו, וכך דין כל גס רוח] – אגדות ג' 134
אפיקו לי מאני חנותאי – [כיוון להטיל אימה ע"י דיבורו התקיף, ולא יצטרך להלקות] – מראית העין (ד"ה ואצוה)

אפיקו לי מאני חנותאי, מקל וסנדלי שיפורי ורצועי – [זה נאמר רק אצל דיינים שהם סמוכים כמו בדיני סנהדרין] – סמ"ע, חו"מ תחילת סי' א (עיין דברי ר' יעקב ריישר בשו"ת שבות יעקב סי' קלד)

"ואצוה את שופטיכם בעת ההיא" (דברים א, טז) כנגד מקל ורצועה – [שבאותו דור היו סרבנים ובעלי מריבות (עיין רש"י על דברים א, יב "טרחכם משאכם וריבכם")] – מהרש"א

כנגד מקל ורצועה – תורה תמימה, דברים א, טז (ס"ק יא)

לא יטעים דבריו לדיין – תורה תמימה, דברים א, טז (ס"ק טו)

לא תשא, לא תשיא – מהרש"א על מכות כג ע"א ד"ה כל המספר לשון הרע

צדק את הדין ואח"כ חתכהו – [בתחילה תוכל להציע לעשות פשרה ("צדק את הדין"). אבל כשתדע להיכן הדין נוטה, חתכהו בלי פשרות] – מהרש"א

צדק את הדין ואח"כ חתכהו – [כלומר אע"פ שנראית לך ע"י סברא שלך שהדין הוא כך, אל תחתוך כן בלי ראיה מהתלמוד והראשונים] – בן יהוידע

בין בית לעלייה, בין תנור לכיריים – מהרש"א

בין בית לעליה – [פירוש שונה מפירוש רש"י, בסברות המתחלפות בדיון הדיין] – בניהו

בין בית לעליה – [על הדיין לדעת אומדן כמה הם מפסידים מזה על זה (ע"פ שאילתות, הנוספת בסוף פ' משפטים) וכן להלן בהרחקת נזיקין מהתנור או הכיריים אל הכותל] – מרגליות הים, על דף ז ע"ב פסקא לב

בין תנור לכיריים – תורה תמימה, דברים א, טז (ס"ק יח)

לא תנכרהו – תורה תמימה, דברים א, יז (ס"ק כא)

דף ח

שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה – [אע"פ שלא יכול הדיין לקחת עליה שכר בטלה] – מהרש"א

כקטן כגדול – תורה תמימה, דברים א, יז (ס"ק כג)

לא תגורו, אל תכניס דבריך מפני איש – תורת חיים

מטריחים את ה' להחזיר ממון לבעליו – מהרש"א

מטריחים את ה' להחזיר ממון לבעליו – תורה תמימה, דברים א, יז (ס"ק כז)
על דבר זה נענש משה – גור אריה, במדבר כז, ה

"ושמעתיו" כתיב, אי גמירנא גמירנא, ואי לא אזילנא וגמירנא – מהרש"א ד"ה אי גמירנא

ראויה היתה פרשת נחלות – מהרש"א על בבא בתרא קיט ע"א

אזהרה לציבור שתהא אימת דיין עליהם – [מניין דרשו זאת חז"ל מהמקרא] – מהרש"א

כאשר ישא האומן את היונק – [אע"פ שהתינוק מבעט באביו אינו משליכו מלפניו. כך הדיין יסבול את הציבור אע"פ שמבעטים בו] – רי"ף על עין יעקב

כאשר ישא האומן את היונק – מרומי שדה

ואזהרה לדיין שיסבול את הציבור. ועד כמה? "כאשר ישא האומן את היונק" (במדבר יא, יב) – [לכאורה לא נדע מזה עדיין מה מדת הסבלנות? אלא יש לדייק הרי היה צ"ל "כאשר תשא האומנת את היונק" שהרי אין דרך לזכר לשאת את היונק? אלא זה עצמו טען משה לפני הקב"ה, שהם מבקשים ממנו מה שאין בכוחו לתת להם. אילו היו מבקשים ממנו שאלות באיסור והיתר או שאר חלקי תורה, זה בידו לתת. אבל לא סיפוק צרכיהם בדברים אחרים. ובזה הוא דומה דוקא ל"אומן" ולא לאומנת. באה התורה ללמדנו שגם בזה יסבול הדיין עול ציבור, וכמו שהיה אצל משה רבנו שהקב"ה אח"כ מילא את צרכיהם. אבל לפני זה אמרו בגמרא "אזהרה לציבור שתהא אימת דיין עליהם" ושמא פסוק שהביאו עונה גם על כך. שלא יטרידוהו בדברים היוצאים מתחום אפשרותו לעזור להם, לפי המקום ולפי הזמן] – אור הישר

יחיד מומחה – [שכל נבדל] – מהר"ל, דרך חיים 177 (פ"ד, דן יחידי)

כי אתה תבוא; כי אתה תביא – [מה ההבדל בין דור יוצאי מצרים, לבין דור של באי הארץ שהיו בעלי תורה והיה אפשר לו ליהושע להטיל מוראו עליהם] – מהרש"א

כי אתה תבוא; כי אתה תביא – [שלשה פירושים] – משך חכמה (דברים לא, ז)

כי אתה תבוא – תוספת ברכה, דברים לא, ז

טול מקל והך – מראית העין

דף י

הני ג' ה' וז' כנגד מי? – רש"י ותוספות

ג' שומרי הסף וכו' – [סוד המספרים: ג' ה' ז'. וכן בענין ברכת כהנים. נקודה, קו, שטח, מעוקב] – אגדות ג' 134

הני ג' ה' וז' כנגד מי? – [דרשה ארוכה לענין פרטי ברכת כהנים] – מהרש"א

דף יא

עמד שמואל הקטן ואמר אני הוא שעליתי שלא ברשות – מהרש"א; עיון יעקב

א"ל לשמואל הקטן: שב בני שב – ספר חסידים, כ"ב (ישנה דיבורו לומר לשון כללית "חטאתי")
א"ל לשמואל הקטן: שב בני שב – [מדוע אמר לו ב' פעמים המלים "שב"? אלא גם עכשיו וגם בשנים הבאות] – בן יהוידע

דיתיב רבי וקא דריש והריח ריח שום – [צ"ע משום מה הקפיד רבי וציוה לגרש אותו תלמיד מהשיעור? ולמה לא התאפק? אלא רבי נהג "זרוק מרה בתלמידים" (כתובות קג:) כדי לחנך אותם להתחשבות בזולת, מותר לו לרב לבייש את תלמידו] – הקפדת חכמים

דיתיב רבי וקא דריש והריח ריח שום – [מה היה הגנאי של אותו אדם באכילת שום?] – בניהו

אתה שציערת לאבא – [צ"ע כיון שאחרי יציאת ר' חייא יצאו גם כל שאר התלמידים, הרי ברור שר' חייא עצמו לא אכל שום, שא"כ למה גם להם לצאת? אלא יצאו להסתיר ולחפות על זה שבאמת אכל, לבל יביישוהו על שאכל שום ונכנס לשיעור הרבים, וגם הם הבינו כי ר' חייא לא אכל שום. ובכן מהו לשון "אתה שציערת את אבא"? אלא ודאי על ביטול תורה דרבים הוכיח אותו, ולזה היה צער לרבי. ענה ר' חייא "לא תהא כזאת בישראל. דודאי ביטול תורה הוא עון וחטא. אבל לבייש אחד מישראל לא תהא כזאת עבירה גדולה בישראל. וטוב לבטל תורה (תוספת המעתיק: לבטל מקהל של מאות, ושיעור נשגב כמו זה של רבי!) מלבייש בן ישראל"] – מהרש"א ד"ה אתה שציערת לאבא

ור' חייא מהיכא גמיר לה? – [צ"ע שהרי כל מעשה אינו דומה למעשה של קודמו] – מהרש"ל, חכמת שלמה (על הסוגיא כאן)

ור' חייא מהיכא גמיר לה? – [צ"ע מדוע לתלות כל אחד ששמע מקודמו, ולא לסבור שעשו כך מסברת עצמם? והישוב לזה] – מהרש"א

מעשה באשה אחת שבאת לבית מדרשו של ר' מאיר –
וכי דילטור אני? לך הטל גורלות – [מניין לחז"ל לדרוש כך] – מהרש"א על סנהדרין מג ע"ב ד"ה מי חטא?

ואיבעית אימה ממשה, עד אנה מאנתם – [למה הכליל משה עמהם? כדי שלא יתביישו אותם יהודים שלא יצאו ללקוט עם המלקטים, ויתנחמו כי כמו שנכלל משה עמהם, גם הם] – בן יהוידע

בת קול – עקדת יצחק, שער י"ט

בת קול – [למה נקרא בת קול, ולא בן קול] – אגדות ג' 135

בת קול – גליון מהר"ץ חיות

יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו – [כי גם משה פרנס את ישראל ארבעים שנה, וכן הלל פרנס מ' שנה. אבל אצל שמואל הקטן לא מצאנו זאת, ולכן לא אמרו עליו "כמשה רבינו"] – מהרש"א

הי חסיד הי עניו – [בעל ענוה יש בו הפשיטות הגמורה (ביאור המעתיק: אינו מחשיב עצמו לכלום, וזה מצד שב ואל תעשה, שמאל). והוא מסולק מהגוף. ובעל חסידות הוא מטיב לכל (וזה מצד החיוב, קום ועשה, ימין). והוא מסולק מן הרע] – נתיבות עולם, ענוה, פרק א 4
הי חסיד הי עניו – אגדות ג' 136

הי חסיד הי עניו – צל"ח

הי חסיד הי עניו – [כיון שעני זה יושב במקום פחות ערך, לא יארע שאחרים יקחו מקומו בבית כנסת, ובזה תתקיים לו קביעת מקום] – בניהו, ברכות דף ו ע"ב ד"ה חסיד

הי חסיד הי עניו – [מדוע עניו? כי כשהתחיל בצעירותו ישב בביהכ"נ במקום שפל, והמשיך שם גם בעת זקנותו. וזהו עניו] – בן יהוידע, עלברכות דף ו ע"ב, ועל ב"ב ק' משום חביבותא דאברהם

הי חסיד הי עניו – [בדורות קדם לא היו מוכרים מקומות קבועים לשבת שם בבית הכנסת, אלא כל הקודם זכה. ולכן "הקובע מקום" שייך רק אצל הבא מעשרה הראשונים, ולכן הוא "הי חסיד"; או שיושב לו במקום השפל ולא מכובד ליד הפתח, ושם תמיד פנוי, ולכן אומרים עליו "הי חסיד הי עניו"] – אורח ישרים, מובא ב"ליקוטי בתר ליקוטי" על ברכות דף ו ע"ב

הי חסיד הי עניו – תוספת ברכה, בראשית יט, כז

הי חסיד הי עניו – עינים למשפט, על ברכות דף ו ע"ב

הי חסיד הי עניו תלמידו של עזרא – [תלו את הלל בעזרא, כי גם הוא עלה מבבל ולימד תורה לכלל ישראל ונהיה נשיא עליהם] – מהרש"א, על ברכות דף ו ע"ב

הי חסיד הי עניו – [מדוע הוזכרו דוקא ב' מעלות אלו? אלא במסכת ע"ז (כ ע"ב) סדרו את סדר המעלות ואמרו "חסידות גדולה מכולן" או "ענוה גדולה מכולן"; לפי חלוקי דיעות בין ר' פנחס בן יאיר ור' יהושע בן לוי. ואלו הן שיא המעלות לכן הוזכרו כאן. ולא הזכירו רוח הקודש ותחיית המתים המוזכרות שם כי הן רק בידי הקב"ה לתת ולא בידי האדם] – אור הישר

תלמידו של עזרא הסופר, שאין מספידין הרוגי מלכות – יד רמה

תלמידו של עזרא הסופר, שאין מספידין הרוגי מלכות – [כי אם יספידו הוא כערעור על גזר הדין המלך, וייחשב להם כמרד וייענשו] – בן יהוידע

שמעון וישמעאל לחרבא, וחברוהי לקטלא – [ביאור ההבדל באופן מיתתם, כי המכובדים נהרגו בסייף שנחשב מיתה קלה. אבל שאר נהרגו במיתות משונות] – מהרש"א

דף יא ע"ב

מעשה ברבן גמליאל שהיה יושב על גב מעלה בהר הבית וכו' ושלש אגרות חתוכות לפניו וכו' דזמן ביעורא מטא – מהרש"א ד"ה דזמן ביעורא מטא

דף יב

זוג בא מרקת – [ביאור ארוך על הרמזים שיש במאמר זה] – מהרש"א

זוג בא מרקת – [כתבו לו לרבא ברמז על עיבור השנה, כי פחדו מחמת גזירת המלכות. ומבאר פרטי הדברים שכתבו] – בן יהוידע

דף יד

עיר שסומכין בה תיחרב, ותחומין שסומכין בהן יעקרו – [היה מנהגם לסמוך סמוכים בנוכחות עם רב, כדי לפרסם מי הם הסמוכים. ולכן אם יבואו לעיר, יחריבו העיר. ואם בני העיר יצאו מחוץ לעיר, יחריבו אותו מקום. לכן קבע להם מקום באמצע, שיהיה בדבר ספק ואנשי כל עיר יטענו לנכרים שהדבר לא נעשה בתחומם] – מהרש"א

תחומין שסומכין בהן ייעקרו – תוספת ברכה, שה"ש ז, יב

אמר להן בני רוצו – [צ"ע מדוע סיכן את הנסמכים לכנס אותם יחד, והרי היה יכול לסמוך ע"י שליח? והתירוץ לזה] – מרגליות הים, יד ע"א פסקא ה

כאבן שאין לו הופכין – [הנני מוכן לקבל המיתה באהבה בלי הרגש צער (על מיתתי) כאבן זה שאינו מרגיש] – מהרש"א

לעולם הוי קבל וקיים – [כי מי שהוא קטן בעיני עצמו, אין מתנגד אליו] – אגדות ג' 184

הוי קבל וקיים – ["קבל" הוא בארמית לשון חושך. כלומר שילך באופן שאחרים אינם רואים אותו לכן לא יתקנאו בו] – מהרש"א על סנהדרין צב ע"א

הוי קבל וקיים – גליון מהר"ץ חיות

הוי קבל וקיים – ["קבל" הוא לשון שפלות, שהוא מוכן לקבל מאחרים] – בן יהוידע על סנהדרין צב ע"א

הוי קבל וקיים – [לשון ענוה, כאילו הוא חסר ומקבל מאחרים. וי"מ שגם הענוה יסתיר מאחרים, כאילו הוא בחושך ובסתר, לבל ישבחוהו אחרים שהוא "עניו"] – בן יהוידע על סנהדרין צב ע"א

בית אפל אין פותחין חלונות – [כי כאשר יצא מהכלל, יש לו מתנגדים וגם הנגעים באים עליו. אבל אם הוא שפל, ניצול מזה] – נתיב ב' 6 (ענוה, ב); אגדות ג' 184

העולה לגדולה, מוחלין לו על כל עונותיו – [הנסמך מתחדש בהנהגותיו ועילוי מדותיו] – מאירי

העולה לגדולה, מוחלין לו כל עונותיו – [העולה לגדולה, כאילו נעשה אדם אחר. ועוד שנעשה כללי, ואינו אדם פרטי] – אגדות ג' 136

העולה לגדולה, מוחלין לו על כל עונותיו – [כי נחשב כאילו נולד מחדש] – מרגליות הים, על דף יד ע"א (ס"ק כ)

כי סמכו רבנן לר' זירא שרו ליה הכי: לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן – [ע"פ סוטה כב ע"ב "לא תתיראי מן הפרושים אלא מן הצבועים" וכו' שאין תוכם כברם, וכמו שאמרו (סוטה מז ע"ב) עליהם: "כי אין דורנו רואה אלא לפנים" (פ' מנוקדת קמץ). כחל הוא צבע לעיניים, שרק (סרק) הוא צבע על הפנים (אלו שעושים את עצמם יפים ע"י תמרוקים, אבל באמת אינם יפים), פרכוס הוא קליעת שיער (לאלו שמציגים את עצמם כנזירים וחסידים) אלא יעלת חן, כי התורה מעלה חן על לומדיה (עירובין נד ע"ב). הצבועים הם אלו שמציגים את עצמם בפני אחרים במה שבאמת אין בהם, כאילו צבעו את עצמם. וכאן אמרו כי ר' זירא באמת פרוש ומעולה באמת, בלי תוספת או שינוי צבע] – מהרש"א כאן ועל כתובות יז ע"א

לא תסמכו לנא לא מסרמיטין ולא מסרמיסין ואמרי לה לא מחמיסין ולא מטורמיסין – [הוא לשון קלקול וחמיסין לשון חטיפה. כלומר אלו שהם לומדים ומעמידים הדבר על אופניו, ולא אלו שאין טעמיהם ברורים. "סרמיסין" הם אלו שמסרסים את המסכת ואין שונים ממנו אלא פרק אחד. "סרמיטין" ששונים את המסכת חתיכות כסמרטוטין. "חמיסין" ששונים חמישית של המסכת. "תרמיסין" ששונים שתי הלכות מהמסכת] – ערוך, ערך: חמס

רבא דעמיה, מדברנא דאומתיה – [להנהגת עם ישראל צריכים לשני כוחות, גדול בתורה למען הדרכתם, ומקורב למלכות. שניהם היו בר' אבהו] – מהרש"א

רבא דעמיה, מדברנא דאומתיה – פתח עינים על כתובות יז ע"א (שבעה פירושים)

רבא דעמיה, מדברנא דאומתיה – [ברכה זו של גוים, תואמת גם מה שאומרים עליו בשמים. רבא דעמיה, שמלמדם תורה. מדברנא דאומתיה, בעניני גשמיות. בוצינא דנהורא, מאיר להם בזכותו למעלה, מתייך לשלם שבבואו מביא ברכה גם לגוים, כמו יוסף בבית פוטיפר] – בן יהוידע על כתובות יז ע"א

רבא דעמיה, מדברנא דאומתיה – [וכן שבחו אותו שאע"פ שהוא עוסק בתורה, הוא דואג לצרכי העיר והמדינה] – בן יהוידע על כתובות יז ע"א, ד"ה או יובן בס"ד

בוצינא דנהורא – מרגליות הים, סוף ד"ה בוצינא דנהורא

דף טז
הדבר הגדול, הדבר הקשה – תורה תמימה, על שמות יח, כב (ס"ק לח)

רוח צפונית – עיין רש"י וזהר חדש בראשית י"ג.

רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליו, מיד היה דוד עומד ועוסק בתורה – [צ"ע היה צ"ל מיד היה מקיץ, או מיד היה מתעורר? אלא שהיה לומד גם עד השעה ההיא, אבל כמתנמנם. וכנגן הכנור קם על רגליו ללמוד] – מהרש"א

רוח צפונית – [היא ממדת "בינה". דוד התעורר מכח בינה שבלבו, משם כח הבדלה והבחנה מה בין טוב לרע, ולכן בחצות קורא השכוי] – ביאור הגר"א לתקוני זוהר (דף 243)

לכן והתפרנסו זה מזה – [כלומר שיתנו צדקה זה לזה. אמרו לו אין הקומץ משביע, כלומר העם אינו מסתפק במועט אלא דורשים מותרות. ואם תאמר שעשירים יתנו בשפע רחב יותר, אבל אין הבור מתמלא מחולייתו. לכן אמרו ב' משלים] – מהרש"א

יועצים באחיתופל – שו"ת רשב"א א, מח

יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין – נוטלים עמה מדינית מאחיתופל, ואח"כ שואלים מהסנהדרין כיצד יתנהגו במלחמה ע"פ תורה] – מהרש"א

יועצים באחיתופל – תקנת השבין ג, דובר צדק 24

יועצים באחיתופל – [וזה עוד לפני שנוטלים רשות מהסנהדרין, כי האדם צריך לבחור תחילה אמצעיים טבעיים, כהשתדלות טבעית, ורק אח"כ נמלך בתורה אם מותר הדבר] – מלבי"ם, ארץ חמדה, ליקוטים בסוף ויקרא, עמ' 53 וע"ע דברי "בן יהוידע" על פסחים נו ע"א "קיצץ דלתות ההיכל"

דף יז

בקלפי נשתיירו – שו"ת רדב"ז ח"ב תשע"ט

בקלפי נשתיירו – מהרש"א, ד"ה י"א בקלפי נשתיירו; וד"ה וב' הניח חלק

בקלפי נשתיירו – [למה לא השאירו כל הקלפים ריקן פרט לשנים?] – מראית העין

בקלפי נשתיירו – [ג' אופנים כיצד סידר הפתקאות] – מרגליות הים, יז ע"א (ס"ק א-ג)

ומה נבואה נתנבאו? משה מת וכו', על עסקי שליו, על עסקי גוג ומגוג – [שלשת הדרשות האלו נדרשו ממלת "במחנה"] – מהרש"א ד"ה משה מת

משה מת, יהושע מכניס – של"ה דף קצז: (שבועות, סרסור)

משה מת, יהושע מכניס – יערות דבש (ח"א רמח, דרש י"ג)

משה מת, יהושע מכניס – [דרשו המלה "מתנבאים" הוא "מת נביאם"] – מרגליות הים, ד"ה ומה נבואה

על עסקי גוג ומגוג, ב' אנשים במחנה – רבנו בחיי (במדבר יא, כה)

על עסקי גוג ומגוג, ב' אנשים במחנה – [קשר בין שבעים זקנים לענין גוג ומגוג] – אגדות ג' 136

אל תקרי שנים (ש' קמוצה) אלא שנים (ש' שואית) – קורא באמת, סנהדרין פסקא א'

קול גדול ולא יסף – [כלומר, עד היום הזה בני תורה מחדשים בתורה] – תורת חיים

אדוני משה כלאם – תורה תמימה, במדבר יא, כח (ס"ק כז)

הטל עליהם צרכי ציבור – [מי שהוא טרוד, אין בו מנוחת הנפש ולא תשרה עליו שכינה] – אגדות ג' 136

והם כלים – [תוספות פירשו שנבואתם תפסיק שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, ולא מתוך עצבות; ומהרש"א פירש שהעולם יראה שאין בהם כח הנבואה]

סנהדרין שראו כולם לחובה, פוטרין אותו – נצח 77, יג; באר הגולה 26, ב

בעלי קומה – עינים למשפט

בעלי קומה – [מקורות בחז"ל לשבח זה] – מרגליות הים, יז ע"א (ס"ק כו)

בעלי חכמה – [מה בין חכמה לתבונה] – מרגליות הים, יז ע"א (ס"ק כח )

בעלי זקנה – עינים למשפט (וע"ע דבריו לסנהדרין דף לו ע"ב פסקא ג')

בעלי זקנה – [אבל לא מופלגים בשנים שכבר שכחו צער גידול בנים] – מרגליות הים, יז ע"א (ס"ק ל)

אין מושיבין בסנהדרין אלא היודע לטהר השרץ – מאירי

אין מושיבין בסנהדרין אלא היודע לטהר השרץ – מהר"ל, דרשה על התורה 42

אין מושיבין בסנהדרין אלא היודע לטהר השרץ – [כי צריך להיות לו כשרון ללמד זכות גם על החייב עונש] – מהרש"א

אין מושיבין בסנהדרין אלא היודע לטהר השרץ – יערות דבש (ח"ב עמ' קלב דרש ו')

אין מושיבין בסנהדרין אלא היודע לטהר השרץ – ר' צדוק, רסיסי לילה, נא (110)

אין מושיבין בסנהדרין אלא היודע לטהר השרץ – [זו קל וחומר הנפרך, אלא כוונתם ללמוד שיעור טומאתו בכעדשה] – מרגליות הים, יז ע"ב (ס"ק לט בשם ערוך לנר)

למדים לפני חכמים – [אוסף ביאורים וסימוכין לרוב החכמים שהוזכרו כאן] – מרגליות הים, על דף יז ע"ב (ס"ק י-כד)

מאירים את העינים – [נחיצות דבר זה לת"ח, כי במדרש תהלים פרק ז אמרו: תושיה זו תורה, שמתשת כח הגוף והעינים] – מרגליות הים, יז ע"ב (ס"ק לה)

דף יח

נמצאו דייני ישראל ז' רבואות וח' אלפים ושש מאות – [תיאום החשבון] – תוספות

שרי אלפים; שש מאות – גור אריה, שמות יח, כא

שרי אלפים; שש מאות – [בירור החשבון, ויישוב לקושיית התוספות] – בן יהוידע

שרי אלפים; שש מאות – [מדוע לא מנו שר לחמש מאות, ממוצע בין שר למאה ושר לאלף? ועוד ביאור כי מכל אלף הנכנסים לבית המדרש יוצא רק אחד מחמשים ללימוד אגדה. ובכן שרי אלפים הם בעלי הוראה, שרי מאות הם בעלי התלמוד, לומדי אגדה הם שרי חמשים, שרי עשרות הם בעלי המשנה. ומי שאינו אפילו במשנה, אין ממנים אותו לשר] – מרגליות הים, על דף יח ע"ב (ס"ק א)

דף יח ע"ב

הנך ג' רועי בקר – נגד נפש הטבעית, נפש החיונית וכח האדם הנפשיי] – מהרש"א

בן יהוידע

{אסור לבצוע, וכל המברך ובוצע הר"ז מנאץ, אלא משה אומר יקוב הדין את ההר. אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום ר"א אומר הרי שגזל סאה חטים ואפאה והפריש חלה כיצד מברך אינו אלא מנאץ, ר"מ או' לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה שא' מה בצע, וכל המברך את יהודה הר"ז מנאץ, ר' תנחום או' לא נאמר מקרא זה אלא כנגד מעשה העגל שהסכים לו אהרן לפי שעה (ו)}

לפי כוונתם כאן למילת בוצע, אם כן מה שנאמר בתורה "אנשי אמת שונאי בצע", אין פירושו גזל. כי מאי רבותייהו דדיינים שיהיו שונאי בצע, של גזל. אלא ענין בצע, חתיכת התביעה והמעטתה כבוצע הפת. דהיינו שאסור לפשר (כשהדין ברור) ולהקטין העול ולהחליק פני הדבר ולצדק צדדיו בזמן שהדין ברור. כי כך תחלת הפסוק "כי הלל רשע על תאות נפשו" וכו' שדרכו להתהלל שערמתו עמדה לו, ולברך לבוצע המסייעו בפשרתו להועיל ולהפיק תאות נפשו מהון רעהו בדרך פשרה והיתר, וע"כ אמרו שהמברך לבוצע הר"ז מנאץ את האמת, אלא יקוב הדין את ההר, שנ' כי המשפט לה' הוא. וכ"ז מצווה לשופטים הממונים על כך, שלא ישוו בין בעלי הריב כדי להביאם להתרצות ולהתפשר, שזה חטא כלפי האמת.

ומה שאמר אבל אהרן, אין פירוש שחולק על מדת הדין ח"ו. כי לא היתה מדתו באופן כזה ח"ו ולא יחלוק על מדתו של משה, אלא הכוונה שהוא מעיקרא פעל שלא יגיעו לידי כך לריב ולדין, והשכין שלום אהבה ואחוה מעיקרא. וזהו ענין אבל אהרן, שהיה לו הזמן לפעול במדה זו, שאהב לחזר אחרי השכנת שלום במתק פיהו. בשלום ובמישור כדי להשיב רבים מלבוא לידי כך. אבל משה שהיה דיין והאמת ברור לו, אמר תמיד יקוב הדין את ההר. ור"א מפרש לפסוק "ובוצע", על אשר ישיג ממון בתחבולות עול ומשבח ומברך לה' שהשלים חפצו, ונתן לאל ידו להפיק זממו, שברכתו נאצה וחירוף תחשב לו. ור"מ מחלק ואו', שבעניני ממון מותר לפשר ולהקטין העול, אבל לא בדיני נפשות כמעשה יהודה שפישר והציע במקום הריגתו, את מכירתו, כי אף זו היתה למעשה, כאיבודו, שבגוף ונפש יש למנוע כל עול. ור' תנחום חולק על כולם ואו', שאם אי אפשר למנוע כל עול שיהיה, מותר לבצוע ולפשר, והפסוק ובוצע נאמר באופן שהרע שמפשרים בו נוגע ליסודות הדת, כמעשה עגל דאהרן שחשב מוטב שיכשלו באמצעי, מע"ז ממש ושפיכות דמים. (כדלקמן.).

{וירא אהרן ראה חור שזבוח לפניו. אמר, מוטב דליעבדו עיגלא דהויא ליה תקנתא בתשובה (ו)}

אפע"פ שע"ז חמורה כשפיכות דמים, מכל מקום לשפיכות דמים אין תקנה כל כך בתשובה, כי אי אפשר להחזיר דם שנשפך. ומפני זה כתב הרמב"ם בהלכות רוצח שמכל העבירות לא תיקנו חז"ל כיפה, אלא לרוצח כשאי אפשר להרגו בעדה ועדים כי קילקולו רב והשחתת העולם.

{כל העולה לגדולה מוחלין לו על כל עונותיו

}פירש המאירי שזה הערה על התחדשות הנהגותיו ועילוי מדותיו על צד התכלית מעתה, ובשנוי נוהג לטוב תלויה המחילה.

וכוונתו, שהמנוי מחייב את האדם ומעורר אותו להשתנות במדותיו ולשנות דרכיו לטוב, כדי להתאים לתפקיד. וממילא באה המחילה בעקבות התשובה.

{אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה שנ' פוטר מים. (ז)}

אין סתירה ממאמרם (בשבת) ששואלים תחלה "נשאת ונתת באמונה", שכאן דיברו במצות השמעיות, אשר אי אפשר לדונו עליהם אם לא מחויב תחלה על עצם ידיעתם, כי יפטור עצמו באי ידיעה, וע"כ על כאלה, נדון הוא תחלה על אי למודם. משא"כ המצות השכליות כמשא ומתן גזל ואונאה שההגיון מחייבם ואלמלא לא ניתנה תורה מהראוי והחובה לקיימם, עליהם נידון דרך כלל בתחילה, כי האלקים עשה את האדם ישר בטבעו. ולפ"ז מובן מאמרם כל שאין בו דעת אסור לרחם עליו, שענינו שאין לרחם על מי שמפר תורה וחוק, באמתלה שמחוסר דעת ולימוד הוא, שעל עצם זה שלא למד ולא ידע, לא ירחמנו עושהו, שתחילת האשמה – אי הידיעה. ואולם, אפשר לפרש נשאת ונתת באמונה כולל גם משא ומתן בתורה בדרך אמת וישר בלי עוות הדין וההלכה, ונמצא שגם זה אמור גם על דברי תורה.

{אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה – בעלי מראה – בעלי כשפים. (יז)}

בעלי כשפים הוא כדי שידעו את כל התחבולות של בעלי כשפים שאותם הם צריכים לדון כשיבואו לפניהם. וכן שיודע לטהר השרץ, הוא כדי שידע ויכיר דרכי המופת הנצוח וההטעאה, שהבקי בכך לא ינוצח לעולם בדרכי שקר. על כן רק מחודדים ובקיאים בכל מילי דעלמא, ראוים לישב בסנהדרין לידע ערמות כל בעלי דינין ועדים, ולתפוס מרמות הכשפנים בערמותם, כשמעון בן שטח, שהערים על אותם שמונים כשפניות.

{משמתו נביאים האחרונים נסתלקה רוה"ק מישראל ואפעפ"כ היו משתמשים בב"ק פעם היו מסובין ונתנה עליהם ב"ק מן השמים יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו זכאי לכך. ונתנו עיניהם בהלל ובשמואל הקטן (י"א)}

פשט מלת בת קול, הוא הד של קול, וא"כ כמו שהד הקול אינו קול אלא רעש והרגש של הקול, כך היא ג"כ תחושת האמת המוסכם בדעת הכל שהיא כבת קול של רוח הקדש.

{בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקדש. חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורי ולשון ארמי. ביררו להם לישראל כתב אשורי ולשון הקדש, והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמי (כ"ד)}

כבר ביאר הכותב בע"י במגילה (והיכה על קדקדו של בעל העיקרים) שהכוונה ב"ניתנה בכתב עברי… וכו' דהינו ניתנה תורה שבכתב להכתב דרך עראי ולשם לימוד. כמו שאנו כותבים תושב"פ בכתב רש"י. וחזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורי ובלשון ארמי שהיו רגילים בו, דהינו להקרא ולהלמד בו, ובאופן זה נחלקו, אבל אין ספק שבלוחות ובספר תורה שכתב משה, הכל בכתב אשורי שבידנו כיום ובלשון הקדש. כי אין נביא רשאי לחדש דבר, וגם ראיה, ממאמרם מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדים (ועי' גם בעץ יוסף).

והריטב"א פירש שהכוונה על כתיבת ס"ת של כל איש לעצמו שניתנה בכתב של כל דור ונכתבת בכל לשון. אבל הלוחות וס"ת שבארון לא נשתנה כתבם המרובע האשורי מעולם. ונקרא כתב אשורי כיון שמיושר ומרובע הוא, ולכבוד התורה יחדוהו והניחוהו רק לה, עד שבשל הגלות הפורעניות והחרבן כמעט ונשתכח אלמלא שעלה עזרא ולמדהו. (והוא הוא המלאך.)

{תניא ר' או' בכתב זה (אשורי) ניתנה תורה לישראל. כיון שחטאו נהפך להם לרועץ. כיון שחזרו החזירו להם (כב)}

דעתו של רבי חייא שמעולם, כתב אשורי הוא היה עיקר הכתב לישראל. וכשחטאו ונתמעטה דביקותם בתורה ובמסורת ופנו לרעות בשדות זרים, אז נשתכח מהם לאט לאט. ושכחתו שהיא שכחת התורה, היתה להם לרועץ וחטא, וע"י עזרא ואנשי כנה"ג שהחזירום בתשובה, חזרו להם ממילא.

{דעבדיה דינאי מלכא קטל נפשא וכו' בא גבריאל וחבטן. (יז)}

ביוסיפון נזכר שעבד זה, היה הורדוס, שהרג לאדם גדול בשם חזקיה, ועמד בגאון עם מלכו לפני הסנהדרין שנבהלו מפניהם, ולו לא יגורו ודנוהו להריגה, אפשר שהיו חוסכים את הצרות שעשה גם במלכו אחר שהלך והתחזק, עד שבערמתו הרג לכל בית חשמונאי. אך בגמ' קדושין מסופר אחרת, שכשכבש ינאי ששים כרכים וחזר בשמחה ובגאוה, ואמ' לו בן פועירא, לבם של פרושים עליך, אז הרג לחכמי ישראל ולסנהדרין? אלא דרך הגמ' לקשר ולצרף ענינים. לאמר, ששני המקרים גרמו שהיתה הצטברות של חשדות וחוסר אהדה ואמון ביניהם, וזוהי מליצתם, "בא גבריאל", כי בו יכנו תמיד לתהלוכות הסבות וההתפתחויות שבדרך הטבע, והוא שר של עולם. וכמדתו שהרג לחכמי ישראל מדדו לו כי קם עליו ועל ביתו עבדו והשמידו. וכעין זה פי' בספ"ר וז"ל; אפשר, שבסיבת קללת ר"ש בן שטח, נהיתה קטטה בין ינאי לחכמים והרגם. וכנו זאת המכה המסובבת מאת ה', ב"גבריאל", כלו' גבורת אל.

{בתחילה להכרותו ולבסוף להברותו (כ)}

כלומר שמתחלה חשבו לעשות כרה גדולה (סעודה) ולשמוח עמו על מות יריביו, שמעתה ישקוט ותכון מלכותו באין שטן, אולם כשראו שהוא מצטער ומתאבל לא היה להם אלא להברותו ולנחמו כדרך האבל שמברין ומנחמין אותו ליישב דעתו.

{בתחלה מלך על העליונים, ולבסוף על ירושלים ולבסוף על מטתו, ולבסוף על מקלו, שנ' וזה היה חלקי. הדר או לא הדר? ר"א, מלך והדיוט. וש' א' מלך והדיוט ומלך (כ)}

פי' שמתחילה כששאף לחכמה ושקע אך בה, מלך על העולם מצד מעלתו, לא בכח חרב ולא במלחמה, כי אם בזכות רוח יתירה ויתרון חכמה שהכירו הכל, שיש בו, ובאורח טבעי זה, קבלו מרצון את מלכותו, כי משל גם על כחות נפשותיהם מדותיהם ודעותיהם בהטותו אותם בדברי חכמה ומוסר שהגה והורה וחיבר ברוח קדשו. (וכמו שאמ' לו מלכת שבא הרחוקה). וזוהי המלוכה האמיתית הנרמזת בכסא ה', הכובשת מאליה את הכוחות העליונים שבאדם, ומושלת מרצון והכרה בבני אדם העליונים כבתחתונים. אך כשנטה אחר הנשים והתאות, ירד כבודו ונהיה כשאר מלכי ארץ, ונאלץ לקיים ולהחזיק שלטונו בכח ותוקף שנצטבר בידו. וככל שהשתקע בתאותיו, נגדעו קרני הודו וקמו לו שטנים ומורדים, והחלו הרחוקים לפרוק עולו, ונשאר מלך רק על ישראל שאף הם החלו לזלזל בכבודו. ואת זאת רמזו בבארם; "הרים יד במלך" – שחלץ תפילין בפניו" (שהזלזול, היה על רקע ירידתו הרוחנית שמסומלת בתפילין), שענינו הסרת מורא וקלות ראש (שהפיץ קלון שינתו ושקיעתו בתאוות). כי ראו לאן נשאו לבו להרחיק ע"י אשמדאי מלכא הם חכמות אנושיות חיצוניות שהשליכוהו הלאה מגבול היראה עד שבסוף מלך רק על ירושלים, דהיינו שריו ופקידיו שבסביבו, אשר סוף שנמאס גם בעינם ולא נשאר הודו וכבודו רק על מטתו – המה נשיו ופלגשיו ששיקע בהם כל חילו. וכשנחלשו כחות יצרי אהבה התלויה בדבר, נמאס וירד כבודו הרם גם בעיניהן, ונשאר כעני שפשט רגל וירד מנכסיו היקרים, ונשען על מקלו מרפיון כח, ונחלקו ז"ל אם שב בתשובה וחזר לו כבודו אם לא.

ובספ"ר פי' שקודם שחטא לנטות לתאות, מלך בעליונים בקרב אנשי המעלה (כסא ה') והגיע לדביקות בשכל הפועל, ולזה רמזו ויחכם מכל האדם, מאיתן זה משה, ואח"כ ירד מדרגה אחר מדרגה, עד שהגיע לכך שחכמים היו מייסרים אותו על עסקי מטתו, וזהו פתחה של גיהנם. והגבורים, ר"ל אנשי השכל שגוברים ביצרם, עד שזיבח לעשתורות. וע"כ כנוהו בקוסם, ברמזם עליו "במקלו יגיד לו".

{כשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד. (יז)}

כי כשנסתלק המאחד המגין על העם, חשבו האומות שעתה יתפורר העם וינוצח.

{ביומי כ"ב כד עקר פוגלא ממשרא מליא מיא.

}הצנון (הגדול), הוא הירק הפחות והזול. ובו המשילו את הפשוטים וההדיוטות שבישראל. ואפע"כ, הם שתולים ונטועים על מי התורה, והיו יודעים אז תורה וסודותיה

{מפני מה נענש אבנר מפני שהיה לו למחות בשאול (בהריגת נוב) ולא מיחה. ולמ"ד מיחה מ"ט איענש? ששיהה מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה. (כ)}

ומה שאמרו שאין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימה וגם המשילו ואמרו בדוד החסיד שאפילו ארכת יום אחד משבת לאחד בשבת לא ניתן לו, זה כשהכל נוהג באורח רגיל באין שטן ופגע מפריע, שאז אנו אומרים שמחמת שהגיע קצו וקצבתו נסתלק, ולא במקרה חלה ומת, אבל כשיקומו רשעים ויפריעו ברוב כח לבטל המלכות, או אסון יהיה, אזי אם זכויותיה אינם מרובים כל כך כדי לשדד טבע הבחירה והיכולת שניתן לבני אדם היא כן תגע בחברתה ותבלענה. ומפני שעצת ה' היא תקום תקולע המלכות מיד ליד באופן שלבסוף תהלום ותעמוד ביד המזומן והראוי לה. ולפיכך אף שניתנה המלוכה לדוד לא גזרה ההשגחה להפלות ולהמית לכל בית שאול פתאום כאחד, אלא עולם כמנהגו נוהג וכדרך הטבע, דוד נרדף על אף דבר ה' ויעודו לו, ואף אבנר הצליח לעכב עוד גם אחרי מות שאול בהמליכו לבנו אך יושב בשמים ישחק, עד שנבאש איש בושת בעיני אבנר ונהרג. ואף שהצליח לפייס ולרצות לדוד, שקל למטרפסיה ע"י יואב. ולפ"ז מובן מדוע לא האמינו אף ברבות הימים, גדולים וטובים מבנימין כי יד עשתה זאת, כשמעי שהיה גדול וחכם ורבו של דוד לפי חז"ל ואף חרף למשיח ד' וא"ל, "צא צא איש הדמים ואיש הבליעל" השיב ה' אליך כל דמי בית שאול". כי סברו שרוח מרד היא שהצליחתו לדוד ועתה מן השמים נפרעים ממנו על כך, על אף דברי הנבואה בדבר המלוכה ע"י שמואל.

{ואני (ר"א) שונה שלוש מאות הלכות בבהרת עזה ובקשואין, ולא שאלני אדם חוץ מעקיבא וכו' ונתמלאה השדה קשואין. למדנו עקירתן (סח)}

ח"ו שיתפאר ר"א במעשי כשפים כאוחזי עינים (שחכמת וערמת נוכלים זו בחכמת התורה אין לה מקום), כי זה מן הנמנעות שיוכל הנברא להמציא יש מאין. וכל הענין הוא בהלכות ודיני נטיעת קשואין אשר עליהן ארוכים (ורעו יגיד עליו הלכות בהרת וגוניה) שידע ר"א בהם, ש' (003) אופנים של דרכי היתר היאך לסמוך לנטיעות אחרות מבלי חשש איסור כלאים. כמו שאמר בכלאים (ג' ה"ד) שתי שורות קשואין, שתי שורות דלועין, ר"א מתיר וכו'. ואף שנזכרו שם אופנים מעטים, אך אין סוף לאופנים האפשריים אצל עמוק השכל, ולא היה אדם מבין ויודע להשיב לשואלו בהן, פרט לר"ע ששאלו והשיב לו, בכלל נפלא שמסר לו, אשר על ידו יוכל למצוא דרכים ואופנים רבים לנטוע קשואים ודלועים במלוא רוחב השדה עם כמה מינים מבלי חשש כלאים. וזהו מה שרמזו נתמלאה כל השדה קשואין. וענין למדני עקירתן, שביקש לידע דרכי ואופני היתר בשדה שכבר נטוע, ורוצה ליטע בתוכו, כמה והיאך חייב לעקור ויהא מותר לנטוע לתוכו (שיש הלכות מיוחדות בכך). ולמדהו ענין זה וזהו נתקבצו כולם למקום אחד. (ובחר לדבר בהבנת הלכות עמוקות בלשון סתר מטעמים שונים).

{אר"י, קשה לזווגם כקריעת ים סוף והא א"ר מ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת וכו', ל"ק הא בזווג ראשון הא בשני. (כב)}

לפי מה שביאר הרמב"ם בח' מפרקיו שלפי יסודי האמונה זיווגו של אדם הוא בבחירה מוחלטת שזו מצוה שמצווה עליה ולא גזירה, לפ"ז נראה באור דבריהם אלו כך: שבזווג ראשון מזדוגים עפ"ר (ובפרט אז) במעט שקולים, ומעט בדיקות וחששות ובררנות. כי מלהיטות לדבר, יוותרו זה לזה הרבה ויורגלו זל"ז עד כי יומזגו לגו ונפש אחת. ואעפ"י שזה לזה לא הכירו מעולם, ולא נתודעו זל"ז, טבעיהם ומדותיהם, בכ"ז יבואו בברית החיתון ויצליחו להתאים אחד לשני, כאילו נחרץ מזלם ממרום עוד בטרם נוצרו, בת פלוני לפלוני. (ואפי' הבררנים לא ישאו אלא את הרצוי והראוי אשר כיבכול הכריזו עליו). ורומז לזה אמרם: "{בת} פלוני לפלוני ולא אמרו פלונית לפלוני, שבדרך כלל אז, הוריה הם שמשיאים אותה ובוררים לה את בן זוגה (ע"פ קרבת דעת חוג ואופי). ובדרך כלל הם ידעו להתאים הזווג. וג"כ בצעירותם מסוגלים להתאים עצמם על פי רוב זל"ז. וזוהי אפוא הבת קול, נוסף על הסייעתא דשמיא המזדמנת לכל אחו"א בזה, כבכל יתר עניניו, (בפרט בדבר מצוה), שאינם אלא כפי פעולותיו ומעשיו של אדם. משא"כ בזווג שני שבדרך כלל כבר התבגרו, ובאו בימים, וכל אחד מתגדר בטבעו והרגלו, וידקדקו לחקור זה על זה, את המדות והמעלות, כך שקשה לזווגם. ולכן לא תמיד ידבקו ויחשקו זב"ז כל כך כאשת נעורים, אשר אר"ש עליה שאין לה תמורה, ואמ' שאין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה וכו'. ולפ"ז מובן מאמרם שמותר לארס אשה בחוה"מ שמא יקדימנו אחר ברחמים. שענינו, שמא יקדימנו אחר ברוב חריצותו והשתדלותו ובזכותו עם סיעתא דשמיא. וכענין מה שאמרו, אילן שמשיר פירותיו מטעינו באבנים וכו' כדי שיבקשו עליו רחמים, דהיינו שיתנו לב ליעץ לו במה לרפאו. ויבקשו איש מרעו מה תקנתו ורפואתו.

{ארבע מאות ילדים היו לדוד בני יפת תאר וכו' וכולם בעלי אגרופין של בית דוד (כא)}

ברור שלא היו מי"ח נשים שנשא, אלא מאותם שנולדו לו ולחייליו מבנות יפות תאר. ועל כן גידלו בלורית כי לא היו גרי צדק. וכך פירשו בחידושי גאונים.

{ויצא לך שם בגוים ביפיך, מלמד שאין להם לבנות ישראל לא שער בית הערוה ולא שער בית השחי? שאני תמר דבת יפת תאר הוא (כא)}

חלילה לחז"ל לכחש את טבע המוחש שאין שינוי טבעי בין בנות ישראל לאוה"ע, כי מחומר אחד קורצו ואב אחד לכולנו, ולא נשתנו הגופות שאין כל חדש תחת השמש, אלא ענינו שהיו זריזות ומקפידות לעקרו וללקטו, ולהסירו מעיקרו תמיד עד שכאילו אין להם זה במציאות. וכעין זה פירש מהרש"א שאין להם ע"י גלוח. ומזה יש ללמוד על אגדות שכאלה. ומובן איפוא ענין אמרם גבי פלגש בגבעה מה שאמרו נימא מצא לה באותו מקום, שהיא סכנתא ופשיעותה. (גטין ו') ואף רש"י ג"כ באמרו "שאין להם קודם שחטאו", רמז לכך. כי מרוב צניעותן ושמור טהרתם, הכינו את עצמם בנקיות מרובה. ומאידך בחורי ישר' ג"כ מרוב קדושתם ופרישותם לא ידעום אלא בנקיותם. ואפי' בתולות כבר הנהיגו עצמם בכך מנערותם ללקטו ולהסירו תמיד, וכמו שאמרו, טופלות בשמן זית או בסיד. וזו שמגוים באה, נשארה כמנהגם. ודוחק מה שפירש בח' גאונים שנתכוונה שיהיה כרות שפכה ויפסל מלבא בקהל וישנאה.

{ואדניה מתנשא מלמד שביקש להולמה ולא הלמתו. (כ"א)}

מה שפירש רש"י שהיה בתוך חללה שרביט זהב ואינה מתישבת אלא למי שיש לו חריץ בראשו, אין כוונתו בבשר ובעצם, אלא במח ובדעת. וענינו, שאין המלוכה מתישבת ונשארת, אלא בידי מי שלו שביל הזהב, ומודד ושוקל את דרכו ושרביטו בהנהגתו ומדותיו, זהו המתאים והולם לה, ואז הולמתו ומתחזקת בידו.

{וחמשים איש רצים לפניו, נטולי טחול וחקוקי כפות רגלים (כא)}

ענינו, שמרוב ריצות כבר רגליהם מיובלות עד שאינם חשים בקוצים, היפך "אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרוך"

{ותבא בת שבע – החדרה – באותה שעה קינחה בי"ג מפות. (כב)}

בתאור זה רצו חז"ל להדגיש, שההמנעות של דוד מאבישג, לא היה מכשלון ורפיון כח, שכן הוא התגלה בשיחתו זו לבת שבע באותה תקיפות ומרץ, האופינים לו מימי הבחרות, ונמצא אפוא שלא נס לחו, ולחלוחיותו עדיין קיימת, והימנעותו מאבישג, היתה רק מצד האיסור. (וי"ח נשים שנשא, היה ע"פ רוח הקדש ולא מתאוה). וכן עוד ראו לכנות בזה, גלויי כח תקיפות ועוז שגילה כלפי החוג המורד, אשר חשבוהו לזקן שנס לחו. ולא יחוש ויקפיד, והנה גילה הוא נחישות ותקיפות כבצעירותו ושעוד אונו במתניו ולא פגה לחלוחיותו. והמספר י"ח (מפות) רגיל הוא בפי חז"ל לרבוי.

{מיום שפתחה הארץ פיה וקבלתו לדמו של הבל, שוב לא פתחה, והא כתיב ותפתח הארץ את פיה? לרעה פתחה, לטובה לא פתחה. (לז)}

באור המאמר נעוץ בסופו, שמעת שהוחל בארץ הרציחה הראשונה, שבה כמעט לטבע חזק לבנ"א לרצוח ולגזול. ומאז אירר ה' לאדמה שלא תפתח פיה לטובה, רק לרעה לבלתי תת כחה ושפע טוב שבטבעה לאדם. וכביכול נגרע שיר ותהלה מפיה, שפרי הארץ, הוא שירה וזמרתה (עת הזמיר). וכשנתקללה, נגרע זמרתה. וע"כ לא ישימו הכתובים תהלת ה' ועזוזו בפי הארץ כמו ששמו בפי השמים וצבאם, (השמים מספרים כבוד אל. וכו'), שלא שינו תפקידם. כי הארץ שהאדם תכליתה, הפר חוק וברית, ורק מכנף הארץ פה ושם, נשמע לפעמים זמירות שבחיו וחסדיו יתברך מפי ישראל, צבי לצדיק. אבל לא כ"כ ממנה יתפרסם כבו' כמו מעליונים.

{אדם הראשון גופו מבבל וראשו מא"י וכו'. (לח)}

פי' בספ"ר שרמזו בזה, שמעלת האברים זמ"ז, הוא כפי מעלת חמרם ומזגם, ושכל אחד נברא מהראוי לו. ויחסו חומר הראש שבו נראים כחות הנפש, לא"י המובחרת מכל הארצות שבה נראים נסי ה'.

{כתיב על גפי וכתיב על כסא? בתחלה על גפי ולבסוף על כסא, (ל"ז)}

כוונתם שבמלות אלו רמז, בתחלה מתרומם בכח שכלו מכל עניני החומר ותאותיו כענין ההתעופפות באויר שאין זה נוגע, ואולם כמה שיגדל ויתרומם, מכל מקום לא יוכל לינתק מעניני הגוף והחומר, משל לכסא כמה שיהא גבוה הוא נשען על הארץ.

{אמ' רב אדם הראשון מין היה. ר"י או' מושך בערלתו היה, ר"נ או' כופר בעיקר היה. וכו'? (לח)}

רבינו חננאל נרתע מלהבין את הלשון כמשמעו ולפגוע בכבוד אדם הראשון, כר' בנאה שנרתע מלזלזל ביציר כפיו של הקב"ה. ואמר; שהאומר כך עתיד ליתן את הדין, ופירש, שרב ור"י ור"נ, התכוונו לומר שכך טוענים המינים שאדם הראשון היה כך.

אולם אפשר לפרש שהכוונה על בני אדם הקדמונים שכינום אדם הראשון, כמו שאמרו: כל מקום שגזר עליו אדם הראשון לישוב נתישב כלומר, כל מקום שמצאוהו הקדמונים ראוי לישוב ישבוהו, שרב יסבור, שבנ"א הקדמונים הכירו את האמת שבמציאות, אך טעו ונפלו מדור לדור לדעות שוא, והיו למינים מבולבלים באמונתם ופוסחים, וזה ענין "אן נטה לבך" ור"י יסבור שרחוקים היו מחקירה ועיון, רק היו בעלי מדות רעות ושטופים בתאות, מה שכינו; במושך בערלתו, ולכך נתקלקלו דעותיהם ומדותיהם. ור"נ יסבור, שהיו כופרים בכל מושג רוחני ובלתי מורגש לחושים, עקב השחתת מדותיהם.

{אדם הראשון מכל העולם הוצבר עפרו גופו מבבל, ראשו מא"י, ואבריו משאר ארצות, עגבותיו מאקרא דאגמא (לח)}

ענינו שאדם נברא עם כח ההסתגלות לדור בכל העולם ובכל האקלימים, וכאילו כלול חמרו מכל העולם, משא"כ שאר בע"ח ומיני צמחים לכאו"א מקום מיוחד המתאים לקיומו והתפתחותו, ועל יסוד זה הוסיף רב ואמר: ראשו מא"י, דהיינו שמקום התפתחותו הרוחנית והאמוניית של אדם היא א"י, כי כשם שהראש משכן החושים והדעת, כן ההשראה הנבואית לא היתה בקביעות אלא בארץ הבחירה (הסגולית לישראל.) וענין "גופו מבבל", היינו שגידול הישוב והתפתחותו היתה אז בבבל וסביבתה, ששניים הם במעלתם לא"י, ושאר ארצות טפלות יותר לא"י כאברים לגוף שאין הנשמה תלויה בהם ול"אקרא דאגמא" שהוא מקום אנשים שפלים השקועים בתאות שפלות ובזויות, יחסו את העגבות שהם מקום התאוות,

{ושמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה. (לח)}

ענין מה לנו לחוב אחרי שחייבה תורה אם לא יגיד ונשא עונו, הוא שלא יהססו ולא יעלה על דעתם לומר שהפסוק אם לא יגיד, בממון וכיוצ"ב מתכוון, ששם יש זכות גם לחייב, שמוציאים גזילה מידו, משא"כ בנפשות שהם רק חבים, שממיתים לזה שנשאר, שמא התורה לא תחייב לחוב מבלי לזכות, על כן אמר "באבוד רשעים רנה", שיש גם בעדות שבנפשות, זכות לו (לכפר לו) וטובה לכל העולם, וע"כ חובה להגיד.

{הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דר"ז והוו קפדי רבנן. (לח)}

מכאן שיש לקרב אף לפריצים, שאפשר אי פעם שתועיל השפעתנו עליהם, אף שאין צופים זאת, שכן ר"ז לא הועיל קירובו להם אלא לאחר מותו.

{כשבקש ה' לברוא האדם, ברא כת של מלה"ש א"ל רצונכם נעשה אדם. א"ל מה אנוש כי תזכרנו וכו' ושרפם וכו'. שלישית א"ל כל העולם שלך. (לח)}

כשנתבונן על תכלית מציאות האדם וענינו, נראה שבנ"א עטים וששים אחרי ההבל היפך המטרה שלמענה נבראו, פרט ליחידי סגולה מתי מעט. ותתעורר השאלה למה זה לתהו ובהו נברא, וכך אמנם נפוצה הדעה ש"אך הבל בני אדם כזב בני איש". ואולם דעת הנבונים תכריע, שאף למען צדיק אחד שלם נברא הכל בתור צוות לו, והוא פרי הארץ ותכליתה כולה. ורעיון זה הלביש רב במשל שיחת מלה"ש עם הקב"ה, שבחכמתו ברא ומקיים לעולם ושגלוי לפניו הטוב והשלם שבו. ובבחינת דור המבול וביחס לו בלבד, אמר שמוצדק שלא לברא לאדם ועל כך נאמר "וינחם ה' כי עשה את האדם", וכו' אלמלא נמצא נח איש צדיק. ועוד נתכוונו לומר שהאדם נברא על דרך חסד ורחמים, שמצד ערכו ואפסותו "מה אנוש כי תזכרנו", ואעפ"כ על אף הכל ברוב חסד מאין כמוהו בראו, "כי מי יאמר לו מה תעשה".

ובספ"ר פי' שרמזו בזה לנו שני עקרים, א. שאין לבקש תכלית למציאות אצל ה', כי זה נמנע מכח השגת האדם, וזהו ענין הושיט אצבע ושרפם, כי יבולע לנפש ותשרף. ב. שהעולם נברא רק בשביל האדם השלם, וזהו שרמזו "ועד שיבה אני הוא".

{כל מקום שפקרו המינים תשובתם בצידם. כתוב נעשה, (ולצדו) ויברא. כתיב נרדה (ולצדו) וירד. כתיב כורסיין (ולצדו) ועתיק יומין יתיב. אחד לו ואחד לדוד. אחד לדין ואחד לצדקה (ולמה נכתב בלשון רבים כר"י, דאמר אין הקב"ה עושה דבר, אלא א"כ נמלך בפמליא של מעלה. (לח)}

כבר רמז הר"מ במורה ב' כ"ט, ענין פמליא, שהם צבא כחות הטבע שהטביע הקב"ה מראש ופעל באמצעותן גם את הנסים, וכפי שאמרו תנאים התנה עם הים שיקרע, והארץ שתבקע. (והחידוש, הוא רק זימון הדבר לאותה שעה ולאותו מקום, כמו שאמרו אקרובי פתחא). ואף גלוים חדשים, שמקדם יחסום לשדים וכו', מתברר שהם אך גלוים חדשים בחכמת הטבע העמוקה, ולאפשרויות כאלה נתכוונו באמרם "והמזיקין", שמנו בין י' דברים שנבראו בין השמשות, שאחרי שברא עולמו שהוא פמליא שלו והארץ הוציאה כוחותיה, צמחים וב"ח, וחפץ לברוא אדם הממזג בקרבו רוח מן העליונים וחומר מן התחתונים, למיזוג ולשיתוף זה, קראו הימלכות בפמליא, כביכול העביר לפניו כל פמליות ומחנות כחות הטבע לראות, אם יוצלחו ויותאמו למלאכתו (כי מהם ובאמצעותם ברא לאדם). וכדי שלא יטעו בנ"א לשתף ולחשוב שהש"י עושה מלאכתו בחברת מלאכים כתב תשובתם בצדם "ויברא ה" וכו'.

וכן בעת שהפליא בדור הפלגה לבלבל לשונם, נרמז בתורה שכביכול הסתכל בצבאות היצירה, להפעיל כח טבעי מסוים כדי לבלבל שפתם, וכן כשנזקק יעקב לעזרה, כביכול שהש"י נמלך והביט אם הסיבות והמסיבות ראויות ומתאימות להצלחתו אזי יעלה לגרם ההצלחות. ועל אופן זה, גם הצלחת ישראל, שה' ישקיף על המצב, עתם וזמנם, אם אין זה כרוך בשנוי סדרי בראשית וחוקי הטבע, שהם מטבעו שאינו פוסל אותו. וכינו זאת במלכות בית דוד שתתגלה עם כבוד מלכות שמים. ועל ידה יהיה תקון עולם במלכות שדי. ואחד לדין ואחד לצדקה, ענינו כפי הבחנת גלוי הנהגתו לעולמו- בדין, לפי מעשי בנ"א. וברחמים, לפנים משה"ד. ורבא, ירחיק הציור המתאר השתנות במדותיו. וע"כ אמר, חד לכסא, ואחד לשרפרף. וכמאמר ישעיה "השמים כסאי והארץ הדום רגלי", דהיינו שתתגלה הנהגתו בעליונים ובתחתונים, ויכירו הכל כי הוא אחד בשמים ובארץ.

{אדם הראשון וכו' כיון שהגיע לדור ר"ע, שמח בתורתו ונתעצב במיתתו, שנ' מה יקרו רעיך". (לח)}

רעיך, מלשון רעיון ומחשבה, כלומר, מה קשה ויקר (וכבד) לי להשיג (רעיך) מחשבותיך ודרכי השגחתך והנהגתך לעולם, "מאד עמקו מחשבותיך" שזו ההתבטות הראויה לאדם הראשון כשהתבונן בהשגחה.

{אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו. (לח)}

דהיינו שהיה בעל השגה בכל המציאות. אך כיון שחטא ופנה לטוב ורע, לחומר וליצה"ר, שלחו ה' מגן עדנו לעבוד וליטרד למחיתו, ונתמעט. וכן פי' בספ"ר, שקודם שחטא היה משיג בכל עניני העולם.

{מלמד שהראהו דור דור ודורשיו וכו'. (לח)}

פי' בספ"ר שגילה לו סוד המערכה והדברים המתחייבים ממנה בעולם.

{ומה שמשא דהוא חד מאלפי רבוון דמשמשין קמי קב"ה ניחא לכולי עלמא, שכינתא דקב"ה עאכ"ו. (לט)}

אמר לו רעיון עמוק, כמו שהשמש הוא עצם אחד, אך פעולותיה שונות כפי מצב וטבע המקבלים את קרני אורה וחומה, ככה כל נמצא יפעל וישפיע בו אור ההשגחה, והיא השכינה כפי מה שהוא, ומשל זה רמוז בכתוב "כי שמש ומגן ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים".

{"ויך מואב וימדדם בחבל", היינו דאמרי אינשי, מיניה וביה נרגא. ירך מתוכה מסרחת. (לט)}

רצו להעירנו בזה (מבלי כל משוא פנים לדוד), שמעשהו זה, זר לרוח היהדות ולתכונתה, ומדה זו אינה משלנו, רק מאומות העולם ירשה שקצת יחוסו הוא מהם, מרות המואביה. ודרכה עברו לו מהם תכונות של מעשים אכזריים, כמלכי העמים, מה שאין ראוי והגון לחסיד כמוהו. כי זה תוצאה של תכונה ואופי רע ואכזר, כי אעפע"י שניצל זאת רק ברשעים, אך תוך כדי כך היא פוגמתו יוצרת פחיתות בנפש ובאישיות עושיה.

{הנסתרות לה'. לומר שלא ענש על הנסתרות לעולם לר' נחמי', ועל עכן מ"ט איענוש? משום דהוו ידעי ביה אשתו ובניו. (מג)}

ענין הערבות שבחז"ל, אינו בלי צדק ומשפט, אלא כפי מה שביאר המהרש"א (בפ' במה בהמה), שאפי' לדעת ר"י, לא ענש ה', אלא בכה"ג שהיה ביד הכלל למנוע חטא עכן, ע"י העמדת שומרים או שלא לאסור ולהחרים מעיקרא, דהוו להו לאסוקי אדעתיהו שיהיו כאלה שיכשלו. והראיה, מזה שאמרו שם דצדיקים נענשים בשביל רשעים, רק כשבידם למחות ולא מיחו, ולא אמרו משום הערבות. ועוד ראיה מאמרם בגמ' (שם ובשבועות ל"ט) וכשאין אוחזין וכו' לא? והכתיב "וכשלו איש באחיו" מלמד שכולם ערבים זב"ז? ומתרצים התם שהיה בידם למחות ולא מיחו, הרי שאין ערבות אלא כשבידם למחות או לתקן. ועל כן בפורענות סדום היה בדין שצדיקים אילו נמצאו בה, שינצלו ואף יצילו, כיון שלא היה בידם למחות. (ולפ"ז מובן מאמ' בירושלמי (סוטה ז'); בירדן קבלו עליהם הנסתרות, ועל כן עכן ורוב סנהדרין בעי נפלו. אמר ר"י ביבנה הותרה הרצועה (של ערבות). שענינו, שרק כשעברו הירדן לא"י שבה יתקנו סדרי חברה, הנהגה ושלטון, יוכלו אז לקבל על עצמם הנסתרות, משא"כ במדבר שטרם היו מסודרים. וע"כ מובן כשגלו ונחלשה ההנהגה, הותרה רצועת הערבות, כי מה כח יש ביד לעשות. וזהו שמסיים שם, "יצאה ב"ק ואמ' אין לכם עסק בנסתרות).

{בשעה שא"ל הקב"ה ליחזקאל, לך אמור לישראל אביך האמורי, אמרה רוח פסקנית לפני הקב"ה רבש"ע, אם יבואו אבר' שרה ויעמדו לפניך אתה מכלים אותם, ריבך ריב וסוד אחר אל תגל, ומי אית ליה רשותא כ"כ? אין, דאר"י, ג' שמות לו פסקון, אטמון סגרון. (מד)}

פסקנית, פרש"י גבריאל, ונקרא ג"כ שר העולם, והוא הכח טבעי בעולם, (וריב"ח ידוע כמבקר גדול) (ב"ק ק"ב, ב"ב ט"ז). וברוח פסקנית ובקורתית דרשו את הכתוב שבמשלי "ריבך ריב את רעך וכו' כלפי יחזקאל, כפי שתפסו על משה רבינו שאמר "שמעו נא המורים". וגם על שלא אמר "ברוך ה'" כמו יתרו. ועל ישעיה שאמר "עם טמא שפתים". ושאלו כביכול על בעל משלי, מי אית ליה רשות לבקר דברי נבואה (שכן בכלל דברו, יש בקורת כלפי יחזקאל שאמ' בשם ה', "אביך האמורי"). וענו שאין מעצור גם כנגד בטוי נביאים לכבוד ישראל ולזכותם. וכמו שבקרו לדבורה וחולדה. וכל אותן ג' שמות הם לשונות סניגוריא בזמנם.

{לעולם יבקש אדם שיהו הכל מאמצין כחו, ואל יהיו לו צרים מלמעלה. (מד)}

ברור שהכוונה שיבקש מהש"י בלבד שיעזור לכוון תפלתו וינצל מסיבות המבלבלות מחשבתו, ע"ד "תכין לבם, ה' שפתי תפתח". ובמד' "לא ישוועו כי אסרם", הש"י אסר לבם. ע"כ יבקש שמלה"ש – שהם המחשבות הטהורות יסייעוהו, ולא יהיו מחשבותיו צרים ומטרידים את כוונת לבו. וח"ו לפנות בתפלה למלאך או לאיזה כח שייסיע או ימליץ עליו, שכן אמרו בירושלמי "לעולם לא תהא קורא לא למיכאל ולא לגבריאל וכו' וכפי שאמר המאירי (בדף ל"ח סנה') שאין לנו צורך לא במכניסי רחמים ולא בסרסורים לפני ית' אלא תקרא אלי ואני אענה. ובכוזרי (ג' י"ט) פי' ע"ז, שמתנאי התפלה הנענית, שתהיה במה שיועיל לעולם, ולא יזיקהו, דהיינו שלא תהיה ע"ח אחרים דהינו שלא יבקש מה שיש בו הפסד או ניגוד לאחרים, וזהו ענין אמרם "לעולם יבקש שיהו הכל מאמצים כחו" כלו' שיכוון בקשותיו כך, שהכל יהיו מאמצים ומסכימים להם, ושחפץ אחרים לא יהיו בניגוד לבקשתו.

{הימנתא בידן דאפילו בפרוונקא לא קבלינא להו (לח)}

פי' המאירי, אף שהש"י פועל בעולמו באמצעות פמליא שלו והם כל הכוחות והטבעים שברא, מכל מקום לא שייחס להם שום ממשלה מעצמם, ונשלול מהם כל הדברים הבלתי טבעיים הבאים מצד ההשגחה לרוב התפלות והצדקות, ואף לא לשומם אמצעים ביננו לש"י. והוא ענין אמרם דאפילו בפרוונקא לא קבילנא להו. ובירושלמי אמרו, לא תצוח לא למיכאל ולא לגבריאל, צוח לי ואנא עונה – שאין אנו צריכים למכניסי רחמים ולסרסורים לפני הש"י אלא נקרא והוא יענה בכל קראנו אליו.

{כל המברך על החדש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה. (לט)}

באמירת הברכה על ההתחדשות הירח שהיא אחד משמשי מרום, תוך שימת לב לתוכנה והוא שגרמי השמים מעוררים ומעידים על הבורא, ובפרט הירח עקב שנויי הזמן הניכרים ע"י תנועתו, יש בה מעין הקבלת פני שכינה, שכן זה מביא לתוספת הכרה והתעוררות לבורא עולם ומחדשו, מנהיגו ומקיימו. ועוד, סימן וסמל תקוה נרמז מהתחדשותו, לתקותם והתחדשות מלכותם ומצבם הטוב של ישראל, וכפי שמשתקף מנוסח הברכה, המרוממת, והמפנה תשומת הלב להכיר את שאמר והיה העולם מתוך מעשיו.וזהו קבלת פני שכינה.

ובספ"ר פי', שהמברך על החדש, מודה בחידוש העולם וביחוד ה', והוסיף ר"י אלמלא לא זכו ישראל בקבלת התורה אלא לידע עיקרים אלו אשר נזכרו בברכה, שבם קבלת עול מלכות שמים והוא ענין להקביל פני אביהם שבשמים דים.

{בשעה שאדם מצטער (שכינה) מה לשון אומרת, קלני מראשי, קלני מזרועי. (מו)}

לגירסת הרמב"ם ונוס' ישנות קדומות דלא גרסי מלת שכינה, הענין פשוט. וכפי שפירש, מה דרך בני אדם לומר על צער שאינו מוכרח להיות. אולם גם לפי גירסת הדפוס "שכינה", פי' קלני, קל-איני כלו', כבד. היינו, קשה עלי הדבר ונגד רצוני שתחול עליהם פורענות תחת להיטיב, כי אני חפץ בטובתם ולא בעונשם. אבל אי אפשר, כי אלקי משפט אני ופעל אדם ישלם לו".

{ר"מ או' מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא ככ"ג? שנ' אשר יעשה אותם האדם (נט)}

נדחקו רבים לפרש שהכוונה בז' מצות דידהו, או אפי' בכל המצות, אך כמי שאינו מצוה ועושה. לאמר, שמי שהגיע להשגת האמת אפי' גוי, הוא בענין זה ככ"ג. ולפי מדרש שוח"ט שאמר "מורשה קהלת יעקב" – לכל מי שמתקהל ואפי' הגרים שעוסקים בתורה שקולים הם ככ"ג שנא' האדם. ומביא ראיה משמעיה ואבטליון, לא יקשה כלום. כי לפי דבריו, ר"מ לא נתכוין אלא לגוי שנתגייר. והגמ' לא אסיק למילתיה לומר גוי שנתגייר. והעיקר שרצו לומר שאינה ירושה ואין היחוס מעכב.

{"וימותו (נדב ואבי'), דאתחיל בהו מגואי שני חוטין אש יצאו מקה"ק, ונחלקו לד' ונכנסו שנים בחוטמו של זה, ושנים לחוטמו של"ז ושרפום. (נב)}

ממה שרמזו חז"ל מסמיכות פרשת "יין ושכר" שנכנסו שתויי יין להקטיר, וכן ממה שנא' במד"ר קחו לכם מחתות, "הרי לכם תשמיש חביב מהכל, הוא הקטרת, וסם מות נתון לתוכו, שבו נשרף נדב ואביהוא", ניתן להבין, שרמזו, שסיבת המות היתה טמונה בעצם הקטרת הקטרת. ויסוד טבעי להתרחשות הנס היתה הקטרת. ואעפ"י שאמרו שלא הקטרת ממיתה או מחייה, אלא החטא גורם, זה נכון. אך ענינו ששכרונם וגסות רוחם גרם להם שאש הקטרת עצמה היתה המוקד והמקור ללהוט רוחם. אך מפשטיה דקרא "ותצא אש מלפני ה'" משמע, שלא מאש הקטרת נשרפו אלא מלפני ה'. וח"ו לומר שפרצה דליקה, שהרי הכתוב אומר וישאום בכתנותם. שרק רוחם נשרפה, וגופם ובגדיהם שלימים.

{גוי שהכה את ישראל חייב מיתה שנא' ויפן כה וכה וכו' ויך את המצרי (נה)}

כתב הר"מ בהל' מלכים, שאעפ"י שחייב מיתה, אינו נהרג. ומפ', שראוי לעונש מיתה. ואע"פ שמשה הרגו ממש וממנו הראיה, הרי אמרו, שהרגו "בשם המפורש" בס"ד – שהוראת וצורך שעה היה.

{הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לוע השכינה שנ' "מוקש אדם ילע קדש". (נה)}

כמו שהמחרף עבד המלך פוגע ומיקל בכבוד המלך, כן המעיז להכות לועו של ישראל ירא שמים, אין ה' כל מזימותיו, ונראה כמבעט ומכחש בהשגחתו יתברך.

{חבל על שמש גדול שאבד מן העולם שלולא נתקלל נחש היו לכאחו"א שני נחשים, אחד משגרו לדרום ואחד לצפון להביא מרגליות, ומפשילין רצועה מתחת זנבו ומוציא בו עפר לגינתו ולחורבתו. (נט)}

ע"פ מה שביאר הרמב"ם לענין נחש, יובן שלולא חטא האדם היו הכח המתעורר והמדמה, משמשים לו לשלמות גופו ונפשו, להרבות חכמה ועושר, המכונים בצפון ודרום, וגם לו היו הכוחות האלה במדמה נשמעים לשכל, היה אדם בענין הנאותיו, בדרך הממוצע ומוסיף כח.

{אדם הראשון מיסב בג"ע ומלה"ש צולין לו בשר שירד מהשמים. דר"ש הוה אזיל באורחא נהמו עליה אריות ונחתו תרי אטמי. משמים בעו עלה בביהמ"ד דבר טמא הם או טהור, אמרו לו אין דבר טמא יורד מן השמים. (נט)}

כל כוונתם, לצייר לנו הצלחת אדם הראשון קודם החטא, וכינו להשגת הכל בלי עמל וטורח, בהסיבה על בשר צלי ויין, שענינו, שהרגשת עונג אכילת בשר, לא חסרה לו.וא"כ, לא יאות לומר שבשר נאסר לו? ותירצו ע"פ פשט המשל, שיש אפשרות בלתי רגילה כמו ענין חטים בעבים, כמו שזה קורה שערבולת רוח טיפון עזה מרימה עמוד מים וגורפת למרומים עצמים גדולים כולל חטים מעל אניה שבלב ים ומשליכתם עם הגשם. כך גם אפשר שיהיה בירכות בשר. ומשום דמידי דלא שכיח טיהרו, וזהו ענין אמרם אין דבר טמא יורד מן השמים. או שמדובר דכולהו טבחי באותו אזור, ישראל הם, ולא חיישינן דאתו מעלמא.

{מלמד שמעל עכן בג' חרמין, שנים בימי משה. וי"א, מושך ערלתו הוה, שבעל נערה מאורסה. (מד)}

אפשר שהתכוונו שלא היה בא לאותו מעשה אם לא הורגל קודם לכן לילך בתאות יצרו. ודרשו בו עוד עבירות חמורות על דרך כל מה שאתה יכול לתלות ברשע, תלה. וגם ללמדנו שכל שאין שולט ביצרו אין מעצור לנפשו גם בעבירות יותר חמורות, ומבחינת פגם נפשו, הרי זה כאילו כבר עשה. כיון שהתגלה שעשוי הוא להפר ברית ולעשות נבלה. ובפרט במצב של שעת נסים וישועה לישראל, מעשהו היה כמעשה נבלה של אונס נערה, והפרת ברית של משיכת ערלה.

{אסור לאדם ליתן שלום לחברו בלילה חיישינן דילמא שד הוא. (מד)}

דהיינו מזיק, כי אי אפשר להכירו ולזהותו בחשיכה. וכשמזדקק לו בחושבו שהוא חבירו, יוזק.

{א"ר אי בעו צדיקי ברו עלמא, שנא' כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם. (סה.)}

פירוש, אם יאבו הצדיקים לאמץ כחם בתכלית וללמד תועים בינה להדריך ולהקריב לבנ"א לאמת ולמושכל, הרי זה כאילו בראו עולמות בעשותם לאותם בני אדם עולמות מתוקנים, כמו שנ' "ואת הנפש אשר עשו בחרן" שחז"ל עצמם במר"ר "לך לך" שאלו וביארו, והלא אם מתכנסים כל באי עולם אין יכולים לברוא אפי' יתוש אחד ומי לנו צדיק יותר גדול מאברהם אבינו, אלא אמרו, אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים. כי כל המלמד ומקנה לאדם שלמות נפשית ומעשהו לתכלית שלה נברא, הר"ז כאילו עשאו וברא עולם. וכמו שאמרו "כל המלמד לבן חבירו כאלו עשאו". ועל צד זה של השלמת מטרת הבריאה ע"י הצדיקים לזולתם אמרו חז"ל, שכל "האומר ויכולו, כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשי בראשית". וכן דרשו "בהבראם", בזכות אברהם נברא העולם, "בראשית", בזכות משה שנ' "וירא ראשית לו". וכן דרשו עולמי, מי בראך, יעקב בראך, וקראו לדורות שקודם מתן תורה תהו. ואמ' אי בעו צדיקי ברו עלמא. ובכלל זה – ועפ"י זה, יש להבין ענין זה שאמרו, שהצדיקים משנים בתפלתם המצב לטובה, שזה שגורמים למצב חדש, הר"ז כבריאת עולם חדש. והראיה לבאור זה הפסוק, עונותיכם היו מבדילים, שהוא ההקשר והאסמכתא לאמרתם זו.

{רבא ברא גוברא שדריה לר"ז ואשתעי בהדיה, ולא מהדר ליה ולא מידי. א"ל את מן חבריא תוב לעפרך (פה)}

פירוש שהצליח להפוך ולעשות לאיש ריק ונבער מדעת, לבן תורה וחכמה, עי"ז שלמדו והבינו והשכילו עד שכאילו בראו מחדש. אך כששלחו לר' זירא להראות לו כח הפלפול שמועיל לשנן ולחדד לשכל, אף של אטומי ההבנה, כי גוברא הוא תאור וכנוי של ת"ח בעל משא ומתן כמאמרם, "גוברא חזינא, הא גברא והא תיובתא". וגוברא כזה טיפח רבא, ולימדו כאילו בראו ועשאו ושלחו לר"ז, אשר אך בהחלו לעסוק עמו כפי דרכו בדברי תורה, נסתתמו דבריו. והבין שהוא רק חקיין כמעושה מיצירת רבא חברין, לא בעל ידע והבנה טבעית עצמית, אלא איש חיקוי ודמוי, כמלאכותי בלבד, וע"כ אמר לו שוב אליו (למי שגבלך), או שוב להיות כפי שהיית גולם מקודם.

ואין צורך להוכיח שאפשרות יצירה ובריאה כל שהיא כפשט המלים, לא תתכן ונמנעת היא מכח כל נברא, כי זה כשתוף בבורא ובאלהות, כי יכולת בריאה שייכת ושמורה רק לבורא בלבד. לדעת הרמב"ם במו"נ. וכבר אמרו חז"ל בזה דברים ברורים אפי' על גדול העולם אברהם אבינו, (וכ"ש על זולתו), על הפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן". אמרו במ"ר לך לך; "והלא אם מתכנסין כל באי עולם אינם יכולים לברוא אפי' יתוש אחד? ואיך נאמר אשר עשו? אלא כל המלמד ומקנה בזולתו, דעות ומדות ומוליד בו שלמות, הרי זה כאילו עשאו ובראו וכו'. ולפ"ז יובן ענין אמרם אי בעו צדיקי ברו עלמא" שהוא, אם יאבו החכ' והצדיקים להשתדל ברב כח ועוז, לעשות נפשות שלמות לקרבם לאמונה ולתורה, יוכלו להצליח לברוא וליצור עולם חדש של תורה ויהדות.

{ר"ח ור"א הוו עסקי בספר יצירה בכל מעלי יומא דשבתא ואברי להו עגלא תלתא. (סה)}

עפ"י מה שביאר הרמב"ם שמעשי בראשית הם סודות הטבע והיצירה נראה, שעסקו בחכמתם בתגליות יצירות טבעיות נסתרות, שמהן נשתכרו הרבה ובריוח לסעודת שבת (כעגלא תלתא) וזהו ספר יצירה שעסקו בו, שבעיני ההמון דומים כמעשי כשפים, אבל הם מעשים טבעיים נפלאים, וע"כ מותרים. אבל לתפוס את הדברים כפשוטם לא יתכן. שהרי אפי' על אברהם אבי' אמרו חז"ל; והלא אם מתכנסים כל באי עולם אינם יכולים לברוא יתוש אחד ואיך נאמר הנפש אשר {עשו}? וגם יש בכך אף הפסד וקלקול באמונה, כי לתת לצדיקים יכולת וזרוע כאל, לבורא עגלים, ובני אדם, ועולמות ע"י ספר יצירה דא"א, אין לך שתוף גדול מזה, להשוות יכולת הנברא לבורא. והר"ז דומה למניח אפשרות שהצדיקים יהיו אלקים, או דומים לו ח"ו, שאין לך כפירה גדולה מזו. וחובה להבין דברי חכמים וחידותם, לאשורם, ולעמוד על כוונותם ולמה שרצו לרמוז. וראיה גדולה שאפי' אב' אבי' עצמו שספר יצירה מיוחס לו, לא נתנו לו חז"ל יכולת כזו וכנ"ל. ולא יהיה כח כבוד ר"ח ור"א גדול ממנו, ותו לא מידי.

וכן כתב בספ"ר שחלילה שיהיה זה כפשוטו, שא"כ גדול כחם ממשה שאמר "מאין לי בשר", ולמה לא ברא עגלים? וזה מביא לספק בנבואתו. ופירש, שרבא רצה לבחן לר"ז ע"י פעולות מחכמת הטבע שזהו ס' יצירה לראות אם מבחין בין מה שהוא אמיתי, למה שהוא כבעין אחיזת עינים. וענין ואכלי ליה, שהיו מכלים ומסירים אותו הדפוס והפעול לבל יטעה בו איזה פתי לחשוב שזה כשוף או שהוא מדרכי ע"ז.

{הקוסם (ס"ה)}

כתב המאירי, הוא שמניע דמיונו ברוב קולות ועמל, עד שישוב נעדר ההרגשה ויתחזק דמיונו עד שיאמר דברים שיתקיימו לפעמים לחוזק הדמיון. ובכלל זה, המביטים בצפורן וזכוכית ומראה. (עכ"ל)

{"והיה כאוב מארץ קולך. ותאמר האשה אלהים ראיתי עולים מן הארץ", מאי, לאו דמשתעי כי אורחיה? לא, דסליק ויתיב בין הפרקים ומשתעי. (סה:)}

באוצ' הגאו', ר' האיי גאון מביא בשם ר' שמואל בן חפני, כי בעלת האוב רק רמתה את שאול ודמיינה לו שהיא העלתה לו את שמואל. וכל ויאמר שמואל, הם דבריה עצמה לשאול שעשתה באופן שיחשוב שכאילו שמואל הוא המדבר, כי נצחון פלשתים ומות שאול, היה מאד צפוי ומשוער ע"פ תחזיות מובהקות, מהתגברות הפלשתים מול חולשת ישראל, (וכפי שבאמת היה שאול מאד מודאג הפעם מאד מבעבר).

וכן ג"כ אומר רס"ג, שרחוק הוא שתדע האשה העתידות ותחייה את המת בחכמת האוב. אולם לדעת רס"ג, הש"י אמנם החייה את שמואל על דרך הנס כדי להגיד לו את העתיד לבא עליו, ואז האשה נבהלה, ומה שאמרה לו את מי אעלה לך, הוא דרך היתול, כי דעתה היתה לעשות כמנהגה.

וכך כתב המלב"ם (בשמואל א כ"ח) וז"ל: ואמר הגאון ר' שמואל בן חפני, שכל מעשה האוב היה דבר כזב והיתולים. ויאמר הרלב"ג שהיה מפעולת כח הדמיון. ויאמר רב האי גאון ורב סעדיה, שלא האשה החיתה את שמואל רק הבורא החיהו למען יודע לשאול העתיד לבא עליו ועל ביתו. ויאמר מהרי"א ששד התלבש בגופו של שמואל והוא אשר קראוהו הכתובים בשם שמואל מצד גופו. ויאמר בעל עקידת יצחק שהיא התחילה בפעולה ועי"כ התעורר שמואל מעצמו לא ע"י הכרח האוב.

ואולם הוא (בשיטת אנשי הכת הראשנה שהזכיר הרמב"ם בפ' חלק) כותב, למה לנו כל הדוחקים העצומים האלה, הלא חז"ל באגדותיהם סיפרו מעשה אוב שהיה נוהג בימי חכמי משנה ותלמ' . והעידו שהיה ככחם להעלות הנפשות מקבריהם ?? (ותיארו היאך עולה). וכ"ז סיפרו מצד שהיתה המלאכה הזו נודעת בימיהם וידעו כל סגולתיה, (והוסיף; ואל תתפלא איך ימשול הכישוף על נפש הנביא כי הנשמה הנאצלת מלמעלה היא תסתלק תיכף במות האדם ותשוב אל ה' אשר נתנה. אולם הנפש ההיולית המתהווה עם הגויה היא לא תסתלק עד כלות הגויה בקבר אחר י"ב חדש. כמ"ש כל י"ב חדש היא עולה ויורדת. כי יש לה קשר עצמי עם הגויה. וכל עוד שלא נעשה מלאכת האלכמיה ע"י הצרוף והזיכוך שיבלה הגוף ויתפרדו חלקיו, עדיין היא למטה ויש כח להאוב למשול עליה, ויש לה כח להגיד עתידות ע"י פעולת הקסם. ונשמת שמואל העליונה בכבודה תעמוד לפני ה' בארצות החיים. כי רק ברוח שהוא דבוק עם הגויה האוב שליט ברוח לכלוא את הרוח.

{למה נקרא שמם כשפים שמכחישים פמליא של מעלה. (ס"ז)}

פי' ר"ח שנראין כאילו מכחישין. ואין לכשפים פעולה כ"א מה שיגזור הש"י, וכענין שאמר ר"ח לאותה אשה אין עוד מלבדו, ואע"ג דמשני התם שאני ר"ח דנפיש זכותיה שנויא היא ולא סמכינן עליה. (עי' אוצר הגאונים) ובספ"ר פי', שכוונת ר"י שהכשפים הם פעולות שמסירים הבטחון מהש"י, להיות מאמיניהם תולים תקותם בהם מבלעדי ה'. והביאו עובדא דר' חנינא שלא חשש מפני שאין בהם ממש, ואף הניח לה ולא חשש מתקלת הרואים, שאין תקלה באה ע"י צדיקים. וכבר ביאר בהרחבה בעל פ"ר שכל מעשי המכשפים והמשביעים לשדים ומדברים עמם כביכול, וכל כיצ"ב ע"י תינוק ושרטוט, הכל תרמית ודמיונות שוא. וחי נפשו אמר, שבדק וניסה יותר מאלף פעולות עם האומנים, שנחשבים לאומנים גדולים ושהכל נוהרים אליהם, ומצא שכל דבריהם הבל ושוא תוהו ובוהו שאין בו ממש, אך מה שתמצא שיגידו עתידות הר"ז ע"ד דמיונות מתוך שלבם ודעתם פנויה לשער ולחשוב רק בכך. יעו"ש.

{אצבע אלהים היא, מכאן שאין השד יכול לבראת בריה פחותה מכשעורה. (סז)}

כי לצורך אחיזת העינים צריכים הם לאחוז דבר מהותי, שהוא נאחז וניכר לעין רואים כדי שעי"ז ישחקו ויאחזו עיני רואים, וכל מה שסיפרו ממעשה כשפים, כבר כתב הרמב"ם שאינם אלא אחיזת עינים, או בדמיון המאמינים ויבחנו במים, דהינו בהמשך תיפעול, או בשכלם של הפקחים.

{הוי זהיר מן היועצך לפי דרכו. (ע"ו)}

דהיינו עליך להתבונן על כוונת המיעץ, אם אין לו איזה נגיעות, שייכות, או שמא מעונין בעצתו, או שרוצה שאחרים יעשו כמוהו למען יפות דרכי עצמו.

{מי שלקה ושנה מכניסין אותו לכיפה מאי כיפה אר"י מלא קומתו והיכא רמיזא? תמותת רשע רעה, (פא)}

דהינו שיש לגרום לו בשל רעתו שימות מעצמו,

ויש שפי' מנין לנו ליסרו במיתה שכזו, שכן אפי' במחויבי מיתת בי"ד אנו מצוים לברור לו מיתה יפה? וע"ז אמרו כקומתו מלוא רשעו, ותמותת רשע רעתו. ודומה לזה מאמר ר"ל, "מאי מצודה רעה", כלו' איזה הרעה שבמצודות? חכה, שלוכדתו וגם דוקרתו ומצערתו.

{א"ר מ"ד זרזיר מתנים תכ"ד בעילות בעל אותו רשע באותו יום והמתין לו פנחס עד שתשש כחו. תנא ששים (בעילות) עד שנעשה כביצה המוזרת. והיא, היתה כעריבה המלאה מים ומושבה בית סאה. וקבר (ערוה) שלה אמה. (פ"ב)}

כל התאורים הללו נקטו חז"ל כדי לתאר גודל גנותם של אותם רשעים ששטופים ושקועים כל כולם בזמת עצמם. כי מעשה זמרי לעיני משה ולעיני כל קהל ישראל, לא יכול להיות אלא מפני שתיאור יצרם ושטיפותם בזמה כה מפלצתי ומגועל כמו שמתואר, ועל כן כמספר שמם, תיארו את גודל ומספר זמתם.

{ויפלל מלמד שעשה פלילות עם קונו. אמר על זה יפלו כ"ד אלף מישראל. (פ"ב)}

ע"פ מה שפירש הר"מ (בפי' המשנה בג' חגיגה) למלת קונו, אפשר לפרש שהתחיל לשקול ולשפוט בשכלו, אם לעשות הדבר או לחדל. ואז בקשו מלה"ש שהם המחשבות והתבונות המשרתות לשכל, לדחפו ולמנעו מזה, אלא שגבר בו צד החיוב, (שהתברר) שהוא רצון ה' אשר עודדו וחזקו ואמצו, לקנא קנאת ה', וזהו ענין "אמר הקב"ה הניחו לו".

{אחר דבריו של שטן שא', זקן זה חננתו לק' שנה לא היה לו להקריב איזה תודה? קדמו שטן לדרך ואמר לו, מה זקן, הובדת לכך? כיון שלא שמע א"ל השה לעולה. א"ל כך עונשו של בדאי וכו'. (פט)}

ענין שטן נחש וסמאל, כבר ביאר הר"מ במורה (חלק ב' ל') שהן שמות מושאלים על היצרים הרעים ועל כחות דמיון והרהורים רעים. ואלו נפתה לבו של א"א לרגשותיו והרהוריו, היה מטיל דופי בעצם אהבתו ומסירותו לש"י. ועוד טרם באה גודל אהבתו לידי ביטוי וגלוי. וגם הוא עצמו כמה שעבד וקרא בשם ה' אל עולם קבל כל העולם עדיין לא נתקררה דעתו בכל הכניעות והעבודות לש"י והיה נכון לכל הקרבה נפשית אפי' את הקרבת בנו, אלא שהדבר אסור ומרוחק וזהו יתרונו על אי אלו מאוה"ע שהקריבו את בניהם לע"ז מתוך אקסטזה וטשטוש. וע"כ כשצוהו הש"י על כך היה זה רק בתור נסיון כדי להודיע את מדת אהבתו (כי ה' לא יצוה על האיסור), והוא עצמו לא היסס ולא הירהר באיסור שבדבר ולא בהבטחות ה' שכבר קדמו ונזדרז למצוה כמצפה לה. והורהו הש"י עי"ז, שההקרבה והנכונות לדבר, היא היא העבודה הרצויה והטהורה, ועצם המעשה שנוי ומתועב. ואפשר שבגין כך לא נזכר בצו העקידה עד צו המניעה, שם הויה ב"ה שהוא שם העצם המורה על מחויב המציאות וממציאה – החפץ בקיומה במדת רחמיו, אלא רק השם המשותף – "אלקים", עד שאמר לו אל תשלח ידך, (כי רק מצד תפיסת האלוהות-דין ושלטנות, יעלה על הדעת גזירת זביחת אדם). אבל מצד מה שמורה שם הויה, אי אפשר רק שה לעולה. וכ"ש שכל ענין קרבנות היא רק על כוונה שניה, כאשר ביאר הרמב"ם, כי אין חפץ לה' בעולות וזבחים. כי "אם שמע מזבח טוב". וכבר עמד הרב קוק על ההבדל בין א"א לאוה"ע מקריבי בניהם, שאבר' אבי' הגיע להקרבה והתעלות מבלי להגיע לטשטוש. ובספ"ר ביאר לכל הענין כרמב"ם במו"נ, שכל ענין הנסיון להיות נס כסמל ודוגמא והוראה לדורות הבאים את גודל נאמנותו, ועד היכן חייבת להגיע מדת היראה והאהבה. וענין השטן, הם טענות היצר של הבאים אחריו, והנסיון הודיע את מעלת אבר' אבי' שמכל ההיסוסים וההרהורים לא הכניס בלבו כלום, ושאר המאמר ליפות המשל עכ"ל.

{ולבני הפלגשים… נתן אברהם מתנות. מאי מתנות? מלמד שמסר להם שם טומאה. (צא)}

פרש"י כשוף ומעשה שדים, וח"ו שיטעה לבניו וימסור להם מה שאסרה תורה. אלא הכוונה שכשראה א"א שהשלמות הגמורה והמתנות הרוחניות האלקיות לא יהיו לנחלה אלא ליצחק, ע"כ השכיל להנחיל לבני הפלגשים החכמות האנושיות וסודות הטבע והאצטגנינות שתוצאותיהן יחסום אז למעשי שדים, ואף גם זאת, שעי"ז אפשר לבוא להכרתו של מי שאמר והיה העולם, כענין "מה רבו מעשיך, שאו מרום עיניכם", וכמאמרם אצטגנינות גדולה היתה בלב א"א וכל מלכי מערב ומזרח משכימים לפתחו, והרי גם א"א עצמו אך ורק מתוך זה הכיר את בוראו, ונתכוון בודאי שיהא זה, שם טוב להם, ונר לרגליהם, לטובתם ולשלמותם. אך הם, ברוע מעשיהם הפכו חכמה זו לשם טומאה ולסם מות, לטעותם והבלותם, כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם.

{כל המסתכל בערוה קשתו ננערת שנ' עריה תעור קשתך (צב)}

כבר פירש המהרש"א שהכוונה מסתכל בלבו, שמתוך מחשבה והרהור בא לידי קישוי, וכמא' הרמב"ם שאין מחשבת עריות מתגברת, אלא בלב פנוי מן החכמה, ואין ספק שכ"ש המסתכל ממש ומפנה תשומת לבו לכך.

{כל המונע הלכה מפי תלמיד אפי' עוברין שבמעי אמן מקללין אותו, שנ' יקבהו לאום מנקבין אותו ככברה, כי אוכלא דקוצרי. (צא)}

פי' ראוי לקללה גם מדורות הבאים כי גורם רעה לדורו ולבא אחריו, כי אם מוסיף שלמות עתה, יפיקו תועלת מכך דורות הבאים אחריו, ועולא או' שגורם בעיקר, חסרון והפסד לעצמו, שישכח תלמודו ויפסדו מדותיו ודעותיו, כדבר הנקרע וניקב. ואביי או' שתלך ותשתכח ממנו תורתו, כמים הנגרים ארצה מכלי מלא נקבים.

{בשעה שהפיל נבו' לחנניה וכו' לכבשן האש א"ל הקב"ה ליחזקאל לך והחיה המתים באו עצמות וטפחו לו לנבו' על פניו, אמר מה טיבן של אלו? א"ל חברם של אלו מחיה מתים, פתח ואמר אתוהי כמה רברבין (צב)}

כלו' כששמע מנס העצמות היבשות, נדהם ונכלם ממעשהו. והמליצה "טפחו לו על פניו", היא מליצה שמושית גם בפי בנ"א, כאותו שאמרו שד' ציציותיו טפחו לו על פניו בשעת עבירה ופירש, דהינו שזכרם עמד לנגד עיניו ונרתע ופירש. אם כי שם אין מן הנמנע שממש באו לו הציציות כנגד פניו ועוררוהו, אך קשה לתאר שבעל ציציות ילך לזנות וגם היא היתה רואה זאת, או היה טוען לה שמצוה זו שעליו הרתיעתו.