תוילגרמ רזעילא ר"ד
'א ,'ב םיכלמ
שיחות במקרא, נביאים ראשונים ודברי הימים, העורך בנימין צביאלי, 1974
שיחות במקרא, נביאים ראשונים ודברי הימים, העורך בנימין צביאלי, 1974
|
בספרות ישראל ובאמונתו, אליהו הוא נביא עטוף מסתורין, עושה נסים ונפלאות כמעט בכל אוה ,ותבצחמ רוקמ ,ואצומ רבכ .ארקמב רבכ וז תומדב ראותמ אוה רבד לש ותמאל .תע תעלומה. הכתוב אינו מודיע לנו שם אביו, לא השבט שממנו יצא וגם לא המקום שבו נולד. "אליהו התשבי מתושבי גלעד": (מ"א, י"ז )1יונתן מתרגם: אליהו דמתושב מתותבי גלעד. גם רש"י מפרש מארץ (או מעיר) ששמה תושב. אבל אז היה צריך להיות כתוב אליהו התשבי (בקמץ) ולא התשבי (בחירק) אולם נזכר בזמן המאוחר שם עיר תשבה (בס' טוביה), אמנם בעבר הירדן, אולי הכוונה לעיר זו. הכתוב אינו אומר שמוצאו מגלעד, שהיה שייך לשבט גד אלא מתושבי גלעד, ז.א. שהיה גר בגלעד, כלומר שהתישב שם. וייתכן שנולד בגבול שבט אחר. – פתאם הוא מתיצב לפני אחאב ומכריז "חי ה' אשר עמדתי לפניו, אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי". הוא הוציא את המלים המעטות והנרגשות האלה מפיו ונעלם. הוא ברח מיד מיראה שמא אחאב ירצה להתנקם בו על דבר הנבואה הרעה הזאת. כך צריכים אנו לתפוס את הפסוקים האלה, והיראה שה' צווה לו תיכף ומיד להסתתר בנחל כרית אשר על פני הירדן. להסתתר מפני מי? כמובן מפני אחאב. אליהו עשה את שליחותו בדיוק כמו אחד מבני הנביאים, שאלישע פקד עליו למשוח בסתר את יהוא בן יהושפט למלך על ישראל ואמר לו "ופתחת הדלת ונסתה ולא תחכה" (מלכים ב', ט' ,)3והכתוב מספר עליו באמת, "ויפתח הדלת וינס". מובן שגם זה היה מאימת המלך, מיהורם, שהיה אז עוד מלך על ישראל. וכשאליהו נראה אחר שלש שנים לעובדיה אשר על הבית ואמר לו ללכת לאחאב ולומר לו הנה אליהו, השיב לו עובדיה: "והיה אני אלך מאתך ורוח ה' ישאך על אשר לא אדע ובאתי להגיד לאחאב ולא ימצאך והרגני" (מ"א, י"ח .)12במלים המעטות האלה כלולה תמצית מעשיו של אליהו, כפי שהם קיימים במחשבה ובאמונה של עם ישראל זה יותר מאלפיים שנה. אליהו נע ומטלטל תמיד, אינו נח ואינו שקט, ואינו בושש אף רגע, לחוש לעזרת הנדחק, לעור ולהושיע, לחלץ ולהציל. אין כחו העיקרי בפה, הוא מדבר מעט. הוא בעיקר פועל פעולות, ואותו המלך אחאב, לש ורבד השועלו וחילשל השענ ,לודג איבנ אוהש הארש ירחא – הנושארב וינפמ חרב והילאש אליהו. הוא אומר לאחאב: "שלח קבץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל ואת נביאי הבעל ארבע מאות וחמישים" (מ"א, י"ח ,)19ואחאב שלח אמנם כמו שמספר הכתוב – בכל בני ישראל ויקבץ את הנביאים אל הר הכרמל. אפשר להניח שהר הכרמל שימש מאז, כמו בית-אל, שילה, גלגל, מקום לעבודת ה'. הרד"ק פירש לפסוק בשמואל "בא שאול הכרמלה והנה מציב לו יד", כמו כן לפסוק במלכים "וירפא את מזבח ה' ההרוס", שבשני המקומות ויה חבזמה תיינבו לעבה יאיבנ תגירה .'הל חובזל למרכה רה לע לואש הנבש חבזמל הנווכה הארנכ היה למרכה רהב והילא לש והשעמ רקיע .רקיעה היה אל הז לבא .העש תוארוה יאדווב כריתת הברית או חידושה בין ה' ועמו. המזבח שהוא בנה שם היה צריך להמחיש את הברית החדשה הזאת, את שיבת העם לה' ופניית עורף מוחלטת לעבודת הבעל. המזבח נבנה שתים עשרה אבנים, כמספר שבטי בני ישראל; על ידי זה סומלה התחדשות הברית בין כל העם, על כל שבטיו לבין אלהי ישראל. במעשהו זה של אליהו הנביא בהר הכרמל הוצב ציון רם על פני שטח רחב של ההיסטוריה הדתית בישראל. אליהו עשה מה שעשה לפניו משה, "לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו" (דב' כ"ט )11ויהושע, "ויכרת יהושע ברית לעם ההוא", (יהושע כ"ד .)25 ומה שעשה אחריו יאשיהו, "ויכרת את הברית לפני ה' ללכת אחר ה'" (מלכים ב' ג' )23 ואחרים. תשומת לבו של אליהו הנביא היתה בעיקר נתונה לצד הדתי, המוסרי של חיי העם ומכוונת פחות כלפי האירועים הפוליטיים. לכן התקומם בכל נפשו הלוהטת נוכח התועבה הקשורה בנבות היזרעלי. אז ניבא, אז דבר, והדברים ששלח כלפי אחאב, שרצח וגם ירש, שנונים כחצים וחדים חרב, ערכם כערך פעולה ממשית; נתקיים בו באליהו "וברוח שפתיו ."עשר תימי גולת הכותרת, השיא שבקורות אליהו הוא המאורע האחרון של חייו עלי אדמות, עלייתו |
 
|